מכתב לאמריקאי

 

 

 

 

 

 

 


-- פרסום ראשוני לגולשי מורשת --

 

אַלְגֶרוֹ (סרדיניה), ליל 30-29 במאי 1944

עזבתי את ארצות הברית באפריל 43' כדי להצטרף אל רעַי לנשק מן התקופה שתיארתי בספרי "טייס קרב". הפלגתי על סיפון אונייה אמריקאית, חלק מצי בן שלושים ספינות, שהוביל חמישים אלף מחייליכם מארצות הברית אל צפון אפריקה. אחרי שהתעוררתי משנתי ביקרתי בגשר הפיקוד וגיליתי מסביבי את העיר-בפעולה הזאת. שלושים הספינות הטילו את כובד משקלן על הים בעוצמה. אולם אני הרגשתי דבר-מה שאיננו תחושת עוצמה. הצי הזה העלה בי חדווה של שליחות רוחנית.

 

רעַי האמריקאים, אני מבקש לחלוק לכם את הכבוד הראוי. אפשר שביום מן הימים יתעוררו בינינו לביניכם מחלוקות, חמורות פחות או יותר. כל אומה היא אנוכית. כל אומה מחשיבה את אנוכיותה שלה כקדושה. ייתכן שתחושת עוצמתכם החומרית תגרום לכם, היום או מחר, לזכות ביתרונות שייתפשו בעינינו כמזיקים לנו ללא הצדקה. אפשר שביום מן הימים יתעוררו בינינו ויכוחים, חמורים פחות או יותר. בעוד הניצחון במלחמה הוא לעולם נחלתם של בעלי האמונה, הרי שאת חוזי השלום מכתיבים לא אחת אנשי העסקים. ואף אם ביום מן הימים אנטור בלבי על החלטותיהם של הללו, לא יהיה בכוחן של טרוניות אלה להשכיח ממני את אצילות מטרות המלחמה של עמכם. לעולם אעיד על מעלת הווייתכם לעומקה. לא לשם השגת אינטרסים חומריים נתנו האמהות בארצות הברית את בניהן. לא לשם השגת אינטרסים חומריים קיבלו עליהם נערים אלו את סכנת המוות. יודע אני, ואומַר זאת בהמשך גם במולדתי, מהי אותה שליחות רוחנית שלשמה התמסר כל אחד ואחד מכם למלחמה.

יש עמי, בין השאר, שני זכרונות, שישמשו הוכחה לדברי.

הנה הראשון.

 

במהלך מסעי בצי זה, בעודי נטמע בין חייליכם, שימשתי בהכרח כצופה מן הצד בתעמולת המלחמה שנועדה להם. אכן, כל תעמולה היא מפלצת נטולת מוסר, שבחתירתה להיות יעילה, פונה לרגש כלשהו – אצילי, וולגרי או שפל. לו חייליכם היו יוצאים למלחמה לשם הגנת האינטרסים האמריקאיים בלבד, תעמולה זו הייתה שמה דגש, ראשית כול ומדי יום ביומו, על בארות הנפט שלכם, על מטעי הגומי שלכם, על שווקיכם המסחריים הנתונים בסכנה. אולם נושאים אלה בקושי עלו. אם דובר על משהו אחר, הרי שבחוריכם חפצו לשמוע משהו אחר. ומה אמרו להם שיכול לנמק, בראייתם-שלהם, את הקרבת חייהם? דובר באוזניהם על בני הערובה שנתלו בפולין. דובר באוזניהם על בני הערובה שנורו בצרפת. סופר להם על צורת העבדות החדשה אשר איימה לחנוק חלק מן האנושות. דובר באוזניהם לא על עצמם אלא על אחרים. גרמו להם לחוש סולידריות עם כל בני האדם שבעולם. חמישים אלף החיילים שבצי הזה יצאו למלחמה כדי להציל – לא את האזרח האמריקאי, אלא את האדם עצמו, את כבוד האדם, את חירותו של האדם, את גדולתו של האדם. אצילות עמכם השרתה מרוחה אותה אצילות על התעמולה. אפילו אם ביום מן הימים יזיקו הטכנוקרטים-של-השלום שלכם לדבר-מה של צרפת בשם האינטרסים הפוליטיים והחומריים שלכם, הרי שהם יבגדו בפניכם האמיתיות. כיצד אשכח את התכלית הגדולה שלשמה נלחם העם האמריקאי?

 

סנט אקזופרי לפני אחת מטיסותיו האחרונותאותה אמונה בכם שבה ונתאשרה בטוניס, שם ביצעתי לצד אנשיכם משימות קרב במטוס ה"לייטנינג" ביולי 1943. זו ההוכחה השנייה. ערב אחד הזמין טייס אמריקאי בן עשרים את חברַי ואותי לסעוד. הוא היה טרוד בבעיה מוסרית שנראתה לו חשובה ביותר. אולם הוא היה ביישן ולא גמר בלבו אם לחשוף בפנינו את הדרמה החשאית שהתחוללה בתודעתו. נדרשנו להשקותו מעט כדי לדרבן אותו. לבסוף, כשהוא סמוק כולו, הסביר:

"ביצעתי הבוקר את משימת הקרב העשרים וחמש שלי. היה זה מעל טריאסט. להרף עין נקלעתי לקרב עם מטוסי מסרשמיט-109. מחר אתחיל מחדש, וייתכן שאוּפל. אתם, אתם יודעים למה אתם נלחמים: עליכם להציל את מולדתכם. אבל לי אין קשר לבעיות-אירופה שלכם. האינטרסים שלנו נמצאים באזור האוקיינוס השקט. אם בכל זאת אני מקבל על עצמי את הסיכון להיקבר כאן, הרי זה, לדעתי, כדי להחזיר לכם את מולדתכם. לכל אדם הזכות לחיות חופשי בארצו. ואני חש אחווה עם כל בני האדם. אולם כאשר בני מולדתי ואני נסייע בידיכם לשחרר את ביתכם... האם תעזרו לנו, בתורכם, באוקיינוס השקט?"

רצינו לחבק את החבר הצעיר הזה! הוא חש צורך לשמוע, בשעת סכנה, שהכול מאשרים את אמונתו העמוקה באחווה שבין בני האדם. ואמנם אני יודע היטב שהמלחמה אינה ניתנת לחלוקה, ושהמשימה מעל טריאסט משרתת בעקיפין את האינטרסים האמריקאיים באוקיינוס השקט. אולם הוא לא הכיר את המורכבות הזאת. וקיבל על עצמו למחרת את הסיכונים שבמלחמה "כדי להחזיר לנו את ביתנו". איך אפשר לשכוח עדות שכזו? כיצד זה לא אתרגש גם היום מן הזיכרון הזה?

 

רואים אתם, חברים אמריקאיים, נראֶה לי שמשהו חדש הולך ונוצר על הפלנטה שלנו. ההתפתחויות החומריות של התקופה המודרנית אכן חיברו את בני האדם באמצעות מין מערכת עצבים של ממש. הקשרים הם רבים מספור. הידיעות עוברות בן רגע. אנחנו מחוברים פיזית כתאים של אותו גוף. אלא שלגוף זה אין עדיין נשמה. אורגניזם זה טרם עמד על דעתו. היד אינה מתואמת עם העין. ואף על פי כן, התודעה של אותה
תשובה מאת אַנְטוּאַן דֶה סַנְט-אֶקְזוּפֶּרִי