/שבתון
18/03/2010 ,
אפשרות הקרבת קרבן פסח בזמן הזה – סקירה היסטורית
שלמה הכט yahadut.for.you@gmail.com

במספר הזדמנויות מאז חרבן הבית השני עלתה לדיון האפשרות ההלכתית להקריב קרבנות בזמן הזה, ובפרט האפשרות להקריב קרבן הפסח. ברצוני לסקור חלק מהדיונים וההתפתחויות בשנים האחרונות.
בעקבות הרב צבי הירש קלישר, בספרו "דרישת ציון" (תרכ"ב) אפשר לחלק בצורה בסיסית את הבעיות הנוגעות להקרבת קרבנות לשלושה חלקים:
א. הקרבה בזמן שבית המקדש אינו קיים
1. הקרבה שלא בפני הבית
2. ידיעת מקום המזבח
3. "ריח ניחוח"

ב. הקרבה בטומאה
1. איזה קרבנות אפשר להקריב בטומאה
2. על איזה טומאה אפשר "להתגבר"

ג. כהנים ובגדי כהונה
1. ייחוס כהנים
2. בגדי כהונה
3. צורת העבודה – שחיטה, זריקה, כלים

הדיון הראשון מבחינה כרונולוגית, נוגע לשאלה אם הקריבו קרבנות מיד אחרי חרבן הבית השני, ועד מרד בר כוכבא . ברור שאז המצב היה קל יותר מבחינה הלכתית. עדיין היו אנשים שזכרו את צורת המקדש ומקום המזבח, ויש אומרים שהמזבח עמד אז על מכונו, ונראה גם שעדיין היה להם אפר פרה והיו אנשים ששמרו בקפדנות על דיני הטהרה. היו גם כהנים מיוחסים וידע לגבי הבגדים. אין לנו מידע על הקרבת קרבנות אחרים, אבל הגמרא בפסחים עד: מספרת על רבן גמליאל שאמר לטבי עבדו "צא וצלה לנו את הפסח ע"ג אסכלה מנוקבת" וגם בהגדה אנו מצטטים את רבן גמליאל המדבר על "פסח זה שאנו אוכלים" (כך הוא ברמב"ם, אך לא בגמרא). ויש מספר שיטות שרבן גמליאל המשיך להקריב קרבן פסח אחרי החורבן . רבן גמליאל זה, אדונו של טבי, הוא רבן גמליאל דיבנה שנהג נשיאותו אחר הקרבן, ולא רבן גמליאל הזקן, סבו, שהיה הנשיא כחמישים שנה לפני החורבן.

הדיון הבא מתרחש בימי הביניים, בתחילת האלף השישי. רבינו יחיאל (או חננאל?) מפאריס, שבא לארץ כעשר שנים לפני הרמב"ן, חשב לנצל את תקופת הדמדומים שבין ימי הצלבנים למוסלמים ולקבל אישור להקרבת קרבנות על הר הבית. נראה שרבני ארץ ישראל באותה התקופה לא הסכימו איתו, ובין כך ובין כך התבלעה השעה, וקרבן לא הוקרב.

כאשר כבש נפוליאון את ארץ ישראל, הוא הציע בעצמו לחדש את עבודת הקרבנות, כפי שגם פעל במידת מה ליצור מחדש את הסנהדרין. ניסיונות אלו לא הבשילו קודם שהופל נפוליאון ממעמדו.
הדיון הבא נפתח על ידי הרב צבי הירש קלישר בספרו "דרישת ציון": "ונעסוק גם אנחנו בקדש הקדשים להעמיק בדין, אם יורשה לנו מטעם המלכויות עשות בהר הקודש כחפץ לבנו אם יהיה רשות בעת הזאת להעלות ריח ניחוח לפניו או לא? ובפרט כפי הראיות שהבאתי למעלה מן הירושלמי ושאר מקומות שתחילת הישועה תהיה בשלוט האומות עלינו, וברצונם להרשות לנו לבנות מזבח חדש בציון תכין ובעבודת בית המקדש נשמחה ונגילה בישועתו, מהו ? "

בדיון השתתפו רבים ובהם גדולי עולם כהרעק"א וחתנו חת"ם סופר , רבי נתן אדלר רבה של לונדון (בעל "נתינה לגר"), הרב יהודה אלקלעי ועוד, וכנגדו יצאו רבים, וביניהם כתבו קונטרסים רבי דוד פרידמאן מקרלין ורבי חיים נתנזון, שהיו בני גילו ומעמדו של הרב קלישר. דיונים אלו היו קשורים מאד להעוררות הלאומית שהחלה אז, ושהרב קלישר היה ממנהיגיה.

בקשר עם דיון זה העלה בעל "ערוך לנר" מניעה הלכתית שלגבי רוב הקרבנות יש צורך ב"ריח ניחוח" כלומר שהמצב של חורבן הבית בעצמו מונע הקרבת קרבנות מאחר וה' אינו חפץ בהם, וכמאמר הפסוק "והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחוחכם". זוהי טענה חזקה מאד, וכמעט שהפילה את כל המהלך לחידוש הקרבנות, לולא חידוש עצום של הנצי"ב שלפחות לגבי קרבן פסח לא מופיע הנושא של "ריח ניחוח" בכתובים. בעיה נוספת שהוזכרה היא חוסר האפשרות לאסוף שקלים בזמן שבית המקדש חרב – ומכאן חוסר היכולת להקריב קרבנות ציבור. מכאן ואילך הדיון התמקד יותר בקרבן פסח – שאין בו את שתי הבעיות האלה.

בספר המופלא "עיר הקודש והמקדש" (חלק ה' ) דן הרב טוקצ'ינסקי בכל הנושא של הקרבת קרבנות שלא בפני הבית, והעלה במסקנתו שהמניעה היחידה שנותרה היא יצירת בגדי כהונה, ובפרט צבעי התכלת.
בשנת תשכ"ח פסק הרבי מלובביץ' לחסידיו שמתוך הספקות בדבר האפשרות להקריב בזמן הזה, לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, ומתוך ציווי התורה "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" ציווה לחסידיו לא להיות בירושלים ביום י"ד בניסן וביום י"ד באייר. הרבי לא חזר בו גם אל מול מכתב השגות וקושיות מהגרש"י זוין. סופה של פרשה זו באייר תשל"ה, כאשר הרבי פסק שבעוונותינו הרבים נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשרות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים תיבנה ותיכונן".

בזמנינו נעשים מאמצים בכמה מישורים, קשורים ביניהם.
"מכון המקדש" עסוק ביצירת בגדי כהונה וכלי שרת, ומתמחה במציאת פתרונות הלכתיים וטכניים ליצירתם. הרב ישראל אריאל והרב עזריה אריאל עסוקים גם בחקר חידוש עבודת הקרבנות ובכתיבה והרצאה בנושא. מכון המקדש מנהל מדי שנה רישום מנויים לקרבן הפסח. מכון המקדש החל גם לבנות מזבח במידות מתאימות, כדי שיהיה מוכן להקרבה.

נאמני הר הבית מנסים מזה שנים לחדש את הקרבת קרבן הפסח בפועל ממש, ונחסמים מדי שנה בשער ההר בבואם עם טלאים וגדיים.
הגוף המתקרא "הסנהדרין" הוציא בתשס"ז חוברת ובה מתווה להקרבה המונית של קרבן פסח, בהתאמת ההלכות והמנהגים מירושלים של ימי המשנה לימינו, כולל היסעים, הלנה, בטחון וכשרות.

השנה נעשתה לראשונה פנייה גם לציבור החרדי כדי לחשוף אותם לנושא. הפנייה נעשתה בסגנון ובנוסח חרדיים למשעי, על ידי "הקרן על שם החפץ חיים ובית המקדש", וממריצה את יראי ה' להימנות על כזית מקרבן פסח בחבורה (במחיר של 12 ש"ח בלבד). זהותה של הקרן עלומה וידועה ליודעי סוד בלבד, והיא סנונית ראשונה מזה שנים רבות בציבור החרדי.

לסיכום, הדיון בחידוש הקרבנות בכלל וקרבן הפסח בפרט חוזר ועולה ככל שעם ישראל צועד ומתקרב אל ירושלים ואל הר הבית. כך היה מיד אחרי החורבן, כך בשלהי תקופת הצלבנים, כך בראשית שיבת ציון, אחרי מלחמת ששת הימים, וגם בזמנינו עם האפשרות (מבחינת החוק) לעלות אל הר הבית. עם התקרבות הגאולה, בעז"ה, עלינו להכין את עצמנו לרגע שבו נוכל לחדש את העבודה, מבחינת הידע ומהבחינה הארגונית. יעזרנו ה' במהרה בימינו לאכול מן הפסחים ומן הזבחים אשר יגיע דמם על קיר מזבח ה' לרצון.