|
|
|
|
|
|
פרשת השבוע: יתרו
|
|
עו"ד אלישי בן-יצחק חושב שעל נבחרי הציבור להמשיך לשמור על הקשר בינם לבין העם גם לאחר הבחירות, כפי שנלמד ממשה רבינו בפרשת השבוע, פרשת יתרו
|
|
|
|
|
מאת: ניר אביעד
|
פרשת השבוע: יתרו
|
|
במרכז הפרשה עומד מעמד הר סיני בו ניתנה התורה לעם ישראל. ניר אביעד מסביר איך אנו יכולים להאמין בכל אותם תיאורים שנראים לא אחת דמיוניים?
|
|
|
|
|
|
|
מתוך עלוני פרשת השבוע |
|
תורה ומדע
(מו''ר הגאון הרב דב ליאור שליט''א)
על אף שיש התקדמות של המדע, המדע עוסק בדברים חיצונים שבאים לעזור לאדם, אבל לא עוסק בעצם תיקונו של האדם, שבזה עוסקת רק התורה
בפרשת יתרו מפורט התיאור של מתן תורה. ניתן לומר שזה המאורע של גילוי השכינה הג...
על אף שיש התקדמות של המדע, המדע עוסק בדברים חיצונים שבאים לעזור לאדם, אבל לא עוסק בעצם תיקונו של האדם, שבזה עוסקת רק התורה
בפרשת יתרו מפורט התיאור של מתן תורה. ניתן לומר שזה המאורע של גילוי השכינה הגדול ביותר, שהיה מבריאת שמים וארץ עד היום הזה, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה, מעמד בו עם ישראל כולו הועלה למדרגת נבואה. לפי הרמב''ן וראשונים נוספים, את שתי הדיברות הראשונות בני ישראל שמעו מפי השכינה, ואת שאר הדיברות הם שמעו מפי משה. לכן, הניסוח בשתי הדיברות הראשונות הוא בלשון נוכח: ''אנוכי ה' אלוקיך'', ''לא יהיה לך''. ואילו הדיבר השלישי הוא כבר בגוף שלישי, לא כתוב 'לא תישא את שמי לשווא' אלא ''לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא'', משה רבנו אומר כלפי שמיא.
המעמד הנשגב הזה נחרט עמוק עמוק בלב העומדים באותו מעמד, עד שחז''ל אומרים שאלו שרגליהם עמדו על הר סיני פסקה זוהמתם. ואילו אומות העולם שלא עמדו בהר סיני המשיכה זוהמתן. התורה לא ניתנה לכל אומות העולם, כיוון שהם לא מסוגלים לקבל ציווים כאלה, כפי שמבארים הראשונים (ריה''ל בכוזרי ועוד) שדווקא עם ישראל שעבר את התהליך של כור ההיתוך של מצרים, והועילה לו ההכנות של האבות שעבדו להפריד בין הטוב והרע היה מסוגל לומר ''נעשה ונשמע'', כלומר ביטול העצמיות וקבלת עול מלכות שמים.
קדמה לכך ההבטחה האלוקית ''והייתם לי סגולה מכל העמים'', כלומר הקב''ה בחר את העם הזה להיות לעם הסגולה. לא שאנחנו מתפארים, באמירת ''אתה בחרתנו'' שאנחנו רוצים כאילו לשלוטעל העולם או לנצל עמים אחרים, לעם ישראל מעולם לא הייתה מגמה כזאת! אלא זה שאנו אומרים ''אתה בחרתנו'' זה מחייב אותנו בתרי''ג מצוות, זה מחייב אותנו לנהוג בפרישות ובצניעות, מכיוון שאנחנו צריכים לפרסם את כבוד ה' בעולם.
הלוואי שבאמת נזכה להכשיר את עצמנו, הן בצד האישי הפרטי והן בצד הכלל ישראלי, לרומם את עצמנו וממילא גם לרומם את העולם כולו. כפי שאנו רואים היום, במקום שאין תורה ויראת שמים אמיתית יש הידרדרות בכל תחומי החיים. על אף שיש התקדמות של המדע, המדע עוסק בדברים חיצונים שבאים לעזור לאדם, אבל לא עוסק בעצם תיקונו של האדם, שבזה רק התורה עוסקת. לכן חשוב שאנחנו נדע שהתורה ניתנה לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, אבל אלו דברים שאקטואליים להיום - מה יעשה האדם ומה יחדל, ולא משנה אם הוא נוסע מחברון ליפו עם סוס או עם 'סוסיתא'. ולוואי ונהיה ראויים ליעוד האלוקי, שקבע בנו הקב''ה ''והייתם לי סגולה מכל העמים''.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
בין יתרו לאברהם
(הרב יעקב הלוי פילבר)
לאברהם אבינו וליתרו חותנו של משה היה מסלול חיים דומה. שניהם נולדו בסביבה אלילית ושניהם הכירו לבסוף את בורא העולם, ואעפ''כ יש הבדל במסקנות של השניים. אברהם, כיוון שהכיר את בוראו לא נשאר אדיש לעולם האלי...
לאברהם אבינו וליתרו חותנו של משה היה מסלול חיים דומה. שניהם נולדו בסביבה אלילית ושניהם הכירו לבסוף את בורא העולם, ואעפ''כ יש הבדל במסקנות של השניים. אברהם, כיוון שהכיר את בוראו לא נשאר אדיש לעולם האלילי, אלא ניפץ את הפסלים וקרא לכל באי עולם להאמין בא־ל עולם. מה שאין כן יתרו, גם אחר שהכיר את הבורא לא כפר לגמרי באלילות, כמו שמובא במדרש (שמו''ר א לב): ''יתרו כומר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש והרהר לעשות תשובה וקרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר, עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל''. יתרו, גם אחרי שראה שאין ממש בעבודת כוכבים, גם אז אין הוא משבר אותה אלא מוסר כלי תשמישו לאחרים. כמו כן לומדים אנו זאת מאמירתו של יתרו: ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'', ואמרו על כך במדרש (דב''ר ב יט): ''יתרו נתן ממש בעבודה זרה'', מפני שלדבריו יש משהו בעבודת כוכבים אלא שה' הוא גדול מהם. וכך ראו זאת במכילתא (שם) שאמרו שיתרו קטן מאחרים: ''נעמן הודה יותר ממנו, שנאמר (מל''ב ה טו): 'הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל' וכן רחב הזונה אומרת (יהושע ב יא): 'כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'''. על כן כניסתו של יתרו לאמונה לא היתה שלמה, וכששמע יתרו ''את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל'', אין שמחתו שלמה, אלא נאמר: ''ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים'', ופירש זאת רש''י: ''ויחד - נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על איבוד מצרים''. ונשאלת השאלה: מדוע לא היתה אמונתו של יתרו שלמה כאמונתו של אברהם?
ההבדל בין אברהם ליתרו היה שהכרת הבורא של אברהם היתה בדרך החיובית, ואילו של יתרו היתה בדרך השלילה. אברהם החל בחיפוש הבורא כבר מגיל שלוש והגיע להכרה שלמה בגיל ארבעים שנה. לפי ספר הזהר (ח''א עמ' פו) הכיר אברהם את הבורא בהתבוננות בתופעות הטבע: ''כיון שראה שהשמש זורחת בבוקר מצד מזרח, חשב בלבו שזהו הא־ל, אמר: זה הוא המלך שברא אותי והתפלל אליו כל אותו היום. לערב כשראה שהשמש שוקעת והירח מאיר, אמר זהו ודאי השולט.... לבוקר ראה שהסתלק החושך והאיר צד המזרח, אמר ודאי כל אלו יש מלך עליהם ושליט שמנהיג אותם, כיון שראה הקב''ה חשקו של אברהם אליו התגלה אליו ודבר עמו''. לפי הרמב''ם (הל' ע''ז פ''א ה''ג) הגיע אברהם לאמונתו בדרך העיון המחשבתי, וכך הוא מתאר: ''כיון שנגמל איתן (אברהם) זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו... ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק שכל העולם טועים... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו''. כך או כך, אברהם הגיע לאמונתו בדרך ההתבוננות והעיון כמו שמובא במדרש (ב''ר שם): ''אברהם אבינו - אב לא לימדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את תורה? אלא זימן לו הקב''ה שתי כליותיו והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כל הלילה. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה''.
מה שאין כן יתרו, הוא הגיע להעדפת הבורא בדרך השלילה, מתוך התנסות אישית, לאחר שהתאכזב משאר העבודות זרות, ככתוב: ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'', כמו שפרש''י: ''מכל האלהים - מלמד שהיה מכיר בכל ע''ז שבעולם, שלא הניח ע''ז שלא עבדה''. האכזבה יש בה העדפה אך אין עמה ודאות, ועל כן לא פסל לגמרי את האלילים האחרים, אלא ראה באלוקי ישראל את הנעלה יותר, ואולי מפני נפשו החצויה לא בחר להישאר לאורך זמן במחנה ישראל, אלא חזר למקומו, כי לא הפנים לגמרי את אפסותם של אלילי העמים, ולא הכיר בבלעדיות המוחלטת של בורא עולם, מה שאין כן אברהם דבקותו בבורא עולם היתה ללא תנאי.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
"כאיש אחד בלב אחד"
(נכון לעכשיו
/הרב דב ביגון
)
''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן ישראל שם נגד ההר'' (שמות יט ב).
רש''י מפרש: מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ''ברפידים'' רפו ידיהם של ישראל מתורה והיו בתרעומת ...
''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן ישראל שם נגד ההר'' (שמות יט ב).
רש''י מפרש: מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ''ברפידים'' רפו ידיהם של ישראל מתורה והיו בתרעומת ובמחלוקת ועשו תשובה, דהיינו שבו לעסוק בתורה ופסקו מהתרעומות ומהמחלוקות. והתאחדו כאיש אחד בלב אחד (ע' רש''י שם).
כשם שהאדם אורגן אחד בעל אברים וכוחות רבים ושונים זה מזה אבל משלימים זה את זה ומחיים זה את זה, כך גם ישראל התאחדו כאיש אחד לפני מעמד הר סיני, למרות השוני בין כל שבט ושבט ובין כל יהודי ויהודי. שכן ''אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה'' (ברכות נח). אבל אין זה מספיק ''כגוף אחד'' צריך גם אחדות של ''בלב אחד'', דהיינו רוח ונשמה אחת לכל ריבוי האברים והכוחות שבאומה.
נכון לעכשיו, אשרינו, מה טוב חלקו של דורנו, דור התחיה הלאומית וקיבוץ הגלויות. העם שנאמר עליו ''עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'' הולך ומתקבץ ומתאחד בארץ ישראל. ואין לך קץ מגולה מזה. אבל אין זה מספיק להתאחד רק בבחינת ''גוף אחד'', דהיינו הקמת מדינה ריבונית וחופשית, וחזקה כלכלית ובטחונית, כפי שאנו זוכים לראות בחוש במדינת ישראל, אלא צריך גם ''בלב אחד'' – דהיינו, אחדות רוחנית ותרבותית.
מניין תבוא, ומניין באה האחדות בעם ישראל מאז היותנו לעם? מהשורשים, דהיינו מערכי הנצח של תורת ישראל ומסורת ישראל המאחדת את כולנו אלפי שנים. וככל שנצעד במעלה הדרך של גאולתנו, נגלה יותר ויותר כיצד השי''ת ''מצמיח קרן ישועה'', ונזכה לראות בהתקיימות הנבואה של ''גוי אחד בארץ'' - כאיש אחד בלב אחד.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
עשרה דורות- עשרה דברות.
(כללי)
עשרת הדברות במבט היסטורי .
עשרת הדברות ששמענו בהר סיני נחקקו בנשמתם של ישראל כתשתית האמונית הנצחית על פני ההיסטוריה כולה. אך עשרת הדברות, כך אנו יודעים, מכוונים גם כנגד עניינים נוספים. יש כאן עשרה ...
עשרת הדברות במבט היסטורי .
עשרת הדברות ששמענו בהר סיני נחקקו בנשמתם של ישראל כתשתית האמונית הנצחית על פני ההיסטוריה כולה. אך עשרת הדברות, כך אנו יודעים, מכוונים גם כנגד עניינים נוספים. יש כאן עשרה פתחים, המכוונים כנגד אלומות אור המאירות כנגדן, ובכך נותנים להם משמעות אחרת, חדשה. כך, ידועה ומפורסמת ההקבלה בין עשרת הדברות לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ה'ויאמר', הנסתר, זה שהעולם עצמו מעלים אותו, לא היה אדם שיעיד על בריאת העולם, ואנו יכולים רק להסיק ממראה עינינו שהעולם נברא ולא קדמון, ויש שהסיקו הפוך כידוע, ובכן - ה'ויאמר' הזה יצא מן ההעלם אל הגילוי בעשרת הדברות, שם נגלה עלינו, על כולנו, בעל הבירה, הציץ עלינו, וגילה לכל שהוא הבורא, והבורא נותן לנו את התורה ומוציא אותנו ממצרים.
אך דומה שאם נעמיק מעט, נוכל לראות שעשרת הדברות מקבילות באופן מופלא לעשרה שלבים היסטוריים בתולדות האנושות ועם ישראל, שלבים שהיו, ושלבים שעדיין בעיצומם.
לכל דור הניסיון שלו, הנקודה שעליה הוא נאבק, שורש הדברים, ולידם יש את כל המסביב. עשרת הדברות חושפות את הנקודה הפנימית שעליה נאבקו בכל שלב בהיסטוריה, את נקודת המבחן, לשעבר, וגם לעתיד.
נפתח כאן מסע מרתק בעקבות הדיברות האלוקיים וההתממשות ההיסטורית שלהם.
'אנכי ולא יהיה לך'- בריאת העולם עד אברהם אבינו.
בריאת העולם - ההופעה האלוקית הנסתרת הזו, שעד אליה הכל היה אלוקות ולא היה דבר נפרד ממנו יתברך, וכעת, חל מהלך של צמצום, הסתרה, ומשהו 'מחוץ' לאלוקות כביכול, משהו מלבר, עומד בפני עצמו [ רק לכאורה כי הצמצום אינו כפשוטו כידוע ].
בריאת העולם, על ההסתר שבה , מזמינה בצידה את הציווי 'אנכי'. יש בורא לבריאה, ואין לנסות לטשטש זאת, או להעלים זאת. יש בורא, אמנם הוא מסתתר בחלק מן המקרים, ולכן דווקא בגלל זאת בא הציווי 'אנכי', והאיסור- 'לא יהיה לך', אל תחפש מקור כח אחר, ובודאי שלא תטעה ליחס לעצמך את מקור הכח. הבריאה צמודה לציווי 'אנכי' ו'לא יהיה לך'.
לא תישא שם ה' אלקיך לשוא - תקופת אברהם אבינו.
המצב המדהים שבו האנושות כולה עובדת עבודה זרה חוץ מאדם אחד, אברהם, נוצר בדיוק על ידי דריסת הציווי הזה שלפנינו. כך מתאר הרמב''ם את התהליך ביד החזקה: בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה, עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים...
וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח, נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.
לא תישא את שמו של הבורא לשוא - כלפי משרתיו לדוגמא. והמעבר על איסור זה הוביל תהליך היסטורי שבו האנושות עוברת מהפך. ממצב שכולם מאמינים, נתהפכה הקדרה למצב שבו אין מאמין אחד. הווי - לא תישא את שם ה' אלהיך לשווא.
זכור את יום השבת לקדשו- יציאת מצרים.
קביעת השבת כיום מנוחה היא יציאת מצרים מתמשכת. היציאה ממצרים לא הייתה רק יציאה ממקום, זו הייתה יציאה מתודעה. תודעה התובעת מהאדם לעבוד ולעבוד עד כלות נשמתו. יש סדר בעולם, ויש זמן למנוחה - שמלבד שהוא עצמו בעל ערך ויקר, הוא גם מגדיר אחרת את זמן העבודה. שוב אין האדם עבד נרצע לצרכיו הנמוכים, אלא הוא עובד בשביל מטרה נעלה, על מנת להגיע אל רגעי השביתה בהם יתבונן פנימה, אל נפשו, אל מעלתו המיוחדת, ובהם יתייחד עם בוראו ועם נשמתו. השבת היא כנגד המאורע ההיסטורי של יציאת מצריים, ולכן , כמעט בכל זכירה של השבת, משולבת גם זכירת יציאת מצרים.
'כבד את אביך ואת אימך'- תשע מאות שנות ישיבה בארץ
הדיבר החמישי חותם את הלוח הראשון, והוא מכוון כנגד השנים הרבות שבהן ישבו ישראל על אדמתם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בנחלת אבותיו. היחס להורים, לדור שקדם, הוא קריטי – בשל כל העברת התורה. ממעמד הר סיני שוב לא יכולים להתבסס על משה רבינו או על הדור שהיה שם, אלא ביסוס האמונה הוא מכח העברת המסורת כאשר הציר המרכזי בהעברה זו הוא מאב לבן.
תשע מאות שנה ברצף ישבו ישראל על אדמתם. תשע מאות שנה של העברת נחלה מאב לבן, של ליל סדר אחרי ליל סדר , של והגדת לבנך. עיקר הקיום האמוני תלוי ועומד על הקשר הזה בין הורים לילדים, ולא בכדי התורה מקדישה ארבע פרשיות שונות לארבעה סוגים של בנים, כפי שרואים בהגדה.
זו הסיבה שבדיבר זה מופיעה גם ארץ ישראל - 'כבד את אביך ואת אימך - למען יאריכון ימיך על האדמה..'
וכי אין חיוב לכבד את ההורים בחוץ לארץ? מדוע בא הציווי בהקשרה של ארץ ישראל? לדברינו הציווי ברור. כיבוד אב ואם הוא עצמו הערובה הבטוחה ביותר לקיום על האדמה, בארץ ישראל. הדיבר הזה מופנה אפוא כנגד שנות הישיבה הארוכות והרצופות בארץ.
לא תרצח, לא תנאף , לא תגנוב- חורבן בית ראשון
שנים ארוכות אלו של ישיבה בארץ מסתיימות בחורבן נורא, שנגרם בגלל ג' עברות חמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - שהן מקבילות ללא תרצח, לא תנאף, ולא תגנוב - בגונב נפשות הכתוב מדבר - ואין לך גניבת נפש גדולה יותר מהליכה אחר עבודה זרה, והדחה אליה, המתבצעת בסתר, בהיחבא - כבושת גנב כי ימצא ומצח אישה זונה היה לך אומר הנביא.
לא תענה ברעך עד שקר - תקופת בית שני
תקופה זו מתאפיינת בהעברת המסורה על ידי החכמים. מעיין הנבואה נסתם ובמקומו נובעת חכמת החכמים, מעתיקי השמועה מאנשי כנסת הגדולה ובית דינם ועד אלינו. שמירת העדות ונאמנותה הן ציר מרכזי בשנים אלו. עיקר מאבקם של חכמים באותה תקופה הוא מול הכתות המנסות לערער את אמינותם של חכמים ולקבוע את פירוש התורה מבלי להזדקק למסורת ולמסירה הנאמנה מדור לדור.
זהירות בעדות, שמירת הדיבור המדויק, קשורות לתקופה כולה בשמירת העברת מסורת תורה שבעל פה, אך הן גם קשורות לחורבן בית שני שארע בגלל שנאת חינם בין אדם לחברו, אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: אומר הנביא רמיהו כלפי דורו, אך גם כלפי הדורות הבאים, החורבנות הבאים.
בית שני בגלל שנאת חינם חרב, בגלל השחתת המשפט שבו מקבלים עדות שקר, וגם השופטים עצמם הם חלק מההשחתה. הגמרא במסכת גיטין מיטיבה לתאר זאת בספרה את הסיפור על שוליית הנגר שנישל את אדונו מאשתו ומכספו, ועל זה נחתם דינם. בסיפור ההוא - חוקית הכל כשר, כשר אך מלא שקר וסירחון של קנאה ותחרות. הנה כי כן – לא תענה ברעך עד שקר - כלפי חורבן בית שני מדבר.
לא תחמוד.
זה אנחנו. הדור שלנו מתמודד עם לא תחמוד. האיסור להביט ולחמוד מה שקיים אצל השני, בודאי מרכזי הוא ונועד לשמור על חברה שפויה. בעבר, כמות הידע שהייתה לי על מה שיש לשני הייתה מוגבלת לסביבה הקרובה עצמה. אך עתה, הכול יודעים הכול על כולם, הכול חשוף וגלוי, שפע גדול של גירויים תוקפים את האדם מכל עבר, והנה עומד הציווי ואומר – לא תחמוד. הסתכל פנימה ולא החוצה, למרות השפע והריבוי, והיכולת לדעת ולראות. עצור. היכנס פנימה. אל תחמוד. 'לא תחמוד' מופנה כלפי חברת השפע. מכאן הפירוט שבפסוק - בית, שור, חמור, אשה, ולסיום 'וכל אשר לרעך'. יש כאן ריבוי רכוש, ריבוי מוצרים, זה מעורר קנאה - איך הוא הצליח להשיג מה שאני עדיין לא. לא תחמוד, אומרת התורה, החיים בחברת שפע הם מסוכנים לא פחות ואולי יותר מחיי עוני ומסכנות. יכול האדם לאבד את עולמו מן המרדף אחרי מה שרואות עיניו וחומד לבו. עצור, אומרת התורה. על סף סיומו של התהליך ההיסטורי הגדול, נפתחים שוב מעיינות חכמה וברכה, ולכן בא הציווי שכל אחד יקח מה שהוא זקוק לו, מה שצריך, ולא יסתכל ימין ושמאל לראות ולחמוד את השפע והריבוי הקיים מסביב.
היו דורות שהציווי על לא תחמוד היה מצומצם בנפחו. אמנם כל יחיד תמיד יכול לקלקל, אך החברה בכללה הייתה מחולקת וממודרת, שכבות שכבות, ובכלל העוני שלט בכל פינה.
אנו היום במציאות שונה לחלוטין, היכולת לא לחמוד שוב לא נתמכת בסביבה, או בצורת חיים, אלא היא כולה החלטה פנימית כדברי התם במעשה חכם ותם 'זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ולמה לנו לדבר מאחרים'.
אמנם הדיבר 'לא תחמוד' קצת בשונה משאר הדברות, אם הוא טומן בתוכו גם נקודת היפוך. המילה 'חמדה' עצמה, בניגוד לגניבה, רצח, ניאוף, עדות שקר, כפירה שהם מילים בעלות משמעות שלילית, הרי שלמילה חמדה יש גם משמעות חיובית. למעשה, משמעותה הראשונית של המילה הזו כפי שמופיעה בתורה היא חיובית דווקא 'וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
אם כן הראשון שהביא את החמדה לעולמנו הוא הבורא, שיצר עץ שתכונתו היא שחומדים אותו. זהו פשט המילה נחמד.
ומכאן התפשט הביטוי לעוד תחומים נחמדים, כמו ארץ ישראל, הנקראת אף היא חמדה, והשבת המכונה חמדת ימים, והתורה הנקראת חמדה גנוזה, ושוב דברי תורה 'הנחמדים מזהב ומפז רב' וגם ישראל הם 'אהובים למעלה ונחמדים למטה' , והר סיני הוא 'ההר חמד אלהים לשבתו' וכן על זה הדרך.
מתברר שבסוף ההיסטוריה, 'לא תחמוד' אינו רק איסור, אלא גם הוראה וציווי על תיקון. לא תחמוד כי יהיה מה לחמוד, מפני שהעולם יחזור חזרה לכוחות חייו שניטלו ממנו, כל דבר עליו נאמר נחמד, הוא בעצם משהו שהמפגש איתו מעורר את כוחות החיים הרדומים הקיימים בנו, ומצית בנו חמדה לחיים, חמדה ואפילו תשוקה לחיים מלאים, עשירים ושמחים. זוהי התכונה עצמה שהכשילה את האישה. היא טעמה מטעם החיים עוד לפני שהיו לה הכלים הראויים, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
המפגש עם העץ הנחמד גרם תקלה. כוחות חיים בלי שקדמה להם הכנה נפשית ראויה מעץ החיים, גורמים נזק.
אך אנו היום בדיבור האחרון, נמצאים במציאות שבה יש עצי דעת רבים המקיפים אותנו, כולם נחמדים וגורמים לנו לרצון לדעת אותם, לטעום מהם, לחמוד אותם. ועל זה בא הציווי הכפול. מצד אחד לא תחמוד, אך מצד שני כן לחמדה, כן לכוחות החיים המתעוררים, ריבוי חיים משמעו ריבוי הופעת אלוקות בעולם, ואפשרות לעבוד את הקדוש ברוך הוא בצורה חיה ותוססת ושמחה, כראוי לארץ ישראל מלאת החיים. חורבן הבית והגלות הביאו לצמצום עצום בחיים ובחמדה - 'אמר ר' יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, רשב''ג משום ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות וראשון ראשון עומד ר' יוסי אומר אף ניטל שומן פירות' [ סנהדרין ע''ה ותוספתא על סוטה].
אין טעם ואין שומן ואין הנאה, וממילא אין חמדה.
והיום ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, מערכת יחסי אישות בתוך המשפחה יכולה מאוד להתעצם בשוויוניות וכבוד, ומתוך סיפוק ושמחה. החמדה חזרה, אהבת החיים חזרה, ואם כן הציווי הוא כפול. לא תחמוד את מה שיש לרעך, לא תקנא בו ולא תתאווה למה שיש לו, אך תשכיל לקחת את חמדת החיים וששונם ולהפוך אותם לחלק מעבודת ה' מלאה ושמחה ומתוקה, כגן עדן מקדם.
ורק נוסיף בדרך רמז שהמילה 'תחמד' כוללת בתוכה את כל האפשרויות של הספרה ארבע- המילה עצמה בת ארבע אותיות, ד' – היא ארבע, ח' היא פעמיים ארבע, מ' היא ארבעים, ת' היא ארבע מאות.
הספרה ארבע קשורה לשם ה' המלא בן ארבע אותיות ויש בה כדי להצביע על תקופה של שלמות ומילוי, של תיקון ושמחה, תקופה של חמדה, שבה אנו פועלים ובה אנו נתבעים לא לחמוד, אך כן לחמדה... עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד וְאוֹצָרוֹת ... לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְאֶבֶן יְקָרָה וְלִבְשָׂמִים וּלְמָגִנִּים וּלְכֹל כְּלֵי חֶמְדָּה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
סדר התורה
(ממשנת הרצי''ה)
בתחילת פרשת יתרו, רש''י מביא דברי חז''ל: '''וישמע יתרו' — מה שמועה שמע ובא'', מלחמת עמלק או מתן תורה? האם יתרו בא לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה? אם הוא בא לפני מתן תורה — הכתיבה היא על פי הסדר, ואם ב...
בתחילת פרשת יתרו, רש''י מביא דברי חז''ל: '''וישמע יתרו' — מה שמועה שמע ובא'', מלחמת עמלק או מתן תורה? האם יתרו בא לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה? אם הוא בא לפני מתן תורה — הכתיבה היא על פי הסדר, ואם בא אחרי מתן תורה אז אינה על פי הסדר, אלא ''אין מוקדם ומאוחר בתורה''. כך העובדה, שהתורה אינה כתובה לפי הסדר הנראה לנו. כלומר, חז''ל מודיעים לנו: יכול להיות שהפסוקים ערוכים לפי הסדר, אבל גם יכול להיות שאינם ערוכים לפי הסדר, כאשר יש צורך אלוהי, חינוכי והדרכתי, שהדברים ימסרו לנו בסדר אחר.
יש להתבונן בסדר האלוהי של התורה מן השמים. המהר''ל מוסר לנו הגדרה: גם לניסים יש סדר. אנו רגילים לכך שבטבע יש סדר, אמנם לא פחות מזה יש סדר בדברים האלוהיים השמימיים. אבל יש להבין זאת בשכל ולא בטפשות; הכוונה לסדר שמתאים לעניינים עילאיים, סדר של הנס הזה של תורה מן השמים. יש שני צדדים לתורה, צד נגלה וצד נסתר. ''שבעים פנים לתורה''. הצד הנגלה הוא על פי הסדר הכרונולוגי, הסיפורי. ויש גם צד שאינו על פי הסדר שלנו. יש מקום לומר שהצד ההיסטורי הגלוי נרשם, ויש גם מקום לומר שהצד הנשמתי ההיסטורי הוא אשר נרשם. הצד הנשמתי אינו מתאר את הסדר הכרונולוגי של האירועים, אלא את התוכן האלוהי שלהם. אבל אין זה אומר שאין כאן סדר. המהר''ל אומר שיש גם סדר ניסי, סדר עליון. כמו כן, אם איננו מוצאים טעם למצוות אל לנו לחשוב שאין טעם למצוות. יש סדר וטעם במובן הקרוב אלינו, ויש סדר וטעם במובן של דעת ד' וסוד ד'. ויש עניין ללמוד ולתפוס את שני הצדדים האלו, שכן שניהם קיימים ואמיתיים[1].
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
תורה ואחדות
(אור ויקר
/שביבי רעיונות על פי הכלי יקר
)
תורתנו הקדושה ניתנה לעם ישראל מתוך אחדות. ''ויִחַן ישראל נגד ההר''. ויחן - לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד. האחדות בעם ישראל הנה חלק בלתי נפרד ממהותו. כאורגניזם שלם הדבק באחדות ה'. כנאמר בתפילת מנחה בשבת ...
תורתנו הקדושה ניתנה לעם ישראל מתוך אחדות. ''ויִחַן ישראל נגד ההר''. ויחן - לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד. האחדות בעם ישראל הנה חלק בלתי נפרד ממהותו. כאורגניזם שלם הדבק באחדות ה'. כנאמר בתפילת מנחה בשבת ''אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ''.
האחדות ייחודית היא לעם ישראל, וכדברי רש''י על הפסוק ''כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה, שבעים נפש מצאתי בויק''ר: עשו – שש נפשות ה יו לו והכתוב קוראן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדים לאלוהויות הרבה, יעקב שבעים צאצאים והכתוב קוראן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד''.
מצאנו ברש''י שמייחס אחדות לעם המצרי בפסוק ''והנה מצרים נוסע אחריהם (יד י) רש''י: ''בלב אחד כאיש אחד'', ובפרשתנו מציין רש''י את אחדות ישראל במשפט שונה והפוך ''כאיש אחד בלב אחד''.
מרן הרב א. שפירא זצ''ל מסביר שאינה דומה אחדות הגויים לאחדות ישראל. שם האחדות מתחילה בלב, ברגשות, באינטרסים, בטל האינטרס בטלה האחדות, וזוהי אחדות זמנית. מה שאין כן במהותו של ישראל , זוהי אחדות אמיתית כאיש אחד. הכובש את כל לבבו ונפשו של האדם.
הכלי יקר מתייחס לפסוק ''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפָלים נכתבו כאן, ומה היה המקרא חסר, אם היה אומר: ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר? ומדוע השינויים בתחילה 'ויחנו', ואח''כ 'ויחן'. תחילה אמר במדבר סיני ואחר כך במדבר? בתחילה קרא להר בשם סיני ואח''כ קראו סתם הר? - תשובתו - מכאן שלא היו ישראל ראויים לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם. ולכן ניתנה תורה בחודש השלישי שמזלו תאומים, המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה. ויש בזה רמז גם לשני הלוחות. שהיו כתאומים יחדיו, חמישה מול חמישה''.
ממשיך הכלי יקר ''להר סיני הגיעו מרפידים הנקרא 'מסה ומריבה'. ומילת 'רפידים' מלשון פרודים (כמו כשב – כבש) ע''ש הפירוד שהיה ביניהם, ורפיון הידיים שהיה בהם. כי האחד תלוי בשני. ע''י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה. ובזה שהסיעו עצמם מן הפירוד שהגורם המרכזי שלו בקשת האהבה והכבוד, והוא סיבה לכל ריב ולכל נגע, באו למדבר סיני, מקום שאין בו דבר, ובהגיעם להר סיני הנמוך שבהרים, הוא ההר חמד אלקים לשבתו, אז ראו שהקב''ה בוחר בענווים וע''י זה בחרו במידת ההכנעה. וזהו סיבת השלום. וכיוון ששם 'סיני' מורה על ההפך, דהיינו שנאה (דברי חז''ל שבת פט), סיני, שמשם ירדה שנאה לאומות (לעם ישראל). לפיכך נאמר ''ויחן שם ישראל נגד ההר''. כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו''.
ונסיים בדברי הרב ש' ישראלי זצ''ל (שיח ישראל רלד): ההכנה לקבלת התורה היתה 'ויחן' – הלב האחד. הלב האחד אינו בעצם רק הכנה לקבלת התורה, הוא עצם התורה, גם המבוא וגם המטרה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
התורה רוצה שגם העולם הגשמי יהיה שלם
(כללי)
הרב יעקב יפת
מעשה בבחור ישיבה אחד, שניגש פעם אל רבו, ותינה בפניו את צערו על כך ש...אין לו משקפיים. ''אילו היו לי משקפיים'', טען הבחור, ''הייתי יכול להורידם בשעה שאני יוצא לרחוב, וכך הייתי יכול להיש...
הרב יעקב יפת
מעשה בבחור ישיבה אחד, שניגש פעם אל רבו, ותינה בפניו את צערו על כך ש...אין לו משקפיים. ''אילו היו לי משקפיים'', טען הבחור, ''הייתי יכול להורידם בשעה שאני יוצא לרחוב, וכך הייתי יכול להישמר יותר מראיות לא צנועות''. להפתעתו, רבו דוקא דחה את הגישה שלו: ''מה פתאום!'', הוא אמר, ''צריך אמנם להישמר מראיות לא צנועות ככל שיותר, אבל הקב''ה בלי ספק מעדיף שהראיה שלנו תהיה תקינה, ושלא נזדקק למשקפיים!''... . הסיפור (האמיתי) הזה, משקף איזושהי תחושה עמומה, נסתרת, שיש לאנשים רבים (ולאותו בחור בתוכם) – כלפי התורה. נראה להם שהקדושה והרוחניות שהתורה מכַוונת אליהם, קצת עומדות בסתירה לענייני הגוף, והגשמיות. התורה נתפשת אצלם כמשהו שעוצר את החיים מִלְּהֵחָיוֹת במלוא עוצמתם. אבל כל זה שגוי: מצד האמת, התורה חֲפֵצה שכל מישורי החיים יופיעו במלוא עוצמתם, ויהיו בשיא שלמותם – גם אלה הגופניים והגשמיים.
בני ישראל הגיעו למדבר סיני בראש חודש סיון, ככתוב בפרשתנו. באותו יום בו הם הגיעו, הם היו חלשים ועייפים מחמת הדרך. לכן, בגלל מצבם, לא רצה הקב''ה לדבר איתם עדיין. הוא המתין כל אותו יום, עד שינוחו ויתחזקו, ועדיין לא דיבר איתם מאומה. רק למחרת, מששבו לכוחותיהם, החל הקב''ה להוביל את הדברים לקראת מתן תורה, ואמר להם, כהקדמה למתן תורה : ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'' .
ולָמה לא רצה הקב''ה לדבר עם בני ישראל כשהם היו עדיין חלשים מן הדרך?
מסביר זאת הרב קוק זצ''ל כך : הגוף והחומר, הם הכלים שלתוכם נכנסות התורה והקדושה. ככל שיהיו הגוף והחומר חזקים יותר – כך תוכלנה התורה והקדושה להתפשט יותר, ולשלוט יותר בַּמציאות. וכן להפך: עייפות של הגוף, וחולשתו, גורמות שהקדושה לא תוכל להתפשט בַּצורה האידיאלית. ממילא יוצא שהתורה דוקא חֲפֵצה בחיזוק הגוף והחומר. הזיהוי של התורה עם דיכוי כוחות החיים, עם חלישות, עם סגפנות, ''כאילו השם יתברך שונא את הגוף'' – הוא זיהוי שגוי. אדרבה: האידיאל של התורה הוא שכל רבדי החיים יגיעו לשיא שלמותם ומלֵאוּתם – אפילו הגוף והחומר. אילו היה הקב''ה מתחיל לדבר עם עם ישראל כבר ביום הראשון להגעתם, בשעה שהם היו עדיין חלשים ועייפים – היינו עלולים לטעות ולחשוב שהדיבור האלוקי מתאים דווקא לְגוף חלש; היינו עלולים לחשוב שהתורה מתחילה להינתן דווקא במצב הזה, בו האדם אינו במלוא כוחותיו הגופניים – משום שהרוחניות של התורה דורשת את החלשת הגוף והחומר. לכן לא אמר הקב''ה לַעם ביום הראשון כלום: כדי ללמד לכל הדורות שיבואו, שהתורה דווקא חֲפֵצה שכל רבדי החיים, אפילו הגשמיים, יופיעו במלוא עוצמתם; שגם הגוף יהיה רענן ובמלוא כוחותיו; לכן, אין היא מתחילה להינתן בשעה שהגוף עדיין עייף וחלש!
כעת, משהגענו להבנה זו ביחס לעניינה של התורה – נוכל להבין על פיה עניין נוסף, הקשור גם הוא למתן תורה. חז''ל אומרים שכאשר עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני – לא היו בו בעלי מומים. כל החֵרשים, העיוורים, האילמים, וכיו''ב, שהיו בישראל – נתרפאו בעת מתן תורה . ונשאלת השאלה: מדוע ריפא הקב''ה את מומי העם בשעה שנתן לו את התורה?
התשובה מובנת ע''פ מה שבארנו: התורה באה להעצים את כל מדרגות החיים. היא לא תובעת שרק ענייני הקדושה והרוחניות יופיעו בשלמות – אלא שגם ענייני הגוף, החול, והגשמיות, יופיעו בשלמות (שהרי בתוכם אותן קדושה ורוחניות שורות!). והואיל ועניינה של התורה הוא שלמות בכל המובנים, כולל המובן הגופני – ממילא מתמלאים הַדְבֵקִים בתורה שלמות בכל המובנים, וגם שלמות גופנית. לכן נמלא העם שלמות גופנית, ונרפאו מומיו, בשעה שדָבַק בתורה – כלומר קיבל אותה בהר סיני
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
כאיש אחד בלב אחד
(נכון לעכשיו
/הרב דב ביגון
)
''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר''. רש''י מפרש: מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ומה התשובה שעשו? התאחדו כאיש אחד בלב אחד. ומה הביא אותם להתאחד...
''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר''. רש''י מפרש: מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ומה התשובה שעשו? התאחדו כאיש אחד בלב אחד. ומה הביא אותם להתאחד? שהתחזקו בתורה ובמצוות. ואכן המעמד הנפלא של הר סיני, שנקרעו השמים וכל העם ראה מראות אלקיים התאפשר כאשר ישראל התגברו על המחלוקות והתרעומות שביניהם. כי רק מתוך שאנו מאוחדים ומתאחדים אנו חזקים ומקדשים שם שמים לעיני כל.
נכון לעכשיו, בדורנו, דור התחייה וקיבוץ הגלויות, אחרי שיצאנו מגלות בת אלפיים שנה, שבה העם היה מפוזר ומפורד, יש לעשות כל מאמץ לאחד את האומה, והדרך לאחד את האומה המשולה לעץ עם ענפים רבים - דהיינו עדות שונות, זרמים שונים, מנטליות שונה, מפלגות שונות וכו' - על ידי שיבה לשורשים. כשם שבעץ השורשים מאחדים את הענפים, כך גם בעם ישראל. לכולנו אותם שורשים – האבות, אברהם יצחק ויעקב הם האבות של כולנו. אבינו שבשמים הוא אב לכל עם ישראל. כולנו בניו כי כולנו בבחינת ''בני בכורי ישראל'', ואין זה מספיק להיות שייך לשורשים ולהיסטוריה המופלאה שלנו אלא יש גם לינוק, דהיינו ללמוד ולהתפרנס מתוך תורתנו הקדושה השייכת לכל עם ישראל. וכשם שבמעמד הר סיני כל האומה קיבלה את התורה, עד אחרון היהודים, כך גם בימינו התורה שייכת לכל האומה בכללותה ולכל יהודי ויהודי, לכן השיבה למסורת היהודית היא דבר טבעי. היא מביאה ותביא לאחדות האומה. ומתוך שנתאחד ונתחזק נזכה ל''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים''.
מהמצפה לישועה
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
כיבוד אב ואם
(מן המעיין
/הרב אליעזר ברוד
)
הקב''ה שותף
''כבד את אביך ואת אִמך למען יאריכון ימיך'' (שמות כ,יב). תנו רבנן: שלושה שותפים הם באדם, הקב''ה אביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו, אומר הקב''ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם ו...
הקב''ה שותף
''כבד את אביך ואת אִמך למען יאריכון ימיך'' (שמות כ,יב). תנו רבנן: שלושה שותפים הם באדם, הקב''ה אביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו, אומר הקב''ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני. בזמן שאדם מצער את אביו ואת אימו, אומר הקב''ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלא דרתי ביניהם – ציערוני.
(ילקוט שמעוני)
כבוד ומורא
תנו רבנן: איזהו מורא ואיזהו כבוד? ''מורא'' – לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. ''כבוד'' – מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא.
(קידושין לא,ב)
בעלי בחירה
אף-על-פי שעיקר ההולדה תלויה בברכתו של הקב''ה, יש לראות בהורים שותפים לקב''ה בהולדת הבן, משום שהם בעלי רצון ובחירה. לכן התורה ציוותה את האדם לכבדם, כי הם סיבת היותו בעולם.
(ספר המאמרים תשי''א)
אריכות ימים אמיתית
''אריכות ימים'' אינה סתם אריכות שנים, כי יש אדם שחי שנים רבות, אבל ימיו עוברים וחולפים ולא נשאר מהם מאומה בדברי הנצח של עם-ישראל – תורה, יראת-שמים ומידות טובות, שנזכרים לדורי-דורות. אריכות ימים היא כאשר נוסף על אריכות השנים, כל יום בחיי האדם מלא תורה ועבודה.
(הרבי הריי''צ מליובאוויטש)
על-אף האזהרות
שלוש פעמים התורה מזהירה על כיבוד אב ואם, ואילו על כיבוד בן אין אפילו אזהרה אחת. ואף-על-פי-כן כל ההורים מוסרים את נפשם בעבור בניהם, ואילו בן שמוסר את נפשו למען הוריו – אין זה מצוי כל-כך.
(מאוצרנו הישן)
כשהבנים נעשים הורים
''וראה בנים לבניך שלום על ישראל'' (תהילים קכח). דרכם של בנים שהם מלאי טענות כלפי ההורים, על שאין הם דואגים להם, ושאין הם נותנים להם די צורכם. אבל כשהם מגיעים לשלב של ''ראה בנים לבניך'' – כשהם עצמם נעשים הורים, והם שומעים מפי בניהם אותן טענות, כי-אז ''שלום על ישראל'' – הם מתחילים לנהוג בנועם, ואין להם עוד טענות אל הוריהם.
(עלי זית)
אסור לדון
אב ובנו באו להתדיין אצל הדיין רבי יצחק פייגנבוים. בשעת הדיון נהג הבן בגסות רבה, ולא פסק מלבזות את אביו. קפץ רבי יצחק ממקומו נרגז ונרעש והודיע כי הוא פוסל את עצמו מלדון בדין זה, כי לאחר שראה את דרך התנהגותו של הבן כלפי אביו, הוא חש שנהפך להיות שונאו, ושונא אסור לו לדון בדין זה.
יותר מכבוד שמים
רבי שמעון בן-יוחאי אומר, גדול כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב''ה יותר מכבודו. שבכבוד הקב''ה נאמר (משלי,ג) ''כבד את ה' מהונך'' – אם יש לך, אתה חייב; ואם לאו, אתה פטור. אבל בכבוד אב ואם נאמר ''כבד את אביך ואת אמך'', ואפילו אתה מחזר על הפתחים.
(ירושלמי פאה)
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
התורה אינה משתנה
(מאמר השבוע
/מנחם ברוד
)
מערכת חוקים אנושית תשתנה ללא הרף בתגובה לאירועים ולתמורות בציבור. התורה קובעת אמיתות מוחלטות של טוב ורע, מותר ואסור
מי שעוקב אחר תהליכי חקיקה, הן בארץ הן בעולם, יכול להבחין בתנועת מטוטלת. בתחילה מושכ...
מערכת חוקים אנושית תשתנה ללא הרף בתגובה לאירועים ולתמורות בציבור. התורה קובעת אמיתות מוחלטות של טוב ורע, מותר ואסור
מי שעוקב אחר תהליכי חקיקה, הן בארץ הן בעולם, יכול להבחין בתנועת מטוטלת. בתחילה מושכים את החקיקה לכיוון אחד, ואז מתחילים לחוש בעוולות שהחקיקה הזאת גורמת, ומתפתחת מחאה שדוחפת את החקיקה לכיוון הנגדי.
החקיקה גם מושפעת מאופנות מתחלפות ומאירועים שמשפיעים על דעת הקהל. אם, למשל, יתפרסמו כתבות בכלי-התקשורת על הקלות שבה אפשר לאשפז בני-אדם במוסד פסיכיאטרי, תקום זעקה ציבורית שתגביל את היכולת לאשפז בני-אדם בכפייה. אבל אם לאחר זמן יקרו מקרים שחולי-נפש יפגעו באחרים – תקום זעקה נגדית, שתרחיב את סמכות הרשויות לאשפז בני-אדם שנשקפת מהם סכנה.
רק הבורא יכול
מערכת חוקים אנושית לעולם תהיה מוגבלת במגבלות האלה, והיא תשתנה ללא הרף בתגובה לאירועים ולתמורות בציבור. הגמישות הזאת הכרחית, אבל היא גם משקפת את חוסר שלמותה של מערכת החוקים ואת אי-היכולת לצפות את כל המצבים ולבחון את כל ההיבטים.
האם יכולה להיות מערכת חוקים מושלמת, שאינה זקוקה להתאמות ולשינויים? – בני-אדם אינם יכולים ליצור מערכת כזאת. היחיד שיכול ליצור מערכת חוקים כזאת הוא בורא-העולם, שברא את האדם וצופה את העתיד.
מערכת חוקים כזאת היא התורה, שניתנה לנו בהר-סיני, במעמד הנשגב שעליו נקרא בשבת זו. העקרונות הטמונים בתורה אינם תלויים בהלוך-רוחות של תקופה כלשהי או בשבשבת דעת-הקהל. אלה חוקים נצחיים, שקובעים אמיתות מוחלטות של טוב ורע, מותר ואסור.
עוגן היציבות
מכאן ברור עד כמה מופרכים הקולות הקוראים לרבנים לשנות את הלכות התורה, בטענה ש'העולם השתנה'. התורה 'לא התאימה' למושגים שרוְוחו בעולם גם לפני שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה. היא דיברה על יום שבת בשעה שהעולם כולו עבד שבעה ימים בשבוע. היא אסרה עבודה-זרה בתקופה שהעולם כולו עבד אלילים.
התורה מעולם לא שאפה להתאים את עצמה למושגי הזמן, אלא היא עיצבה את המושגים וקבעה אמיתות מוחלטות. אכן, התורה עצמה נתנה מרחב, שבתוכו יש מקום להחמיר ולהקל, אבל הכול בתוך מסגרת התורה וההלכה, וכך נהגו חכמי ישראל ופוסקי ההלכה בכל הדורות. אי-אפשר לדרוש מרבנים לסטות מן ההלכה, כי אם יעשו כן – יחדלו מלהיות רבנים.
התורה לא תשתנה בימינו – לא בגלל 'חוסר אומץ', אלא מפני שהיא אינה זקוקה לשינויים. התורה לא נועדה להיות 'מותאמת' לרצונותיו של האדם ולאופנות מתחלפות. היא עוגן היציבות האחד והיחיד שקבע הקב''ה בעולמו. היא אמורה להדריך ולכוון אותנו ולא אנחנו אמורים לכוון אותה ולהתאימה אלינו. כוחה של התורה בנצחיותה, באי-השתנותה, בעמידתה נוכח כל שינויי המקומות והזמנים.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
ה'מקבל' נותן קיום
(שיחת השבוע)
לקראת מתן-התורה ציווה הקב''ה את משה: ''כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני-ישראל''. מסבירים חז''ל ש''בית יעקב'' אלו הנשים, ו''בני-ישראל'' אלו הגברים. הקב''ה ציווה את משה למסור את דבריו תחילה לנשים ורק לאחר מ...
לקראת מתן-התורה ציווה הקב''ה את משה: ''כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני-ישראל''. מסבירים חז''ל ש''בית יעקב'' אלו הנשים, ו''בני-ישראל'' אלו הגברים. הקב''ה ציווה את משה למסור את דבריו תחילה לנשים ורק לאחר מכן לגברים.
מדוע הוקדמו הנשים לגברים? המדרש מבאר, שבבריאת העולם ציווה הקב''ה רק לאדם שלא לאכול מעץ הדעת, ואז באה חווה ואכלה מן העץ וגרמה קלקול לעולם כולו. אמר הקב''ה: ''עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה, הן מבטלות את התורה''. לכן הקדים את הנשים, כדי שיהיה קיום לתורה.
השפעה וקבלה
איש ואישה מייצגים שני כוחות מרכזיים – כוח ההשפעה והנתינה וכוח הקבלה והקליטה. איש הוא בבחינת 'משפיע', ואילו אישה היא בבחינת 'מקבל'. כוח ההשפעה כשהוא לעצמו אין לו קיום, כל עוד אין חיבור עם כוח הקבלה והקליטה. לכן הציווי על האיסור לאכול מעץ הדעת, שניתן לאדם בלבד, לא התקיים, מכיוון שלא נקלט על-ידי כוח הקבלה של חווה.
חז''ל המשילו זאת לתהליך אפיית לחם. הגבר חורש וזורע, דש וזורה, אבל אחרי כל העבודה הקשה הוא מביא הביתה חיטים שאינן ראויות לאכילה. רק כשהאישה לוקחת את החיטים, טוחנת אותן לקמח, לשה מהן עיסה ואופה לחם – יש לאדם לחם לאכול. זו המעלה המיוחדת של האישה כ'מקבל', שמחבר את הדברים עם העולם.
מהפך בגאולה
מעמד הר-סיני נועד לתקן את חטא עץ הדעת, ועיקר עניינו לחבר את האור האלוקי עם העולם, על-ידי שהעולם עצמו נעשֶה כלי לקבלת התורה. לכן מסר הקב''ה את דבריו קודם-כול לנשים, המייצגות את כוח הקבלה, מכיוון שעל-ידי כך יתקבלו ענייני התורה בתוך מציאות העולם ויהיה קיום לתורה.
כך יהיה גם לעתיד לבוא, בבוא הגאולה. אז ייטהר העולם לגמרי מזוהמתו, ככתוב: ''ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'', ואז גם יקויים ''נקבה תסובב גבר'' – האישה, המסמלת את כוח הקבלה, תעמוד במדרגה גבוהה יותר משל הגבר, המסמל את כוח ההשפעה.
חיבור עם הגוף
שני המרכיבים האלה של 'משפיע ו'מקבל' קיימים גם בכל אדם. האדם מורכב מנשמה וגוף. הנשמה היא בבחינת 'משפיע' ואילו הגוף הוא 'מקבל'. התכלית היא שהנשמה תחדור לתוך הגוף, עד שהגוף מצד עצמו יפעל על-פי רצון הנשמה.
כל עוד הנשמה מנותקת מהגוף, אין לפעולתה קיום. יש מצבים שהנשמה מאירה בעוצמה רבה, ואז האדם חש התעוררות רוחנית, והוא מרגיש תשוקה ללמוד תורה ולעסוק במצוות, אבל בחלוף אותה הארה הוא חוזר למצבו הראשוני, מכיוון שהכול היה הארה מלמעלה, בלי שהדברים נתפסו בגוף עצמו. התכלית היא שהדברים יתחברו עם הגוף, ה'מקבל', ויבואו גם ממנו, ואז יהיה להם קיום.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
האחדות – כלי לגאולה
(לומדים גאולה
/הרב מנחם ברוד
)
קבלת התורה הייתה בזכות האחדות שנוצרה בתוך עם-ישראל. בתורה מסופר (שמות יט,א-ב): ''בחודש השלישי לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני... ויחן שם ישראל נגד ההר''. מפרש רש''י: ''כאיש אחד בלב א...
קבלת התורה הייתה בזכות האחדות שנוצרה בתוך עם-ישראל. בתורה מסופר (שמות יט,א-ב): ''בחודש השלישי לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני... ויחן שם ישראל נגד ההר''. מפרש רש''י: ''כאיש אחד בלב אחד''.
במדרש רבה (ויקרא ט,ט) נאמר במפורש שבזכות האחדות קיבלו את התורה: ''גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת – כיוון שבאו לפני הר-סיני, נעשו כולם חניה אחת, דכתיב: 'ויחן שם ישראל'. ויחנו שם בני-ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל. אמר הקב''ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבניי''.
נוגע לכל יהודי
בהזדמנויות אין-ספור אמר הרבי מליובאוויטש שאהבת-ישראל נחוצה כיום ביתר שאת, מכיוון שהיא הכלי לזירוז הגאולה. הנה אחת ההתבטאויות (תרגום מלקוטי שיחות כרך כז, עמ' 297):
''הגמרא אומרת שהגלות בהווה (חורבן בית שני) היא תוצאת ההפך של אהבת חינם. מזה מובן שעל-ידי אהבת ישראל באופן של אהבת חינם מבטלים (את סיבת הגלות, וממילא) את הגלות ומביאים את הגאולה, כדברי המדרש (תנחומא ניצבים א): 'אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת'.
''מזה מובן, שמכיוון שעדיין שרויים בגלות, אף-על-פי שעל-פי כל הסימנים בתורה (בסוף מסכת סוטה וכו') הגאולה הייתה צריכה לבוא מזמן, ואדרבה, חושך הגלות נהיה קשה יותר – יש להוסיף עוד יותר בעניינים שמבטלים את הגלות וממהרים את הגאולה, שבכללות הם – מעשינו ועבודתנו בכלל, כולל ובמיוחד – העניין של אהבת ישראל.
''כמובן ופשוט, הדבר נוגע לכל יהודי ללא יוצא מן הכלל (הן שכל יהודי צריך בעצמו להוסיף באהבת ישראל, הן שצריך ליצור אהבת ישראל אצל כל יהודי) – מכיוון שאף-על-פי שבנוגע לכמה עניינים אין דעותיהם שוות ויש מנהגים שונים וכו' – אבל אהבת ישראל והגאולה נוגעים לכל יהודי ללא יוצא מן הכלל, בכל מקום וזמן שבו הוא נמצא, לאשכנזים ולספרדים, לחסידים וללא חסידים וכו' וכו', מכיוון ש'ואהבת לרעך כמוך' הוא ציווי בתורה שבכתב, ודין בתורה שבעל-פה, ומובא להלכה ברמב''ם ובספרי גדולי ישראל במשך כל הדורות, בנגלה דתורה ובפנימיות התורה, כולל – של רבותינו נשיאינו; כך גם עניין הגאולה נוגע לכל יהודי, כי כל יהודי צריך לצאת מן הגלות, כמבואר בנגלה דתורה ובפנימיות התורה''.
להיות בבחינת 'הפקר'
אהבת-ישראל וביטול המחלוקת קשורים קשר מהותי לקבלת התורה, כפי שהרבי מסביר בשבת פרשת בהר-בחוקותי תנש''א (התוועדויות תנש''א כרך ג, עמ' 238 ואילך):
''לכן ניתנה התורה במדבר, במקום הפקר – כדי לרמז שהשלמות האמיתית של קבלת התורה היא כשמקבלים גם את דרגת התורה שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, וכדי שיוכלו לקבלה צריך הקב''ה לתת אותה במקום הפקר דווקא. ויש לומר, שתכלית השלמות של נתינת התורה במקום הפקר תהיה לעתיד לבוא, כש'תורה חדשה מאיתי תצא': 'מאיתי' – תורתו של הקב''ה ממש, שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, ולכן נתינתה לעולם היא על ידי זה ש''(מאיתי) תצא'', שיוצאת (כביכול) מרשותו של הקב''ה, שמפקיר אותה כדי ש'כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל'.
''...כדי לקבל את דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם ולאדם, שניתנת במקום הפקר, צריך האדם לצאת ממציאותו, על ידי זה ש'עושה עצמו כמדבר הפקר', תכלית הביטול, וביטול זה מתבטא (לכל לראש) בשלילת המחלוקת ואהבת השלום (כי סיבת המחלוקת היא ישות עצמו), ועל ידי זה נעשה ראוי ומוכשר לקבל את דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם, שניתנת במקום הפקר''.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
כפיה דתית במעמד הר סיני
(כללי)
הרב ישעיהו מייטליס רב העיר נהריה וראש ישיבת נהרדעה
במעמד הר סיני נאמר ''ויתייצבו בתחתית ההר''. דורשים חז''ל: ''מלמד שכפה עליהם הר כגיגית'' (שבת פח.). בפשטות מבינים כי הקב''ה הכריח אותם לקבל את התור...
הרב ישעיהו מייטליס רב העיר נהריה וראש ישיבת נהרדעה
במעמד הר סיני נאמר ''ויתייצבו בתחתית ההר''. דורשים חז''ל: ''מלמד שכפה עליהם הר כגיגית'' (שבת פח.). בפשטות מבינים כי הקב''ה הכריח אותם לקבל את התורה, ''ואם לא, שם תהיה קבורתכם''.
לכאורה הדבר סותר את מאמר חז''ל ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים''. בעניני יראת שמים ומצוות אין כפיה.
המהר''ל בספרו ''תפארת ישראל'' עומד על הסתירה ואומר כי אכן בדברים יום יומיים אין כפיה על המצוות אך בדברים יסודיים ומהותיים ישנה כפיה. למשל: הורים ישאירו לילד בחירה חופשית אם יאכל עוף או שניצל וכו'. אך לא ישאירו בידו את הבחירה אם ללכת לביה''ס או לא, כי הדבר חיוני לו. ואם יראו אותו משחק בחומר מסוכן לא יעלה בדעתם להשאיר לשיקול דעתו של הילד אם ישחק בו או לא.
כך גם לגבי עם ישראל. ישנה בחירה חופשית אם יהודי יקיים מצוה זו או אחרת, אך לקבל את כל המצוות ואת התורה, כאן אין בחירה חופשית כי התורה היא קיומו של עם ישראל וקיומו של העולם כולו.
כפי שנאמר ''אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי''. (ירמיהו לג, כה). כפי שנאמר לעיל בדבר חיוני מאד אין בחירה חופשית.
הנצי''ב מסביר את המושג ''כפה עליהם הר כגיגית'' לא כפשוטו שכביכול הקב''ה לקח את ההר והעמידו מעל עם ישראל וכך הכריח אותם לאמר ''נעשה ונשמע'' אלא כאשר ישנו מעמד כל כך מרשים נשמעים קולות וברקים וענן כבד על ההר, ''וקול שופר הולך וחזק'' ונעשה שקט מוחלט ''ועוף לא צייץ ושור לא געה'' ושומעים את הקב''ה האומר: ''אנכי ה' אלוקיך''. והם מתבקשים במצב כזה לענות האם הם מאמינים ומקבלים את התורה. צריך להיות או חצוף מאד או לא נורמלי כדי לסרב. כאן אין בחירה חופשית, כאשר הכל מכוון לכיוון אחד וכאשר כל ה''תפאורה'' שמסביב לא משאירה ברירה אחרת.
המצב היה הפוך בזמן מרדכי ואסתר, כאשר היתה הסתרת פנים. נמצאים כבר כ – 70 שנה בגלות לאחר חורבן הבית הראשון, ועומד גוי ומאיים על הקיום הפיזי של עם ישראל.''להשמיד להרוג ולאבד''. במצב כזה של שלילת הבחירה החופשית מהצד השני, וכאילו מתבקש לעזוב כביכול את הקב''ה. אך מתרחש מצב הפוך ודווקא אז מתחזקת האמונה יותר והם מתכנסים צמים ומתפללים, ''הדור קיבלוה בימי אחשוורוש''.
נשאלת שאלה המובאת גם בגמ' מסכת ע''ז: מדוע הקב''ה לא כפה ''הר כגיגית'' גם על הגויים שסרבו לקבל את התורה שנאמר בה ''לא תרצח'', לא תנאף'', ''לא תגנב'' וכו'?
אלא: עם ישראל בסתר לבו רוצה לקיים את התורה אך יצר הרע מנסה להרחיקם. על ידי הכפיה מסלקים את היצר ומתגלה טבעם האמיתי, מה שאין כן אצל הגויים, שאינם רוצים כלל בתורה.
בדורנו, לצערנו, יש הסתר פנים אך למרות זאת אנו רואים יותר ויותר אנשים מתחזקים באמונתם בבורא על כן אנו מצפים שהקב''ה יאיר פניו אלינו ותתקיים התפילה ''גלה כבוד מלכותך עלינו במהרה''.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
על עבריינים אזהרה וענישה
(בדרכיך חייני)
''והגבלת את-העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו: כל-הנוגע בהר, מות יומת. לא-תיגע בו יד, כי-סקול ייסקל או-ירה יירה--אם-בהמה אם-איש, לא יחיה'' מהמשך הפרשה נראה שהמניעה לעלות להר נובעת משתי...
''והגבלת את-העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו: כל-הנוגע בהר, מות יומת. לא-תיגע בו יד, כי-סקול ייסקל או-ירה יירה--אם-בהמה אם-איש, לא יחיה'' מהמשך הפרשה נראה שהמניעה לעלות להר נובעת משתי סיבות: אחת חיובית – ההר קדוש. כמו שאומר משה לקב''ה: ''לא-יוכל העם, לעלות אל-הר סיני כי-אתה העדות בנו, לאמור, הגבל את-ההר, וקידשתו''. הטעם השני הוא עונש המוות הנלווה לציווי. כשהקב''ה מצווה על משה '' רד העד בעם: פן-יהרסו אל-יהוה לראות, ונפל ממנו רב'' משה משיב שהנימוק החיובי של קדושת ההר מספיק כדי למנוע מהעם לחצות את הקו הלבן / האדום של גבולות הר סיני. הקב''ה כמי שמכיר את הנפש האנושית אומר למשה שכדי למנוע מהעם לעלות להר יש להרתיע אותם על ידי עונש - ''פן יפרוץ בם''.
גם לשמירה על החיים, זהירות בדרכים ושמירה על אורח חיים בריא, יש טעם חיובי – ''ובחרת בחיים''. מי מאיתנו לא רוצה לשמור על חייו, על בריאותו, על חיי ילדיו ועל הסובבים אותו. אולם מתברר שלא די בציווי החיובי לבחור בחיים כדי למנוע מאנשים לנהוג בצורה מסוכנת שמסכנת אותם וגם אחרים. תמרורי התנועה והאזהרה – נועדו כדי להגביל את העם ולהדריכו כיצד יש לנהוג. אולם כפי שמלמד אותנו הקב''ה – הגבלת ההר והציווי החיובי שבצידה אינם מספיקים וכדי שהנחיות הזהירות בדרכים יהיו אפקטיביות צריכה להיות ענישה משמעותית בצידם. מידת הענישה צריכה להיות כגודל הפיתוי לעבור עבירה וכגודל הנזק שהיא עשויה לגרום. בשנים האחרונות ניכרת מגמה בבתי המשפט להחמיר ענישת עברייני תנועה בפרט כאלה שגרמו להריגת אנשים אחרים. בעבר נטו להרשיע נהגים כאלה ב''גרימת מוות ברשלנות'', כיום המגמה היא להרשיעם גם ב''הריגה''. יתכן ובתקופת התורה היו נחשבים נהגים כאלה ל''רוצחים בשגגה'' החייבים גלות לעיר מקלט. בתי המשפט בישראל לא גוזרים עונשי גוף ואף לא עונש מוות. אולם נהג-עבריין עשוי במעשיו לגרום לעצמו לפציעה חמורה לנכות ואף... לעונש מוות.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
כי האדם עץ השדה
(הרב בנימין זאב מונק
/מנהל ''מכון ירושלים לחזנות''
)
רבים ומגוונים ההתייחסויות אותם אנו מוצאים בתורה ובחז''ל על ההקבלה בין המדבר והצומח או בין האדם לבין העץ. בתורה מצאנו: ''לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה'' - ...
רבים ומגוונים ההתייחסויות אותם אנו מוצאים בתורה ובחז''ל על ההקבלה בין המדבר והצומח או בין האדם לבין העץ. בתורה מצאנו: ''לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה'' - (דברים כ'). בכתובים מצינו: ''צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה' בחצרות א-להינו יפריחו''.
על פסוקי התהילים הללו מצינו מדרש מלבב: ''מה התמרה הזאת לבה מכוון למעלה, כך ישראל לבם מכוון לאביהם שבשמים. דבר אחר, מה התמרה הזו יש לה תאווה, כך ישראל תאוותן להקב''ה... אי מה ארז אין עושה פירות, כך ישראל? תלמוד לומר, ''תמר'' - מה תמר זו עושה פירות, כך ישראל. אי מה תמר זה אין גזעו מחליף, אף ישראל כן? תלמוד לומר, ''ארז'' - מה ארז גזעו מחליף, כך ישראל. ומה הארז שבלבנון שרשיו מרובין למטה בארץ ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כן ישראל שתולים בבית ה' ועתיד הקב''ה לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ. וכגן שהוא נטוע מערוגה לערוגה, כך ישראל. וכך עתיד הקב''ה ליטע אותם מארץ טמאה אל ארץ טהורה, שנאמר, ''שתולים בבית ה''' – (מדרש תהילים).
התורה וההלכה מחייבים אותנו להכיר תודה מיוחדת לבורא העולם לא רק על השפע והעידון הגסטרונומי המצוי בפירות אלא אף על ההנאה הויזואלית והאסטטית שהם גורמים לנו: ''אמר רב יהודה: מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, להתנאות בהם בני אדם''.
מעניינים מחקרים שנעשו לאחרונה בה הגיעו חוקרים מסוימים למסקנה כי הצמח ''מרגיש'' ואף סובל כאשר כורתים אותו שלא לצורך. ביטוי לכך מצאנו גם בפרקי דרבי אלעזר ל''ד: ''שעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע''.
לפיכך, משום חובת הכרת הטוב, ומשום התדמות האדם כמדבר אל הצומח – מצינו הקבלות רבות בחז''ל בין האדם לבין הצומח: ''אותה שעה נטלו הקב''ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו :ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם: וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך''. במדרש זה רמוז הקשר בין האדם לבין הצומח (קהלת רבה ז', כ''ח).
כך גם בגמרא: ''מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן במה אברכך? אם אומר לך, שיהו פרותיך מתוקים, - הרי פרותיך מתוקים! שיהא צלך נאה, - הרי צלך נאה! שתהה אמת המים עוברת תחתיך, - הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא: יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעים ממך יהי ו כמותך! (בבלי תענית, ה, ע''ב). נוסף לכל הנ''ל ראוי להזכיר כי גם השירה מוצאת את ביטויה בצומח כגון ''אז ירננו כל עצי יער'', ''שירת העשבים'' וכיו''ב עוד רבים.
ויחד יתרו
בימים אלו בהם שוב עולים הליכי הגיור לסדר היום מעניין לעיין בפרשת השבוע – פרשת יתרו. אחת הדמויות המעניינות עליה אנו לומדים בתורה היא ללא ספק דמותו של האיש הזה. מצד אחד כהן מדין, איש דת, ליברל המקורב לפרעה מלך מצרים ומתנגד לשיטותיו האכזריות - בניגוד לאיוב השותק (על פי חז''ל), מתקרב לחתנו משה ולתורת ישראל, מתגייר, בא לביקור אצל חתנו שבינתיים נהיה לראש העם היוצא ממצרים, משיא לו עצה בענייני ניהול המערכת השיפוטית וחוזר לפתע לארצו. חזרה זו מפתיעה אותנו שהרי היא בדיוק לפני מעמד קבלת התורה, מדוע אין משה דוחק בחותנו להישאר למעמד החשוב הזה? האם ליתרו אין חשיבות במעמד הנשגב והנורא הזה של היהדות? שאלה זו דורשת ביאור גם לפירושו של רש''י כי יתרו אכן כן היה נוכח במעמד קבלת התורה, שהרי ככלות הכל יש להבין מדוע התורה 'מערפלת' כביכול עובדה זו ויוצרת רושם כי יתרו לא היה במעמד זה.
חז''ל בדקות הבחנתם גם רומזים על כך במילים ''ויחד יתרו''. בפשטות הכוונה היא שיתרו הביע את שמחתו על הצלת עם ישראל ממצרים ועל הניסים אשר קרו עימם. אולם חז''ל הבינו כי המילה ''ויחד'' רומזת גם על היפוכו של דבר: ''נעשה בשרו חידודין חידודין'' כלומר הצטער לשמוע על מפלתן של המצרים. זו מעין סתירה פנימית באישיותו של האיש אשר מקבילה לה מצינו אצל נח - גם שם ''יש דורשים לשבח ויש לגנאי''. בפרשת נח הסברנו כי העניין תלוי לפי איזה קריטוריון נמדד נח. אם מודדים אותו באמת המידה של העם היהודי או אז ''לא היה נחשב לכלום - בדורו של אברהם'' כלומר באמת המידה של אברהם, אך אם הוא נמדד באמת המידה של גוי רגיל הרי הוא ''צדיק תמים בדורותיו''.
גם יתרו תלוי ועומד בין ההבחנות הדקות הללו. גר מטבע ברייתו הוא ''עושה מאהבה'', הרי אין איש כופה עליו את קבלת המצוות. זו ודאי מעלה עצומה שלא כל אדם זוכה לכך ובמבט ראשון הוא עולה על האיש היהודי מלידה שהרי ''גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה''. אך חז''ל לימדו אותנו כי יש גם צד שני למטבע: ''גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה''. עם כל הכבוד לאדם הבא ממרחק ומתנדב בחפץ לב למען המטרה הנעלה, יש בכך גם צד של חיסרון, שהרי הכל תלוי ברצונו הטוב. ברצותו עושה וברצותו חדל. ליהודי מלידה אין אפשרות כזו לכן הוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה , שהרי עשייתו היא אחראית, מחויבת המציאות ואינה תלויה ברצון הטוב.
במעמד קבלת התורה מצינו כי הקב''ה ''כפה עליהם הר כגיגית''. התוספות במסכת שבת מקשה: מדוע?! הרי בני ישראל באו בנפש חפצה ואמרו נעשה ונשמע?! לשם מה הכפייה? ההסבר הוא: היא הנותנת! אמת, נכון הדבר שהם באו ברצון ובאהבה, אך אין זה מספיק. לקבלת התורה דרוש גם פן מחייב שאינו תלוי ברצון הטוב – חשוב ככל שיהיה. לכן היה חשוב לקב''ה כי קבלת התורה תיעשה גם בכפייה – למרות שלא היה כל צורך בכך. זוהי כאמור מעלתו של איש ישראל המקבל את התורה ברצון ובכפיה גם יחד, אך הגר כאמור אינו עומד במעלה כזו שהרי עיקר מעלתו היא העשייה מאהבה וללא כפיה. לכן יתרו חוזר לארצו רגע קט לפני קבלת התורה שהרי המעמד הזה ייעשה ב''כפיה'' ומעלה זו אינה מתאימה למעלת יתרו.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
עם ישראל (חלק ראשון)
(הרב חגי לונדין)
לאחר ספר בראשית העוסק באבות האומה, מגיע ספר שמות. בספר שמות אנו מתחילים להופיע בהיסטוריה בתור אומה - ''מן הערך הפרטי אנו עוברים לערך הציבורי'' (שיחות הרצי''ה על ספר שמות, עמ' 30). על מנת ששאיפת האבות ...
לאחר ספר בראשית העוסק באבות האומה, מגיע ספר שמות. בספר שמות אנו מתחילים להופיע בהיסטוריה בתור אומה - ''מן הערך הפרטי אנו עוברים לערך הציבורי'' (שיחות הרצי''ה על ספר שמות, עמ' 30). על מנת ששאיפת האבות לשמור את דרך ד' ''לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'' (בראשית יח, יט) תיושם בצורה מלאה ישנו צורך בעם, בציבור גדול אשר יופיע במדינה ובחיי לאום מלאים - ''שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול''' (אורות, עמ' קד).
מדוע ישנו צורך במסגרת לאומית דווקא?
ראשית, ניתן לראות כי השפעתו של ציבור רחב הינה גדולה לאין שיעור מהשפעתם של יחידים. ראיית ההיסטוריה כתיאור קורותיהם של אנשים יחידים הינה ראייה מעוותת, שכן ההיסטוריה נכתבת על ידי עמים. כשם שאין אנו מתייחסים לתא אחד של גופנו אלא לגוף כולו, כך אף מתייחס המין האנושי, בהסתכלות רחבה, לאומות ולא לאנשים בודדים, גדולים ככל שיהיו. ההיסטוריה נעה על פי פעולותיהם של עמים, והם אשר רוקמים את מאורעותיה וטובעים בה את חותמם.
שנית, האינדיבידואל האנושי, אף אם נושא הוא בהכרתו תיאוריה פילוסופית-תיאולוגית קדושה ומרוממת, אין הוא מופיע בעוצמת החיים המלאה. אדם פרטי - מוגבל הוא בתוחלת חייו, בקיבולת הכישרונות שיכול הוא להכיל, וממילא אף בהשפעתו על המציאות. השפעתם של רעיונות מופשטים ללא חיים ממשיים-כלליים הינה תמיד 'מחוץ לחיים'. אין זה קושי גדול לאנשים בודדים לחיות חיי קדושה, אולם כאשר הרעיונות הנאצלים הללו אינם מצליחים להופיע במסגרת חברתית, כאשר אין בהם את הגבורה הנדרשת לניהול חיי ציבור, הרי הדבר מעיד על פגם מהותי, מה שאין כן במציאות חיים של אומה. מכיוון שמגמת הקודש הינה לגלם את האידיאה האלוהית בעצם טבע החיים, הרי צריכה היא להופיע ב''מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'' (שמות יט, ו) - באומה בה תוססים החיים בשיא כוחם.
מתוך ההבנה האמורה לעיל, כי הרעיון האלוהי אמור להופיע בעוצמת החיים המלאה, הרי ממילא ההופעה השלמה של האידיאל הישראלי תהיה דווקא בארץ, שהיא הביטוי העיקרי לממשות החיים, ולא במופשטות-תורנית בגלות. עם ישראל, בניגוד לתפיסה הדתית המקובלת, איננו קבוצת אנשים הנושאים בהכרתם תיאוריה מוסרית-דתית הנקראת 'תורה'. לתיאורו של הרעיון הישראלי משתמשים אנו במינוח ''כנסת ישראל'', אשר מתפרש כנקודת החיים, כנשמתה של האומה הישראלית הבאה לידי ביטוי בשלושה ממדי מציאות:
א. הממד האנושי והנפשי הנקרא ''עם ישראל''.
ב. הממד החומרי והמדיני הנקרא ''ארץ ישראל''.
ג. הממד השכלי והמופשט הנקרא ''תורת ישראל''.
זהו אף העיקרון העומד מאחורי דרשתו הידועה של הרב צבי יהודה, בהדגישו את יסוד ברכת התורה ה''מעולה שבברכות'' (ברכות יא, ב) - ''אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'' (שיחות הרב צבי יהודה, תלמוד תורה, סעיף 5): ''נמצא בירור בשני מקומות בגמרא 'על מה אבדה הארץ'. 'אמר רבי יהודה אמר רב: דבר זה נשאל לחכמים' - חכמי הקודש חכמי התורה, 'ולא פירשוהו', 'לנביאים ולא פירשוהו' ואפילו 'למלאכי השרת ולא פירשוהו', 'עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו' - שהוא הוא המקור לכל החכמים, הנביאים והמלאכים, - ובירר את הגישה האמיתית ללימוד התורה: 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי... שאין מברכין בתורה תחילה'. אמנם למדו תורה ועסקו בתורה, אבל לא מתוך הלאומיות שלנו, לא מתוך הגאווה שלנו, גאון ישראל - 'אשר בחר בנו מכל העמים', שזאת היא הברכה תחילה אשר לפני לימוד תורה''.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
טיבם של לוחות שניים
(פנינה נויבירט)
עשרת הדברות שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני מוזכרים בפרשת יתרו ולאחר מכן בספר דברים, פרשת ואתחנן. קיימים הבדלים שונים בין נוסח הדברות בשני המקומות. אחד מההבדלים נוגע לנוסח הדיבר החמישי בדבר כיבוד אב ו...
עשרת הדברות שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני מוזכרים בפרשת יתרו ולאחר מכן בספר דברים, פרשת ואתחנן. קיימים הבדלים שונים בין נוסח הדברות בשני המקומות. אחד מההבדלים נוגע לנוסח הדיבר החמישי בדבר כיבוד אב ואם. בספר שמות מתוארת המצווה (כ', י''א): ''כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ'' ואילו בספר דברים מתוארת המצווה (ה', ט''ו): ''כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ''.
בדיבר שבפרשת ואתחנן מנומק הציווי במילים ''למען ייטב לך'', ברם הבטחת הטוב נעדרת מהדיבר שבפרשת שמות. מה פשר הבדל זה?
סוגיה זו עלתה על ידי רבי חנינא בן עגיל במדרש (בבא קמא נ''ד:): ''שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב?''
תשובה לשאלה מקבל רבי חנינא מרבי תנחום בר חנילאי: ''כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל''. לפי הסבר זה, נוסח עשרת הדברות שבספר דברים הוא אכן הנוסח שהופיע על גבי הלוחות השניים שנכתבו על ידי משה. הסיבה לכך שהמילה ''טוב'' נעדרת מלוחות ראשונים נעוצה בכך שלוחות אלה נשברו בסופו של דבר. לו היתה הבטחת ה''טוב'' מופיעה בלוחות הראשונים, הרי שעם שיבורם היתה פוסקת טובה מישראל (ור' בפירוש הפני יהושע שם).
מה משמעות אמירה זו? מדוע לוחות שניים כרוכים בהבטחת ''טוב'' אשר איננה נאמרת בלוחות ראשונים?
הסבר נפלא למדרש סתום זה מוצע על ידי המהר''ל (תפארת ישראל מ''ג). כידוע, לוחות ראשונים מכתב אלקים הם, וניתנו ישירות מפי הגבורה (''מעשה אלקים'' בלשון המהר''ל). לעומת זאת לוחות שניים נכתבו על ידי משה מפי הגבורה (''מעשה משה'' בלשון המהר''ל).
לוחות ראשונים מבטאים את השפע השמיימי בו חונן אותנו ה'. משכך נתינת הלוחות הראשונים היתה בהכרח בלתי שלמה. בני האנוש מוגבלים בתפיסתם, ואינם יכולים להכיל ואף להעריך את גודל המתנה (ואולי מטעם זה אף נדונו לוחות אלה מראש לשיבור): ''כי הדבר אשר אינו ראוי לעולם במה שהוא עולם גשמי ולפיכך אי אפשר שיהיה בעולם דבר שהוא אלהיי לגמרי בשלימות מבלי שיצורף אליו החסרון, וכאשר היה דבר השם יתברך אל ישראל פנים אל פנים היה הדבור הזה לאדם בצד שיש לאדם מעלה אלהית נבדלת, ומדרגה זאת אינה לאדם בשלימות רק בחסרון כי האדם אינו נבדל לגמרי רק הוא אנושי''.
לפיכך המילה ''טוב'' נעדרת בלוחות הראשונים, אשר נתינתם כרוכה בחסרון מעצם החיץ האנושי בינינו לבין קונינו: ''ולפיכך לא כתיב בדברות הראשונות למען ייטב לך, כי הדבר שהוא בשלימות מבלי שום חסרון הוא טוב והדבר שמצורף אליו חסרון לא שייך אצלו טוב כי הטוב הוא בלא חסרון.''
לעומת זאת, לוחות שניים ''מעשה משה'' הם. במובנים רבים לוחות שניים אלה ''שלמים'' יותר מלוחות ראשונים. הם אמנם פחות פלאיים, פחות ניסיים, ברם יתכן כי זוהי מעלתם. לוחות שניים מבטאים יעד בר השגה ויישום: '' ובדברות השניות אשר באר משה לישראל ואין דבר זה במדרגה כמו הדברות הראשונות ששמעו מפי השם יתברך, כי ראוי מדרגה זאת לאדם מצד שהוא אדם ומצד הזה אין חסרון והדבר שאין בו חסרון הוא הטוב ''.
גדולת הלוחות הראשונים הביאה לריסוקם המיידי, האנושות לא היתה מסוגלת להכיל את עצמתם, הכלים נשברו באחת. לעומת זאת, הלוחות השגרתיים, האנושיים, המבטאים את הציווי האלקי השזור בהוויית חיינו – הם שליוו את בני ישראל לדורות – עליהם ראוי כי ייאמר ''טוב''.
נדמה כי בדברי המהר''ל שזורה נימת תוכחה. אנו מתרפקים על הנס העל אנושי, מייחלים להתערבות שמיימית בחיינו, אך הטוב האמתית מצוי בעבודת ה' היום יומית והשגרתית, ביכלתם של בני אנוש למצוא קדושה בעולם, באמונה בכוחה של האנושות להתעלות מעל עצמה, לשאוף כלפי שמייא, להוביל בידיה לשינוי, לתיקון – ''למען ייטב לך''.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
חכמת גויים בשירות ההלכה
(ד''ר יצחק קניגסברג)
מאז קבלת התורה, התלבטו בעם ישראל: האם מותר לעשות שימוש מושכל בחכמת הגויים, או שמא התורה אסרה שימוש כזה בתכלית האיסור, בציווי: ''בחוקותיהם לא תלכו''(ויקרא יח',ג').
חז''ל קבעו: ''חכמה בגויים תאמין...
מאז קבלת התורה, התלבטו בעם ישראל: האם מותר לעשות שימוש מושכל בחכמת הגויים, או שמא התורה אסרה שימוש כזה בתכלית האיסור, בציווי: ''בחוקותיהם לא תלכו''(ויקרא יח',ג').
חז''ל קבעו: ''חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין'' (איכה רבה פר' ב'). נשאלת השאלה: האם מותר להשתמש בחכמה זאת, או שקיימת סכנה של השפעה הרסנית, על התרבות והמסורת של עם ישראל ?
הצעותיו של יתרו ותגובתו של משה להצעות אלה, יכולות לתת מענה לשאלה זאת: ''ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת'' (שמות יח' כא'-כב'), ''וישמע משה לקול חותנו ויעש כל מה שאמר''(שם כד'). יתרו, הגוי הממוסד ממדיין, הגיע למדבר וראה את התנהלותו של משה, בשבתו לשפוט את העם לבדו, מבוקר עד ערב. בשלב הראשון הוא מתח ביקורת על דרך ניהולו של משה:
''לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך''
(שם יז'-יח'). בצד הביקורת ואמירות ה''איך לא'', הייתה ליתרו הצעה מעשית ''איך כן'' להצליח במשימה. הוא הציע שיטה שהייתה כנראה נהוגה במדיין, ארץ בעלת תרבות ניהולית מתקדמת, בדומה למצרים הקדומה. מכל התכונות הנאצלות שיתרו הציעה לראות בנבחרים: אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע , בכדי למלא את המשימה, משה מצא רק אנשי חיל: ''ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל''. את השילוב של אנשי חיל, שהם גם יראי אלוקים, גם אנשי אמת וגם שונאי בצע, הוא לא מצא. לכן, הוא החליט לבחור בתכונה המתאימה ביותר לשופט – אנשי חיל. אנשים שעשו חיל בתחום הכלכלי, הביטחוני, הפוליטי וכו' , הם אנשים מוערכים בקרב בני שבטם . אלה יהיו מסוגלים לעמוד בלחצים, שהצדדים המתדיינים עשויים להפעיל עליהם.
הצעות יתרו מעוררות מספר שאלות: האם האנשים האלה נבחרו על ידי משה, או שהם נבחרו על ידי העם, בצורה דמוקראטית ? האם יתרו הציע גם את שיטת הבחירה, או שהוא הסתפק רק בהצעה לקביעת שיטת השיפוט?
צורת ההתבטאות של יתרו: ''ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל'' פירושו, שמשה בעצמו יבחר את האנשים. אכן כתוב כאן: ''ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם''. בפועל ,משה מעיד במשנה תורה, שהבחירה נעשתה בצורה דמוקראטית: ''הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם'' (דברים א',ט').
את הסתירה בין הנאמר בפרשת ''יתרו'': ''ויבחר משה אנשי חיל'', לפרשת ''דברים'': ''הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם'' אפשר לפרש כך: משה אכן ביקש מכל שבט שיבחרו את האנשים, שהם רואים אותם כמתאימים ביותר - חכמים נבונים וידועים. מתוך הנבחרים בצורה דמוקראטית בכל שבט, משה בחר את אנשי החיל: ''ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם'' - מבין הנבחרים שלכם, לקחתי את אלה שעמדו בקריטריונים של אנשי חיל, ואותם נתתי ראשים עליכם.
בנוסף לעצתו למנהל תקין במערכת המשפט, יתרו יעץ למשה בנושא מהות המשפט: ''כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם''. את העצה הזאת משה לא קיבל. משה קבע: ''את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם''(שם כו')
חכמת המנהל התקין הקיים בגויים כן התקבל, אבל תורת גויים, שבה הקריטריון לקביעת הדרג השיפוטי, הוא סכום הכסף הנדון, לא התקבל . לפי תורת ישראל, קושי הדיון מהווה קריטריון לדרג השיפוטי. ''דין פרוטה כדין מאה'' - גם בדיון על פרוטה, אם קשה הוא, יש לדאוג לדרג שיפוטי גבוה , בכדי לקיים את הצו: ''בצדק תשפוט עמיתך''.
משה רבנו קיבל עצה מגוי, בכדי ליישם טוב יותר וביעילות גבוהה יותר את חוקי התורה, שזה עתה קיבל מסיני.
במרוצת הדורות, היו רבים מגדולי ישראל שאימצו חכמת גויים בתחומים שונים. הרמב''ם טעם מהפילוסופיה היונית, כאשר את תוכה אכל ואת קליפתה זרק. חלק גדול מן השירה החסידית והשירה היהודית יונקים משירי עם רוסיים, סלאביים ובלקאניים, וחלקם לקוח מן הרפרטואר הקלאסי של שטראוס , מוצארט ובטהובן.
בעיות הלכתיות רבות נפתרות בימינו, תוך הסתמכות על חוקי הפיזיקה של ניוטון ועל טכנולוגיות מגוונות מתחומי המדע השונים, פרי חכמת הגויים.
אימוץ חכמת הגויים במינון הנכון ובצורה הראויה, יביאו לידי הבנה מעמיקה יותר, ולידי קיום מעשי מושכל יותר, של מצוות התורה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
יתרו-אבי המהפכה החוקתית - אריה רוטר, עו"ד
(כללי)
מקובל לחשוב כי תרומתו הבולטת של יתרו כהן מדיין הייתה בהכנסת סדרי הדין לעולם המשפט היהודי. אלמלא עצתו הנבונה לחתנו על דרך הניהול הרצוייה של מערכת המשפט , היה משה, וכולנו בעקבותיו , ממשיך בעבודת הקודש ש...
מקובל לחשוב כי תרומתו הבולטת של יתרו כהן מדיין הייתה בהכנסת סדרי הדין לעולם המשפט היהודי. אלמלא עצתו הנבונה לחתנו על דרך הניהול הרצוייה של מערכת המשפט , היה משה, וכולנו בעקבותיו , ממשיך בעבודת הקודש של בירור מושלם של רצון הבורא מבוקר עד ליל. התוצר שיפוטי היה אכן מושלם, אבל הצדק היה מאחר לבוא. וצדק שאיננו זמין , כך למדנו, איננו אלא אי צדק .
אלא שעצתו הנבונה של הגוי הזה- לא נעים להודות- לא הייתה רק בתחום הבירוקראטי של תפעול מערכת המשפט. היא הייתה הרבה מעבר לכך. ''נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עימך......'' אומר יתרו למשה, אם תמשיך במנהגך השיפוטי, ולא במקרה עשה שימוש בביטוי מעולם הצומח. העלה נובל וקמל כאשר מערכת הנימים שברקמותיו מפסיקה להזרים נוזלים. המשפט, אומר יתרו בלשון של דימוי, מקיים את גוף האומה כל עוד הוא קיים וזורם בכל רקמותיה. הוא מדשן את הגוף רק כאשר הוא פועל סימולטאנית בכלל מערכותיו, לא ברמת ההנהגה שבקומת הפיקוד העליון בלבד. לכן חיוניים הביזור וההפרטה של חוכמת המשפט. אין מנוס מהאצלת סמכויות והנחלת הידע לשרי האלפים ושרי המאות ושרי החמישים ושרי העשרות. שלד הפיקוד והניהול, בהיררכיה הנכונה אינם רק עניין של מוטת שליטה לשם יעילות וחסכון בזמן. זה חשוב כשלעצמו אבל זה לא העיקר. העיקר היא הדרך להנחלת ערכי המשפט כעניין חי ונושם ובועט אל תוך רובדי החברה פנימה. חברה שעוסקת כל העת בכל אגפיה ופינותיה בלימוד בירור ויישום של ערכים היא בוודאי חברה מתוקנת יותר מזו שרק ראשיה נוגעים בשמים אך מחוסר זמן לא מתפנים להביט בארץ.
בלי משים תרמה עצתו המעשית של יתרו , אף שלא התכוון לכך, למהפכה נוספת, אולי הדרמטית מכולן. קודם ליישום עצת יתרו היה משה עוסק בסגנון שיפוט שלמעשה איננו בדרך של הכרעה: ''כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש לבין רעהו והודעתי להם את חוקי האלוהים ואת תורותיו''. משה עסק בבירור הכוונה האלוקית והיה מודיעה לצדדים הניצים שבפניו. הללו קיבלו דעת עליון במחיר אותה אגרה.
לאחר החלת השינוי הפרוצדוראלי של ההליך המשפטי השתנה גם הסגנון השיפוטי: לא עוד הודעה לצדדים על השקפת ריבונו של עולם אלא הכרעה ממשית בסכסוך שביניהם. קדושת הפסיקה ירדה אולי מגדולתה, אבל מידת האחריות האנושית והאישית עלתה ביחס ישר. לא עוד מילוי רצון האלוקים כפי שמתורגם על ידי משה רבינו אדון הנביאים, אלא מילוי רצונו כפי שנתפס על ידי בני תמותה רגילים, כל אותם שרי אלפים ושרי מאות. הללו, קרובים לרחשי הציבור אותו הם משרתים, ומכוחו פועלים, מבינים מטבע הדברים את רצון ה' אחרת ממה שמבין אותו משה. זרימת התבונה והידע איננה עוד חד סטרית- מלמעלה למטה, אלא דו כיונית: גם מלמטה למעלה . התנועה בלתי פוסקת הזו, ומפגש התובנות, כמו תנועת הנוזלים בגוף הצמח- הם שמצמיחים פירות רעננים .
ולבסוף- עולם המשפט נחשף לראשונה לאבחנה האכזרית אך המתבקשת שבין דבר קטן לדבר גדול. עקרון השוויון מלמדנו לחשוב שדין פרוטה כדין מאה- ומי רשאי לחלק ביניהם. זה נכון בספירות העליונות, אלו שנוגעות באידיאל הצרוף. אך עולם המשפט הוא עולם מעשי, לא אידיאלי, השואף לכל היותר לאופטימום. בסופו של יום חייבת להימצא הדרך האופטימאלית ולהסתפק בה. ואכן- משה מכתיב את ההיררכיה החדשה בדרך אבולוציונית: העניין מתחיל להתברר בדרגה הנמוכה ועולה במעלות התורה והחוכמה ככל שהדרגים הנמוכים לא מצליחים לפתור אותו מחמת מורכבותו. לא עוד אחריות מובחנת של כל דיין או כל ערכאה. המערכת כולה הופכת להיות שותפה בנשיאה באחריות.
נשווה בדמיוננו את אחריותו של הדיין בדרגה הנמוכה שמחליט שהעניין 'גדול עליו' ועליו להפנותו לבירור בדרגה שמעליו. כמה גדלות וכמה ענווה נדרשים ממנו על מנת לקבל החלטה כזו.
עצת יתרו ויישומה מלמדים אותנו גם על ההשפעה ההדדית ועל הזיקה ההדוקה שבין המסגרת הפורמאלית של עולם המשפט לבין תוכנו המהותי. משפט עיוני, מנותק ומנוכר מן ההוויה האמיתית והמעשית של החיים, יתקיים אולי במיטבו באורח מופשט במגדלי שן, אך ייכשל במילוי ייעודו האמיתי לבריאות החברה ולחוסנה. משפט מעשי מחייב שיתוף, הפרטה וביזור של הידע והסמכויות . יש בכך פשרה מסויימת באיכות, אבל בדרך אל הצדק, פשרה היא הרי שם המשחק .
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים
(סא''ל אבנר גולדמן ז''ל)
''וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים''.
רש''י מביא את שאלת הגמרא מזבחים (קט''ז.): ''מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק''.
- לכאור...
''וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים''.
רש''י מביא את שאלת הגמרא מזבחים (קט''ז.): ''מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק''.
- לכאורה השאלה מיותרת! הרי בשירת הים נכתב מפורשות ''שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען''. ברור שכולם שמעו! ואם נאמר שזו רק שירה ומליצה, אפשר ללמוד מדברי רחב למרגלים (יהושע ב' י'): ''כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם...'', ולבסוף כתוב בהמשך הפסוק בדיוק מה הוא שמע – ''את כל אשר עשה'' וכו'.
- שאלה נוספת היא מדוע בכלל חשוב לספר כעת את הסיפור הארוך על יתרו. האם זה המשך ישיר למלחמת עמלק? האם זה מה שחשוב כעת לפני מתן תורה? השאלה מתחזקת יותר לפי הדעה שיתרו בא למשה לאחר מתן תורה - אם כן בכלל לא ברור מדוע התורה שינתה את הסדר וסיפרה את הסיפור כאן!
- שאלה נוספת על משה: התורה כותבת מפורשות שיתרו שמע ''את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל וכו'''. מדוע אם כן במפגש עם משה מספר משה הכל: ''ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'''.
- ושאלה אחרונה על יתרו: ''ויחד יתרו'' – הגמרא בסנהדרין (צ''ד.): ''רב אמר ויחד שהעביר חרב חדה על בשרו'' – רש''י שם: ''שמל את עצמו ונתגייר''. והשאלה היא: מדוע לא מל עצמו כבר במדין? מדוע חיכה לשמוע שוב את כל הסיפור ממשה כדי למול עצמו?
ננסה להבין את שאלתו של רש''י. הוא לא שואל מה יתרו שמע, אלא מה גרם לו לבוא. ''מה שמועה שמע ובא?'' - והשאלה מובנת יותר לפי הנוסח המקורי מהגמרא: ''מה שמועה שמע ובא ונתגייר?''.
והתשובות שרש''י מביא הן שתיים: ''קריעת ים סוף ומלחמת עמלק''. מדוע שמועות אלו גרמו לו לבוא? כמו שאמרנו, את קריעת ים סוף שמעו כולם. רוב העמים נתקפו פחד ולא עשו דבר. רק עם אחד החליט להגיב – עמלק הגיע להלחם בישראל. במקביל לעמלק, היה אדם אחד בעולם שמאותה שמועה הגיע למסקנה ההפוכה - והיא שיש להתגייר. ולכן, לאחר ששמע על קריעת ים סוף והמסקנה המוטעית של עמלק (=שתי השמועות), הגיע יתרו למדבר להצטרף אל ישראל.
זה מסביר מדוע התורה מספרת את סיפורו של יתרו במקום זה ברצף עם סיפור מלחמת עמלק. שניהם שמעו אותה שמועה -אך הגיעו למסקנות הפוכות.
בנוסף, ברור כי פרשה זו מהווה הקדמה ראויה למתן תורה. יתרו, רק מהשמועה ששמע, מגיע למסקנה: ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים'' – יתרו שעבד כל עבודה זרה שבעולם (רש''י) מגיע לאמונה רק בגלל השמועה. מכאן צריך כל אחד מישראל לעשות קל וחומר לעצמו, כי הוא לא רק שמע שמועה, אלא ראה וחווה בעצמו את קריעת ים סוף ('' אתם ראיתם...''), ולכן בודאי צריך להגיע לאמונה תמימה עוד לפני שהוא שומע את: ''אנוכי ה' אלוקיך...''.
הנקודה האחרונה: מדוע מספר משה ליתרו כל מה שקרה להם, ומדוע רק אז יתרו מל את עצמו ומתגייר?
ההלכה היא (רמב''ם איסורי ביאה פי''ג י''ד-ט''ו): ''המצווה הנכונה היא כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת...לפיכך לא קיבלו גרים כל ימי דוד ושלמה...שכל החוזר מן העכו''ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי צדק''. אם כן, כל עוד שמע יתרו על הטובות שעשה ה' עם ישראל, לא רצה להתגייר - כי אז לא יחשב לגר צדק, ולכן לא התגייר במדין. אבל כשהוא נפגש עם משה, משה מוסיף לו נתון נוסף: ''ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'''. כשיתרו שומע כי היו גם תלאות בדרך (ומן הסתם עוד יהיו), מיד: ''ויחד יתרו'' – מל את עצמו. עכשיו ברור שהוא מתגייר לא רק בגלל הטובה הגדולה, אלא מוכן לקבל גם את התלאות - והוא גר צדק אמיתי.
רעיון זה מסביר גם תמיהה על הגיורת הנוספת הנקשרת לקריאת עשרת הדברות (בשבועות), והיא רות המואביה. מדוע רות לא מתגיירת לפני מות בעלה? חז''ל קבעו כי מחלון וכליון מתו בגלל שנשאו נשים נוכריות, ואולי בכך הייתה אפילו מצילה אותו. אלא לפי מה שהסברנו, העניין ברור. אם הייתה רות מתגיירת עוד בחיי בעלה, היה ניתן לומר כי היא מתגיירת רק בגלל בעלה, ולא בגלל רצונה האמיתי להתגייר. אך לאחר שבעלה מת, ברור כי היא מתגיירת מתוך רצון אמיתי, ועתה היא נחשבת לגרת צדק.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באהבה ובאמונה
RSS