ביעור מעשרות (התקבלה בתאריך 22/04/2005)
שלום כבוד הרב
מי חייב בביעור מעשרות?
למי שחייב מה צריך לעשות?
מתי?

בברכת פסח כשר ושמח
תשובת הרב
בהלכות לערב פסח כתבתי שלמועד חג הפסח חל זמן ביעור מעשרות, הודגש ש"מי שיש בידו מטבע של מעשרות, צריך לחלל מעשר שני על מטבע קטנה שבידו ויבערה".
אומרת התורה "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך". למדנו שאחת לשלוש שנים חייב אדם להוציא מרשותו את כל התרומות והמעשרות שנותרו בידו. זמנה של מצוה זו הוא בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה. בעיקרון, את כל המעשרות שחייב האדם לתת, הוא נותן ללוי ולעני. בזמנינו, שאיננו נותנים ללויים, חייבים לאבד את התרומות והמעשרות שבידו, ואם עדיין לא הפריש תרומות ומעשרות, זהו זמן ההפרשה.
מי שמנוי על קרן מעשרות, ובכך יוצא מידי ספקות הלכתיים כנוסח הפרשה, פרוטה חמורה ועוד, יכול לסמוך על הקרן שמבערת את המעשרות, אלא אם כן קיבל מהם הודעה אחרת.
א. נטע רבעי
הלכה זו נוהגת גם בנטע רבעי. מצות עשה מן התורה שנטע רבעי יהיה קודש, ככתוב "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (ויקרא יט-כד). בשנה הרביעית לנטיעת עצי פרי, הפירות נקראים נטע רבעי. בזמן הבית היו מעלים את הפירות הללו לירושלים, ואוכלים אותם שם בקדושה, או שפודים אותם ומעלים את דמיהם לירושלים, כדין מעשר שני. בזמן הזה פודים אותם בפרוטה, לאחר שיגמרו ויתלשו, ויכול לפדות את כולם בשווה פרוטה, ומשליך את הפרוטה.
ב. מתי הוא זמן הביעור
שנינו במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ו):ערב יו"ט הראשון של פסח, של רביעית ושל שביעית היה ביעור. התוס' בסנהדרין (יא,ב) מסיק למעשה שאכן זמן הביעור הוא בערב פסח. הרמב"ם (הלכות מעשר שני פי"א ה"ז) פסק: וערב יו"ט אחרון היה הביעור, ולמחרת מתוודים. בכסף משנה שם כתב שלרמב"ם הייתה גירסה אחרת במשנה, וכן מוכח בסוגיא בירושלמי כגירסתו. כשיטתו פסק השו"ע (יו"ד סי' של"א סעיף קמד). החזון איש (דמאי סי' ב סק"ז) סבר שהוא בערב יו"ט הראשון, אבל המנהג הפשוט בירושלים הוא בערב יו"ט האחרון היינו בערב שביעי של פסח,
ג. מה חייב בביעור
חובת הביעור היא להוציא מרשותו את כל המתנות של המעשרות שברשותו. הרי תרומה ותרומת מעשר – נותנים לכהן, מעשר ראשון – נותנים ללוי, ומעשר עני – לעניים. ואילו פירות מעשר שני או נטע רבעי, ואם לא אוכל אותם בירושלים, אזי פודה אותם בכסף, בזמן הביעור שורפים או מאבדים או משליכים לים. כמו כן אם יש לו בבית פירות טבל או ספק טבל, חייבים לתקנם מיד ע"י הפרשה, (רמב"ם הלכות מע"ש פי"א ה"ח והי"א).
מכיוון שבזמן הזה איננו נותנים תרומה לכהן, וגם מעשר ראשון ללוי אין נותנים, מפני שהכוהנים והלווים אינם מוחזקים דיים, א"כ אין חיוב לתת אותם בזמן הביעור.
לכן, למעשה הדין נוגע רק למעשר עני מטבל ודאי, שבזמן הביעור צריך לתת אותו או לזכות לעניים, וכן לעניין המטבע של חלול מעשר שני.
דברים שהם ספק טבל, כמו קופסאות שימורים או בקבוקי יין, שאינו יכול לפתוח אותם ולעשרם, יכול להפקירם בפני שלושה, ולא יתכוון לזכות בהם, אלא לאחר שירצה להשתמש בהם, יפריש מהם תרומות ומעשרות (דעת הגרש"ז אויערבך, בספרו מנחת שלמה).
ד. כיצד מבערים
מטבע שחיללו עליו מעשר שני, מחללים אותו על מטבע שווה פרוטה, שהוא אחד חלקי ארבעים גרם כסף טהור, (במטבע של חמש אגורות יש היום שווה פרוטה), ואומר : "המטבע הזה מחולל על זה", ומשליכו לים או מאבדו ע"י שחיקה, כלומר, יכה עליו בפטיש, ובכך יאבד את צורתו, ואז עוטפן בנייר ומשליכו לאשפה. (ספר כפתור ופרח סי' מ. הגר"א התיר לחלל גם על פרי שהוכשר לקבל טומאה דהיינו שכבר נרחץ במים. יש שהיו מחללים על סוכר וממיסים אותו במים. אסור לשפוך לבית הכסא, מפני שהוא בזיון קדש, ראה בספר כרם ציון אוצר הלכות פסוקות פרק מ"א סט"ו ובהערות שם).
ה. וידוי מעשרות
במנחה, ביום טוב האחרון של חג, לאחר שביערו את המעשרות, חייבים להתוודות ולומר את הפסוקים הכתובים בפרשת וידוי (דברים כו,יב–יט). הרמב"ם בהלכות מעשר שני (פי"א ה"ד) כתב שמצות וידוי נוהגת אף שלא בפני בית המקדש. הראב"ד חולק, משום שנאמר "לפני ה'", וממילא מתוודים דווקא לפני הבית. הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל (הידוע בכינוי – האדר"ת) תיקן בירושלים לקרוא את פרשת "כי תכלה" בציבור. אולם חתנו הגראי"ה קוק זצ"ל (בספרו משפט כהן סי' נו) כתב שמכיוון שבזמן הזה ההפרשה היא בטומאה, שהרי כולנו טמאי מת, אי אפשר להתוודות, שהרי נאמר "לא עברתי ממצוותיך וגו' ולא ביערתי ממנו בטמא", וזאת אינו יכול לומר.
החזון איש (דמאי סי' ב ס"ק ו) סיכם ואמר שמכיוון שהחיוב הוא מדרבנן, אפשר להקל כדעת הראב"ד, ולא לקרוא את הווידוי, מה עוד שאיננו בטוחים במאת האחוזים שדקדקנו בכל הדינים המעכבים את הווידוי. אבל כדאי לאומרו מתוך החומש, כקורא בתורה.
מקורות לתשובה
תשובה מאת הרב דוד לאו - מודיעין