|
|
|
חינוך ילד שלא מעוניין להתפלל
|
|
|
שלום כבוד הרב,
הבן שלנו בן 14, בן בכור, עולה לישיבה תיכונית, ואינו מעוניין בבוקר לקום להתפלל, לא רוצה לברך ברכת מזון, אנו מרגישים שהיראת שמים שלו ממש רופפת.
עושה לנו טובה ומניח תפילין בבית, אנו מרגישים שהוא הולך ויורד מבחינה דתית.
מספר נתונים - אין לנו טלויזיה בבית, המחשב מוגבל ומסונן ולמד בביה"ס ברמה דתית גבוהה עם רבנים ומורים מהשורה הראשונה.
מה עושים? כיצד מתמודדים עם תופעה כזו?
תודה רבה
|
|
התשובה:
|
|
|
שלום רב,
אני רוצה לשאול שאלה חשובה מאד בנוגע לבן שלכם. עד כמה הוא מודע לכך שהוא אחראי על מעשיו כלפי הבורא וכלפי האנשים?
אנו, כהורים, מרבים לדבר עם הילדים המתבגרים שלנו על כך שמעתה שהם ברי מצווה הם אחראים על מעשיהם כלפי העולם כולו וכלפי הבורא. יחד עם זאת איננו מאפשרים להם להתחיל לקבל אחריות על מעשיהם, משום שמיד לאחר שעברה בר המצווה והם עדיין טועים וחושבים כילדים, ואינם לוקחים אחריות על מעשיהם, אנו מיד לוקחים את האחריות לידינו וממשיכים לנהל את הנערים והנערות כאילו והיו ילדים קטנים.
מאד מכעיס אותנו שילדינו לא חונכו על ידינו כפי שהיינו רוצים, אלא שכל האשמה תלויה אך ורק בנו. הסיבה לכך שהאשמה תלויה בנו נובעת מכך שכדי שהילד המתבגר ידע שיש לו אחריות, וכי עליו לקחת אותה ברצינות, החינוך לכך מתחיל ביום צאתו לאוויר העולם. ההורים חושבים שעליהם לכוון את ילדיהם בצורה כזו שכל המחשבה על מה שהילד עושה נטלה ממנו, אנו רודפים אחריו חזור ורדוף שיעשה את מה שנאו אומרים לו. אנו מתחילים לכוון אותו ולהדריך אותו שוב ושוב באמירות בעונשים אבל לא בהדרכה לפעילות ברוכה. ובסופו של דבר אנו מאוכזבים. מאוכזבים ובצדק, השקענו כל כך הרבה שעות בהכנסת ההבנה שאנו רוצים למוחו של הילד והנה לאחר כל ההשקעה הגדולה שלנו הוא אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ממנו. איזה אכזבה!
היום הייתי באשדוד, ביקרתי שם בקליניקה שנמצאת בקומת הכניסה של בית מגורים. בקומת הכניסה הזו ישנם כמה וכמה חדרים שמיועדים לעסקים קטנים. לשלושת החדרים שמימין לכניסה, שלושה חדרים שיש בהם פעילות רבה, לא היה ניתן להיכנס. האופניים של ילדי הבית היו זרוקים על הרצפה ומנעו אפשרות לגישה נוחה. שאלתי את בעלת הקליניקה מדוע זה כך והתשובה הייתה הנעת הכתפיים בתנועת ''אין ברירה''.
זה כלל וכלל לא נכון! יש ברירה. אמרתי לאותה בעלת קליניקה שאם זו הייתה הקליניקה שלי האופניים לא היו נמצאים שם ומפריעים לכניסה. היו כמה אפשרויות לפעולה למניעת הבלגאן הנוראי הזה, אך לא זו הנקודה. הנקודה החשובה היא שההורים לא מתייחסים לאופניים הזרוקים כי זה לא בתוך הדירה שלהם. זה ברשות הרבים. ואם זה ברשות הרבים לא צריך להתייחס. זה גם גזל, משום שזה גוזל את נחת הרוח של מי שנמצא בכניסה הראשית, זה גזל של המטופלים המגיעים ומופרעים ממנוחתם. אבל ההורים כלל לא מתייחסים לכך, זה לא בבית שלהם.
הילדים לומדים מכך שכל חוקי תורה הם קשקוש אחד גדול. בתלמוד תורה מדברים על גזל בהדגשה כל כך גדולה, על החשיבות של הגזל, על החשיבות של כבוד הורים, אך לא מיישמים את זה במציאות.
עלינו, כהורים, להבין שהילדים שלנו מתחנכים, בעיקר, ממה שהם חווים ורואים ולא ממה שהם שומעים. חשבי על כך בנקודות שהעלית במכתבך. הילד אינו רוצה לקום להתפלל. ואביו? ואחיו הגדולים? האם הם קמים כל בוקר עם שיר חדש בלב לתפילה? או שגם אצלם נשמעות תלונות על הצורך לקום בשעה מוקדמת וללכת לבית הכנסת. זה מה שמחנך את הילד על היחס האמיתי לתפילה. כשאבא מתלונן שקשה לו, הילד לא יקום לתפילה. כשאבא קם בבוקר ופותח ברינה ובשיר על הזכות הנפלאה שיש לו ללכת להתפלל, הילד לא יאחר לתפילה אף פעם. אבל בשמחה של האב חייבת להיות אמתית, ללא כחל וסרק.
זו הדרך שיש לחנך ילד מקטנות – ללמדו את מתיקות הדברים שעלינו לעשות על ידי הצגת המתיקות בכל פעם מחדש. כך הוא יפנים שת המתיקות, ודברים מתוקים כולם רוצים.
מעבר לכך, אותם דברים שהילד, הבוגר מצפה מהוריו, יינתנו לו רק כשהוא יגלה אחריות למעשיו. לדוגמא: הוא לא קם לתפילה. דברתם אתו והוא ממשיך בסורו. כשהוא יגיע בצהרים הביתה הוא לא ימצא ארוחת צהרים עבורו. לשאלתו מדוע אין ארוחת צהרים את יכולה לענות לו שארוחה מקבל כל מי שבוגר ומחויב למעשיו ותפקידיו, או ילד קטן שתלוי בך במלואו. אין לך אחריות למי שהוא בוגר ואינו מגלה אחריות לתפקידיו. זה אינו עונש, אלא הצגת משמעות האחריות האישית.
לעמוד לידו ולדרוש ממנו לקום ללא הרף אינה התשובה הנכונה. להעיר אותו פעם אחת ולהזכיר לו שזו אחריותך, ומכאן ואילך שיעשה מה שהוא חושב כשהוא יודע מה יהיו תוצאות מעשיו – אין אוכל עבורו, אין כביסה עבורו וכו', במקרים כאלו לאחר שלוש או ארבע פעמים שהוא מוצא שהוא הנפגע היחידי מחוסר האחריות שלו לתפקידיו הדברים משתנים מאליהם. הנקודה החשובה היא שאתם צריכים לזכור תמיד לומר שאינכם מענישים אותו על מעשיו או חוסר מעשיו אלא גם לכם אין מחויבות להעניק למי שאנו מרגיש שיש לו מחויבות כלפי עצמו.
מצד שני בהמשך, עשה או לא עשה, התפלל או לא התפלל אתם ממשיכים להתנהג אליו יפה וברוב אהבה, כי אהבת אם ואב אינה ניתנת לשיקול דעת של מעשים. אהבת אם ואב היא אהבה בלתי אמצעית ולכן היא נמצאת תמיד במלוא כוחה ואונה. אתם בהחלט יכולים להביע צער על שהוא עדיין אינו מבוגר מספיק לקבל על עצמו את האחריות על חייו, ואתם מאחלים לו מכל לבכם שיתבגר במהרה וייקח אחריות על חייו ועל צרכיו.
בברכה,
גד מאיר שמחוני
|
|
|
|
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
|
|
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
|
|
הנך מוזמן להגיב על
חינוך ילד שלא מעוניין להתפלל
|
|
|
|
|
רשימת התגובות 
|
|
|
|
|
שלום
- יעל, 16/08/2012
בהמשך לדברי הרב, הייתי רוצה להוסיף שלענ``ד הדבר תלוי בגורמים רבים.
ראיתי ילדים שהוריהם נקטו בשיטה כזו, ואח``כ ילדיהם ברחו מן הבית והגיעו למקומות חשוכים.
לא ברור אם יש לכם עצמכם שמחה והתלהבות מחיים דתיים או שאתם עושים את זה כמצוות אנשים מלומדה. אינני באה חלילה לבקר, אך לעיתים בני נוער בחושיהם החדים קולטים זיופים, מתקשים להשלים איתם.
יכול להיות שיש לילד שאלות באמונה ''זה אומר שהוא רגיש וחושב, לא צריך להיבהל, כן כדאי להקשיב'' וזה מזמין אתכם לנסות יחד למצוא תשובות - אולי לעשות חברותא באיזה נושא,
יש ילדים שעוברים בגיל ההתבגרות כל מיני משברים וסיבובים. הכל הפיך.
ממה שגם ראיתי, הסיכוי של ילד לחזור חזרה בתשובה או לפחות לכבד את חוקי הבית כשהוא שם, תלוי באהבה ובחיבוק של הוריו.
הנזיפות הגערות והעונשים ירחיקו אותו גם מהשם וגם מכם. ואז, עולם הפיתויים שבחוץ ימשוך אותו הרבה יותר.
מערכת יחסים איתכם וגם מערכת יחסים עם בורא עולם הם דברים מורכבים מאוד ולא תמיד יש לכם שליטה על הכל, וטוב שכך. אתם פשוט עושים את הכי טוב שאתם יכולים וממשיכים לאהוב ולהאמין.
כמובן שאם מפר באופן בוטה את חוקי הבית, יש לשוחח איתו ולהבהיר לו מה מותר ואסור בבית שלכם אבל אסור שזה יהפוך למניפולציה רגשית לא שלכם ולא שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
כשרות
RSS