|
|
בבא קמא ו:
|
|
בב"ק ו: עסקו חז"ל בפירוש הפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ואחת האפשרויות היתה, שהמדובר במצב של ספק, כאשר לא ידוע בדיוק כמה נזק נגרם; במקרה זה, המזיק צריך לשלם ע"פ הנזק המקסימלי שהיה יכול להיגרם לשדהו של הניזק, וכך אמר רב אידי בר אבין: "הכא במאי עסקינן? כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה."
אולם, רבא דחה הצעה זו ואמר: "ומה אילו ידעינן דכחושה אכל- לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל - משלם שמינה? המוציא מחבירו עליו הראיה!?"
לא ברורה לי דחיה זו: והרי בהלכות חובל מצאנו, שחז"ל תיקנו שהנחבל יוכל להישבע על סכום הנזק שנגרם לו ולגבות אותו מהחובל, ולא יצטרך להוכיח במדוייק כמה נזק נגרם לו; (ואם החובל טוען שנגרם פחות נזק - עליו להביא ראיה).
אם כך, מסתבר לומר גם כאן, שהתורה הקלה על הניזק, ואם ידוע שנגרם נזק - משערכים את הנזק לטובת הניזק, ואם המזיק טוען שנגרם פחות נזק - עליו להביא ראיה.
אם כך, מדוע דחה רבא את טענתו של רב אידי בר אבין?
|
התשובה:
|
|
יש הבדל בין שבועה [שיש בה קצת הוכחה] לבין מקום שנכריע כי מקבל את הערוגה הגדולה ללא כל הוכחה.
נוסף לכך תקנות שעשו בחובל שחורגות מסדר הדין הרגיל [של המוציא מחברו עליו הראיה] אין להעתיקן למקומות נוספים.
עמית קולא
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
|
הנך מוזמן להגיב על
בבא קמא ו:
|
|
|
|
|
|
|
|
|