אלא ודאי שאליהו מוכיח את העם שכן הלך אחרי הבעל. ומכאן, שהכוונה במילה לפסוח איננו דילוג או ויתור אלא דווקא כן לעשות משהו, להיות נוכח ומחובר לדבר כלשהו. וכך מוכיח אליהו את עם ישראל – עד מתי אתם, העם, מאמצים שתי אידיאולוגיות מנוגדות. אם ה' הוא הא-להים תדבקו בו ואם הבעל הוא האלהים תלכו אחריו. אבל לעשות גם את זה וגם את זה – זה פסול.
עוד דוגמה לשימוש בפועל 'פסח' במובן של נוכחות ולא קפיצה ניתן למצוא בנביא ישעיהו. כאשר מגיע סנחריב להלחם על ירושלים הוא מלגלג על א-להי ישראל שעזב את הארץ והפקיר את גורל עמו. למולו, עומד ישעיהו ואומר (לא, ה): "כצפרים עפות, כן יגן ה' צבאות על ירושלים, גנון והציל פסֹחַ והִמליט". כלומר, הקב"ה יפסח על ירושלים, יהיה נוכח בה, וכך הוא יגן עליה.
הגנה מן המשחית
נמצא, שהמילה לפסוח בדיוק הפוכה ממה שאנו רגילים. אין הכוונה לדילוג ולחיסרון אלא להפך; להיות נוכח ומחובר. אם כן, כאשר הקב"ה פוסח על בתי ישראל אין הכוונה שהוא מדלג מעל הבתים. ההפך מכך; הקב"ה כביכול נכנס לאותו בית ששם הקריבו את הקרבן ומגן עליו מפני המשחית (המלאך) שיצא להרג את בכורי מצרים. כך יוצא שמכת בכורות נעשתה בשילובם של שני כוחות – מלאך משחית שיצא להרוג את בכורי מצרים והקב"ה בכבודו ובעצמו שיצא להגן על עם ישראל ולשהות בבתיהם.
ומכאן גם הזכר לדורות: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבֹדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל..." (שמות יב, כו-כז). הזכרון הוא שכמו שהקב"ה פסח על בתי ישראל, היה נוכח בהם, והגן עליהם מפני המשחית, כן הוא נמצא אתנו ומגן עלינו בכל עת מפני משחיתים שונים שקמים עלינו. זו משמעות שם החג "פסח".
(הרעיון נלקח משיעורו של הרב יעקב מדן)