/באהבה ובאמונה
29/07/2010 ,
ובתים טובים תבנה
כבר הכניסה הראשונה לארץ הביאה עמה ברכה כהבטחתו של הקב"ה כשאמר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ועל כך נאמר לו: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". גם בפרשתנו מפרטת התורה את מעלותיה הגשמיות של הארץ וגם את מעלותיה הרוחניות. מעלותיה הגשמיות כפי שהתורה מתארת : "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח, ז-ט). ועל כך מוסיפה התורה גם את מעלותיה הרוחניות: "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (שם יא יב).

דווקא שבחה של ארץ ישראל טומן בחובו גם סכנות שמפניהן מזהירה התורה ככתוב: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה - ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" (שם ח יב-יד). כל חברת שפע מלווה בפיתויים, ולכן אפשר להבין שבולמוס האכילה והשביעה, ריבוי הנכסים וההון, כל אלו עלולים להביא את האדם לזחיחות הדעת עד כדי שכחת הבורא כמו שאמר שלמה (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה"', אבל בתוך הדברים העלולים להביא את האדם לשכחת ה' מציינת התורה גם את העובדה "ובתים טובים תבנה וישבת", ולכאורה תמוה, מה סכנה יש בבניית בתים טובים וכיצד הם מביאים לשכחת ה' ?

ה"כלי יקר" בפירושו לתורה מסביר שהסכנה של ברכת הארץ אינה בשפע עצמו אלא ברדיפה אחר המותרות, והוא מדייק זאת מהכתוב: "פן תאכל" - אחרי "ושבעת", שלאחר שכבר תשבע עוד תבקש לאכול . ולאחר שיש לך דירה מרווחת די צורכך לדור בה, לא תסתפק במוכרחות אלא תבנה בתים נוספים ללא צורך. ולשיטתו, צריך להסביר גם את המשך הכתוב, שלאחר שתהיה מסודר מבחינה כלכלית, עדיין לא תהיה שמח בחלקך אלא תבקש להרבות כסף וזהב הרבה יותר ממה שאתה זקוק. המרוץ אחר העושר והמותרות עלול להביא את האדם לרום הלב ולתחושת 'כוחי ועוצם ידי', המביאה לבסוף לשכחת ה'.

אלא שעדיין הביטוי "בתים טובים" אומר דרשני, אדרבא שבח הוא לאדם לומר עליו שהוא בא מ"בית טוב", ואם כך מה לבית הטוב ולהתרופפות האמונה? ואולי רמז רומזת לנו התורה ש"בית טוב" גם מבחינה ערכית כשלעצמו עדיין אינו ערובה בטוחה לעתיד האמונה.

כבר ראינו ישובים שהקפידו להקימם על טהרת הקודש, שתושביהם נבחרו במסננת של ועדת קבלה, וכל הסלקציה הזו לא מנעה מדור ההמשך של הבנים תופעות של פריקת עול והפניית עורף לדרך אבות. כי לפעמים דווקא הבית הטוב והסביבה הטובה הם המביאים לזחיחות הדעת אצל ההורים המרגישים עצמם משוחררים מאחריות אישית לטיפול בחינוך ילדיהם, מפני שהם סומכים על מוסד הלימודים או על חברת הילדים ובעיקר על הסביבה הטובה בה הם חיים, ומפני זה הם משחררים את עצמם ממעקב ואחריות למצב ילדיהם. על זה באה התורה ומזהירה: גם אם בנית בית טוב בסביבה טובה, אבל תשומת הלב שלך לא תופנה לעיצוב הפנימי של הבית בתכנים וערכים, בשימת לב מתמדת למצב הילדים, במעקב צמוד אחר התפתחותם, ללוות אותם בלבטיהם ומצוקותיהם, ובעיקר להיות מעודכן במצבם החינוכי, אם תחת זאת להוטים ההורים אחר נהנתנות חומרית ("תאכל ושבעת"), ועסוקים מבוקר ועד ערב להרבות נכסים ("ובקרך וצאנך ירביון"), ולהגדיל את הונם ("וכסף וזהב ירבה לך"), אם כזו תהיה תרבות הבית – כי אז גם מבתים טובים יכולים להגיע לשכחת ה'.

וישנו עוד פגם נוסף בבניית "בתים טובים" במובן של בנייני פאר, שההשקעה הזו עומדת לחובתו של האדם כמו שמובא בירושלמי (סוף מסכת פאה), שם מסופר על חכמים שטיילו ליד בית כנסת בלוד, ואחד מהם התפאר: כמה ממון שיקעו אבותי כאן עד שבנו בית כנסת זה לתפארת, אמרו לו: כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, לא היו (במקום זאת) בני אדם שיעסקו בתורה שהיו זקוקים לכסף זה. לכן אדם שזכה לעשירות צריך לדעת איך להשקיע את כספו בחכמה ובדרך נכונה.