יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך


 
שו"ת אונליין
רבני שו"ת מורשת
  הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
  הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
  מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
  הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
  הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
  הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
  הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
  הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
  מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
  רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
  מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
  מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
  מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
  הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
  הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
  הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
  הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
 
אמונה
 
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
 
בריתות
  הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
  רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
  רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
  הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות

פרשת השבוע

דף הבית » פרשת השבוע » שבתון » גליון 5, פרשת אמור
moreshet.co.il
E-mail: ns-SAFt@NONSTOP.NET.IL  לוחמי הגיטו 16 פתח-תקווה   מספר פקס   03-9249978   מספר טלפון  03-9241240

חיפוש גיליון
 
חיפוש פרשה
הצג חפש
 
פרשה
   ערך לחיפוש
חפש

חידה לשולחן שבת ( /ראובן וגלייןגיליון 5 פרשת אמור , חידה לשולחן שבת )

" בצרפתית "זהו מספיק", מוביל אותנו השבוע גם לרבי שמעון הצדיק"

את פתרון החידה נא לשלוח למייל Shabaton@maslaw.co.il או לפקס 03-9239393, בין הפותרים יוגרל פרס.

פתרון החידה משבוע שעבר
"אבנים ליבש וללח והחסר הוא זה שיסד- ד"ר ואלך"

פרק י"ט פסוק ל"ו פרשת קדושים: 1) אבנים – אבני צדק המשקלות ששוקלין בהן, 2) ליבש –איפת צדק, 3) ללח – הין צדק, 4) והחסר – שערי צדק, 5) – בית חולים בירושלים שיסד ד"ר ואלך לפני למעלה מ-100 שנה.
__________________________________________

פותר החידה מלפני שבועיים הינו מנחם בן ישר והוא זוכה זוכה בתקליטון תזמורת שלהבת זמירות לשבת.



המנורה הטהורה והשולחן הטהור ( גיליון 5 פרשת אמור , הרב צחי הרשקוביץ )

בפרשתנו מכונים הן השולחן והן המנורה בכינוי מופלא וחריג – המנורה הטהורה והשולחן הטהור (ויקרא כד, ד-ו). כמה כיווני מחשבה ניתנו בידי הפרשנים בכדי להבהיר כינויים אלה.
ר' שמואל בר נחמני הביא בשם רבו ר' יונתן ביאור מופלא, אך מתמיה כאחד (מנחות כט, א). לדעתו המנורה טהורה כי "ירדו מעשיה ממקום טהור". על כך ביארו הפרשנים שכוונתו שמאחר שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה, נחלץ הקב"ה לעזרתו והדגים לו במודל של אש את מבנה המנורה. ממילא, בניגוד לכלים האחרים, המנורה שורטטה בשמים, ולא רק נמסרה כהנחיה מופשטת לבנין (ביחס לשולחן מתקשה הגמרא למצוא הסבר מקביל, וממילא מתפתח דיון בו מוצעות אפשרויות נוספות לביאור התארים החריגים).

רש"י הביא שני ביאורים. האחד – המנורה הטהורה, בשל חומרהּ, זהב טהור. בדומה לה גם השולחן, שהיה עשוי מזהב טהור, מכונה בתואר זה. אולם, רש"י לא נותן מענה מדוע דווקא כאן נזכרה התורה להשתמש בתארי הטהרה, ומדוע בדברהּ על כלים אחרים שעשויים זהב טהור (ארון, כפורת, מזבח הזהב), לא השתמשה בתארים אלה. הסברו השני של רש"י נותן מענה ממוקד יותר למנורה, ולמיקום של תואר הטהרה בפרשתנו, והוא שהמנורה טהורה כי היא טוהרה ודושנה משאריות פתילות ושמן היום שעבר. מנגד, ביחס לשולחן ביאר רש"י (בנוסף להסבר של הזהב הטהור) שלחם הפנים היה מונח על השולחן עצמו – טהרו של שולחן, ולא באוויר השולחן. מעניין לציין שמקורה של דרשה זו בספרא, שם הובאה גם דרשה מקבילה על המנורה, שהנרות צריכים להיות מונחים על טהרת המנורה, ולא על גבי קיסמים וצרורות, אך רש"י מיאן להביא ביאור זה, והסתפק בביאור אחר, והדברים צריכים עיון. הסברים אלה של רש"י מספקים במקומם, אולם אינם מתארים קשר כלשהו בין השולחן למנורה, וההסברים מעניקים לכל אחד פירוש בעל הקשר אחר.
ניתן לראות בפרשנים נוספים ביאורים מביאורים שונים, איש איש כדרכו.

כאן המקום לסקור שימוש נפלא בתואר המיוחד "המנורה הטהורה", מפי אחד מרבותינו, מאחרוני הראשונים, ששמו ושם ספרו אינם מוכרים לרבים, אך השפעתם על עולם התורה והמוסר היתה חשובה.
ר' ישראל אלנקאווה היה מחכמי ספרד הנוצרית, למעלה ממאה שנה לפני הגירוש הנורא. המתמצא בתולדות יהודי ספרד יודע כי שנים רבות קודם לגירוש האכזר (בשנת 1492 למניינם), התנכלו הנוצרים ליהודי הארץ, ופגעו בהם פגיעות קשות בחומר וברוח. הפסגה של צרות אלה, שרק הגירוש עצמו היה חמור ממנה, היא גזירות קנ"א (ה' אלפים קנ"א = 1391 למניינם). הפגיעה הקשה ביותר ביהודים היתה בממלכת אנדלוסיה, שם המון קתולי מוסת פרע פרעות בכל יהודי המחוז (ובעיקר בבירתו סביליה, עירו של הריטב"א, ר' יום טוב אלאסבילי). בעקבות פרעות אלה אולצו אחוז עצום מיהודי ספרד להמיר את דתם, או למות על קידוש ה'. בצד אלפי הקרבנות, עברו עשרות אלפי יהודים לחיות כמשומדים, וחיו חיי אניסות, או אף המרו את דתם לחלוטין. המספרים חלוקים, אך ברור שמדובר באחוז ניכר מיהודי ספרד.
באותה תקופה חיו ופעלו כמה דמויות ובלטות של מנהיגות רוחנית, ובראשן יש למנות את ר' חסדאי קרשקש. הלה ניצל בעור שיניו מהפורעים, אך בנו נרצח על קידוש ה'. את ספרו הנודע "אור ה' ", כתב, בין השאר, כתגובה למאורעות קנ"א, ומתוך רצון לבצר את יסודות היהודית ולמנוע את הישנות תופעת ההשתמדות ההמונית.
אחד הנספים במאורעות נוראים אלה היה ר' ישראל אלנקאווה. שנים קודם לכן חיבר את חיבורו הנפלא "מנורת המאור", ספר ששימש השראה גם לר' יצחק אבוהב, שכתב לימים חיבור דומה בשם ובתוכן. הספר היקר הזה מאגד בתוכו את מצוות התורה בהלכה, אך בעיקר באגדה, והוא מלקט את דרשות חז"ל השונות על מכלול עצום של דיני התורה ומצוותיה.

בהקדמה לספרו מצטנע ומצטדק ר"י אלנקאווה, שאיננו ראוי כקדמונים לכתבו חיבור. אולם, הוא מתאר חלום אותו חווה, הדומה לזה של הנביא זכריה, ובו ראה מנורה טהורה. המנורה האירה את אור החכמה, והאצילה גם עליו מהודה. בהמשך ראה מגילה עפה (גם זאת כמו הנביא זכריה), שנצטווה לאוכלה, והיא היתה מתוקה בפיו. מכוחה של המנורה ושל המגילה זכה ר' ישראל לחבר את החיבור, שהאיר את עיניהם של ישראל בתקופה חשוכה וקשה זו.

אנו תלמידי ר' עקיבא ( גיליון 5 פרשת אמור , כללי )

הרב נתנאל אריה, ר"מ בישיבת "הגולן", חיספין.

המרד האחרון של יהודה בקיסרות הרומאית מהווה עד ימינו סוגיה טעונה, ובסיס להתגוששות רעיונית מוכרת. דומה שגיצי אש המלחמה לא עממו, ועדיין משמשים הם בלהט הוויכוח הכל כך קוטבי. אלה מיימינים ואלה משמאילים, אלה מחייבים ואלה שוללים, ואלה ואלה מגייסים תילי תילים של טיעונים מנוגדים. ספרים ומאמרים מתנגחים בעוצמה כמו חום הלב וקולות הקרב, שכאילו עדיין לא נדם. וויכוחים אין קץ אשר אינך בטוח אם דנים הם בסוגיה כאובה של ימים עברו, או שמא משמש העבר כאיל ברזל המבקש לנגח בחומות ההווה...
ההייתה זו גבורה עילאית או הנהגה יהירה וחסרת אחריות? הלזו תיקרא מלחמת קודש הכרחית או מסע אבדון ושפך דם אדיר וריקני? ההיה בר כוכבא דמות מופת וגואל שלוח ממרום, או שמא, כלשון הפסוק המובא בחז"ל, רועה אליל אווילי? החפצים אנו בקדושה מדינית בעלת מסגרות ארציות ממשיות, או שמא רק בקדושה רוחנית ומופשטת? הנביט אל המציאות במבט מפוכח ופרגמאטי, או שמא במבט תכול וחולמני נבקש את האופק?...

רציתי להעיר בעניין שתי הערות מפורסמות אך רבות משמעות. אנו זוכרים בגמ' במס' ע"ז (יח, א) את התיאור המרגש של ר' חנינא בן תרדיון שבא לבקר את ר' יוסי בן קיסמא שהיה על ערש דווי, ושאלו ר' יוסי:
חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וס"ת מונח לך בחיקך?! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש!...
כמה ריאלי ופרגמאטי הוא ניתוחו הרוחני של ר' יוסי בן קיסמא את המציאות, וכמה תבונה מעשית וקריאת הנולד, שהתממשה לצערנו, יש בדבריו. ומנגד כמה פשטנות וחידלון נאיבי יש לכאורה בתשובתו של ר' חנינא בן תרדיון... אלא שעומק לפנים מעומק יש בדבריו של ר' חנינא. גם כאשר ישנה גזירה שמימית, גם כאשר נמסרים מפתחות ההנהגה המעשית לידי שלטון הרשע, השאלה המבקשת את פתרונה אינה דווקא ניתוח מפוכח של המפה המדינית, אלא כיצד משנים את התוואי שלה, ולזה יש כלים אחרים לחלוטין כגון חזון תעוזה ומסירות נפש.

קשה לחוות דעה ממרחק, אך דומני שנכס צאן ברזל באתוס הלאומי שלנו הם מילותיו האחרונות של ר' חנינא, מילים החזקות מפלדה ולוהטות מהאש אשר מתוכה אמרם ר' חנינא בן תרדיון:
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמר: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גווילים נשרפין ואותיות פורחות.
יכולים אתם גם יכולים לגופי לבשרי, כמו גם לגווילי ספר התורה אשר בחיקי, אך לא לרוחי, לנשמתי, ולחזון האומה אשר קום יקום. מקום רב וחשוב יש לפיכחון הריאלי, אך מקום גבוה יותר שמור לחזון, לגבורה ועוז הרוח, אשר מהם התפרנס עם ישראל, ואיתם שׂרה בגבורה זה אלפי שנים.

נוסיף ונאמר עוד. מכיר היה ר' עקיבא את חיצי הביקורת החרדים לחזונו, המצביעים על ריחוקם של המצביאים מהלך הרוח היהודי השלם. לא דמות שברירית מופשטת ומנותקת היה ר' עקיבא הרועה הנאמן, אשר הטיב להתבונן מאז ומתמיד בפרטי הפרטים של המציאות. אך יודע היה שרבש"ע מדבר אלינו דרך פני המציאות, והיא אינה נקרית בפנינו כדי שנתאנח בכורסתנו כדרכם של גברין יהודאין, או לחילופין ננתחה בחריפות תלמודית גרידא...
אם ראית את העגלה העמוסה של עם ישראל נקרית בפניך, אין זה אלא כדי שתטיל את כל כובד משקלך וכוחותיך לחלצה מן הביצה, ולקדמה בפועל בדברים של ממש. זוהי הרוח הגדולה של תנועתנו שנקראת על שמו של מי שלמדנו להיות מחוברים אל המציאות ואל העם, ולקדם ברוח ובמעש כל תקווה של גאולה.
לא שוטה ולא תמים היה עקיבא רבינו, ואף הוא שנה פרק ברמב"ם מימיו... "דרך כוכב מיעקב" אמנם רחוק הוא מהחזון המשיחי השלם, אך בידינו לקדמו ולהביאו לכך, אם נזכה להיות מהפועלים עם א-ל!

הרב יהודה דרעי
הרב הראשי וראב"ד באר-שבע

ביום שלישי הבעל"ט יחגוג עם ישראל את יומא דהילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי . וכך שנינו במסכת שבת:"כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו:עתידה תורה שתשכח מישראל. רבי שמעון בר יוחאי אומר חס ושלום שתשכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו" הבטחה זו שיצאה מפיו של רשב"י לא בכדי יצאה, שהרי הוא אשר מימש בעצמו יותר אדם אחר את קיום המצוה שאנו מזכירים פעמיים בכל יום ועוד פעם בשכבנו לישון "וששנתם לבניך". בלמדו במערה שלש עשרה שנה עם בנו הקדוש רבי אליעזר. עש ששניהם נחשבים בחטיבה אחת . וביום ההילולא של רשב"י בל"ג בעומר פוקדים רבבות אלפי ישראל את הציונים הקדושים של שניהם במירון.

וכך אמר רשב"י:"ראיתי בני עליה והם מועטין,אם אלף הן אני ובני מהן.אם מאה הן אני ובני מהן,אם שנים הן אני ובני הן".וכבר דקדקו המפרשים מדוע לא המשיך רשב"י ואמר אם אחד אני הוא ,כפי שאמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה". אך דוקא בדבריו אלו נמצא הפתרון. שהרי שם ממשיך רשב"י ואומר "ואלמלא בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו".הרי לפנינו שגדולה זכות האב כשבנו עמו יותר מכל זכויותיו עשרת מונים. שכן בלעדי אליעזר יש בכח רשב"י לפטור מן הדין "רק" את בני דורו, אולם עם אליעזר בנו יש בכוחו לפטור גם את כל הדורות שקדמו לו.

וכך מספרת הגמרא על רבי יוסי נכדו של רשב"י בנו של רבי אליעזר:פעם הזדמן רבינו הקדוש לעירו של רבי אליעזר, ושאל את אנשי המקום האם השאיר רבי אליעזר בן אחריו? השיבו לו אכן כן,אך הוא אינו מתנהג כראוי. מיד ביקש רבי להביאו לפניו,וכשבא הסמיכו בסמיכת חכמים,ומסרו לדודו שילמדו תורה. ופירש רש"י שרבי סמך את הנער שהגיע זה עתה ללמוד תורה בסמיכת חכמים, כדי לעודדו להתמסר ללימוד התורה. ואכן עשה חיל בלימודיו עד שקרא עליו רבינו הקדוש:"פרי צדיק עץ חיים זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון". וכשנפטר הביאוהו לקבורה במערה בה נטמנו אבותיו, עמד שם נחש כרוך סביב המערה ולא הניח להם לקברו שם ,אמרו לנחש פתח פיך ויכנס בן אצל אביו,ולא פתח להם. יצאה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה.

הנה כי כן זכה רבי יוסי להתעלות למדרגה רמה ונשגבה השוה ממש למדרגת אבותיו הקדושים רשב"י ורבי אליעזר.אלא שבגלל שלא נצטער עמם שלוש עשרה שנה במערה לא ניתן לקבורה עמהם.

והנה הרהיב עוז רבינו הקדוש להכתיר את רבי יוסי עוד בטרם התחיל בלימודיו,משום שהיה בטוח בהבטחת זקנו רשב"י אשר הבטיח "כי לא תשכח מפי זרעו" כלומר שרבי יוסי זכה להתעלות בשל היותו פרי צדיק –רבי אליעזר, אשר מקורו בעץ חיים –רשב"י.

מכאן תוכחת מוסר לנו שעל אף שכל אחד עמל בתורה לעצמו ומשקיע בה את כל זמנו ומרצו, אל לו להזניח את הלימוד עם בניו בכל עת מצוא, בשבתות ובחופשים. שהרי גם האב עצמו מתעצם ומשתבח בלימודו עם בנו מכח ברא מזכה אבא. ואפשר שלכן נקבע מנהג החלאקה-התגלחת הראשונה" של המוני ילדי בית ישראל ביום זה ל"ג בעומר- יומא דהילולא דרשב"י על ציונו הקדוש במירון-להורות כי ניתן דגש ושימת לב לחינוך הפעוטות כבר בתחילת דרכם במסילה העולה בית אל כבעל ההילולא הקדוש רשב"י שהשקיע בבנו רבי אליעזר, ואז הובטח לו שתתקיים בנו הבטחתו "כי לא תשכח מפי זרעו"-לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות זרע ברך ה', אמן ואמן.

פנינה ניבירט

לפי המסורת היהודית בל"ג בעומר יצאו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר מן המערה, כדברי ערוך השולחן: "ורגילין לקרותו הלולא רשב"י ... ואומרים שנסתלק ביום זה וגם יצא מהמערה ביום זה" (תצ"ג, ז').

היציאה מן המערה מסמלת את התערותם של רבי שמעון ורבי אלעזר בחיי החול לאחר תריסר שנות התבודדות רוחנית. קשה לשניים להגיח מן המערה ולקבל את שגרת העולם, ולכן הם שורפים את כל שהם רואים: "כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם - מִיָּד נִשְׂרָף" (שבת ל"ג:).

לאחר שהות נוספת במערה למשך שנים עשר חודשים יוצאים השניים לעולם בשנית. כעת מסוגל רבי שמעון, הבשל והאחראי, להכיר בערך עולם החול ולקבל את השגרה. עם זאת רבי אלעזר הצעיר ממשיך לזרוע הרס בקנאו לדבר ה': "כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵיי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי (כל מקום שהורס רבי אלעזר – מתקן רבי שמעון)."

מדרש אחר, המקביל לסיפור היציאה מהמערה, והמתמקד במפגשו הראשוני של רבי אלעזר עם חיי החול לאחר שנות התבודדות בישיבה, מובא בתענית (כ.): "מעשה שבא רבי אלעזר (בן רבי) שמעון ממגדל גדור מבית רבו ... והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה."

הישיבה בה למד רבי אלעזר מכונה - "מגדל גדור". שם זה מסמל את אופי חיי רבי אלעזר בישיבה – מנותק מן הארץ כבמגדל, ומופרד מהחול כמגודר גדר, ובלשון המהר"ל: "כי יש בתורה המעלה העליונה שנרמז בשם מגדל שהוא גבוה למעלה, והתורה היא נבדלת מכל העולם כמו הגדר הזה שהוא נבדל מן רשות הרבים" (נתיבות עולם ב, נתיב הענוה, ז). במובן זה מקבילה מגדל גדול למערה המבודדת.

עם חשיפתו לעולם פוגש רבי אלעזר אדם שנדמה לו מכוער ביותר: "נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו". רבי אלעזר מטיח במכוער: "ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?"

דברי רבי אלעזר לאיש המכוער תמוהים - מדוע נוזף רבי אלעזר במכוער בגין חזותו החיצונית אשר אינה תלויה בו? על סמך מה מניח רבי אלעזר כי כל בני עירו של המכוער מכוערים כמוהו?

ברם נדמה, כי רבי אלעזר כלל אינו מדבר על כיעורו החיצוני של האדם שפגש. ביציאתו לעולם החול לאחר שנים של התעלות רוחנית בישיבה נדמים לרבי אלעזר כל בני האדם החיים את חייהם השגרתיים והפרגמטיים כמכוערים, כריקים, כנטולי מעוף, כפי שמסביר זאת ר' צדוק מלובלין: "וידוע דהיופי והכיעור בתורה ובדברי חז"ל הכל בעניני הנפשיים" (תקנת השבין, ו').

אמונתו היוקדת חסרת הפשרות של רבי אלעזר מובילה אותו לפסול את השונה ממנו, ממש כפי שהתעקש לשרוף במבטו את כל הזר לו עם היציאה מן המערה.

האיש המכוער משיב לעלבונות שהוטחו בו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". האיש מבהיר לרבי אלעזר, כי הקב"ה הוא שברא מגוון אנשים ומגוון דעות בעולמו, בבחינת: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נ"ח).

תשובה זו מעוררת את רבי אלעזר, הוא מבין כי העליב את האיש שלא כדין, כי סגירותו המחשבתית גרמה לו לבטל שלא כדין את האחר, ומתחנן למחילת האיש המכוער.

רבי אלעזר עובר שינוי, ולומד להשתלב בעולם העשיה, ולכן הוא חותם את הפרשה במסקנה: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (שם).

דרשה זו מיועדת ללמדן הספון בעולמה של תורה. ההתגדלות בתורה נמשלת לצמיחת הקנה ולא לצמיחת הארז. קנה שהשלים את גידולו כפוף אל האדמה. לעומת זאת ארז שהשלים את גידולו מרוחק ומנותק מהאדמה.

תלמיד חכם צריך לשאוף לגדול בתורה עד כי הוא ירכוש כלים לשוב אל הארץ, להתמודד עם השגרה, ולרוממה. כל עוד הלמדן רואה עצמו מנותק מן האדמה וזר לה משמע שעדיין צריך הוא לצמוח ולהבשיל, כדברי המהר"ל: "ועל זה אמר שהתלמיד החכם אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף" (שם).

בל"ג בעומר יוצאים רבי שמעון ורבי אלעזר מהמערה. היציאה מהמערה הטהורה אל עולם המעשה לא קוטעת את תהליך הצמיחה התורני של השניים כי אם ממשיכתו. עד כה גדלו השניים כלפי השמים. מכאן ולהבא – ממשיכים השניים לגדול לקראת האדמה, לשאוף לשלב בין העקרונות התורניים שספגו לבין חיי המעשה, כמאמר הכתוב: " לֹא בַשָּׁמַיִם היא" (דברים ל, יא-יד).

לרגל יום הזיכרון מצאנו לנכון להביא בפני הקוראים את הדברים המרגשים שנשאו החייל אהרון קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה, ואביו מר זאב קרוב בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אהרון

ביום הזיכרון אנחנו זוכרים ומכבדים את הנופלים במלחמות ובפיגועים.
הנופלים מזכירים לנו כי עם אחד אנחנו וככה אנחנו צריכים להרגיש.
מעבר לכל המחלוקות והדעות השונות אנחנו אחים.
בצבא נלחמתי עם חיילים חילוניים ודתיים, ימניים ושמאלניים בני קיבוצים ובני עיר.
לאחר שנפצעתי התפללו לרפואתי מכל חלקי הציבור.
כך הנופלים, נהרגו ונרצחו ללא הבחנה מה דעתם ולאיזה מפלגה הם משתייכים.
האויבים שלנו אינם עושים הבדלה הם מבינים שעם אחד אנחנו.
ביום הזה עלינו לחזק את האחדות בינינו.
עלינו להתמקד במשותף שלנו ופחות במפריד.
יהי זכרם של הנופלים ברוך.


זאב

ביום זה אנו זוכרים את הנופלים והם מזכירים לנו.
זהו יום זכרון הגיבורים והגבורה.
הם מזכירים לנו שבזכות הכוח להתגבר על מכשולים ולא לפחד מהם, עם ישראל חי וקיים לנצח.
בזכות הגבורה לשים בצד את הצרכים הפרטיים שלנו ולחשוב על טובת עמנו יש לנו מדינה.
הגבורה לשוב לארץ אחרי שואה איומה
הגבורה לחיות בארצנו המוקפת אוייבים,
והגבורה לעמוד מול הקמים עלינו בכל דור ודור.
זכרם של הנופלים ייתן בנו עוצמות לעמוד על שלנו ,
בזכותם נמצא כוחות שלא לוותר על מה שהם נלחמו,
מהם נלמד לתת .
במכתב ששלח גדי עזרא הי"ד שנפל במבצע חומת מגן הוא כתב לחברתו : " אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה. אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות בנבלים מכה גדולה. .. ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר. .. ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראלי הוא זה שאמור להוליך אותך ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים". אשרי העם שאלה בניו. יהי זכרם ברוך ומאיר את דרכנו.


הטון עושה את המוזיקה ( /עו''ד אביעד הכהןגיליון 5 פרשת אמור , שערי המשפט העברי )

אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר לשימוש במינוח "נכון", מכבד, דוגמת המרת הדיבור מנכה, חרש ועיוור ל"איש עם מוגבלות" (המבטא, ראש לכל, את ראייתו כ"איש", כאדם, ורק לאחר מכן מתייחס למוגבלותו), ועד הנגשה מלאה של מקומות ציבוריים (שביניהם, לצערנו, עדיין לא גדול מספיק חלקם של בתי הכנסת) לאנשים עם מוגבלות והכלתם במערכות החינוך והחברה. ועדיין, דרך ארוכה מאד לפנינו בעניין זה.

תורת ישראל, וההלכה היהודית שנסמכת עליה, לא תמיד מקלות עמנו בנושא זה. בעולם העתיק, והד לכך נמצא גם במקורות היהודיים, נתפש לעתים איש עם מוגבלות כ"מצורע", מנודה, שחובה להסתירו ולהרחיקו מן החברה. ביטוי לכך נמצא גם בפרשתנו החוזרת ומדגישה את "עונש הרדיוס" שמוטל על כהן בעל מום, המרחיק אותו מ"קרבה" אל המזבח, ורואה בהגעתו לתחום המקדש חילול הקודש (ויקרא כא, יז-כג).

כבסוגיות אחרות, גם בסוגיה זו ניכרת בספרות ההלכה מגמה מעורבת. קטעים גדולים בספרות ההלכה מדירים ומונעים אנשים עם מוגבלות לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.חלק מחכמי ההלכה אסרו עליהם לעלות לתורה ולשמש כשלוחי ציבור. זאת, אפילו בעידן המודרני שבו ה"חרש", לקוי השמיעה, בוודאי אינו אותו "חרש" של ימי המשנה והתלמוד, והוא עשוי לתפקד כאחד האדם, ואף להגיע להישגים מדהימים בעולם שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש.

לצד גישות אלה, בולטים חכמי הלכה שבכוח גדולתם וכתפיהם הרחבות, ידעו למצוא בתוך עולם ההלכה מסילות לאנשים עם מוגבלות. רבים מהם, היו רגישים דיים למראה צערם וסבלם, ושמעו את קול זעקתם.

אחד המיוחדים שבהם היה ר' משה פינשטיין, מגדולי ההלכה בארצות הברית במאה העשרים. כדרכו בסוגיות קרובות, כגון עגונות ומסורבות גט, גם בדרך הילוכו בסוגיה דנן הוא מגלה רגישות מופלאה לכאבו של האדם המוגבל. כך למשל, בהיתר שנתן לעיוור עם כלב נחייה להיכנס עם כלבו לתוך בית הכנסת (דבר שעורר עליו את חמתם של חכמי הלכה אחרים. ראו: "כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16).

לא פחות מ"השורה התחתונה", מאלפת היא הרטוריקה שעולה ובוקעת הימנו. גם כאן, הטון לפעמים עושה את המוזיקה ויוצר את כל ההבדל. רטוריקה של רגישות לכאב הזולת והזדהות כנה עם צער הדרתו מחיי הקהילה.

"מוסיקה" זו, של רגישות לכבוד האדם, עולה גם מתשובה נוספת שבה עסק ה"אגרות משה": "הנה בדבר השאלה אם יש פקפוק שלא להניח בית יתומים לקנות בית שנמצא על יד מקווה, בכוונה שיחיו באותו הבית בנות שהן בעלות מום רח"ל, בגופן או ברוחן, משום הדין המבואר בהגהות אשרי 'ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים' ".

ההלכה המקורית, שנשענת על אמונות מיסטיות שונות, מעוררת קושי בפני עצמה (ולא לחינם אין לה זכר לא בדברי הרמב"ם הרציונליסט). בהקשר שלפנינו, יש בה רגישות מיוחדת. וכבר היו בארץ בשנים האחרונות, לא מעט מקרים, שמקצתם אף הגיעו לבתי משפט, שבהם סירבו אנשים מן הישוב, וביניהם רמי מעלה ונשואי פנים, להתיר בניית "מעון לנכים" ליד ביתם, שמא הדבר יפריע את מנוחתם, או יוריד את ערך דירתם. תופעה זו נעשתה כה נפוצה, עד שניתן לה אפילו כינוי: "לא בחצר האחורית שלנו" (או באנגלית: NIMBY, Not In My Back Yard).

אכן, לר' משה פינשטיין אין ספק בדבר. למרות היכרותו את דברי הרמ"א, הוא מדבר בקול צלול וברור: "פשוט שאין בזה שום פקפוק שאלה, ואין להוסיף עוד חששות על המוזכר שם. ובפרט שבכלל יש הרבה מתירים דברים אלו... ,. וח"ו להקל בכבודן של בנות ישראל יתומות".

ראוי שדברים אלה ישמשו עמוד האש גם בימינו, גם לגופם, וגם לדרך הילוכו הראויה של חכם ההלכה בנתיבותיה של תורת ישראל. יש בהם דוגמא ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודד עם בעיות השעה, ויכול להן. ברגישות, באומץ לב ומתוך אנושיות.

הוספת תגובה
גירסא להדפסה
שלח לחבר

מדורת השבט ( /הרב יובל שרלוגיליון 5 פרשת אמור , אקטואליה )

מדורות ל"ג בעומר הן הזדמנות נדירה להתקשר למעגלים רבים הקשורים בהם. השורש ההיסטורי של המדורות כלל אינו ברור, אולם הן הפכו בשנים האחרונות למזמנות הזדמנויות רבות ועשירות, מלמטה ועד למעלה. ה"למטה" הוא ההתארגנות החברתית הכרוכה במדורות החביבות. התארגנות זו יכולה לעצמה להיות בעלת מסגרת עמוקה: ההלכה החד משמעית מחייבת כי כל העצים הכרוכים במדורה זו יושגו כדת וכדין, וכי לא יהיה אפילו קיסם אחד שהושג בדרך של גניבה, שלעתים אנו מכבסים אותה במילים עדינות; ההתארגנות החברתית מאפשרת ביום הזה לדאוג לאלה הנמצאים בשולי החברה, ולהכניס אף אותם תחת המסגרת הלוהטת של האירוע הזה. זה מבחנה האמיתי של המדורה – האם היא משמשת מקור נוסף ליצירת אפליה ריחוק וזרות, או שהיא מביאה לפתיחת הלבבות, ולמאמץ אמיתי שכל אחיד ימצא את עצמו קשור בה ומחובר לחברים השותפים; השעות הארוכות של המדורה הן הזדמנות מהותית לבחינת השימוש בשעות הפנאי והחברה – כיצד הופכים שעות אלה למשמעותיות, ואוחזים ברקמת החיים הקשורה בהם כדי לעשות דבר מה נוגע. אם אנו עצמנו נציב את המשימה הכפולה הזו במדורות שלנו, של ילדינו ושל יישובנו, ונגדיל לעשות בשני המוקדים שלה, אנו נקדם בעזרת מדורות אלה חיבור מיוחד של תורה וחיים. זהו האתגר הארצישראלי המשמעותי ביותר, ונכון יהיה כי כל מי שיש בידו לעצב את אופי המדורה ישקיע בשני הכיוונים כאחד.

והלוא זה האתגר הגדול – לקשור את הדרך הראויה בחיים שמחים וטובים; להיות מסוגלים לאחוז מחד גיסא בכך שיהיה נחמד ונעים מסביב לאש, ושכולם יהיו שמחים ושבעים וטובי לב, ומאידך גיסא שהחוט הקושר בין כל המשתתפים לא יירקם על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר, כי אם יצליח להתרומם מהמקום הזה אל גבהים משמעותיים יותר. האחיזה בשתי המטרות כאחת היא המפתח למשמעות החיובית של המדורה, וככל ששני המוקדים – הן השמחה והחוויה, הנעימות החברתית והכיף, והן היכולת לבנות את כל אלה על דבר מה גבוה יותר מאשר השיגרה הנמוכה – יהיו במקום גבוה יותר, כן יהיה זה נכון לראות באירוע המדורה עוד נקודת ציון בדרך העולה למעלה. אין סתירה בין האכילה המרובה במדורה זו והחוויה החברתית והנפשית שבה – דווקא במקום שיש נפש שבעה ושמחה גופנית פשוטה יכולה להירקם שמחה עמוקה יותר והתקשרות שבין אדם לחבירו במישורים היותר נכונים של המציאות.

המדורה הזו גם מבשרת דבר מה אל היחיד ואל נשמתו. אנו מבקשים לציין בה את הקשר המיוחד לרבי שמעון בר יוחאי, שהוא אחד מאבני היסוד של תורת הסוד. תורת סוד זה מצליחה לראות במציאות לבוש בלבד, והיא חותרת את מה שהוא מעבר לזה. הלהבות העולות במדורה הן בחינת להבות הנשמה, והאש הגדולה היא שזו שבוערת בתוכנו פנימה. תורת הסוד מכוונת אותנו לחפש הרבה מעבר למציאות הנגלית לנגד עינינו. רבי שמעון בר יוחאי לימד אותנו את הסוד הזה כבר במשנתו ההלכתית. הוא לימד להביט אל הכוונה הפנימית של האדם, ופסק כי "דבר שאינו מתכוון – מותר"; הוא הסתכל על מעשי הרומאים ובחן אותם לא לאור התוצאה הסופית בלבד, כי אם גם לאור המגמה שלהם, ועל כן שלל כל דברי שבח כלפיהם; הוא לימד ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, ועוד הלכות רבות מבית מדרשו.
לפיכך, פן עמוק יותר של המדורה הוא החוויה האישית הניצתת בהבטה על להבות האש, ובניסיון להצית אש פנימית זו כחלק מיקוד הנשמה. כל התקשרות אל הסוד, אל הרז, אל הפנים, אל המחשבה, אל העולם הרוחני של האדם, הנעשית מכוחה של מדורה זו – היא המעמיקה עוד ועוד את מהותה של המדורה. אם נזכה לבנות את הפירמידה המלאה – מדורה כשרה בדיני ממונות ובענייני קדושה וטהרה, המחוברת אל החיים והשמחה ומכוונת אל העומק והסוד – אנו בונים פירמידה עמוקה בנשמתנו ההופכת להיות מאירה יותר ברוחה של הנשמה הישראלית המיוחדת.

הוספת תגובה
גירסא להדפסה
שלח לחבר

פנינים לפרשה ( /העורךגיליון 5 פרשת אמור , פנינים לפרשה )

עם החיים ועם המתים

לנפש לא יטמא בעמיו,כי אם לשארו הקרוב אליו(כא,א-ב)-על מנת למחות כל רמז להימצאותה של טומאה דימונית בגוויית מת, שהכהנים משרתי האל מצווים להתרחק ממנה, בא היוצא מן הכלל וזורה אור על הכלל. על הכהן ליטול חלק בקבורתם של שבעת בני משפחתו הקרובים ביותר: אשתו,אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו. הטיפול בהם והאחריות לקבורתם, נחשבים לחובה אנושית עליונה. לפיכך, אין הכהן יכול להסתתר מאחורי גלימתו ולהתחמק מאחריותו לשאריו הקרובים ביותר. ובדומה לכך אף מאחריותו לאדם עני וגלמוד –"מת מצווה",שאין מי שיטפל בקבורתו.לא המוות מטמא את הכהן, אלא העברת מרכז הכובד של חובותיו מן החיים אל המתים.

מי בכבודו של מי

וקידשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדישכם(כא,ח)-רבע אברהם שמואל בנימין ה"כתב סופר" היה אומר:שמא תאמר:מן הדין שהכהן יכבד אותי ולא אני אותו, שעלי פרנסתו ואני נותן לחמו- תרומה ומתנות כהונה, אומרת התור:"את לחם אלוקיך"-הלחם והפרנסה שאלוקיך נותן לך-"הוא מקריב"-ומביא לך, שבזכות עבודת הקודש במקדש מתברך עמלם של ישראל, על כן, "קדש יהיה לך"-אתה חייב בכבודו ולא הוא בכבודך,"כי קדוש אני ה' מקדשכם"-ושניכם, אתה והוא, חייבים בכבודי.

מועדי ולא מועדיכם

מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי(כג,ב)-אומר רבי ישעיהו הלוי –השל"ה: מתי ייאמר על החגים "מועדי ה"'?"אשר תשמעו אותם מקראי קודש"-כאשר תקדשו אותם בלימוד "מקראי קודש" שבכתב ושבעל פה-"אלה הם מועדי"-ואני ה' חפץ בהם. אבל אם תעשו את המועדים לתענוגות הגוף בלבד, אין אלה "מועדי" אלא "מועדיכם",כדברי הנביא (ישעיהו א,יד):"חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאיתי נשא".

מתי כבר יגיע היום

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)-אומר רבנו אהרון הלוי מברצלונה:כמו עבד הצמא לחופש ומונה את הימים שנשארו לו עד ליום שבו יצא מעבדות לחרות, כך מונים ישראל חמישים יום עד ליום נתינת התורה, להראות את שאיפתנו הגדולה להגיע אל היום הנכסף.

ללמוד לספור ימים

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)-אומר רבי שלמה יוסף זווין: ספירת העומר באה ללמד לאדם את ערך הזמן:"וספרתם לכם"-לעצמכם. שבע השבתות מסמלות את שנות חייו של האדם , ככתוב (תהילים צ,י)"ימי שנותינו בהם שבעים שנה". אמרו חכמים (מנחות סה,ב):"וספרתם לכם "-שתהא ספירה לכל אחד ואחד".ספירה ומניין מורים על ערך הדבר הספור ועל חשיבותו כדברי חז"ל(ביצה ג,ב):"דבר שבמניין אפילו בדרבנן לא בטל".על האדם לספור את הזמן, כדי שידע להחשיבו.עליו למנות ימים,למען לא יוציא את ימיו לריק. עליו לספור שבועות, כדי שלא יוציאם לבטלה. יום שהולך לאיבוד אינו שב לעולם, שבוע שעובר בבטלה שום הון לא יחזירו."שבע שבתות תמימות תהיינה"-ללא ימים מבוזבזים.

אחד ולא ראשון

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)- אומר רבי יוסף שאול נתנזון:למה סופרים:"היום יום אחד לעומר", ולא היום יום ראשון לעומר"? כדי שהספירה לא תתפרש כדעת הצדוקים הטועים ש"ממחרת השבת" הוא יום ראשון בשבוע, ולא ממחרת יום טוב ראשון של פסח.

כאשר עשה יעשה לו

כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו(כד,כ)-אומר רבי ישראל הבעל שם טוב:המלמד חובה על חברו, מלמדים בשמים חובה עליו, אבל מי שמלמד זכות על חברו, מלמדים בשמים זכות גם עליו.

הוספת תגובה
גירסא להדפסה
שלח לחבר

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines