/שבתון
02/05/2010 ,
מדוע צחק רבי עקיבא?
לפי המסורת היהודית ל"ג בעומר נקשר בדמותו של רבי עקיבא, מאחר שהמגיפה הנוראה שפשתה בתלמידי רבי עקיבא פסקה ביום זה.

יש הגורסים, כי תלמידי רבי עקיבא מתו במחלה. כך, למשל, בלשון המדרש (יבמות ס"ב:): "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטריס ... תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתמא רבי חייה בר אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן אסכרה".

לעומת זאת, קיימות מסורות לפיהן מותם של תלמידי רבי עקיבא היה במלחמת בר כוכבא ברומאים, כפי שניתן ללמוד, בין היתר מדברי רב שרירא גאון (איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, עמ' 13): "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא (הרג בידי מלכות) על התלמידים של רבי עקיבא".

סברה אחרונה זו מתיישבת, כידוע, עם משנתו האידאולוגית של רבי עקיבא, אשר האמין בכל מאודו בבניין ירושלים החרבה, ובכינון עצמאותו הלאומית של עם ישראל בהנהגת בר כוכבא.

אמונתו החדורה של רבי עקיבא משתקפת ביתר שאת במדרש המרתק הבא (מכות כ"ד:): "שוב פעם אחת היו עולין (רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא) לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו - ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק - דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו .. תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו."

כאשר רבי עקיבא מתקרב אל הבית, וחוזה בחומרת חורבנו – בוחר הוא לצחוק. חבריו ההמומים תמהים על התנהגותו, ברם הוא, בתגובה, תמה על התנהגותם, ומטיח בפניהם – "מפני מה אתם בוכים?"

שאלתו זו של רבי עקיבא אינה ברורה. האם אין סיבת הבכי ברורה? והלא אף רבי עקיבא קרע את בגדיו על החורבן בהיותו בהר הצופים?

מיאונו של רבי עקיבא לבכות את חורבן בית המקדש תמוה עוד יותר נוכח מדרש מפורסם אחר הקשור בדמותו של רבי עקיבא, בו דווקא רבי עקיבא הוא המתואר כבוכה (עבודה זרה כ.): "ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע - רק (ירק) שחק ובכה. רק שהיתה באה מטיפה סרוחה. שחק דעתידה דמגיירא ונסיב לה (שעתידה להתגייר ולהינשא לו) בכה דהאי שופרא בלי עפרא (בכה על כי יופי הזה יבלה בעפר)".

מדרש זה מעורר השתאות - רבי עקיבא, הממאן לבכות על חורבות בית קדשי הקודשים ששועלים הילכו בהן, בוכה על יופיה של אשתו הנוכריה של טורנוסרופוס הרשע?

נדמה לעניות דעתי, כי בכיו זה של רבי עקיבא שופך אור על צחוקו. רבי עקיבא מבכה את כליונו של היופי, בבטאו תחושה של תסכול וחוסר שליטה. יופי פיזי הינו דבר בר חלוף, הוא אינו ניתן לשימור, אינו משתבח עם הזמן, ועתיד להתכלות עד תום. מאחר שאיננו יכולים לעצור את מירוץ הזמן, והסוף המר צפוי וידוע, לא נותר לנו אלא לבכות אודותיו.

לפי רבי עקיבא, הבכי הינו כלי לגיטימי במציאות חסרת תקווה, כביטוי לאזלת ידינו. ברם במידה שבכוחנו להשפיע על המציאות, כאשר יש פתח לאופטימיות ולשינוי לטובה - אסור לנו לבכות, אסור להתייאש. במציאות שכזו – אנו צריכים להכריח עצמנו לצחוק.

מטעם זה כועס רבי עקיבא על חבריו ומקשה: "מפני מה אתם בוכים?" – הבכי שלכם משתק, הוא מסוכן, הוא מבטא תחושה פסימית בלתי מוצדקת. רבי עקיבא מטיף לחבריו על חשיבות הצחוק. צחוק אשר איננו בריחה מהמציאות, כי אם נשיאת פנים אל העתיד. איסוף כוחות לתיקון, לשיקום.

יום ל"ג בעומר המבליח בעיצומם של ימי האבל על מות תלמידי רבי עקיבא במחלה או במלחמה הינו ביטוי למשנתו העצומה של רבי עקיבא. מתוך הבלבול והכאב, אנו מתעוררים בשמחה ובצחוק – צחוק של תקווה לעתיד טוב יותר, ובידינו הדבר.