תולדות קינה אחת

שַאֲלִי שְׂרופָה בָאֵש לִשְלום אֲבֵלָיִך הַמִתְאַוים שְכון בּחְצַר זְבולָיִך הַשואֲפים עַל עֲפַר אֶרֶץ וְהַכּואֲבִים הַמִשתומְמים עֲלֵי מוקֵד גְוֵילָיך.

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב, על חורבן בית המקדש, ישנה, לפי מנהג אשכנז, קינה על שריפת התלמוד בפאריס: 'שאלי שרופה באש', שחיבר מהר'ם מרוטנבורג. רבי מאיר בר' ברוך, המכונה מהר'ם, נולד בשנת ד' תתקע'ה (1215) בווארמס אשר בגרמניה, בצעירותו נסע ללמוד תורה בפאריס, בישיבתו של ר' יחיאל, מגדולי בעלי התוספות (כמאה וחמשים שנה קודם, נסע רש'י בכיוון ההפוך, מצרפת לווארמס ללמוד תורה). מששב רבי מאיר לגרמניה כיהן ברבנות במקומות שונים, ובסופו של דבר קבע את ישיבתו ברוטנבורג, ונחשב כרבה של כל יהדות אשכנז.

בזקנותו החמירו הרדיפות בגרמניה, ומהר'ם תכנן לעלות לא'י, בדרך בהיותו באיטליה, אחד המומרים הלשין עליו, נתפס והובא לגרמניה, שם נכלא בכלא באלזס. הקיסר רודולוף הראשון, דרש סכום עצום לפדיונו, מהר'ם לא הסכים להשתחרר בתנאים אלה, והיה כלוא שם עד סוף ימיו, הוא נפטר בכלא בשנת ה' נ'ג (1293). ארבע עשרה שנה אחרי מותו הסכימו השלטונות לשחרר את גופתו, ולהביאו לקבר ישראל בווארמס, תמורת סכום עתק.

בהיותו בפאריס נכח המהר'ם בשריפה הגדולה של התלמוד, הראשונה בתולדות ישראל, שהייתה כתוצאה מהלשנה של המומר ניקולאס דונין. מומר זה למד אף הוא בצעירותו בישיבתו של ר' יחיאל, והורחק ממנה בגלל דעותיו וכפירתו בתורה שבע'פ, ואף נודה והוחרם. לאחר עשר שנים של נידוי, התנצר והצטרף למסדר הפרנציסקנים, והסית את נוסעי הצלב נגד יהודי אנז'ו וברטאן, מהם נהרגו כשלושת אלפים איש ואשה. דונין כתב לאפיפיור גריגוריוס התשיעי, שבשלושים מקומות בש'ס, התלמוד מגדף את ישו ומתיר את דמם של חסידיו. כתוצאה מהלשנה זו אולצו היהודים לשלוח ארבעה נציגים להתווכח עם המומר על נכונות הלשנתו, בפני המלך, המלכה וההגמונים משאנץ, שגליץ ופאריס. הארבעה היו מגדולי ישראל באותם הימים, ר' יחיאל ראש ישיבת פאריס, שעמד בראש המשלחת, ר' משה מקוצי בעל הסמ'ג (ספר מצוות גדול), ר' יהודה בר' דוד ממילון ור' שמואל בר' שלמה משאטא-טיער.                                                                                                   למרות שהארבעה הפריכו את כל טענותיו של המומר, המלך ציווה לאסוף את כל ספרי התלמוד, בכיכר העיר ולשורפם. הגזירה בוצעה, לתרועת ההמונים, ביום הששי לפרשת חוקת, ט' בתמוז שנת ה' ד,  12.6.1244. במשך שתי יממות הועלו באש  עשרים קרונות עם ספרי התלמוד וספרי קודש אחרים. סופו של המומר היה מיתה בשריפה, ע'י הפרנציסקנים, בגין חוברת שהפיץ נגדם.

שריפת התלמוד בפאריס הייתה הראשונה בתולדות ישראל, והיא שימשה דוגמה לחיקוי עבור שונאי ישראל בתקופות מאוחרות יותר. בכל רחבי אירופה הכמרים הסיתו את ההמונים ששרפו ספרי התלמוד באשר מצאו. משריפת פאריס נותרו שלשה זכרונות; הויכוח בין ארבעת גדולי ישראל לבין המומר דונין בספר'אוצר הויכוחים'; תענית יחידים בערב שבת חוקת, המובא במג'א סי' תקפ; וקינתו של מהר'ם: 'שאלי שרופה באש', על משקל שירו של ר' יהודה הלוי, 'ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך'. בקינה זו, על שריפת התלמוד, רבי מאיר מבכה גם את חללי בית ישראל שמתו על קידוש השם באותם ימים אפלים, של מסעי הצלב: 'אֶלְבַּש וְאֶתְכַּס בְּשַׂק, כִּי לִי מְאֹד יָקְרוּ, עָצְמוּ  כְחול יִרְבְּיוּן נַפְשות חֲלָלָיִךְ'. למרות הכל, ועל אף כל התלאות, מהר'ם אינו מאבד את התקווה, ומסיים קינתו בדברי נחמה ועידוד לצאן מרעיתו: עוֹד תַּעֲדִי בַעֲדִי שָׁנִי וְתוף תְּקְחי, תֵּלְכי בְמָחול וְצַהֲלי בִמְחולָיִך, יָרוּם לְבָבי בְּעֵת צוּרי לְאור לָךְ, וְיַגִיהַ לְחָשָׁכֵּך וְיָאירוּ אֲפֵלָיִךְ'.

תשובה מאת שמואל פינחס גלברד