|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במשפחה
|
כתבות, סדנאות, פרסומים...
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גבולותיה של התפילה
20/06/2012
האם ניתן להתפלל על מום שהתגלה בעובר? ומה לגבי נתון מדעי שאיננו בר שינוי? על תפילת שווא, ניסים, ומחלוקת התלמודים
אחת ממתנות הבורא אלינו היא התפילה. קשה לתאר מה היינו עושים בלעדיה. בהיות שבר או צרה בעולם - מה היינו עושים? למי היינו פונים? אכן, לאורך שנות דור פנו יהודים בתחינה לבורא עולם על כל הצרות והפגעים שתקפו אותם. כך גם כל יהודי מרגיש בנפשו פנימה, שברגעים הכי קשים אין לו לפנות אלא לבורא עולם.
אלא שמסתבר שתחושה אינסטינקטיבית, כבולה גם היא בכבלי ההלכה. האם אמנם על כל דבר ניתן להתפלל? ניטול שאלה הלכתית כדוגמה: האם הורים שנולד להם ל"ע ילד עם תסמונת דאון יכולים להתפלל כי יחלים ממחלתו? לכאורה הלב אומר שכן, שהרי אין מנוס לה' להושיע ברב או במעט; אך השכל מורה אחרת – כיצד ניתן להתפלל על תסמונת שכבר הופיעה במציאות ושאינה ברת שינוי? תפילה במקרה כזה רק תכניס בלב ההורים תקוות שווא ומפח נפש.
מקרה מבחן זה פותח בפנינו את סוגיית 'תפילת שווא' הידועה ממקורותינו ואשר מעמידה אותנו על המתח הדק שבין אמונה אבסלוטית בבורא עולם ובין הכרה מדעית במוחלטות של חוקי הטבע.
עתידי ואפשרי
המקור הראשון בסוגיה הוא משנת ברכות (ט, ב): "הצועק לשעבר הרי זו תפילת שווא. כיצד? הייתה אשתו מעוברת ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שווא. היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואמר: יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שווא".
את העיקרון העומד מאחורי משנה זו היטיב לנסח הרמב"ם. לדבריו, תפילה איננה יכולה להיות מופנית כלפי מציאות שכבר נגמרה או נעשתה. אין תועלת להתפלל על מין העובר אם האשה כבר נקלטה להריון ואין תועלת להתפלל על ישועה מצרה לאחר שהיא כבר קרתה. הדברים שהתרחשו לא ישתנו עוד. תפילה צריכה להיות מכוונת לעתיד – אל ה"דברים האפשריים להבא".
הקו שנמתח אפוא בין תפילת מועילה לתפילת שוא הוא ברור - מה שקרה בעבר – עליו אין תועלת להתפלל, מה שעוד עתיד לקרות והינו אפשרי – עליו ניתן להתפלל. אך המדקדק יבחין שניתן לצייר כאן מקרה ביניים - מה דינם של מקרים שעדיין לא קרו אבל טבע המציאות מחייב שהם יקרו? לדוגמה: אשה שנקלטה להריון גילתה שעוברה נושא פגם גנטי שלא יאפשר לו לחיות מעבר לגיל מסוים. האם כל עוד העובר חי ניתן להתפלל עליו שיאריך ימים? מצד אחד, מיתתו היא דבר עתידי שעדיין לא קרה, אך מצד שני לא ניתן לומר שמיתתו היא ממין האפשר, כפי שציין הרמב"ם. אין כל סיכוי מדעי שהוא יחלים מהפגם המושרש בו מעת לידתו!
קבוע מראש
כמדומה ששאלה זו נתונה במחלוקת בין התלמוד הבבלי לירושלמי. על דברי המשנה שהדגימה תפילת שווא כתפילה על אשה מעוברת מעירה הגמרא (ברכות ס ע"א) שכל זה נכון לאחר ארבעים יום ליצירת הולד, אבל בתוך ארבעים יום ניתן להתפלל לפי שעדיין לא נקבע מינו של העובר. על דברים אלו תמהה הגמרא: והרי אנו יודעים כי מין העובר נקבע מעת הפקידה ותלוי מי הזריע תחילה, הגבר או האישה? ומתרצת הגמרא שמדובר במקרה שהזריעו כאחת.
לא ניכנס לפירוש המושגים בהם הגמרא משתמשת ונסתפק במסקנה הנוגעת לעניינו. הגמרא מדברת על מציאות בו מבחינה מדעית כבר הוכרע מין העובר (תלוי בשאלת ההזרעה) אלא שעדיין הוא לא הגיע לשלב בו התרקמו אבריו וניכר מינו במציאות (ארבעים יום). והנה, אף על פי כן, קובעת הגמרא שלא ניתן להתפלל עליו! למד מכאן, שכשדבר הוא אינו ממין האפשר מבחינה מדעית, גם אם הוא טרם קרה במציאות, לא ניתן להתפלל עליו!
אפילו בלידה
אלא שבתלמוד הירושלמי מצאנו הסבר אחר למשנה. חכמי הירושלמי מעמידים את דברי המשנה שדנה במעוברת במקרה מאד מסוים:
דבית ינאי אומר: ביושבת על המשבר היא מתמניתא, הא קודם יצלי. אמר יהודה מן פזי: אף היושבת על המשבר יכול להשתנות על שם הנה חומר ביד היוצר.
לדברי חכמים אלה מדובר במשנה על אשה שנמצאת ברגעים האחרונים של ההריון, ואפילו ממש בעת הלידה. לשיטתם, כל עוד לא יצא העובר לחוץ, ניתן להתפלל לשינוי מינו. העולה מכאן; שגם כאשר דבר נקבע במציאות מבחינה מדעית והוא ודאי ללא כל ספק, כל עוד הוא לא הנוכח במציאות באופן מלא, ואפילו הוא קיים, ורק אין אחד שיכול לראות אותו (כמו עובר במעי אמו) ניתן להתפלל עליו. הסיבה היא שבסופו של דבר, העולם הוא כ'חומר ביד היוצר'.
זמן הגלות והחורבן
מה עומד בשורש מחלוקתם של התלמודים? נראה שהדבר תלוי בזמן ובאזור בהם חיו החכמים. עולמם של אמוראי בבל, ששכנו בגלות, כבר היה רחוק מעולם של נבואה, מקדש, ניסים ונפלאות. ימי הנבואה בהם פונה היה האדם לנביא שיתפלל עליו כבר חלפו ובמקום הנביאים נכנסו החכמים. אלה כבר לא פעלו מכוחה של השראה רוחנית כנביא אלא מכוח השכל (ראה בבא בתרא יב ע"ב). החשיבה הרציונלית הפכה להיות מוקד היצירה ובהתאם לכך גם הוגדרה תפילת השוא. אז נקבע שכל דבר שהוא נגד הטבע וההיגיון הצרוף, המדעי, לא שייך להתפלל עליו.
חכמי הירושלמי חיו, לעומת זאת, בארץ ישראל, שזכורה היתה עוד ימי מקדש, נביאים ורוח הקודש. במשנתם עוד נשמרה התחושה שאכן החומר הוא ביד יוצרו תמיד וגם אם המדע הכריע, וגם אם הדבר כבר נקבע, כל עוד הגזירה לא התממשה במציאות והפכה לנחלת העבר ניתן להתפלל עליה שישנה אותה א-להים.
השיבה אל המקור
נשוב אפוא לאותה אישה שגילתה פגם גנטי בעוברה. האם תוכל להתפלל לרפואתו? כאמור, זו מחלוקת תלמודים – הבבלי שולל והירושלמי מאפשר. וכיצד נפסוק? כנראה שהדבר תלוי בטיבה של התקופה. כל עוד היותנו בגלות, מנותקים מן הארץ ומן רוח דקדושה, היה עלינו לנקוט כגישת הבבלי המדעית והרציונלית. אך מעת אשר חזרנו לארצנו, ובכלל זאת למקורותיו הטבעיים של העם – הכוללים גם את רוח הנבואה שנלקחה ממנו – ייתכן וניתן להתחיל לאמץ את גישת הירושלמי ולהרחיב את גבולותיה של התפילה. שכן גם אם חרב חדה מונחת על צוארו של אדם לעולם אל ימנע עצמו מן הרחמים.
|
|
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
|
|
הנך מוזמן להגיב על
גבולותיה של התפילה
|
|
|
|
|
|
|
RSS