אחד שהם שניים שהם אחד

 

  

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו (=ביוונית: אנדרו-זכר, גינוס-נקבה) הדא הוא דכתיב: "[בצלם אלקים ברא אֹתו] זכר ונקבה ברא אֹתם" (בראשית א', כז). אמר רב שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן. בראשית רבה ח', א.

 

דרשתנו מבוססת על אחת מן הסתירות הקיימות בין תיאור הבריאה בפרק א' אל מול תיאורה בפרק ב'. בעוד שלפי המתואר בפרק א' נראה כי ביום השישי לבריאה נבראו הזכר והנקבה יחדיו, הרי שמפרק ב' עולה כי הזכר הוא שנברא ראשון, והנקבה נבראה מתוך צלעו. פתרונה של דרשתנו לסתירה זו, נעוצה בדיוק בלשון הפסוק שבפרק א' שגם בפנימיותו ישנה כפילות – מצד אחד "ברא אֹתו" (ביחיד), ומצד שני – "ברא אֹתם" (ברבים).

מתוך דיוק  זה טוענת דרשתנו כי בפרק א' מתואר השלב הראשון של בריאת האדם כיצור דו-מיני, שצידו האחד זכרי וצידו השני נקבי, ואילו פרק ב' מתאר את השלב השני בהשלמת בריאתו של האדם, עת ניסר הקב"ה בין שני חלקי האדם והשלים לכל מחצית מהאדם את גבו, וכך נוצרו הזכר והנקבה כיצורים עצמאיים. בהמשך לדרשתנו הקשו על שיטה זו מלשון התיאור של בריאת האשה "ויקח אחת מצלעֹתיו ויסגֹר בשר תחתנה" (ב', כא), ותירץ הדרשן  כי הכוונה לאחת משתי צלעותיו, שכן אין לפרש את המילה צלע כאיבר המצוי מעל מותן האדם – אלא כצד, כמו בפסוק "ולצלע המשכן" שמשמעו – צד המשכן.

 

מעבר לקשיים הפרשניים שיש בגישה זו, הקושי המרכזי ברעיון הנסירה הוא מדוע יש צורך בבריאה הדו-שלבית של האדם. לכאורה, אם תעודתו הסופית של האדם  היא לחיות בצורה שבה הזכר פרוד מן הנקבה -  מדוע בראם הקב"ה מלכתחילה בצורה מאוחדת, ורק אחרי שראה ש"לא טוב היות האדם לבדו" הפרידו מן האשה ובראו מחדש כ"עזר כנגדו"?

הפתרון לשאלה זו נעוץ במבט נרחב יותר על התהליך, תוך דגש על תעודתו הסופית המתקיימת בשלב השלישי - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (ב', כד). אם כן, לפנינו תהליך מורכב לפיו בשלב הראשון הזכר והנקבה נבראים בצורה מאוחדת, בשלב השני ריבונו של עולם מפרידם, ובשלב השלישי הם מוצאים זה את זו ומחליטים על התאחדות מתוך רצונם החופשי.

לשלב הראשוני של הבריאה המאוחדת מספר חסרונות בולטים: החיבור הינו כפוי, אין בו מימד של בחירה, אין בו היכרות של שני הצדדים זה עם זו וממילא – גם אין לחיבור זה פרות. בלשון החסידות נקרא חיבור זה חיבור של גב לגב – חיבור ראשוני כפוי, שאינו ממלא את מלוא תעודת האדם כבעל יכולת בחירה, אך יש לו חשיבות רבה בפני עצמו. אילו לא נברא האדם מאוחד עם הנקבה, לא היה יכול לחוש בשלב השלישי כאשר יבחר להתחבר אליה מרצונו החופשי, כי מצא את עצמו בה, כי השלים את מלוא ברייתו. רק אז, כאשר יבחרו הזכר והנקבה מתוך רצונם החופשי להתאחד, מתוך היכרות של פנים אל פנים, ישא חיבורם פרי.

 

עולם הקבלה והחסידות ראה בתהליך המשולש של בריאת האדם והנקבה, משל להבנת תהליכים רוחניים רבים העוברים על  העולם. הראי"ה קוק ראה בתהליך החילון העובר על העולם בדורות האחרונים, תהליך של נסירה בין האדם ובין קונו. בעוד שבשלב הראשוני של האנושות היה חיבור טבעי של האדם לצד הרוחני של העולם (גם אם התבטא בצורה מעוותת של עבודה זרה), הרי שדרך תהליך התעצמותו העצמאית של האדם בתקופה המודרנית, נתן ה' לאדם אפשרות להשלים את גבו ולחיות כאדם עצמאי ולא תלוי בריבונו של עולם. הנסירה מן האלוקות היא תהליך כואב ביותר, אך רק לאחר שתעמוד האנושות בזכות עצמה בלא תלות כפויה בריבונו של עולם, תהיה משמעות עמוקה יותר לבחירתה החופשית של האנושות בקשר כן ואמיתי עם ריבונו של העולם.

יש שראו בתהליך המשולש של הנסירה גם הסבר לתהליכים הלאומיים שאנו עוברים בימינו אנו. בשלב הראשוני, בימי תחילת הציונות ותקופת הקמת המדינה, היה החיבור לארץ ישראל חיבור טבעי מכורח כפיית צרות הגלות, ללא העמקה בסגולתה של ארץ ישראל דווקא ובקשר הרוחני בינה לבין עם ישראל. בשלב השני בו אנו מצויים כיום, ישנה נסירה בין העם לבין הארץ – כשרק נסירה כאובה זו שבה יש לעם את האפשרות הטכנית להתנתק מחלקי מולדתו, היא שתאפשר את השלב השלישי של החיבור לארץ ישראל מתוך בחירה חופשית, גם לחלקי המולדת בהם אין לנו צורך כפוי של שמירה  על קיומנו הפיזי, אלא מתוך הבנה של הקשר הייחודי בין ישראל לארצו.

ניתן אף לומר שכל מהלך בריאת האדם, טמון בהבנתו כתהליך של נסירה מריבונו של עולם. הרמח"ל מסביר את בריאתו של האדם כנובעת מרצונו של הקב"ה להיטיב. מתוך כך הפריד ריבונו של עולם את הנשמות מתוך אחדותו השלמה, והנשמה – שהיא 'חלק אלוקה ממעל' ירדה לעולמנו כמציאות פרודה בעלת יכולת בחירה עצמאית, האם לחבור לטובו של ריבונו של עולם – על ידי קיום מצוותיו ועשיית טוב בעולם, או לחילופין להימנע מן הקשר עם טובו של עולם. כך יש להבין את היתרון של העולם הבא בה הנשמה שבחרה במהלך חייה העצמאיים לדבוק בריבונו של עולם, אכן זוכה להתדבקות מחודשת בו, אלא שהפעם התדבקות זו אינה מתוך מציאות כפויה אלא מכוח בחריתה העצמאית בטוב – "והיו לאחדים בידך".

 

 

* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

תשובה מאת איתן פינקלשטיין








רשימת התגובות  
להבדיל - דוד, 22/10/2006
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל גם אפלטון, בספרו ``המשתה``, נותן את גרסתו ל``יצורים הקדמונים`` שהיו דבוקים גב לגב ולאחר שמרדו ב``אלים``, החליטו ה``אלים`` להענישם והפרידום.
התיאור שם שונה מבראשית רבה אך קווי הדמיון דומים להפליא.
אני חושב שהרב טאו כתב על זה - ביטון, 17/10/2006
``באמונת עיתנו``
נהנתי מהמאמר... אבל מי זה ה``יש שראו``? - יצחק, 16/10/2006
לגביהם נכתב שהם רואים בתהליך הלאומי שאנו עוברים נסירה מהלאומיות?