הדפסת הולדת ילדים

מאז ומעולם היהודים הפיקו לקחים מעשיים מהטרגדיות שבהיסטוריה. אחת הטרגדיות הבולטות שפקדה את עמנו היא שואת יהודי אירופה. איזה לקח היסטורי אחד מן הראוי שנפיק לטובת חיי העם בישראל? המשורר יוסף עוזר בשירו הטרי ``ללדת ילדים`` (כפי שפורסם במוסף ``תרבות וספרות`` של עיתון ``הארץ``, 5.9.03) מעלה לדיון נקודה ארכימדית שלימדו הנאצים את היהודים לדורות הבאים, שלא בכוונתם תחילה: BBכְּשֶׁיַּעֲקׂב אָבִינוּ נִמְלָט עִם נְשׁוֹתָיו וִיְלָדָיו הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם בִּמְקוֹם סֵתֶר וְאֶת הַנַּעֲלַיִם וְאֶת הַצַּמּוֹת וְשִׁנֵי זָהָב. עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ אוֹתָם עַד הַיּוֹם. רַק אַחֲרֵי שָׁנִים הֵם הִתְגַלּוּ כֻּלָּם מְסֻדָּרִים יָפֶה בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת לָכֵן כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי שֶׁיְּהוּדִים צְרִיכִים לָלֶדֶת פָּחוֹת יְלָדִים אֲנִי לוֹקֵחַ מִשָׁם זוּג מִשְׁקָפַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת מִי הַמְדַבֵּר וַאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ שֵׁן זָהָב כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת תַּאֲוָתוֹ הַתְּבוּנִית לְחִסָּכוֹן. אֲנִי אוֹמַר לוֹ צֵא, הַבֵּט הַשָׁמַיְמָה וּסְפֹר אֶת שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הֵכּוֹכָבִים, כִּי תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם תִּסְפֹּר לְאַט אֶת הַנַּעֲלַיִם. תּוּכַל לִסְפֹּר רַק חֵצִי וּלְהַכְפִּיל בִּשְׁתַּיִם.BB היו ניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה שהקימו הנאצים והחליטו שאַל לאדם להביא ילדים לעולם שאחרי אושוויץ. כזו למשל, עמדתו של הסופר היהודי-הונגרי: אימְרֶה קֶרטֶס, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2002. קרטס הקדיש יצירה ספרותית בשם ``קדיש לילד שלא נולד`` ובה כתב על ילדו, אותו סירב להביא לעולם שהירשה את קיומו של מחנה אושוויץ. המשורר פאוּל צלאן, הסופר פְרימו לוי והוגה הדעות ז`אן אָמֶרי, שלושתם ניצולי שואה שהתאבדו לאחר שלא הצליחו להשתחרר מהטראומה של השואה. שלושתם אגב, היו מתבוללים למחצה, לשליש או לרביע; ארבעתם לא זכו לחינוך על ראיית קדושת החיים כמוטיב מרכזי בזהותם היהודית. כך שאין להרבות התפלאות מאי-בחירתם בהמשכיות החיים, קל וחומר שלא לאמץ את מסקנתם הלא-יהודית. לא כזאת היתה מסקנתו של הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים (1916-2003), אף הוא ניצול שואה ואולי דוברה המובהק ביותר של המחשבה היהודית המודרנית בימינו, שהעניק לה את ביטוייה המפורסמים ביותר. פקנהיים התייחס למערכת של תרי``ג המצוות שיצקו תוכן ביהדות הנורמטיבית, ולדבריו, באושוויץ הצטווינו במצווה חדשה. קולה של אושוויץ העולה מתוף אפר המשרפות מצווה על הניצולים לקיים את המצווה החדשה, ה-614 במספר, זו הנוספת לתרי``ג המצוות מהתורה ומנוסחת על ידו בדבר `המצווה התרי``ד`. ``ליהודים של היום אסור להנחיל ניצחונות להיטלר לאחר מותו! הם מצוּוים להישאר בחיים כיהודים, לבּל ייכחד העם כולו. הם מצוּוים לזכור את קורבנות אושוויץ, לבל יימחה זכרם. ... ליהודי אסור להיענות לניסיונו של היטלר להחריב את היהדות על ידי שיתוף הפעולה בהריסתה. בימי קדם החטא החמור ביותר של היהודי היה עבודת אלילים. היום החטא החמור ביותר הוא להיענות להיטלר על ידי עשיית מלאכתו``. המצווה היא לקיים את העם היהודי קיום לשמו, לאחוז ככל יכולתנו בקיום היהודי. היטלר הפך את הקיום היהודי לפשע. עצם קיומנו כיהודים הופך משום כך לקריאת תֵגר נגד כוחות הרשע השטניים. המצווה היא לא להניח בשום אופן ובשום רגע לצורר לנצח בדיעבד. וכך מסביר פקנהיים: ``אני מודה, שבעבר התנגדתי לפילוסופיות יהודיות שצידדו בהישרדות לשמה, הישרדות בלבד. שיניתי את דעתי. אני מאמין כעת שבעידן הזה, העובר כל דמיון, אפילו מחויבות קולקטיבית לקיום יהודי – קיום בלבד – מהווה מענה רב-עוצמה שיש לו השלכות נרחבות ביותר``. יש בכך, לדבריו, ``הצהרת אמונה עמוקה, אם כי חלקית, בעידן של משבר, שבו יש סכנה שמענה יהיה בריחה מתוך אובדן העשתונות או מתוך ייאוש מוחלט``. עבור אמיל פקנהיים, ההחלטה לגדל ילדים כיהודים בעולם שהניח לאושוויץ להתרחש, היא הצהרת אמונה עילאית. ההישרדות היהודית היא המצווה שעליה נצטווינו בשואה. אך לצערנו הרב, בעשרות השנים שחלפו מאז שהכריז פקנהיים על המצווה של עצם הקיום היהודי, התברר שלא כל המגזרים בעולם היהודי מקיימים אותה. שיעור הילודה של היהודים בתפוצות יורד והוא עומד על מאזן שלילי. תאוצת ההתבוללות גברה. שיעור נישואי התערובת עלה. המטרה, שלא לתת להיטלר לנצח, נכשלה כהצדקה לקיום היהודי. אולם, קבוצה אחת של יהודים מקיימת את מצוותו של פקנהיים למהדרין. אלה הִרבו ללדת ילדים, שיקמו את עולמותיהם שחרבו, והתגלו כאומני ההישרדות. האירוניה בכך היא, שאלה מהווים קבוצה הכופרת בכל יסודות מחשבתו של פקנהיים. עבור אלה, החרדים (כפי שהם מכונים על שום חרדתם מא-לוהים), שמירת מצוות היא הערך הראשון במעלה, ולא שמירת האומה. קיום חילוני של היהודים כמוהו כחוסר קיום יהודי בכלל. יש נקודה שבה חכמת הדת משפיעה ישירות על הדמוגרפיה. פקנהיים כתב דברים נוגעים ללב על הולדת ילדים יהודים אחרי השואה. יותר ממיליון ילדים נרצחו בדם נאצי קר, לא בגלל זהותם שלהם אלא בגלל זהותם היהודית של סביהם וסבותיהם. ``האם נעז, מבחינה מוסרית, לגדל את ילדינו כיהודים``, שואל פקנהיים, ``ולחשוף את צאצאינו לסכנה של אושוויץ שנייה בעוד כמה עשרות או מאות שנים בעתיד? ומבחינה יהודית, האם נעז להימנע מלגדל ילדים יהודים, ונשלים בכך את עבודתו של השטן?`` והוא מוסיף: ``נשמתי נדהמת מבחירה בלתי אפשרית זו, שאין לה תקדים בתולדותיה של שום אמונה בעולם``. פקנהיים טועה בהערה אחרונה זו. התלמוד מזכיר שהיהודים במאה השנייה לסה``נ, שעברו את חורבן בית המקדש, הדיכוי האכזרי של מרד בר-כוכבא וגזֵרות אדרינוס, ניצבו בפני דילמה זהה. נאמר בשמו של רבי ישמעאל: ``מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזרות רעות וקשות... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו`` (בבא בתרא ס: ע``ב). המשפט המצמרר הזה מלמד אותנו שיהודים שומרי מצוות כרבי ישמעאל החליטו, במחשבה צלולה, שאסור להוליד עוד ילדים יהודים בעולם שהתרחשה בו זוועה. אך רבי ישמעאל מוסיף שאילו אכן נצטוו כך, לא היה הציווי מתקיים, מפני שאמונתם של יהודים חזקה מכל היגיון. האם משתמע מכך שזו אמונה בלתי הגיונית? חז``ל דנו בעקיפין בסוגיה זו, במסגרת של שיחה דמיונית המתנהלת בין שתי דמויות מקראיות: עמרם ובתו מרים, בזמן הגזֵרות של פרעה להשליך אל היאור כל ילוד זכר מבני ישראל (סוטה יב: ע``א). עמרם ושאר בני ישראל, לפי מסורת חז``ל, נתנו גט לנשותיהם וסירבו להוליד ילדים. בתו של עמרם מחתה: החלטה זו, אמרה, חמורה אף מגזֵרתו של פרעה. היא גוזרת מיתה על בנים וגם על בנות ומונעת מהם את העולם הזה וגם את העולם הבא. עמרם נתרצה, והוא ואשתו ילדו בן: את משה. מוסר ההשכל מובן. הגאולה צומחת מתוך האמונה. אמונה בעתיד אינה רציונלית או בלתי-רציונלית; אלא, בעת משבר, היא המבחן המכריע לאומץ-לב דתי. על רקע הירידה בשיעורי הנישואין והילודה בקרב יהודים, נִשבו האורתודוקסים אחרי השואה, ובעיקר חצרות החסידים ובני הישיבות, להוליד ילדים רבים. אין להכחיש את הזיקה של החלטה זו לחשיבות הראשונה במעלה שהם מייחסים לדבקות בעקרונות המסורתיים של האמונה היהודית. הם כופרים לחלוטין בטענותיו של פקנהיים, שהשואה חוללה חידוש בהיסטוריה היהודית; שנצטווינו לאחריה במצווה חדשה, ה-614 במספר, ושלאחר השואה, היהודים מצווים להתקיים קיום לשמו. דווקא משום שהדילמות שמעוררת השואה אינן חסרות תקדים, פותחות הן פתח למענה המסורתי של האמונה היהודית, דהיינו: אמונה בעתיד ועשייה להגשמתו. זו האמונה שעליה מושתת המענה ברוח המסורת לשואה. במקום לעסוק בהרהורים פילוסופיים על משמעות השואה, הניצולים מקרב החסידים ובני הישיבות של מזרח אירופה שוקדים על ילודה גבוהה כדי למלא את מקום הדור שאבד, ועל שיקום העיירות והמוסדות שחרבו, בישראל ובאמריקה. יש בכך מעין אמירה שממוות יגאלו רק חיים חדשים. ואם בהולדת ילדים עסקינן, הרי שדימוי התחייה הוא הדימוי החזק ביותר שנוצר בעקבות השואה. דבריו של אחת הדמויות הבולטות ביותר בעולם הישיבות שבמזרח אירופה, הרב אלחנן ואסרמן, כשעצרוהו הנאצים בגטו קובנה בשנת 1941 לשניים-עשר תלמידי החכמים שנורו עִמו למוות, מהדהדים באוזנינו עד היום: ``האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי`` (נמסר מפי הרב אפרים אושרי). רב אחר, הרב יששכר שלמה טייכטל, שהיה אב-בית-הדין וראש הישיבה בפישטיאן, כתב דברים ברוח דומה לפני שנרצח על קידוש השם במחנה אושוויץ ב-1944: ``נמצא, שאם נעזוב את ארצות הגולה ונשוב לארץ ישראל, עוד נחולל תיקון לנשמות אחינו בני ישראל שנרצחו ונפלו על קידוש השם פה בגלות, מכיוון שבזכותם יש לנו סיבה לשוב לאחוזת אבותינו. כך נוכל לקרב את תחייתם`` (`אם הבנים שמחה`). ואכן, על אדמת ארץ ישראל מתרחשת מעין תחייה אחרי האסון, תחילת התיקון של עולם שהתנפץ לרסיסים. שיעור הילודה הנמוך בקרב היהודים, הוא מקור לדאגה שמן הראוי כי תדיר שינה מעיני רבים. השפעתם של התיעוש, החילון ועליית רמת החיים היא כשל אמצעי מניעה. שיעור הילודה בקרב היהודים היה לרוב גבוה משל שכניהם במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, אך השפעת המגמות החדשות הביאה לשינויים חדים. במהלך המאה העשרים, הפוריות של הקהילה היהודית האמריקנית, אם לשפוט על פי גודל המשפחה, נמוכה מהממוצע הלאומי. לפי הערכות הדמוגרפים, בשלב מסוים בשנות השבעים ירד שיעור הילודה ל-1.2 ילדים במשפחה, הרבה מתחת לרמת איזון האוכלוסין. מאז חל