למה לכעוס?

מאמר מעניין..

מאמר מוצלח ומעניין, חוץ מהקטע ההזוי עם מולקולות המים...

יישר כוח על המאמר.
עם זאת, הוא מעלה בעיניי תפיסה בעייתית ביותר.
אני לא מקבלת את הדרישה ``אסור לכעוס!`` היא שקולה לדרישה ``אסור לבכות!`` ו``אסור לצחוק!``
כעס הוא רגש. ובא לתווך בין המציאות הפנימית של האדם למציאות החיצונית.
לאדם יש קשת של רגשות ביניהם חיוביים וביניהם שליליים.
האמינו לי, אדם כועס סובל מאוד ואינו רוצה לכעוס.ואם יוסיף בכך כעס על עצמו (על כך שהוא כועס) רק יחמיר את מצבו.
אם אתה נותן מקום לכעס ולא נלחם איתו, אתה מאפשר לו להגיד לך למה אתה זקוק. ומתוך זה לפעול.
למשל, כאשר קורה אירוע מכעיס. אני יכולה לומר לעצמי בלב: `` זה באמת מכעיס כשעושים לך כך וכך זה מתסכל ולא נעים (נתינת מקום לכעס) למה את זקוקה כעת? (לשקט לחשוב/ לכך שישמעו את דבריי ולא יצעקו עליי/ לצאת החוצה רגע /לחיבוק והבנה ועוד)
ואז יהיה לי יותר קל להתמודד עם הסיטואציה.
אם אני מדברת על מה שאני צריכה זה לא אומר שאני גאוותנית, אני נותנת לעצמי מקום וזה דבר חיובי. אנחנו לא צריכים למחוק את עצמנו ולהיות אסקופה נדרסת אבל מותר לנו להרגיש כל מיני רגשות.
כמובן שיש להימנע מביטויי כעס פוגעניים ואפשר ללכת לטיפול מקצועי כאשר מרגישים קושי בוויסות התגובה לכעס, אבל לא להילחם בעצם העובדה שאני חש כעס.

יעקב אכן פותח את ברכתו בהדחת ראובן מהבכורה. אך לעניות דעתי ללא כל קשר להיותו של ראובן, אם בכלל רגזן.
ראו דברי הכתוב מילה במילה
ההדחה, שלא להיוותר מעשית כבכור מתבטאת במילים : ``אל תותר``.
מכאן ואילך פורמאלית אינך יותר הבכור. והסיבה :
``כי עלית על משכבי אביך``
`` אז חיללת``
ומני אז : ``יצועי עלה``.
כלומר : מני אז,
יסוד עכור וקשה זה שהוא בלתי נסלח ``עלה`` לקעקע את הבכורתך .
וקודם לכן מקדים ומפרט יעקב את התנהגותו הנפסדת של ראובן גם בפרשת יוסף:
``יתר שאת``:
היה לך לקחת יותר אחריות...
``יתר עז``
היה לך לאזור יותר אומץ ולעמוד כנגד אחיך עד חורמה ולא להזקק לתחבולה עקיפה ובלתי בטוחה,שמימלא הכזיבה
והעיקר : ``פחז כמיים``.
השפרצת לי סיבה מאד מוזרה ותמוהה ולא בוגרת בקשת להפקיד בידך גם את בנימין : בקיצונית הנפסדת:
אמרת:
``את שני בניי תמית``
אם לא אביאנו אילך.
זוהיא למצער, תגובה חפוזה ולא שקולה, שפריץ בלתי מבוקר של מיים פוחזים.
הנה כי כן, יעקב מול ראובן מנשל אותו סופית מהבכורה תוך אחיזה בענינים המרכזיים
ולא בזוטות שוליות יחסיות
של ``כעס ורוגז``