/שבתון
15/07/2010 ,
רובו ככולו
בכמה הקשרים בהלכה נאמר הכלל "רובו ככולו". כך למשל, תינוק היוצא מבטן אמו נחשב כיילוד לכל דבר משעה שיצא רובו, כיוון ש"רובו ככולו" (נידה כט.). אמנם, כלל זה אינו תקף בכל מקרה, שהרי במקום שיש לאכול 'כזית' אין די באכילת רוב כזית, ופשוט שאין להסתפק באמירת רוב התפילה. עלינו לנסות אפוא לעמוד על הכלל, מתי אומרים "רובו ככולו" ומתי לא.

לפעמים באותו תחום עצמו מיושם כלל זה באופן חלקי בלבד. למשל, למצוות ארבע כוסות נחוצה כוס שיש בה רביעית יין, אולם ניתן להסתפק בשתיית רוב רביעית, כיוון ש"רובו ככולו". אם ניתן להסתפק בשתיית הרוב – מדוע לא ניתן להסתפק מלכתחילה בכוס שיש בה רוב רביעית?

ועוד: ניתן לטבול במקווה כשחציצה מכסה את מיעוטו של הגוף, כיוון שרובו של הגוף נוגע במים, ו"רובו ככולו", אולם אם שערה אחת מבצבצת מחוץ למים – אין הטבילה מועילה כלום. מדוע כאן לא נאמר "רובו ככולו" ונסתפק בכך שרוב הגוף נמצא במים?

ייתכן שהמפתח להבנת העניין נעוץ במקורו של הכלל. כמה אחרונים כתבו, שהכלל "רובו ככולו" נלמד מן הפסוק "אחרי רבים להטות", הקובע שפוסקים את הדין על פי דעתם של רוב הדיינים. ההנחה היא, שהכרעת הדין מתייחסת בכל מקרה לבית הדין כולו – אין אומרים ש-X דיינים פסקו כך, אלא שבית הדין פסק כך – אלא שכאשר רוב הדיינים מחליטים לפסוק באופן מסוים, התורה רואה את המצב כאילו זו עמדת הרכב הדיינים כולו. ומכאן נלמד הכלל "רובו ככולו".

ושוב נשאל: אם מיעוט הדיינים כלל לא הגיעו לדיון, ברור שאין הדיינים שהגיעו יכולים לפסוק כלל – מדוע כאן אין אומרים "רובו ככולו", ורואים את המצב כאילו כל הדיינים הגיעו? התשובה ברורה: הכרעת הדין צריכה להתקבל בהרכב מסוים, ולא יעלה על הדעת להסתפק בהרכב קטן יותר. התורה רק אומרת, שכאשר ההרכב הדרוש נמצא לפנינו, אלא שמיעוטו אינו מסכים להכרעת הדין, ניתן לכפוף אותו אל הרוב ולהחשיב את ההרכב כולו כבעל דעה אחידה.

מכאן נלמד, שהכלל "רובו ככולו" אינו קובע שכאשר יש לנו כמות מסוימת, כאילו יש לנו כמות גדולה יותר. כלל זה רק קובע, שכאשר יש לפנינו יחידה מסוימת, שאירוע או מצב כלשהם חלים על רובה, ניתן להחשיבם כאילו חלו על כולה, שכן המיעוט הולך אחר הרוב. אי אפשר לומר על יחידה א' שהיא כאילו יחידה ב', אולם אם רוב יחידה א' הוא צהוב, אפשר לקבוע שכולה צהובה (עיין חתם סופר, ח"א, סי' ק"מ).

ממילא ברור, שלא שייך להסתפק ברוב רביעית כאשר צריכים רביעית, אולם כאשר לפנינו רביעית יין שרובה נשתה, אפשר לקבוע שפעולת השתייה כאילו מתייחסת לכל הכוס (אמנם, מי שלפניו כזית מצה אינו יכול להסתפק באכילת רובו, כיוון ש'כזית', בניגוד לכוס, אינו יחידה מוגדרת אלא רק כמות של חומר, שלא שייך לדבר עליה במושגים של צבע אחיד).

באופן דומה, אם הטובל נמצא כולו במים, אלא שהמים נוגעים רק ברובו, ניתן לומר שהמיעוט נגרר אחר הרוב, וכאילו כל הגוף נוגע במים, אולם כאשר חלק מהגוף כלל אינו נמצא במים, הרי שמבחינת הלכות טבילה אותו חלק כאילו אינו לפנינו כלל, בדומה לדיין שלא הגיע לדיון, ולא שייך לומר "רובו ככולו".

לא תמיד קל לקבוע האם המיעוט נחשב כנמצא לפנינו ויכול להיגרר אחר הרוב. כך למשל, האחרונים נחלקו אם שישה אנשים שלא התפללו יכולים לצרף למניין ארבעה אנשים שכבר התפללו. מהו שורש המחלוקת? נראה שלפי הדעה המחמירה, הארבעה שיושבים ואינם מתפללים אינם רלוונטיים כלל לתפילה, והרי הם כדיינים שלא הגיעו כלל לדיון, שלא שייך לומר שילכו אחר הרוב. ואילו לפי הדעה המקלה, מאחר שהארבעה רוצים להצטרף למניין, ובזכותם מושגת כאן השראת השכינה (שהרי "כל בי עשרה שכינתא שריא"), הרי שהם שייכים לעניין התפילה ויכולים להיגרר אחר הרוב.