/ענג שבת
16/07/2009 ,
על נוסח הקינות בתשעה באב
בקינה "אלי ציון ועריה" מקונן המשורר על מה שהיה לנו בעת שהמקדש היה קיים, ואין לנו כיום. ובתוך דבריו הוא מקונן: "עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ". הקושי הוא שפדיון בכורות נוהג גם לאחר החורבן, ומה ראה המשורר לקונן על כך?
הרא"י וולדנברג (ציץ-אליעזר ח"ח סי' כה) מביא בשם אביו, שיש לגרוס "ופריוני ביכוריה", והקינה היא על מצות הבאת הביכורים שבטלה עם החורבן.

הרב צבי יהודה הכהן קוק הציע לתקן: "עלי זבחי תמידיה וְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ", והכוונה היא לקני יונים שצריכה להביא כל יולדת בזמן שבית המקדש קיים. אולם אז לא מובן מדוע דווקא 'בכוריה' והרי על כל בן מביאה היולדת קן. ועוד, שקיצור המילה 'ופריוני' פוגע במשקל השיר, הכולל בכל שורה פעמיים יתד ושתי תנועות.
הבעיה בהצעות אלו שאין הן מגובות בכתבי היד ובדפוסים הראשונים, לפחות לא במובא בספר הקינות שההדיר דניאל גולדשמידט. במילואים לספרו זה מובא פירושו של הרב יוסף ברייער מניו-יורק, שבמילים 'זבחי תמידיה' מקונן המשורר על הכהנים, ובמילים 'פדיוני בכוריה' הוא כואב את העדרם של הלויים שבימי משה פדו את הבכורות. אבל אם כך היתה הגירסה צריכה להיות: 'זוֹבְחֵי תמידיה', שהם הכהנים. מה עוד, שכהנים ולויים יש לנו גם לאחר החורבן, ורק את עבודתם איבדנו.