הפוך לדף הבית		ראשי - יהדות שאל את הרב שיעורי תורה דעות פרשת השבוע חגים הכל | שאלות ותשובות | כתבות | פרשת השבוע | אינדקס אתרים | חדשות | מנוע Google הצטרפות | שכחת סיסמה?   התחבר:
א' בטבת התשפ"ב זריחה: 06:25 (י-ם) שקיעה: 16:35 (י-ם) פרשת השבוע: מטות מסעי לימוד יומי   שו"ת אונליין רבני שו"ת מורשת   הרב אישון שלמה מסחר וצרכנות כהלכה   הרב אלנקווה יוסף כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות   מר גלברד שמואל טעמי המנהגים ומקורותיהן   הרב לאו דוד שאלות הלכתיות   הרב ערוסי רצון משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות   הרב עמית קולא הלכה ומחשבה   הרב אברהם יוסף שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.   הרב שרלו יובל שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית   מכון התורה והארץ מצוות התלויות בארץ   רבני מכון פועה גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים   מכון עתים ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי   מכון שלזינגר לרפואה והלכה רפואה והלכה   מכון שילה פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב   הרב איר שמחוני שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות   הרב ברוך אפרתי הלכות צבא וסוגיות אזרחיות   הרב משולמי כתריאל מודעות והגשמה עצמית   הרב יעקב רוז`ה אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות   אמונה   הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה   בריתות   הרב ראובן בר-כץ זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות   רבני דרך אמונה הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית   רבני מכון משפטי ארץ דיני ממונות   הרב שמעון בן שעיה גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות אינדקס אתרי יהדות אתרים אחרונים שנוספו לאינדקס יהדות: כמעין המתגבר ...moreshet.co.il/k נצח ישראל net-sah.org משנה תורה להרמב``ם www.mishnetorah.com אותיות דליבא ...www.otiyotdeliba טיפות www.tipot.co.il תלמוד- לדפי גמרא talmudb.co.il מזוזות הרב בן טוב ravbentov.co.il לוח ניסן - לוח זמני היום www.zmaniayom.co.il לאינדקס | חדש באינדקס		דף הבית » פרשת השבוע » שבת בשבתו » גליון 42, פרשת מטות E-mail: zomet@netvision.net.il  אלון שבות גוש עציון   מספר פקס   02-9931889   מספר טלפון  02-9931442 אודות העלון חיפוש גיליון   חיפוש פרשה הצג -בחר גיליון- ==תשס``ט== מס' 21 לפרשת תצוה מס' 20 לפרשת תרומה מס' 19 לפרשת משפטים מס' 18 לפרשת יתרו מס' 17 לפרשת בשלח ==תשס``ט== מס' 16 לפרשת בא ==תשס``ט== מס' 15 לפרשת וארא מס' 14 לפרשת שמות מס' 13 לפרשת ויחי מס' 12 לפרשת ויגש מס' 11 לפרשת מקץ מס' 10 לפרשת וישב מס' 9 לפרשת וישלח ==תשס``ט== מס' 8 לפרשת ויצא מס' 7 לפרשת תולדות ==תשס``ט== מס' 6 לפרשת חיי שרה ==תשס``ט== מס' 5 לפרשת וירא מס' 4 לפרשת לך-לך מס' 3 לפרשת נח ==תשס``ט== מס' 2 לפרשת בראשית מס' 1 לפרשת שמחת תורה ==תשס``ח== מס' 57 לפרשת שמחת תורה מס' 56 לפרשת האזינו מס' 55 לפרשת וילך מס' 54 לפרשת נצבים מס' 53 לפרשת כי תבא מס' 52 לפרשת כי תצא מס' 51 לפרשת שופטים מס' 50 לפרשת ראה מס' 49 לפרשת עקב מס' 48 לפרשת ואתחנן מס' 47 לפרשת דברים מס' 46 לפרשת מסעי מס' 45 לפרשת מטות מס' 44 לפרשת פנחס מס' 43 לפרשת בלק מס' 42 לפרשת חקת מס' 41 לפרשת קרח מס' 40 לפרשת שלח מס' 39 לפרשת בהעלותך מס' 38 לפרשת נשא מס' 37 לפרשת במדבר מס' 36 לפרשת בחוקותי מס' 35 לפרשת בהר מס' 34 לפרשת אמור מס' 33 לפרשת קדושים מס' 32 לפרשת ספירת העומר מס' 31 לפרשת אחרי מות , פסח מס' 30 לפרשת מצורע מס' 29 לפרשת תזריע מס' 28 לפרשת שמיני מס' 27 לפרשת צו , פורים מס' 26 לפרשת ויקרא מס' 25 לפרשת פקודי מס' 24 לפרשת ויקהל מס' 23 לפרשת כי-תשא מס' 22 לפרשת תצוה מס' 21 לפרשת תרומה מס' 20 לפרשת משפטים מס' 19 לפרשת יתרו מס' 18 לפרשת בשלח מס' 17 לפרשת בא מס' 16 לפרשת וארא מס' 15 לפרשת שמות מס' 14 לפרשת ויחי מס' 13 לפרשת ויגש מס' 12 לפרשת מקץ מס' 11 לפרשת וישב מס' 10 לפרשת וישלח מס' 9 לפרשת ויצא מס' 8 לפרשת תולדות מס' 7 לפרשת תולדות מס' 6 לפרשת חיי שרה מס' 5 לפרשת וירא מס' 4 לפרשת לך-לך מס' 3 לפרשת נח מס' 2 לפרשת בראשית מס' 1 לפרשת שמחת תורה ==תשס``ז== מס' 49 לפרשת יום כיפור מס' 48 לפרשת האזינו , ראש השנה מס' 47 לפרשת נצבים , וילך מס' 46 לפרשת כי תבא מס' 45 לפרשת כי תצא מס' 44 לפרשת שופטים מס' 43 לפרשת ראה מס' 42 לפרשת עקב מס' 41 לפרשת ואתחנן מס' 40 לפרשת דברים , תשעה באב מס' 39 לפרשת מטות , מסעי מס' 38 לפרשת פנחס מס' 37 לפרשת בלק מס' 36 לפרשת חקת מס' 35 לפרשת קרח מס' 34 לפרשת שלח מס' 33 לפרשת בהעלותך מס' 32 לפרשת נשא מס' 31 לפרשת במדבר מס' 30 לפרשת בהר , בחוקותי מס' 29 לפרשת אמור מס' 28 לפרשת אחרי מות , קדושים מס' 27 לפרשת תזריע , מצורע מס' 26 לפרשת שמיני מס' 25 לפרשת מס' 24 לפרשת צו , פסח מס' 23 לפרשת ויקרא מס' 22 לפרשת ויקהל , פקודי מס' 21 לפרשת כי-תשא מס' 20 לפרשת תצוה , פורים מס' 19 לפרשת תרומה מס' 18 לפרשת משפטים מס' 17 לפרשת יתרו מס' 16 לפרשת בשלח , ט``ו בשבט מס' 15 לפרשת בא מס' 14 לפרשת וארא מס' 13 לפרשת שמות מס' 12 לפרשת ויחי מס' 11 לפרשת ויגש מס' 10 לפרשת מקץ , חנוכה מס' 9 לפרשת וישב , חנוכה מס' 8 לפרשת וישלח מס' 7 לפרשת ויצא מס' 6 לפרשת תולדות מס' 5 לפרשת חיי שרה מס' 4 לפרשת וירא מס' 3 לפרשת לך-לך מס' 2 לפרשת נח מס' 1 לפרשת בראשית ==תשס``ו== מס' 55 לפרשת בראשית מס' 54 לפרשת מס' 53 לפרשת סוכות מס' 52 לפרשת האזינו מס' 51 לפרשת ראש השנה מס' 50 לפרשת נצבים , וילך מס' 49 לפרשת כי תבא מס' 48 לפרשת כי תצא מס' 47 לפרשת שופטים מס' 46 לפרשת ראה מס' 45 לפרשת עקב מס' 44 לפרשת ואתחנן מס' 43 לפרשת דברים מס' 42 לפרשת מטות , מסעי מס' 41 לפרשת פנחס מס' 40 לפרשת בלק מס' 39 לפרשת חקת מס' 38 לפרשת קרח מס' 37 לפרשת שלח מס' 36 לפרשת בהעלותך מס' 35 לפרשת נשא , שבועות מס' 34 לפרשת במדבר מס' 33 לפרשת בהר , בחוקותי מס' 32 לפרשת אמור מס' 31 לפרשת אחרי מות , קדושים מס' 30 לפרשת תזריע , מצורע מס' 29 לפרשת שמיני מס' 28 לפרשת מס' 27 לפרשת צו , פסח מס' 26 לפרשת ויקרא מס' 25 לפרשת ויקהל , פקודי מס' 24 לפרשת כי-תשא מס' 23 לפרשת תצוה מס' 22 לפרשת תרומה מס' 21 לפרשת משפטים מס' 20 לפרשת יתרו מס' 19 לפרשת בשלח מס' 18 לפרשת בא מס' 17 לפרשת וארא מס' 16 לפרשת שמות מס' 15 לפרשת ויחי מס' 14 לפרשת ויגש מס' 13 לפרשת מקץ , חנוכה מס' 12 לפרשת וישב מס' 11 לפרשת וישלח מס' 10 לפרשת ויצא מס' 9 לפרשת תולדות מס' 8 לפרשת חיי שרה מס' 7 לפרשת וירא מס' 6 לפרשת לך-לך מס' 5 לפרשת נח מס' 4 לפרשת בראשית מס' 3 לפרשת שמחת תורה מס' 2 לפרשת האזינו מס' 1 לפרשת וילך ==תשס``ה== מס' 54 לפרשת נצבים מס' 53 לפרשת כי תבא מס' 52 לפרשת כי תצא מס' 51 לפרשת שופטים מס' 50 לפרשת ראה מס' 49 לפרשת עקב מס' 48 לפרשת ואתחנן מס' 47 לפרשת דברים מס' 46 לפרשת מסעי מס' 45 לפרשת מטות מס' 44 לפרשת פנחס מס' 43 לפרשת בלק מס' 42 לפרשת חקת מס' 41 לפרשת קרח מס' 40 לפרשת שלח מס' 39 לפרשת בהעלותך מס' 38 לפרשת נשא מס' 37 לפרשת במדבר מס' 36 לפרשת בחוקותי מס' 35 לפרשת בהר מס' 34 לפרשת אמור מס' 33 לפרשת קדושים מס' 32 לפרשת ספירת העומר מס' 31 לפרשת אחרי מות מס' 30 לפרשת מצורע מס' 29 לפרשת תזריע מס' 28 לפרשת שמיני מס' 27 לפרשת צו מס' 26 לפרשת ויקרא מס' 25 לפרשת פקודי מס' 24 לפרשת ויקהל מס' 23 לפרשת כי-תשא מס' 22 לפרשת תצוה מס' 21 לפרשת תרומה מס' 20 לפרשת משפטים מס' 19 לפרשת יתרו מס' 18 לפרשת בשלח מס' 17 לפרשת בא מס' 16 לפרשת וארא מס' 15 לפרשת שמות מס' 14 לפרשת ויחי מס' 13 לפרשת ויגש מס' 12 לפרשת מקץ מס' 11 לפרשת וישב מס' 10 לפרשת וישלח מס' 9 לפרשת ויצא מס' 8 לפרשת תולדות מס' 7 לפרשת חיי שרה מס' 6 לפרשת וירא מס' 5 לפרשת לך-לך מס' 4 לפרשת נח מס' 3 לפרשת בראשית מס' 2 לפרשת שמחת תורה מס' 1 לפרשת יום כיפור ==תשס``ד== מס' 51 לפרשת האזינו , ראש השנה מס' 50 לפרשת נצבים , וילך מס' 49 לפרשת כי תבא מס' 48 לפרשת כי תצא מס' 47 לפרשת שופטים מס' 46 לפרשת ראה מס' 45 לפרשת עקב מס' 44 לפרשת ואתחנן מס' 43 לפרשת דברים מס' 42 לפרשת מטות , מסעי מס' 41 לפרשת פנחס מס' 40 לפרשת בלק מס' 39 לפרשת חקת מס' 38 לפרשת קרח מס' 37 לפרשת שלח מס' 36 לפרשת בהעלותך מס' 35 לפרשת נשא מס' 34 לפרשת במדבר מס' 33 לפרשת בהר , בחוקותי מס' 32 לפרשת אמור מס' 31 לפרשת אחרי מות , קדושים מס' 30 לפרשת תזריע , מצורע מס' 29 לפרשת שמיני מס' 28 לפרשת מס' 27 לפרשת צו מס' 26 לפרשת ויקרא מס' 25 לפרשת ויקהל , פקודי מס' 24 לפרשת כי-תשא מס' 23 לפרשת תצוה מס' 22 לפרשת תרומה מס' 21 לפרשת משפטים מס' 20 לפרשת יתרו מס' 19 לפרשת בשלח מס' 18 לפרשת בא מס' 17 לפרשת וארא מס' 16 לפרשת שמות מס' 15 לפרשת ויחי מס' 14 לפרשת ויגש מס' 13 לפרשת מקץ מס' 12 לפרשת וישב מס' 11 לפרשת וישלח מס' 10 לפרשת ויצא מס' 9 לפרשת תולדות מס' 8 לפרשת חיי שרה מס' 7 לפרשת וירא מס' 6 לפרשת לך-לך מס' 5 לפרשת נח מס' 4 לפרשת בראשית מס' 3 לפרשת סוכות מס' 2 לפרשת האזינו מס' 1 לפרשת ראש השנה ==תשס``ג== מס' 58 לפרשת מס' 57 לפרשת מס' 56 לפרשת נצבים , וילך מס' 55 לפרשת כי תבא מס' 54 לפרשת כי תצא מס' 53 לפרשת שופטים מס' 52 לפרשת ראה מס' 51 לפרשת עקב מס' 50 לפרשת ואתחנן מס' 49 לפרשת דברים מס' 48 לפרשת מטות , מסעי מס' 47 לפרשת פנחס מס' 46 לפרשת בלק מס' 45 לפרשת חקת מס' 44 לפרשת קרח מס' 43 לפרשת שלח מס' 42 לפרשת בהעלותך מס' 41 לפרשת נשא מס' 40 לפרשת במדבר מס' 39 לפרשת בחוקותי מס' 38 לפרשת בהר מס' 37 לפרשת אמור מס' 36 לפרשת קדושים מס' 35 לפרשת אחרי מות מס' 34 לפרשת פסח מס' 33 לפרשת מצורע מס' 32 לפרשת תזריע מס' 31 לפרשת שמיני מס' 30 לפרשת צו מס' 29 לפרשת ויקרא מס' 28 לפרשת פקודי מס' 27 לפרשת ויקהל מס' 26 לפרשת כי-תשא מס' 25 לפרשת תצוה מס' 24 לפרשת תרומה מס' 23 לפרשת משפטים מס' 21 לפרשת יתרו מס' 20 לפרשת בשלח מס' 19 לפרשת בא מס' 18 לפרשת וארא מס' 17 לפרשת שמות מס' 16 לפרשת ויחי מס' 15 לפרשת ויגש מס' 14 לפרשת מקץ מס' 13 לפרשת וישב מס' 12 לפרשת וישלח מס' 11 לפרשת ויצא מס' 10 לפרשת תולדות מס' 9 לפרשת חיי שרה מס' 8 לפרשת וירא מס' 7 לפרשת לך-לך מס' 6 לפרשת נח מס' 5 לפרשת בראשית מס' 4 לפרשת מס' 3 לפרשת סוכות מס' 2 לפרשת האזינו מס' 1 לפרשת ראש השנה ==תשס``ב== מס' 81 לפרשת נצבים , וילך מס' 80 לפרשת כי תבא מס' 79 לפרשת כי תצא מס' 78 לפרשת שופטים מס' 77 לפרשת ראה מס' 76 לפרשת עקב מס' 75 לפרשת ואתחנן מס' 74 לפרשת דברים מס' 73 לפרשת מטות , מסעי מס' 72 לפרשת בלק מס' 71 לפרשת חקת מס' 70 לפרשת קרח מס' 69 לפרשת שלח מס' 68 לפרשת בהעלותך מס' 67 לפרשת נשא מס' 66 לפרשת במדבר מס' 65 לפרשת בהר , בחוקותי מס' 64 לפרשת אמור מס' 63 לפרשת אחרי מות , קדושים מס' 62 לפרשת תזריע , מצורע מס' 62 לפרשת תזריע , מצורע מס' 61 לפרשת שמיני מס' 60 לפרשת מס' 59 לפרשת צו מס' 58 לפרשת ויקרא מס' 57 לפרשת ויקהל , פקודי מס' 56 לפרשת כי-תשא מס' 55 לפרשת תצוה , פורים מס' 54 לפרשת תרומה מס' 53 לפרשת משפטים מס' 52 לפרשת יתרו מס' 51 לפרשת בשלח מס' 50 לפרשת בא מס' 49 לפרשת וארא מס' 48 לפרשת שמות מס' 47 לפרשת ויחי מס' 46 לפרשת ויגש מס' 45 לפרשת מקץ מס' 44 לפרשת וישב מס' 43 לפרשת וישלח מס' 42 לפרשת ויצא מס' 41 לפרשת תולדות מס' 40 לפרשת חיי שרה מס' 39 לפרשת וירא מס' 38 לפרשת לך-לך מס' 37 לפרשת נח מס' 36 לפרשת בראשית מס' 35 לפרשת שמחת תורה מס' 34 לפרשת האזינו מס' 33 לפרשת וילך ==תשס``א== מס' 32 לפרשת נצבים מס' 31 לפרשת כי תבא מס' 30 לפרשת כי תצא מס' 29 לפרשת שופטים מס' 28 לפרשת ראה מס' 27 לפרשת עקב מס' 26 לפרשת ואתחנן מס' 25 לפרשת דברים מס' 24 לפרשת מטות , מסעי מס' 23 לפרשת פנחס מס' 22 לפרשת בלק מס' 21 לפרשת חקת מס' 20 לפרשת קרח מס' 19 לפרשת שלח מס' 18 לפרשת בהעלותך מס' 17 לפרשת נשא מס' 16 לפרשת במדבר מס' 15 לפרשת בהר , בחוקותי מס' 14 לפרשת אמור מס' 13 לפרשת אחרי מות , קדושים מס' 12 לפרשת תזריע , מצורע מס' 11 לפרשת שמיני מס' 10 לפרשת צו מס' 9 לפרשת צו מס' 8 לפרשת ויקרא מס' 7 לפרשת ויקהל , פקודי מס' 6 לפרשת כי-תשא מס' 5 לפרשת תצוה מס' 4 לפרשת תרומה מס' 3 לפרשת משפטים מס' 2 לפרשת יתרו מס' 1 לפרשת בשלח ==תש``ס== מס' 2 לפרשת נח מס' 1 לפרשת בראשית חפש   פרשה -בחר פרשת שבוע- בראשית נח לך-לך וירא חיי שרה תולדות ויצא וישלח וישב מקץ ויגש ויחי שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה כי-תשא ויקהל פקודי ויקרא צו שמיני תזריע מצורע אחרי מות קדושים אמור בהר בחוקותי במדבר נשא בהעלותך שלח קרח חקת בלק פנחס מטות מסעי דברים ואתחנן עקב ראה שופטים כי תצא כי תבא נצבים וילך האזינו וזאת הברכה ראש השנה יום כיפור סוכות שמיני עצרת שמחת תורה חנוכה עשרה בטבת ט``ו בשבט פורים פסח יום העצמאות ל``ג בעומר שבועות י``ז בתמוז תשעה באב יום השואה יום הזיכרון ספירת העומר    ערך לחיפוש חפש במדבר : "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון "! בארץ ישראל : "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"?ח"כ זבולון אורלב ( /הרב ישראל רוזןגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ונקודת מבט ) הדפס שלח לחבר  הגיליון בפורמט PDF שלום עכ-שָוא בעת כתיבת שורות אלו (יום ראשון, כ' בתמוז) נמשכת מתקפת צה"ל במלוא עוזה בלבנון, ובחצי עוזה ברצועת עזה. הקטיושות והקסאמים עדין מומטרים על ישראל בצפון ובדרום. ממש תוך כדי כתיבת הדברים קיבלנו את הידיעה המרה על שמונה הרוגים ממטח קטיושות על חיפה. האם הופתענו? אנחנו, בודאי שלא! התרענו אין ספור פעמים כי נסיגות חד-צדדיות ללא הסכם יתפרשו על ידי אויבינו כחולשה, יעודדו ויגבירו את הטירור והאיומים על ישראל. דוקא בלבנון וברצועת עזה, בהן נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי באופן חד-צדדי וללא הסכם, דוקא שם ממשיכים אויבינו, החמאס והחיזבאללה, את פעולות הטירור הנפשעות כנגד צה"ל וכנגד אזרחי המדינה. מי שציפה שנסיגה חד-צדדית ללא הסכם תניב שלום עכשיו, קיבל שלום שווא! מעתה אמור: החפץ בשלום אסור שימנע עצמו ממלחמה. * * * בדרך הטבע בפרשות השבת אנו למדים על ההכנות האחרונות לכיבוש ארץ ישראל. משה רבנו חוזר ומבהיר כי אין מדובר בהמשך המסעות במדבר; הם תמו ונשלמו! מעתה עוברים לאורח חיים ולסביבה שונים לחלוטין - כיבוש הארץ, הורשתה והנחלתה ליושביה החדשים ואחיזה בה. הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, שואל מדוע לא הנחה הקב"ה את העם שיצא ממצרים ישירות לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים הקרובה, תוך עשיית נס שלא יצטרכו לראות מלחמה, כדרך שעשה להם על ים סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"? ותשובתו על פי ההבדל המהותי שבין תקופת היות העם במדבר לבין חיי העם בארץ ישראל. במדבר העם התקיים מכוח נסיו של הקב"ה; קרע להם את ים סוף, הוציא להם מים מן הסלע, נתן להם את המן, ואף סיפק להם בשר בדרך נס. בארץ ישראל עם ישראל צריך להתקיים באורח טבעי ואין סומכים בה רק על הנס. בארץ ישראל יש צורך להילחם, להוציא לחם מן האדמה, לחפור בארות כדי לספק מים ולרעות צאן כדי לספק בשר. לכן, כך מפרש הרב גורן זצ"ל, כיבוש ארץ ישראל אינו יכול להתרחש בדרך נס, אלא אך ורק בדרך הטבעית של מלחמה ממש. רק במדבר ניתן לסמוך על הכלל "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"; בארץ ישראל אתם תילחמו והקב"ה יסייע. על רקע זה באה בפרשתנו התביעה הבלתי מתפשרת של משה מבני גד ומבני ראובן להשתתף כחלוצים במלחמה בכיבוש הארץ. בני גד ובני ראובן סברו בטעות כי כיבוש הארץ יתרחש בדרך נסית, כפי שנכבשה עבר הירדן המזרחית אשר בה רצו להשתקע, כבעלי מקנה רב. משה מעמידם על טעותם ומבהיר להם כי כיבוש ארץ ישראל כרוך במלחמה טבעית, ולא בדרך נס. זה תוכנו של הפסוק הכל-כך נוקב: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"? * * * שינוי תודעתי השינוי האסטרטגי המועדף הנדרש כיום איננו חידוש כוח ההתרעה של צה"ל, ריסוק החיזבאללה והחמאס, או אילוץ ממשלת לבנון לפרוס את צבאה בדרום לבנון. כל אלו הן מטרות אסטרטגיות חשובות, הכרחיות, נכונות וחיוני להשיגן. אולם המטרה האסטרטגית העליונה והחשובה ביותר היא שינוי תודעת האסטרטגיה הישראלית. ראשי המדינה, וכל אזרחיה, חייבים להבין שלא אויבינו צריכים לעבור שינוי, אלא בעיקר אנחנו זקוקים לשינוי עמוק; לא עוד הבלגות, לא עוד איפוק, לא עוד נסיגות חד-צדדיות! עלינו לחזק את התובנה כי המלחמה בארץ ישראל היא בדרך הטבע, ובמלחמה כזאת במזרח התיכון אין קיצורי דרך, כטבעה של מלחמה. התייחסות של 'אפס סובלנות' כלפי כל מעשה טירור, או פגיעה בריבונות המדינה, היא הדרך הטבעית הנכונה לנצח במלחמה. נטילת יוזמה, ולא רק תגובה, כלפי כל היערכות המאיימת על המדינה ועל אזרחיה, היא-היא דרך הפעולה היעילה להצליח במלחמה כנגד אויבינו. זו גם הדך הקצרה לשלום! זו דרך שבה אויבינו יבינו שכוח צבאי וטרור לא יכריעונו לעולם. גם בימי 'בין המצרים' התקווה גדולה לניצחון מותנית בכך שנרבה באהבת חינם ונפחית בשנאה פנימית. זו תהיה תרומתנו הרוחנית והחברתית לניצחון. ננחם את משפחות הרוגי-מלכות, נתפלל לשלום החטופים והשבתם אלינו במהרה, נאחל החלמה מהירה לפצועים, וברכת השקט ובטחה לכל בית ישראל. הוספת תגובה גירסא להדפסה שלח לחבר אורלי ( גיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ומה חדש במכון צמ''ת ) הדפס שלח לחבר  הגיליון בפורמט PDF . הוספת תגובה גירסא להדפסה שלח לחבר בין האב ובין הבעל ( /הרב אמנון בזקגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ונקודת פתיחה ) הדפס שלח לחבר  הגיליון בפורמט PDF פרשיית נדרי אישה, הפותחת את פרשתנו, כוללת בתוכה מקרים שונים הנראים כחוזרים על עצמם. תחילה עוסקת התורה (ל, ה-ו) במקרה פשוט - בת הנודרת בהיותה בבית אביה, ומחלקת בין שני מקרים: אם אביה שמע את הנדר והחריש - הרי שנדרה קיים, ואם אין הוא מסכים לנדר ומפר אותו - הנדר בטל. לאחר מכן, בפשטות, עוברת התורה (שם, ז-ט) לדבר על אישה המצויה בבית בעלה - "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה", ושוב היא מציגה את שתי האפשרויות: אם "שמע אישהּ ביום שמעו והחריש לה" - הרי שנדרה קיים, בעוד שאם "ביום שמוע אישהּ יניא אותה" - הרי שהנדר בטל. אולם לאחר מכן, שבה לכאורה התורה וחוזרת על אותו מקרה, ומפרטת שוב את דיניו (שם, יא-יג): שוב מדברת התורה על אישה נשואה - "ואם בית אישהּ נדרה", שוב היא חוזרת על שתי הסיטואציות, ושוב מחלקת בין מקרה שבו "ושמע אישהּ והחריש לה", שאז "קמו כל נדריה", ובין מקרה שבו "הפר יפר אותם אישהּ ביום שמעו", שהנדר בטל. מה אפוא טיבה של כפילות זו? רש"י ורמב"ן, בעקבות חז"ל, פירשו שהפִּסקה הראשונה עוסקת בארוסה, הזקוקה להפרה הן מצד האב הן מצד הבעל, ואילו הפִּסקה השנייה עוסקת בנשואה, שבעלה מפר את נדריה בעצמו. ברם, חילוק זה אינו מבואר בפסוקים, הן מצד חלוקת המקרים הן מצד הדין כשלעצמו (הצורך בהפרת נדר ארוסה בבעל ובאב כאחד). משום כך, נטו המפרשים להעלות כיוונים אחרים בהסבר החילוק בין הפסקאות (עיין גם בפירושו המקורי של ראב"ע). על דרך הפשט נראה חילוקו של רשב"ם, שהפִּסקה הראשונה עוסקת בנדרים שהבת נדרה עוד בהיותה בבית אביה, שהוזכרו בפסוקים שבתחילת הפרשה, וכפי שנראה מפשט הלשון - "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה", בעוד הפִּסקה השנייה עוסקת בנדרים שהאישה נודרת כבר לאחר נישואיה - "ואם בית אישהּ נדרה". לפי פירוש זה, ביכולתו של הבעל להפר את נדריה הקודמים של האישה, שאותם נדרה בבית אביה ואביה הסכים להם ולא הפרם. רשב"ם עומד על כך שפירושו על דרך הפשט עומד בניגוד לדעת חז"ל (גיטין לה, ב), ש"אין הבעל מיפר בקודמין". הבדל זה שבין הפשט לבין הדרש נוגע בשאלה עקרונית ומהותית בחיי הנישואין: על דרך הפשט נראה שעם נישואיה עוברת האישה לרשותו המלאה של בעלה, ואף דברים שקיבלה על עצמה בהיותה בבית אביה ובהסכמתו כפופים כעת לרצונו ולהסכמתו של הבעל. ברם, חז"ל קבעו להלכה שאין הדבר כן: יכולת הבעל בהפרת נדרים מוגבלת רק לתקופת הנישואין, אולם אין בסמכותו לבטל התחייבויות ולהשכיח מן האישה את הדברים שקיבלה על עצמה בבית אביה. כך נוצר האיזון בין שתי מערכות היחסים: "בין איש לאשתו, בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (שם, יז). הוספת תגובה גירסא להדפסה שלח לחבר מתנה על מה שכתוב בחוק ( /ארץ חמדהגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ומשפטורה )

	הדפס		שלח לחבר

המקרה ראובן התקבל לעבודה במוסד ציבורי תורני, המתקיים בעיקר על תרומות. לאחר תקופה מסוימת נוצר משבר כספי, והנהלת המוסד החליטה להחתים את ראובן על טופס שבו הוא מוותר על כספי הפיצויים המגיעים לו, גם אם יפוטר שלא באשמתו. לאחר מספר שנים שוב מצאה עצמה העמותה במצב כספי קשה, ולמרות שנים של עבודה מסורה הוחלט על פיטוריו של ראובן כדי לחסוך בעלויות. טענת התובע: על פי חוקי מדינת ישראל, אי אפשר לחייב עובד לוותר על כספי פיצויים המגיעים לו לפי החוק. זאת ועוד, ע"פ ההלכה א"א לוותר על דבר שלא בא לעולם. מלבד זאת, לא הבנתי שאני מוותר על זכויותיי החוקיות, והחתימה הייתה מתוך אונס - פחדתי שאם לא אחתום יפטרו אותי מייד. טענת הנתבעים: כיון שהתנאי עוסק בעניין ממוני, חל הכלל "כל תנאי שבממון - קיים". כלל זה תקף אפילו נגד דין תורה, וודאי שהוא תקף נגד החוק. העובד הבין בדיוק על מה הוא חותם והסכים לוותר על זכויותיו. פסק הדין מי שחתם על מסמך אינו יכול לטעון 'לא הבנתי על מה חתמתי' (שו"ע חו"מ מה,ג). אמנם ע"פ ההלכה א"א להקנות דבר שלא בא לעולם וא"א למחול על דבר כזה (חו"מ רט,ד ורמ"א שם), אבל בהתנאה מראש - ניתן להסתלק מחוב מסויים ולוותר עליו (קצוה"ח שם ס"ק יא). גם טענת התובע שחתימתו הייתה באונס אינה מתקבלת, שכן זהו "אונס דנפשיה" (ב"ב מז,ב). אמנם, כלל גדול נקוט בידינו: "דינא דמלכותא דינא". כשהחוק נחקק לטובת הציבור, הוא מחייב לפי כל שיטות הפוסקים. כיוון שחוק זה נועד להגן על הצד החלש - על העובד, הרי שהוא נועד לטובת הכלל, והוא חל. לכן, אין אפשרות להתנות על חוק זה (שכן החוק קובע שא"א להתנות עליו), והמעבידים חייבים לשלם לעובד פיצויי פיטורין בהתאם לחוק. רוצים לחתום חוזה על פי ההלכה?פנו אל 'משפט והלכה בישראל' טל' 02-5382710, פקס 02-5379626

בקשתם של בני גד ובני ראובן - הרב עמוס בדש ר"מ במכינה הקד"צ 'קשת יהודה', קשת ( גיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ושבת של מי )

	הדפס		שלח לחבר

בקשתם של בני גד ובני ראובן ממשה משונה משהו. ככלל, דרכו של אדם לבקש בקשה, לאחר מכן להסבירה ולבסוף לתת לה דוגמאות. לעומת זאת, בני גד ובני ראובן פועלים לכאורה להיפך: בהתחלה הם מביאים דוגמאות - "עטרות ודיבן ויעזר וגו'..." - שמות מקומות. האם כך פותחים דיאלוג? לאחר מכן מגיע ההסבר: "הארץ... מקום מקנה ולעבדיך מקנה", ורק בסוף מגיעה הבקשה: "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן". מדוע אחזו בשיטה זו? ייתכן שבני גד ובני ראובן חשו את הבעייתיות שבבקשתם. הם העדיפו שמשה יבין מעצמו את בקשתם וימנע מהם את המבוכה שבבקשה המפורשת. לכן הם רומזים בתחילה ע"י שמות מקומות מרעה, אח"כ מסבירים, ולבסוף - כשאין ברירה - מבקשים במפורש. משה, מן הסתם, מבין מייד את רצונם, אך חשוב לו לשמוע את בקשתם המפורשת של בני גד ובני ראובן. כתגובה לבקשה, משה פותח באחד המונולוגים הארוכים והסוערים ביותר בתורה (למעט נאומים לאומה, כנאום המצוות): "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה... תרבות אנשים חטאים... ושִׁחַתֶּם לכל העם הזה". משה מודיע במפורש כי מבחינתו, בקשה זו שקולה כמעט לחזרה על חטא המרגלים. בתגובה, בני גד ובני ראובן מבטיחים "ואנחנו ניחלץ חושים". האם הייתה זו כוונתם מלכתחילה, או שמא זוהי תגובה לדבריו הנחרצים של משה? את התשובה ניתן לדעתי להסיק מראשיתו של הפסוק בו מופיעה תשובתם: "ויגשו אליו ויאמרו". לאן ניגשו? מהיכן ניגשו? הרי הם היו בעיצומה של שיחה עם משה! הווי אומר שבני גד ובני ראובן ניגשו לאחר שהתכנסו להתייעצות. מכאן, שכוונתם הראשונית לא הייתה להיחלץ חושים, ורק דבריו התקיפים של משה הביאו אותם לידי כך. לאחר דין ודברים ממושך, משה נעתר לבקשתם: "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן". מניין צץ חצי שבט מנשה? מפשט הדברים (וגם ממסכת ביכורים בירושלמי) עולה בבירור כי הוא לא היה בין המבקשים. מדוע הוא מקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, אחת התשובות מעמידה את חצי שבט המנשה כמי שאחראי על לימוד התורה בעבר הירדן. רמז לדבר בשירת דבורה: "מיני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר" - כלומר, מנחלתו שבבשן יצאה תורה לכל האזור. הפעילות שמעבר לדרשה זכינו לשוב לנחלת ה' שבבשן, ירושת חצי המנשה. זכינו וקול התורה שפעם בבתי הכנסת העתיקים בקצרין וגמלא עוד בימי הבית השני, בכפר דבורה שהיה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר, ובעוד עשרות בתי כנסת ששרידיהם נתגלו בגולן, חוזר וניעור ומתחדש. בתי כנסיות, בתי מדרשות, ישיבות ועוד היד נטויה - וביניהם תופס מקום חשוב בית מדרשה של המכינה הקדם צבאית בקשת. המכינה בקשת נוסדה ברמת הגולן לפני חמש-עשרה שנים. במכינה למדו עד היום כאלף תלמידים, במשך שנה או שנתיים לפני הצבא. במהלך תקופת הלימודים נחשפים התלמידים לתורתה של א"י - תורה המשלבת את ביהמ"ד עתיק היומין עם מציאות הגאולה המתחדשת. כמו כן, התלמידים עוברים הכנה רצינית לקראת אתגרי השירות הצבאי: לימודי הלכות צבא, אימוני כושר גופני מקצועיים, סדרות ניווט מקיפות, אירוח קצינים בכירים ויחידות לוחמות ועוד. מעבר לכך, נוצר אצל התלמידים קשר חם וחי לעולם התורה, המהווה הכנה לכל החיים. קשר זה בא לידי ביטוי בשאלות הלכתיות לאורך שנים, בהכנה לנישואין ובליווי זוגות נשואים. בין בוגרי המכינה ניתן למצוא מפקדים בצבא (בינתיים עד תפקיד מג"ד), ר"מים ותלמידי ישיבה, סטודנטים (כולל דוקטורנטים), ושאר עמך בית ישראל, המשלבים את העשייה היומיומית עם ראיית עולם תורנית.

"אלה מסעי בני ישראל" ( /שלמה שוקגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``וחוט של חסידות )

	הדפס		שלח לחבר

"'אלה מסעי בני ישראל' - בשביל שחטאו ב'אלה א-לוהיך ישראל', בשביל זה יסעו בני ישראל. נמצא כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה, הינו בחינת עבודה זרה, כי אם היה מאמין באמונה שלמה שיכול הקב"ה להזמין לו כל צרכו - לא היה נוסע נסיעה" (ליקוטי מוהרן מ'). נסיעות לא מעטות ממקום למקום, במיוחד בחופש הגדול, יכולנו לחסוך מעצמנו לו היינו מעניקים למקום בו אנו נמצאים מספיק אמון. כאשר אנחנו נמצאים כאן, אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו מה קורה שם. על המתח התמידי בין 'כאן' ל'שם' כתבתי כך: להלך אט במדרכה שאיננה ממהרת לדעת מתי תיגמר היא תמיד הוֹוִית וחפצה להיות איתי עכשיו ככה סתם, ואני נענה לה ככה ככה בלהיות איתה כי אני תמיד ממהר למקום_____________________________אחר. וכך עוברות להם השנים עם אלפי קילומטרים לכל הכיוונים, עד שנלמד לתת אמון בבית, שאפשר להיות כאן ולא רק בחו"ל. בוא ונבוא מכל הריצות בוא ונלמד במרפסת לשבות להסתכל מסביב ביחד לכל הרוחות זה יכול לשמח אותנו זה יכול להשפיע ולעשות דברים טובים בשמיים היפים שלנו. שלמה שוק - סדנאות SHOK9@WAA.CO.IL

אפשר להיות מעסיק הוגן! ( גיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ותורה חברה ומדינה )

	הדפס		שלח לחבר

לכאורה, זו לא אחריותנו. אנחנו מעסיקים את חברות הקבלן, משלמים לקבלן ומקבלים בתמורה עובדים אשר מנקים ומאבטחים את המוסד בו אנו לומדים/מלמדים/עובדים. העובדה שעובדים אלו אינם מקבלים את מה שהם זכאים לו, אינה הבעיה שלנו. הם לא העובדים שלנו ואנו לא מכירים אותם. אנו, בתור בעלי המוסד, ניצור קשר עם הקבלן רק במידה והשירות שאותו הזמנו פגום. ניצור קשר אם השירותים לא נקיים, אך אם המנקה נעשק - זה לא ענייננו, אלא עניינו של הקבלן. לאחרונה מקומות רבים מתחילים להיות עסקים הוגנים במובן הרחב של המילה. בעל העסק או מקום הלימוד לוקח אחריות ומצהיר שברמה המוסרית, כל מה שקורה בתוך המוסד שעליו הוא אמון נתון תחת אחריותו. איך זה קורה? עסקים רבים ממשיכים את ההתקשרות עם חברות הקבלן, אך מציבים תנאים. ראשית, בודקים האם החוזה מאפשר לקבלן לשלם את שכר המינימום ואת הזכויות הסוציאליות הנלוות (יש לציין שפעמים רבות הקבלן הזוכה מציע מחירים כל כך זולים, עד שהוא כלל אינו יכול לשלם לעובדיו את שמגיע להם). מעבר לכך, מזמין השירות נוקט ביוזמה אקטיבית לבדיקת תנאי ההעסקה של העובדים. הדבר מתבצע ע"י הזמנת רואה חשבון או גורם חיצוני אחר, הבודק מדי חודש באופן מדגמי את תלושי השכר של עובדי הקבלן. יש לציין שאם הבדיקה היא מדגמית, אין לראות בהפרות זכויות מעידה נקודתית, אלא יש להתייחס אליהן כאל כשל מערכתי. מעבר לכך, הגוף מזמין השירות מחלק לעובדים דף עם פירוט הזכויות המגיעות להם - דרישות החוק המינימליות, ללא תוספות מיוחדות. בדף זה יובא שמו של איש סגל של המוסד, וייכתב שאם העובדים אינם מקבלים את המגיע להם - הם מוזמנים לפנות לאיש זה. באופן כזה האכיפה היא דו-צדדית - גם מצד העובדים וגם מצד מזמין השירות באמצעות רואה החשבון. מצב זה, בו הגוף מזמין השירות מכיר באחריותו כלפי העובדים, מבהיר שאין אנו מזמינים מוצר בלבד, אלא מעסיקים בני אדם. איננו מזמינים את מוצר הניקיון, אלא בני אדם שינקו, ולפיכך באחריותנו המוסרית לבדוק את התנאים שאותם הם מקבלים. צריך לזכור: עובדים אלו פוחדים להתלונן מחשש לפיטורים, ולכן הבדיקה חייבת לבוא מצד הגוף החזק מזמין השירות, בעל כוח המיקוח מול הקבלן. רק אם ניקח אחריות וניצור בדיקה אקטיבית ואפקטיבית, נוכל לדאוג לעובדים אלו ולהשיב להם את כבודם.

ואת נבו ואת בעל מעון מוּסַבֹּת שֵׁם (לב,לח) - מַקְּפָן שְׁמָהָן ( /הרב ד''ר רפאל בנימין פוזןגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ופרשגן - על תרגום אונקלוס )

	הדפס		שלח לחבר

הפרשנים נחלקו בשאלה מי הסב את שמות הערים הללו. רש"י פירש: "ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים", וכנגדו רמב"ן: "שהסבו האמורי את שמם הראשון". אולם הכל מסכימים כי "מוּסַבֹּת שֵׁם" עניינו החלפת השם ושינויו, כרש"י: "וזהו: מוסבות שם. נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר", וכן פירשו גם רס"ג וראב"ע. והנה, בפָּעֳלֵי סב"ב אונקלוס מבחין בין תנועה סיבובית רפלקסיבית, פעולה החוזרת אל מבצע פעולת הסיבוב, שתרגומה בפועל סח"ר, כגון "וַיִּסֹּב מעליהם ויבך" (בר' מב,כד) - "וְאִסְתְּחַר מִלְּוָתְהוֹן", לבין הקפת עצם חיצוני, המתורגמת בשורש נק"ף, דוגמת "הוא הַסֹּבֵב את כל ארץ החוילה" (שם ב,יא) - "הוּא מַקֵּיף". לפי זה, גם "מוּסַבֹּת שֵׁם", שעניינו החלפת השם, יש לתרגם לכאורה בפועל מן השורש סח"ר, כי הֲסָבַת שם, בדומה להסבת נחלה, משולה לפנייה סיבובית רפלקסיבית. לכן, כשם שתרגם "ולא תִסֹּב נחלה" (במ' לו,ז) - "וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא", ראוי היה לו לתרגם גם "מוּסַבֹּת שֵׁם" - "מְסַחְרָן שְׁמָהָן". מדוע תרגם "מַקְּפָן שְׁמָהָן", בפועל מן השורש נק"ף וכלשון הקפה? כוונתו מתבררת מתוך השוואה עם תיוב"ע, המתרגם: "וְיָת קַרְתָּא דְמַקְּפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהָת גִּיבְרָהָא" - ואת העיר שמוקפות חומותיה חקוקים שמות גיבוריה. תרגום זה מעיד על מסורת תרגומית משותפת, השערה המתחזקת מת"נ דווקא בגלל השיבוש שבו (נוסח ת"נ: "וית נבו וית בעל מעון מקפן שורין רמין (=מוקפות חומות גבוהות)", וחסר בו העיקר: לא נזכרו בו השמות החקוקים על חומות העיר, ובכך תרגומו חסר מובן. מאידך גיסא, הצירוף "מקפן שורין", שיסודו בתיוב"ע, מחזק את ההשערה שיש לפנינו מסורת תרגומית משותפת). ומכיוון שככל הידוע לנו אין למסורת זו מקבילה באגדה, הרי היא מסורת תרגומית עצמאית. אפשר שהתרגומים, ובכללם ת"א, בחרו לתרגם כן מתוך העדפת פרשנות פרוזאית לצירוף "'מוסבות שם"' על פרשנות במשמעות מושאלת.

שופטים טז ( /ד''ר אליהו נתנאלגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ולשון לימודים )

	הדפס		שלח לחבר

ויעלו... סַרְנֵי פלשתים (טז,ה) המילה סרן באה במקרא 22 פעמים בצורת רבים: פעם (מל"א ז,ל) כציר האופַן, והשאר כשָׂרים במלכות פלשתים (ביהושע, בשופטים, בשמ"א ובדה"א). בגזירה לאחור נוצרה צורת היחיד סרן, שכאמור אינה מופיעה במקרא. פרשנינו הקלאסיים והחדשים, וכן המילונים (בן יהודה ואף המילון המקראי החדש, בהוצאת בר-אילן) אינם אומרים דבר מעבר ל: מושלים, שרים; ומילון בן יהודה מוסיף: "ועוד יש אומרים שהוא הצורה הפלשתית של היווני Turannos...", וכך נוקט התרגום: "טוּרְנֵי פלשתאֵי". קוטשר, בספרו קְטַן הכמות ורב האיכות: מילים ותולדותיהן, דן במילה זו. צה"ל, אומר קוטשר, החיה מילה שהייתה מונחת כאבן שאין לה הופכין; וזאת למרות הכירֵנו אותה בלָמדנו ספרי נביאים ראשונים. מעַניין, טוען קוטשר, שמילה זו באה במקרא רק בצורת רבים ורק בקשר לפלשתים: סרני פלשתים! עובדה משולבת זו - דקדוקית ואתנית - מעוררת ספק לגבי מוצאה השמי של המילה; וידוע לנו שפלשו הפלשתים לארצנו מאיֵי הים והביאו עמם את לשונם הים-התיכונית, שאחת ממילותיה היא המילה סרן/ים. הפלשתים לא היו שֵמיים, והמקרא מכנה אותם ערלים: "ויאמר יהונתן אל הנער... לכה ונעברה אל מצב הערלים" (שמ"א יד,ו). עמוס הנביא (ט,ז) אומר: "את ישראל העליתי מארץ מצרים מכפתור", וירמיהו (מז,ד) מוסיף את המילה אי: "אי כפתור". ייתכן שכפתור הוא האי כרתים, כדברי צפניה הנביא (ב,ה): "הוי יֹשבי חבל הים גוי כרתים דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים"; ולא בכדִי חיילי הצבא הזר של דוד נקראו הכרֵתי והפלֵתי, שאינם אלא הכרתי והפלשתי. אף הלקסיקון שהיה בפיהם - לקסיקון איי הים היה, שלא היו שֵׁמי, ולכן המילה סרן מן הפלשתית הגיעה אלינו, שלקחוה הפלשתים מן היוונית, Tyrannos = שליט, שרק לימים קיבלה את ההוראה עריץ.

חידה לפרשה ( /דקלה שגיבגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``וחידקל )

	הדפס		שלח לחבר

הזוכה לשבת חקת: משה ברנר, הר ברכה

אַנְשֵׁי בְּרֵאשִׁית (א) ( /הרב יקהת רוזןגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ומעשהיה )

	הדפס		שלח לחבר

ליום השנה לפינוי והגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון מוקדש לאחינו הגיבורים סִפּוּרֵנוּ הִתְרַחֵשׁ לִפְנֵי כִּשְׁמוֹנִים שָׁנָה בְּאַדְמוֹת הַגָּלִיל. בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת הָיָה חֶרְמוֹנִי שׁוֹמֵר יְעָרוֹת מִטַּעַם הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה נָע וָנָד עַל סוּסוֹ, מַבְרִיחַ אֶת הָרוֹעִים כְּדֵי שֶׁצֹּאנָם לֹא יְחַסֵּל אֶת הָעֵצִים, נֶאֱבָק בְּחוֹטְבֵי הָעֵצִים הַבִּלְתִּי-מֻרְשִׁים וּמְנַסֶּה בְּכָל כֹּחוֹ לְשַׁמֵּר אֶת צִמְחִיַּת אַרְצֵנוּ הַיָּפָה. עִם הִתְבַּגְּרוּתוֹ הֶחְלִיט לְהִתְיַשֵּׁב עַל הַקַּרְקַע וּלְהָקִים אֶת בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ. חֶרְמוֹנִי אִתֵּר נְקֻדָּה בּוֹדֵדָה בְּאַדְמוֹת הַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁם הֵקִים יִשּׁוּב חָדָשׁ, שֶׁכָּלַל בְּעֶצֶם רַק אֶת בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ. יָמִים רַבִּים עָשׂוּ חֶרְמוֹנִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בִּבְנִיַּת בֵּיתָם-יִשּׁוּבָם. בְּעָמָל מְפָרֵךְ סִקְּלוּ אֶת הָאֲבָנִים, עָקְרוּ אֶת הַקּוֹצִים וְהֵחֵלּוּ לַחְרֹשׁ אֶת הַקַּרְקַע. לְכָל מְלֹא הָעַיִן הָיְתָה הָאֲדָמָה עֲזוּבָה, חָרֵבָה וְשׁוֹמֵמָה, וְנִכָּר הָיָה שֶׁאִישׁ לֹא נָגַע בָּהּ לְעָבְדָהּ כְּבָר מֵאוֹת וְאַלְפֵי שָׁנִים. וְהָאֲדָמָה נֶעֶנְתָה לָהֶם. הַחִטָּה הֵחֵלָּה לִצְמֹחַ, הַיְרָקוֹת תָּפְחוּ, קִלְחֵי הַתִּירָס לִבְלְבוּ וְהַמָּקוֹם הַשּׁוֹמֵם הָפַךְ לְגַן פּוֹרֵחַ. לֹא בְּקַלּוּת הִשִּׂיג חֶרְמוֹנִי אֶת הֶשֵּׂגָיו. כְּכָל שֶׁנִּרְאוּ הַצְלָחוֹת, גָּדְלוּ גַּם הַצָּרוֹת. גַּנָּבִים הָיוּ 'מְבַקְּרִים' בְּבֵיתוֹ וּבַמֶּשֶׁק לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, פִּגְעֵי הַטֶּבַע גָּרְמוּ לִנְזָקִים גְּדוֹלִים, מַחֲלוֹת תָּקְפוּ אֶת יְלָדָיו, וּפַעַם אַחַת אַף הָיְתָה מַכַּת עַכְבָּרִים, אֲשֶׁר פָּשְׁטוּ עַל הַשָּׁדוֹת וְחִסְּלוּ בְּתוֹךְ כַּמָּה יָמִים עָמָל שֶׁל שָׁנָה שְׁלֵמָה. אַךְ חֶרְמוֹנִי לֹא אָמַר נוֹאָשׁ. הוּא לָמַד לְהִתְמוֹדֵד עִם הָרוּחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ, הוּא יָצַר קִשְׁרֵי שְׁכֵנוּת טוֹבִים עִם הָרוֹעִים הַבֶּדְוִים, וְהוּא הֵבִין כֵּיצַד לִפְגֹּעַ בָּעַכְבָּרִים וּבִשְׁאָר הַמַּזִּיקִים לַצְּמָחִים. הַשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת הָיוּ קָשׁוֹת מְאֹד, אַךְ לְבַסּוֹף נִצַּב עַל הַגִּבְעָה בֵּית עֵץ נָאֶה, וְהָעוֹמֵד לְיָדוֹ יָכוֹל הָיָה לְהַשְׁקִיף לַצְּדָדִים וְלִרְאוֹת אֶת הָאֻרְוָה, הָרֶפֶת, לוּל הַתַּרְנְגוֹלוֹת, הַשָּׁדוֹת הַמּוֹרִיקִים וְהַגֹּרֶן עִם תְּבוּאַת הַשָּׁנָה הַמְבֹרֶכֶת. וְאָז הִגִּיעוּ יְמֵי הַפְּרָעוֹת. רֵיחַ שֶׁל מִלְחָמָה עָמַד בָּאֲוִיר. מִכָּל עֵבֶר נִרְאוּ הַבֶּדְוִים כְּשֶׁהֵם מִתְלַחֲשִׁים בֵּינֵיהֶם וְנוֹהֲגִים בְּעַצְבָּנוּת. אַחֲרוֹנֵי הָאֹהָלִים שֶׁל הָרוֹעִים הַבֶּדְוִים כְּבָר קֻפְּלוּ, וְהַלָּלוּ הִסְתַּלְּקוּ מִן הָאֵזוֹר - כַּנִּרְאֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּגְעוּ בִּזְמַן הַמִּתְקָפָה. הַיְּהוּדִים שֶׁגָּרוּ בָּאֵזוֹר, וְכַמּוּבָן גַּם חֶרְמוֹנִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ, הָיוּ עֲסוּקִים בְּהִתְבַּצְּרוּת וּבַהֲכָנוֹת לִקְרַאת הַהִתְנַפְּלוּת הַצְּפוּיָה, וְהַשְּׁאֵלָה הָיְתָה רַק מָתַי זֶה יִקְרֶה. יַחֲסֵי הַכֹּחוֹת הָיוּ בְּרוּרִים. הָעַרְבִים הִתְאַסְּפוּ בִּמְאוֹתֵיהֶם, כְּשֶׁהֵם מְצֻיָּדִים בְּרוֹבִים וַחֲרָבוֹת. מוּלָם עָמַד קֹמֶץ קָטָן שֶׁל אִכָּרִים בְּיָדַיִם כִּמְעַט רֵיקוֹת. הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה הַבְּרִיטִית לֹא הִרְשְׁתָה כִּמְעַט בִּכְלָל לְהַחְזִיק נֶשֶׁק, אַךְ בְּכָל זֹאת הִשִּׂיגוּ הַיְּהוּדִים מְעַט כְּלֵי נֶשֶׁק - אֶקְדָּחִים חֲלוּדִים, רוֹבֵה צַיִד מְיֻשָּׁן וְכַדּוֹמֶה. חֲבֵרָיו שֶׁל חֶרְמוֹנִי נִסּוּ לִלְחֹץ עָלָיו שֶׁיִּתְפַּנֶּה מֵהַמָּקוֹם. "אֵין סִכּוּי לְהָגֵן עַל נְקֻדָּה מְבֻדֶּדֶת כָּזֹאת". טָעֲנוּ בְּלַהַט "אַתָּה מַפְקִיר לַמָּוֶת אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת יְלָדֶיךָ!". "לֹא אָזוּז מִכָּאן" - עָנָה חֶרְמוֹנִי בְּכַעַס - "אֵין אָנוּ דּוֹרְשִׁים מִכֶּם כְּלוּם. אֲנַחְנוּ נָגֵן עַל עַצְמֵנוּ. אַל תָּבוֹאוּ לְצַוּוֹת עָלֵינוּ לָלֶכֶת מִכָּאן לְאַחַר עֲמַל הַשָּׁנִים שֶׁהִשְׁקַעְנוּ בַּמָּקוֹם! בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ!". "טוֹב" - הִסְכִּימוּ הַחֲבֵרִים בְּלֵית בְּרֵירָה - "אוּלָם הָכִינוּ כָּאן עֲרֵמַת קַשׁ, וּבְעֵת צָרָה הַבְעִירוּ אוֹתָהּ - וְנָבוֹא לְעֶזְרָה". הַלַּיְלָה יָרַד. הַיְלָדִים הִתְכַּנְּסוּ מְצֻנָּפִים בַּמְּעָרָה שֶׁלְּיַד בֵּיתָם וְנִסּוּ לִישׁוֹן. חֶרְמוֹנִי וּבְנוֹ הַגָּדוֹל אֵיתָן הִסְתּוֹבְבוּ בַּחוּץ כְּשֶׁאֶקְדָּחִים טְעוּנִים בִּידֵיהֶם, וְהִמְתִּינוּ בְּקֹצֶר רוּחַ לַבָּאוֹת. כָּל רַחַשׁ הִקְפִּיץ אוֹתָם. "אַבָּא - קָרָא אֵיתָן לְפֶתַע - הֲרָאִיתָ אֶת הָאוֹרוֹת הַמְנַצְנְצִים בַּיַּעַר?". "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֵלּוּ אִיתוּתִים. עָלֵינוּ לְהַמְתִּין לְמִתְקָפָה שֶׁתַּתְחִיל כַּנִּרְאֶה כָּל רֶגַע..." לָחַשׁ חֶרְמוֹנִי. (המשך יבוא בע"ה) (עפ"י אנשי בראשית, מאת א. שמאלי)

וצררו אתכם ( /הרב אורי דסברגגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ועם הספר )

	הדפס		שלח לחבר

הצנזורה של הגויים ניכרת בשערי ספרים רבים שבהם צויין שמו של הצנזור וחתימתו לאות הסכמה להדפסת הספר. כך, למשל, בתמונה המלווה כתבה זו תוכלו להבחין בתוך האליפסה בציון שספר התניא נדפס בזאלקווא בשנת תקס"ח באישורו של "הצענזאר מהובורעני של קיר"ה". הצנזורה הוטלה ע"י הכנסיה בשנת 1542, ובעקבותיה באו 'תיקונים' רבים בתוך הספרים: במקום "גוי" - "כותי", "המשומד" הפך ל"מומר", ו"מינים" נהיו "אפיקורסים" או "צדוקים". ולא חסרים קוריוזים, כמו סידורים שלפיהם יש לברך ברכה אחרונה על פרי שהוא מ"שבעת האפיקורסים". בתוס' פסחים (ס,א ד"ה אבל) כתוב "דבענין אחר לא משכחת מקצת ערלה". בדפוס הראשון שיצא בוילנא היה כתוב "דבע"א לא משכחת מקצת ערלה". הצנזור חשב שראשי התיבות מובנן "דבעובדי אלילים", ותיקן: "דבעכו"ם לא משכחת מקצת ערלה". ומעתה הם כמו הצדיקים, שנולדו נימולים ללא עורלה... הצנזור של המשניות בדפוס אמשטרדם תע"ו 1716 התנגד גם למלה "עכו"ם", כיון ששמע שפתיחת ראשי התיבות היא: "עובדי כריסטוס ומרים". לכן תיקן במשנה אהלות (יח,ט), במקום "מזרח עכו (העיר, כמובן) היה ספק וטהרוהו חכמים" - "מזרח נכרים היה ספק...". מוּדעוּת לטרור שהוטל ע"י הצנזורה תועיל בהבנת קטעים בלתי מובנים. למשל, בשו"ע (או"ח קצג,ג) מנמק הרמ"א את המנהג שלא לזמן בבית עובד כוכבים (עוד "תיקון", במקום 'גוי' או 'נכרי') בכך שבבית הגוי אי אפשר לקבוע סעודה מחמת היראה מפניו. במשנה-ברורה (ס"ק כז) כתב שכיום המנהג הוא שמזמנים, "ובהרחמן אומרים: 'הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו עד עולם, ונוכל לומר הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה...". במה תועיל תוספת זו ב"הרחמן" שלא לירא עוד מפני הגוי ולקבוע סעודה בביתו? הכל נובע מהשמטת הצנזורה. במקור היה לרמ"א עוד טעם שלא לזמן בבית הגוי, והוא: "ועוד, דיש לחוש לסכנה אם יְשַנּוּ בנוסח הברכה ולא יאמרו 'הרחמן יברך בעל הבית הזה'." בא המשנ"ב ומציע נוסח הכולל מילים אלו, וממילא הגוי לא יכעס; אבל אנחנו במילים אלו לא נתכוון אליו, אלא לבעל בית יהודי שעתיד לספק את סעודתנו בעתיד. את ההנחיות של הצנזורה ניסח צנזור מומר, דומניקו ירושלמי, ב"ספר הזקוק", במנטובה בשנת ה'רע"ב (1512), עוד לפני שיצאו ההנחיות המחייבות מטעם הכנסייה.

ספרים חדשים ( /הרב יהודה שביבגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``וחדש במדף )

	הדפס		שלח לחבר

פירוש מסכת אבות לרבי מתתיה היצהרי, מהדיר - יעקב שמואל שפיגל, 378 עמ', מכון בן צבי חיבור גדול של החכם הספרדי מהמאה ה-יד המפרש את מאמרי המסכת עפ"י מקבילות בחז"ל ומקורות מקרא, אבל אין הוא נמנע גם מעיונים פילוסופים. ממאפייני פירושו: הקדמת דברים על החכם הדובר; קישור בין המשניות השונות. כדרכו מגיש פרופ' שפיגל מהד' מדעית מוקפדת עפ"י כת"י, המלווה במבוא, הערות ומפתח מקורות. בתחילת הספר הוסיף פרופ' שוורץ מבוא על דעותיו של רבי מתתיהו בפירוש אבות. מאור התורה, עיונים והעמקה בספר בראשית, משה מושקוביץ, 80 עמ', הוצ' יד שפירא גוש עציון מושקו, הנודע כ'אבי גוש עציון' המתחדש ומאנשי החיל של הציונות הדתית, מעביר עשרות שנים חוג בפרשת השבוע ביישובו משואות יצחק. עתה הגיע תורה של תורה שבכתב. לפנינו כרך מלא וגדוש, דבר דבור על אופניו ופרשניו. שוחרי נחמה לייבוביץ ימצאו בספר המשך לשיטתה, כולל שאלות לעיון ולהעמקה בעקבות ארג מעשה-חושב של פרשני המקרא לדורותיהם. (י.ש.ר) דיני בוררות, כללי הדין והפשרה, הרב יועזר אריאל, תקו עמ', הוצ' מכון 'שער המשפט' ובתיה"ד כדיין נמרץ (בביה"ד צפת-טבריה, שוכן במירון), כלמדן, חוקר ואיש-עט, מציב המחבר יצירה מקיפה; חיבור מפורט על דיני בוררות ופשרה בדין תורה ובחוק המדינה. בעשרה שערים, המנוסחים בשפה ברורה ונעימה, אנו מתוודעים לכל הליכי הבוררות והפשרה, למן חתימת שטר הבוררות, 'כתבי סירוב', ועד לפסיקות עכשוויות בקשר להוצאות עקיפות (גרמא) ושכר טרחה. כל החפץ בתקומת המשפט העברי חייב להזדקק לספר יסודי זה. (י.ש.ר)

עת לשמוח ( /הרב יהודה שביבגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ועת לשמוח )

	הדפס		שלח לחבר

בפרשה האחרונה של ספר במדבר משחזרת התורה את מסעי בני ישראל מיום צאתם מארץ מצרים ועד חנייתם על הירדן על הירדן. השבלונה הקבועה בתיאורים אלו היא: "ויסעו מ... ויחנו ב...". יש שהמסע היה ארוך והחנייה קצרה; יש שהחנייה ארכה זמן והמסע קצר היה; יש ששניהם ארוכים ויש שקצרים היו, כמתואר לעיל בפרשת בהעלותך (ט, יח-כג). אולם תמיד: "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו", כאמור שם בתחילת הפסקה ובסופה. אף חיי האדם - אף כי נראים הם במבט ראשון כמסע מתמיד שאינו פוסק - רצופים חניות. יש חניות קבועות לכל בני ישראל, והן השבתות והמועדים שבהם קרואים הכל לשבות ממעשיהם, והם ימים היפים להתבוננות ואף לחשבון נפש (ראו למשל: אורות התשובה יד,לג). אבל יש חניות גם במסעות חייו של היחיד מישראל ואפשר שהן השמחות הפוקדות אותו לפרקים. אכן, שלא כשבת ומועדים שבהם 'מנוחה ושמחה' באים כאחד, והשמחה מלווה גם בהתפרקות ממתח התנועה והמסעות - הרי בשמחות הפרטיות, דווקא לקראתן ועמהן מתרבה המתח, ויש שדווקא הן נדמות להיות מסעות. אכן אין לך תחושה מרגיעה מזו הנובעת מהוודאות כי על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו.

השכן לספסל ( /הרב עמיחי גורדיןגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ובין קודש לחול )

	הדפס		שלח לחבר

אינני יודע האם הסיפור הבא, שרץ לאחרונה ברשת האינטרנט, הינו אמיתי. אולם כפי שאמר ש"י עגנון בהקשר אחר, גם אם סיפור זה לא קרה, הוא היה ראוי לקרות. * * * הרגל לחצה במהירות על דוושת הבלמים, בזמן שעיניו של ישראל נדדו בבהילות אל מד המהירות. הדרך הייתה עירונית, ולכן מד-המהירות, שהצביע על 105 קמ"ש, הלחיץ אותו מאוד. זו הפעם השלישית השנה שהוא נתפס על מהירות מופרזת. 'עצור בצד', נשמע מאחוריו קולו המרגיז של השוטר. ישראל הביט במראה ועקב בעניין רב אחרי השוטר שיצא מהניידת. 'אני כנראה מדמיין', חשב לעצמו ישראל, 'זה לא יכול להיות הוא'. אבל ישראל לא דמיין, השוטר אכן היה שכנו לספסל ביהכ"נ - יעקב. יעקב לא היה שוטר מן המניין, אבל בשעותיו הפנויות הוא התנדב במשמר האזרחי. ישראל יצא מהמכונית כשחיוך של הקלה משוך על פניו. 'יעקב, מה שלומך, טוב לראותך'. יעקב לא חייך, 'שלום ישראל', הוא השיב בקול שקט וצונן. 'אני מניח שתפשת אותי על חם כיוון שאני ממהר לביתי. האישה והילדים כבר מחכים לי בקוצר רוח', אמר ישראל. 'כן, אני מתאר לעצמי', השיב יעקב קצרות. 'אתה יודע, בימים האחרונים עבדתי עד מאוחר', הוסיף ישראל בביטחון עצמי, 'כנראה שהפעם לא הקפדתי מספיק על המהירות המותרת'. יעקב לא ענה. הוא הביט בפנקס הדו"חות שלפניו. ישראל המשיך, 'אתה יודע, אשתי התקשרה ואמרה לי משהו על עוף בתנור ותפו"א חמים לארוחת ערב. אתה יודע למה אני מתכוון?", שאל ישראל. 'מה שאני יודע', ענה השוטר בעצבנות מסויימת, 'זה שיש לך הרבה עבירות קודמות'. ישראל נדהם. הוא שינה במהירות את הגישה. 'על מה עצרת אותי?'. השוטר לא הרים את עיניו מהניירות. 'מהירות מופרזת - 105 קמ"ש בדרך עירונית'. '105 קמ"ש!!!', עשה ישראל את עצמו תמה, 'אני משוכנע שלא עברתי את ה 70 קמ"ש'. 'היכנס לרכב וחכה שם', פסק השוטר. ישראל נכנס לרכב אבל וחפוי ראש. 'כנראה שמדי המשטרה העלו לשחצן הקטן את האגו', הרהר בכעס ישראל. 'אנחנו עוד נפגש בבית הכנסת. שם הוא יחזור בעל כורחו להיות כאחד האדם'. השוטר העביר לישראל את דו"ח המהירות. ישראל לא הביט לכיוונו של יעקב, ופתח במהירות את הדו"ח. כמה שניות חלפו עד שישראל קלט שהדף שלפניו אינו דו"ח מהירות אלא מכתב אישי: 'בת אהובה ויקרה הייתה לי. לפני שנתיים היא נדרסה למוות ע"י נהג שנסע במהירות מופרזת. הוא קיבל קנס כספי ושלושה חודשי עבודות שירות, וכעת הוא חופשי לחבק את אשתו וילדיו. אני אינני חופשי; אני צריך לחכות עד שאגיע למרומים. רק שם אזכה אולי לחבק אותה שוב. דע לך שמאות פעמים ניסיתי לסלוח לנהג ההוא, ומאות פעמים נוספות ניסיתי לסלוח לנהגים אחרים כמותו וכמותך. אז בבקשה תיסע לאט, כי יש לי עוד בן אחד בלבד, ואני מאוד רוצה לחבק אותו היום בערב'. ישראל הרים את עיניו מהמכתב. הדמעות הזולגות מעיניו הקשו עליו לראות את הניידת נעלמת במורד הרחוב. הוא נשאר במקומו עוד זמן רב, כשדמעותיו נושרות לאיטן על המכתב. * * * 'תגיד לי', נשאל פעם דרשן אחד, 'הדרשה שלך השפיעה על מישהו?'. הדרשן ענה בפסקנות, 'מספיק לי שאדם אחד הושפע ממנה'. 'ואם אף אדם לא הושפע ממנה, מה תגיד אז?', נשאל שוב הדרשן. הדרשן חייך, 'גם אם אף אחד מהמאזינים לא הושפע מהדרשה, היא השפיעה עלי, וגם זה שווה את המאמץ'. הסיפור שהובא לעיל עבר, כאמור, בין הרבה מאוד אנשים ברשת האינטרנט. למרות זאת, ובעקבות דברי הדרשן, חשתי שיש טעם בפרסומו. שהרי אפילו אם הוא ישפיע רק על כותב שורות אלו, והיה זה שכרו.

יום הופעת הבול ( /המזרחי העולמי - המחלקה לחינוךגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``ובשדות החינוך )

	הדפס		שלח לחבר

ביום שלישי הקרוב, כ"ט בתמוז תשס"ו, 25/7/2006, יונפק בול ייחודי מטעם השירות הבולאי לציון מאה שנה לחינוך הציוני-דתי. על הבול, שערכו 3.60 ₪, מודפסת תמונת ביה"ס הראשון של המזרחי - 'תחכמוני' בת"א, אם ישיבות בנ"ע בכפר הרוא"ה, אם ישיבות ההסדר 'כרם דיבנה' ואוניברסיטת בר אילן שבר"ג. כמו כן, מוטבעים על הבול דיוקנם של מייסד ה'מזרחי' הרב יעקב ריינס ומייסד חינוך 'המזרחי' הרב י"ל מימון. היוזמה להנפקת בול לציון מאה שנות חינוך ציוני-דתי הועלתה לפני שנתיים ע"י ראש המחלקה לחינוך של תנועת המזרחי העולמי, מר אלימלך לנדנר, אשר ראה חשיבות גדולה בביטוי הולם לציון יובל מאה השנה. ההיענות להנפקת הבול נותנת ביטוי הולם להוקרה המתבקשת של ממשלת ישראל למפעל החשוב של החינוך הציוני-דתי. תודה והוקרה מיוחדת לח"כ זבולון אורלב, אשר סייע רבות לאישור הנפקת הבול בעת שהיה חבר בוועדת השרים לטקסים וסמלים כשכיהן כשר הרווחה. לציון לשבח זכאים אנשי השירות הבולאי, שגילו רצון טוב ושאיפה להוציא מתחת ידם דבר מושלם. ראויות להערכה תלמידות מכללת 'אמונה' בירושלים בניהולו של מר עמוס ספראי, אשר טרחו לעצב דוגמאות רבות של הבול, וברכות לזוכה הדר שכטר, תלמידת המכללה, אשר עיצובה זכה במקום הראשון. אירועים מיוחדים יתקיימו לרגל הוצאת הבול, אך המעוניינים במעטפת היום הראשון יוכלו לרוכשה ביום הופעת הבול כנהוג.

תשעת הימים ( /מפסקי הרב מרדכי אליהו שליט''אגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``והליכות עולם )

	הדפס		שלח לחבר

א. נוהגים לאסור אכילת בשר (כולל אבקות מרק בשריות) ושתיית יין מראש חודש אב. לדעת 'בן איש חי' האיסור הוא ממוצאי ראש חודש. לחולים ולאנשים חלשים מקילים. ב. אין מתחילים בבנייה מראש חודש אב, אלא אם כן עלול להיגרם הפסד או נזק מחמת ההימנעות מהבנייה. מי שהתחיל קודם ראש חודש, רשאי להמשיך אחריו. בנייה ציבורית מותרת, ובפרט בארץ ישראל, כדי לחזק מקומות מיוחדים שבה. ג. סיוד - מותר; אבל צבע פלסטי או טפטים - אסורים. ד. בהלכה "ממעטים במשא ומתן" - הכוונה לקניית בגדים לחתונה, אך נוהגים למעט בכל משא ומתן. לפי ה'משנה ברורה', כיום הכל נעשה לשם פרנסה, ולכן מותר. ה. אם מזדמנת מכירת בגדים בזול והיא תופסק לאחר ט' באב, מותר לקנות אפילו בגדים עבור חתונה. ו. מותר לטעת עצי פרי, ובפרט בארץ ישראל. עצי נוי ופרחים - אסור, אבל אם המטרה היא לייפות את הארץ או לתת פרנסה לפועלים יהודים - מותר. ז. החל מראש חודש אסור לסרוג, אפילו כיפה. ח. מי שהזמין רכב או רהיטים וקיבלם בימי בין המצרים, לא ישתמש בהם עד לאחר תשעה באב.

בישול בכלי שני בשבת ( /הרב יוסף צבי רימוןגיליון 42 פרשת מטות מסעי כ``ו תמוז, תשס``והלכה מוטעמת - מן המקורות )

	הדפס		שלח לחבר

כלי ראשון הוא הסיר המתבשל על האש. הכלי שאליו שופכים את התבשיל מהכלי הראשון קרוי 'כלי שני'. הגמ' בשבת מ,ב מספרת שרב יצחק בר אבדימי נכנס אחר רבו לבית המרחץ בשבת, ורצה לחמם לו שמן. אמר לו רבו: תן את השמן בכלי שני - בכלי המכיל מים רותחים שהתחממו בכלי אחר. מסיפור זה מסיקה הגמרא שלוש מסקנות, והחשובה שבהן לענייננו היא: "כלי שני אינו מבשל". מהי הסברה לחלק בין כלי ראשון לבין כלי שני? מדברי הרשב"א עולה שההבדל בין כלי ראשון לשני הוא הבדל מציאותי: כלי ראשון איננו מבשל, ואילו כלי שני מבשל. לאור זאת, הוא אינו מבין מדוע מתירה הגמרא לשים את השמן בכלי שני - והרי השמן עלול להפשיר ולהתבשל שם! לכאורה, דבריו של הרשב"א תמוהים. לעיתים המים שבכלי הראשון רק חמים מעט מהחום שהיד סולדת בו, ולעיתים אחרות המים שבכלי השני כמעט רותחים. כיצד, אם כן, ניתן לומר שכלי ראשון מבשל ואילו כלי שני אינו מבשל? והרי עינינו הרואות: אם ניקח מים קרים ונערבב אותם עם מים חמים בכלי שני - כל המים המעורבבים יתחממו ויעברו את החום שהיד סולדת בו! בתשובה לשאלה זו, הרשב"א טוען שאם שופכים מים קרים למים חמים שבכלי שני - המים הקרים אינם מתבשלים, ורק המים החמים מתקררים! בעלי התוס' (מ,ב ד"ה ושמע מינה) הקשו קושייה דומה: "תימה, מאי שנא כלי שני מכלי ראשון? דאי יד סולדת בו - אפילו כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת - אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל?". ותירצו הם: "ויש לומר, לפי שכלי ראשון - מתוך שעמד על האור, דפנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני, אף על גב דיד סולדת בו - מותר, שאין דפנותיו חמין, והולך ומתקרר". בפשטות, כוונת התוס' היא לחילוק מציאותי: כיוון שדפנותיו של הכלי השני הן קרות (שהרי הוא לא עמד על האש), הוא מתקרר מהר יותר מכלי ראשון, ולכן אינו מסוגל לבשל. אולם ייתכן להסביר את התוס' אחרת, כך שקביעתו היא הלכתית, ולא מציאותית. ייתכן שמקור חום שהוכנס לקירור (או לדפנות קרות) כבר אינו נחשב למקור חום, והמבשל בו דינו כמבשל בחמה. אם כך, כלי שני, שדפנותיו קרות, אמנם יכול לחמם ולבשל, אך מבחינה הלכתית - אין הבישול בו אסור מהתורה. הבנה שלישית מובאת ב'אור שמח' (פ"ט ה"ב). לדבריו, כלי ראשון הוא תולדות האור, ולכן חייבים על הבישול בו. גם המים שבכלי ראשון הם תולדות האור, כי הם התחממו כשהסיר עדיין היה על האש. כלי שני הוא תולדה דתולדה, שהרי הוא התחמם רק ע"י המים שהתחממו ע"י האש, ולכן אין בו איסור. ייתכן שבדברי ה'אור שמח' טמונה חלוקה הלכתית עקרונית. ראינו בעבר שהגר"א גרס בירושלמי "כל שהיה האור מהלך תחתיו", כראיה לכך שבישול בשבת אסור מדאורייתא. לדבריו, ייתכן שהגדרת מקור חום לעניין שבת היא 'דבר שהיה תחת האש', ולכן רק כלי ראשון מבשל, אבל לא כלי שני שלא היה תחת האש.