/מורשת
18/01/2005 ח` שבט, תשס``ה
פרק ה' משנה טז

ארבע מידות בנותני צדקה: רוצה שיתן ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים; שיתנו אחרים והוא לא יתן - עינו רעה בשלו; שיתן ויתנו אחרים - חסיד; לא יתן ולא יתנו אחרים - רשע.

עתה שבים לדגם ארבע המידות, שלפיו בעל המידה השלישית חסיד ואיש המידה הרביעית - רשע. כדרך שמצינו במשניות י"ג (ארבע מידות באדם) וי"ד (ארבע מידות בדעות) וכדרך שנמצא להלן במשנה י"ז (ארבע מידות בהולכי בית המדרש).

מעתה מקום לשאלה: מדוע לא הסמיך התנא משניות טז-יז למשניות יג-יד, ובכך היה יוצר רצף משניות שיש בהם מן המשותף הלזה?

אפשר שהתבוננות על ארבע המשניות כמכלול תיתן פשר. שהן בשונה ממשנת ה'רביעיות' הראשונה ומשתי האחרונות - עניינן ביחס שבין האדם לסובבים אותו (אף מידות התלמידים שבמשנה טו עניינן בכך, שכן מהיר התפיסה וההבנה הרי הוא פתוח לנעשה סביבו - ואולי אף משום כך הוא ממהר לאבד, שעד שהוא מבקש להפנים, כבר באים רשמים חדשים הנקלטים על ידו ומעכבים בעד ההפנמה. והיפוכו - זה שקשה לשמוע).

מעתה מבקש התנא לחתום סדרה זאת מעין הפתיחה: מה הפתיחה בעניין נתינה ונטילה - אף אחרונה עניינה בנתינה, נתינת צדקה.

משנה יז

ארבע מידות בהולכי לבית המדרש: הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו; עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו; הולך ועושה - חסיד; לא הולך ולא עושה - רשע.

כאן אין מדובר בתלמידים השומעים תדיר תורה מפי רבותיהם, אלא באותם ההולכים לעיתים מזומנות להאזין לדרשותיהם של חכמים. דרשות שעיקר שבהן - מסרים הלכתיים. והנדרש משומעי הדרשה - עשיית הדברים, שכבר למדנו: "ולא המדרש עיקר אלא המעשה" (לעיל א,יז). באמת, אף עצם שמיעת הדרשה - מעלה בה (ברם, רע"ב הסביר 'אינו עושה' כמכוון לעשייה הלימודית - "אינו שונה ולומד ואינו מבין". זאת, כנראה, כי אם אינו מקיים ההלכה - לא זו בלבד שאין לו כל שכר, אלא רשע הוא. "ולפי זה כוונת המשנה... אינו עושה... שאינו עושה פירות ואינו מצליח כלל... וכלעומת שבא כן יצא, בידיים ריקניות... שכר הליכה בידו" - ר' אריה לוין זצ"ל בביאורו לאבות).

מעתה מבחינה המשנה בין ארבעה סוגים של הולכי בית המדרש, שלושה מהם אנשי מעלה הם ואילו אחרון רשע. ערך יש לעצם ההליכה לבית המדרש והאזנה לדרשה; ערך יש לשמירת ההלכה גם בלא האזנה לדרשה (שכן לא תמיד נתחדשו הלכות בבית המדרש; אדרבא, רוב הדרשות באו לאשש הלכות ידועות); ערך כפול ומכופל להולך ומקיים.