|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במשפחה
|
כתבות, סדנאות, פרסומים...
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה לכעוס?
16/12/2010
ראובן איבד את הכהונה בגלל תכונת הכעס. ניר אביעד על המקומות בחיי היום-יום בהם אנו נתקלים בכעס ועל טיפים של חז"ל כיצד להימנע מלבטא ואף מלהרגיש רגשות שליליים אלו
בפרשת "ויחי", שחותמת את ספר "בראשית", יעקב אבינו, שהיה על ערש דווי, בירך וגם הוכיח את בניו. בדבריו אל הבן הבכור, ראובן, הוא ציין שכבכור הוא היה זכאי לכתר הכהונה, אולם בגלל תכונת הכעס שלו הדבר נמנע ממנו.
כמובן שאנחנו קטונו מלבקר את ראובן הצדיק על אופיו, אולם עבורנו זו בכל זאת הזדמנות לדון באחת מהתכונות הקשות ביותר שקיימת בנפש של כולנו ושממנה אנו מצווים להימלט ע"י מאמצים וחינוך עצמי. על מידת הכעס נכתבו ספרים על גבי ספרים ואנסה היום להביא על קצה קצהו של קצה המזלג את החוכמה וההשקפה היהודית על נושא סבוך וטעון זה.
כעס זו תכונה קשה מאוד. זו מחלה שיש לכולם במידה כזו או אחרת וניתן ממש לראות כיצד היא מחריבה את העולם הפנימי של האדם ועלולה להרוס משפחות, חברויות וקשרים. אדם כועס כשלא עושים מה שהוא רוצה. הוא מצפה להתנהגות מסוימת מהסובבים אותו וכשהם מתנהגים אחרת מצפיותיו החימה מתחילה לבעור. למרבה האבסורד, לעיתים אנחנו כועסים גם על חפצים דוממים (עט שלא כותב/אוטו שלא מתניע בבוקר/וכו'). ישנם כעסים חזקים במיוחד שיכולים לגזול את האנרגיה של שבוע שלם וישנם גם "סתם" כעסים יום-יומיים שרובינו למדנו בטעות לקבלם ולחיות איתם במקום לחנך עצמינו לחיים של רוגע ואיזון פנימי.
ניתן ממש להרגיש כיצד האוויר בסביבתו של אדם כועס נהיה מזוהם יותר וקשה לנשום לידו. מחקרים מודרניים גילו שכאשר אומרים ליד מים מילים קשות ובוטות או לחלופין כאשר מבטאים כעס/מירמור/אכזבה/ביקורתיות על ידם אזי המולקולות הפנימיות שלהן משתנות ומקבלות מבנה דיס-הרמוני לחלוטין. בגוף האדם יש כמעט 70% נוזלים. שווה להקדיש שנייה ולחשוב על ההשפעות הפיזיות והרגשיות שמתרחשות בנו כאשר אנחנו כועסים או נמצאים בסביבת אדם אחר שמזעיף פנים.
חז"ל כתבו על הנושא רבות וניסו להזהיר אותנו מליפול למלכודת הזו. ישנן מספר התייחסויות והנחיות בולטות מהגמרא והמשנה: "כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" – ברגע של כעס משהו בנפש מתערער והאדם לא שולט בדיבורו ומעשיו. מי שכועס שולטים בו כוחות שליליים שבהכרח יזיקו לו! אפשר ממש לראות כיצד בזמן כעס כמו ומשתלטים על האדם שדים והוא נראה, מרגיש וחושב אחרת. להבדיל מתחושות של שלום, רעות ואחווה, שהומשלו למצפה לבאי גן העדן, התחושות של כעס ומדון, שכל כך לא נעימות לחווה אותן ולסביבתו, הומשלו למצפה לבאי הגיהינום.
"כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" – האדם פיזית לא מת, אולם בחינה מסוימת מהנשמה שלו נעלמת. החלק הטוב, העדין והנעים עוזב אותו. כתוב בספרי הסוד שבעת כעס חזק האדם יכול לאבד לנצח חלקים משמעותיים מכוחות הנפש החיוביים שלו.
"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – עבודה זרה אינה רק השתחוות לפסלים, אלא גם התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והאופי היהודי הבסיסי של רוך ונועם.
"כעס בחיק כסילים ינוח" – לא נעים לומר, אבל מי שכועס הוא לא אחר מאשר כסיל (טיפש)...
"והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך" (שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת) – כעס עלול לגרום למחלות פיזיות, מלבד מחלות נפשיות. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שמתחים וכעסים משפיעים מאוד על מצבו הפיזי של החולה. אולקוס, התקפי לב, צרבות – כל אלה ועוד הן תולדות, בין היתר, של המידה הרעה הזו.
חז"ל לימדו אותנו שהשורש של מידת הכעס והמקור הפנימי שלה בנפש שלנו היא מידת הגאווה. כולנו נולדו עם התחושה שאנחנו במרכז ושכל הנעשה בעולם סובב סביבנו. ניתן לראות כיצד כשאדם שומע משהו סביבו לרוב הוא חושב באופן אוטומטי: "מה זה אומר מבחינתי? איך זה משפיע עליי?". תחושות הדאגה והאהבה העצמית וההפרדה מהזולת הן טבעיות ועימן נבראנו, אולם אם הן אינן נשלטות, האדם עלול לחשוב ולהרגיש שכל מה שהוא רוצה מגיע לו וכשזה לא קורה (מה לעשות, יש בעולם עוד אנשים...) הוא יבוא לידי כעס. בכל אחד מאיתנו יש שני "אניים". האחד הוא ה"אני" האמיתי והגבוה, צלם האלוקים אשר לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה. ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", בתורת החסידות מכונה "הנפש הבהמית" ופרויד כינה "איד". במידה מסוימת זהו ה"אני" המזויף והחלק הנחות יותר השקוע בגאווה, יצרים ותאוות. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של ה"אני" הנחות על האדם.
מי שמגיע לידי כעס (בין אם גדול ובין אם קטן) בעצם אומר שהקב"ה טעה בדרך שבה הוא תכנן את נסיבות אותו אירוע וכי הוא עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר. כשחושבים על זה כך רואים כמה הכעס שלנו מגוחך.
אדם נבון, שמבין את כל זאת ורוצה להשתחרר ממידת הכעס, צריך להתחיל לעמול ולתקן עצמו. את הזולת עלינו לקבל כמו שהוא ולוותר על הנטייה שלנו לשפוט ולבקר, אולם ביחס לעצמינו זו טעות לחשוב שאנחנו צריכים לקבל אותנו בדיוק כפי שאנחנו. זה נכון שיש לעשות את הדברים בעדינות ואיטיות, אולם בהחלט נולדנו כדי לתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו" עימו נבראנו. ההתמודדות הזו עם מידת הכעס בודאי שאינה קלה, אולם היא משתלמת ביותר ובסופו של דבר מי שמתעצל לעשות אותה סובל יותר. קל הרבה יותר לתקן את המידות מאשר לחיות עם הסבל שמביאה תכונה רעה.
כתוב בגמרא "מאן דיהיר אפילו על אנשי בייתי לא מתקבל", כלומר אדם יהיר וכעסן אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל ועל אחת כמה וכמה על אנשים במעגלים רחוקים יותר. אדם כזה סובל מכך שלא מעריכים אותו ונרתעים ממנו. אולי יעשו את מה שהוא רוצה מתוך פחד, אבל לא תהיה בזה טיפת רצון טוב וברגע שיוכלו לברוח ממנו מיד יעשו זאת. ניתן לחזות בזה במשפחות עם הורה קפדן במיוחד שמטיל את אימתו על בני הבית. כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, כשהם בגיל שבו הם יכולים למרוד, לרוב הם יברחו ממנו ויפנו לפעילויות הפוכות מדרכו של ההורה. דוגמא נוספת היא במקומות עבודה כשיש בוס שמטיל את מרותו בדרכי הפחדה. הוא אולי ישיג את מטרותיו בטווח הזמן המיידי, אולם הפקודים שלו יסלדו ממנו ולבסוף הוא יפסיד מכך.
ישנם אנשים רבים שמחוץ לבית עוטים על עצמם מסיכה של אנשים נעימים, סובלניים ורכים, אולם דווקא כשהם חוזרים לחיק משפחתם משום מה הם מרשים לעצמם להיות קפדנים, כעסניים וחסרי סבלנות. התנהגות זו הפוכה לחלוטין לרוח היהדות. אנו מאמינים שבכל מקום יש להיות טובים ועדינים, אולם את עיקר המאמצים צריך להשקיע דווקא בבית עם האישה/בעל והילדים. אחד הדברים החמורים ביותר שמשחיתים את נפשו של כל ילד זאת מציאות של מתחים וכעסים בין ההורים ויש להימנע ממנה בכל דרך.
איך מתקנים את המידה הרעה הזו? איך בורחים מגורל של תסכולים מהסביבה, חיכוכים, קשיים וסבל פנימי?
בראש ובראשונה צריך להתבונן בהתנהגות של עצמינו, לבחון את התגובות שלנו, את הציפיות שלנו מאנשים ואת מקורות התסכול. אדם המתבונן בעצמו יכול לזהות מבעוד מועד את נקודות החולשה שלו ולגייס משאבי נפש כדי להתמודד עם "שדי הכעס" ו"מפלצות הגאווה" שבתוכו. כשאדם אומר לעצמו ש"הוא לא רוצה יותר לכעוס, שהוא רוצה רק לאהוב, לשמוח, לפרגן ולהיות רגוע" זאת כבר התחלה טובה, אולם בודאי שהיא איננה מספיקה. המבחן האמיתי יהיה בשעת הניסיון, בשעת המלחמה ביצר.
|
|
|
רשימת התגובות  
|
|
|
|
|
ישר כח.
- א, 22/12/2010
מאמר מעניין..
|
|
|
מאמר מוצלח ומעניין, חוץ מהקטע ההזוי עם מולקולות המים...
- נתי, 20/12/2010
מאמר מוצלח ומעניין, חוץ מהקטע ההזוי עם מולקולות המים...
|
|
|
שלום לכולם
- עינת, 19/12/2010
יישר כוח על המאמר.
עם זאת, הוא מעלה בעיניי תפיסה בעייתית ביותר.
אני לא מקבלת את הדרישה ``אסור לכעוס!`` היא שקולה לדרישה ``אסור לבכות!`` ו``אסור לצחוק!``
כעס הוא רגש. ובא לתווך בין המציאות הפנימית של האדם למציאות החיצונית.
לאדם יש קשת של רגשות ביניהם חיוביים וביניהם שליליים.
האמינו לי, אדם כועס סובל מאוד ואינו רוצה לכעוס.ואם יוסיף בכך כעס על עצמו (על כך שהוא כועס) רק יחמיר את מצבו.
אם אתה נותן מקום לכעס ולא נלחם איתו, אתה מאפשר לו להגיד לך למה אתה זקוק. ומתוך זה לפעול.
למשל, כאשר קורה אירוע מכעיס. אני יכולה לומר לעצמי בלב: `` זה באמת מכעיס כשעושים לך כך וכך זה מתסכל ולא נעים (נתינת מקום לכעס) למה את זקוקה כעת? (לשקט לחשוב/ לכך שישמעו את דבריי ולא יצעקו עליי/ לצאת החוצה רגע /לחיבוק והבנה ועוד)
ואז יהיה לי יותר קל להתמודד עם הסיטואציה.
אם אני מדברת על מה שאני צריכה זה לא אומר שאני גאוותנית, אני נותנת לעצמי מקום וזה דבר חיובי. אנחנו לא צריכים למחוק את עצמנו ולהיות אסקופה נדרסת אבל מותר לנו להרגיש כל מיני רגשות.
כמובן שיש להימנע מביטויי כעס פוגעניים ואפשר ללכת לטיפול מקצועי כאשר מרגישים קושי בוויסות התגובה לכעס, אבל לא להילחם בעצם העובדה שאני חש כעס.
|
|
|
יפה מאד, מקיף ומעמיק,רק הקישור לראובן לדעתי בעייתי
- משה אהרון, נוה עמל הרצליה, 16/12/2010
יעקב אכן פותח את ברכתו בהדחת ראובן מהבכורה. אך לעניות דעתי ללא כל קשר להיותו של ראובן, אם בכלל רגזן.
ראו דברי הכתוב מילה במילה
ההדחה, שלא להיוותר מעשית כבכור מתבטאת במילים : ``אל תותר``.
מכאן ואילך פורמאלית אינך יותר הבכור. והסיבה :
``כי עלית על משכבי אביך``
`` אז חיללת``
ומני אז : ``יצועי עלה``.
כלומר : מני אז,
יסוד עכור וקשה זה שהוא בלתי נסלח ``עלה`` לקעקע את הבכורתך .
וקודם לכן מקדים ומפרט יעקב את התנהגותו הנפסדת של ראובן גם בפרשת יוסף:
``יתר שאת``:
היה לך לקחת יותר אחריות...
``יתר עז``
היה לך לאזור יותר אומץ ולעמוד כנגד אחיך עד חורמה ולא להזקק לתחבולה עקיפה ובלתי בטוחה,שמימלא הכזיבה
והעיקר : ``פחז כמיים``.
השפרצת לי סיבה מאד מוזרה ותמוהה ולא בוגרת בקשת להפקיד בידך גם את בנימין : בקיצונית הנפסדת:
אמרת:
``את שני בניי תמית``
אם לא אביאנו אילך.
זוהיא למצער, תגובה חפוזה ולא שקולה, שפריץ בלתי מבוקר של מיים פוחזים.
הנה כי כן, יעקב מול ראובן מנשל אותו סופית מהבכורה תוך אחיזה בענינים המרכזיים
ולא בזוטות שוליות יחסיות
של ``כעס ורוגז``
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
|
|
הנך מוזמן להגיב על
למה לכעוס?
|
|
|
|
|
|
|