|
שדרות המאירי 2 קרית משה ירושלים
מספר פקס
02-6514820
מספר טלפון
02-6511906
|
|
|
|
הקטר שמאחור.
(
גיליון
8
פרשת
ויחי
, הרב אייל ורד
)
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
לפני זמן מה נסענו עם הילדים לדרום. בדרך, לשמחת כולנו, ראינו לצד הדרך רכבת שועטת, עושה את דרכה דרומה. 'הנה רכבת, ילדים' קראתי, ומיד זכיתי בפרץ של שאלות, לאן היא נוסעת, ומה המהירות שלה, מי ישיג אנחנו או היא, ולבסוף, אחד הילדים שאל: אבל אבא - איך היא מסתובבת?
איך היא מסתובבת? היא לא מסתובבת חמוד. הקטר שנמצא לפנים מושך את הרכבת אחריו, ברגע שמגיעים ליעד, הוא מתחיל לנסוע 'לאחור', ודוחף את הרכבת לפניו, עניתי. הרכבת לא מסתובבת. הקטר מחליף כיוון, לעיתים הוא מושך קדימה, לעיתים הוא דוחף מאחור - אך זה אותו קטר.
נזכרתי בשיחה הזאת לקראת פרשת ויחי. מעמד הברכות שבו מברך יעקב את בניו הוא מעמד עצום. כל שבט מקבל את הייעוד שלו, את החיה שהוא דומה לה, את הברכה המיוחדת לו.
התפקיד מתברר, והנה אנו רואים מלפנים את שבט יהודה, המנהיג, המוביל, מלך ושופט, ולעומתו – שבט דן, מאחור, ' ירוד שבשבטים' מאסף לכל המחנות.
לכאורה שני הפכים. שני תפקידים שונים. להיות בראש ולהוביל, או ללכת בסוף ולאסף. אך באמת, נקודות הדמיון בין יהודה לדן הן רבות מאוד. שניהם מדומים לאריה. יהודה על ידי יעקב, 'גור אריה יהודה', ודן על ידי משה, 'דן גור אריה יזנק מן הבשן'. שניהם עוסקים במשפט - 'לא יסור שבט מיהודה' ולעומתו ' דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל'. שניהם שולחים נציג לבניית המשכן – בצלאל מיהודה, ואהליאב משבט דן.
שניהם מנהיגים את המחנה שלהם - דגל מחנה יהודה, שעל צבאו יששכר וזבולון, ודגל מחנה דן שעל צבאו אשר ונפתלי.
מדובר אם כן לא בשני הפכים אלא בשני סוגים של מנהיגות. מנהיגות מובילה, מוליכה, מושכת אחריה וקוראת 'אחרי', ואיתה מנהיגות מכילה, מאספת, זו שדואגת ששום דבר לא יישאר מאחור, שכל אבדה תושב לבעליה, אבדה גשמית ואבדה רוחנית.
דן הוא הנאלץ להתמודד עם הנחשלים, אלו שכשל כוחם ואין להם כוח ללכת יותר. הם מעוניינים לפרוש מן המסע, לנוח בצד, מתוך ייאוש, ומובן ששם בדיוק מחכה עמלק, לזנב בכל הנחשלים האלו, נשמות אבודות, שכשל כוחם.
אך בדיוק שם נמצא דן, הולך לאיטו, לא מבקש לעצמו גדולה ולא רוצה להיות בראש, אלא בסבלנות אין קץ אוסף את הנחשלים, מעודד אותם, דן אותם לכף זכות, ומשיב אותם חזרה.
שבט דן מרובה באוכלוסין. כך תרגם יונתן את הפסוק: "ובני דן חושים' - ובנוי דדן זריזין ואמפורין ולית סכום למניניהום".
מדובר אם כן בשבט שיש לו אוכלוסיה רחבה, כל קבוצה אנושית מורכבת מכעין פירמידה. בראשה - העלית המשכילה והחכמה, שמהווה תמיד מיעוט, ובבסיסה – ההמון הרחב, מרובה האוכלוסיה, והפשוט באורחותיו. זהו שבט דן. פשטות וטבעיות בריאה, שלא מסתבכת בפלפולי יתר, אלא חיה את האמת בפשטות ובישירות, גם אם זה לא תמיד מוסבר בצורה היפה ביותר.
הביזיון שהתרחש בעת קבורתו של יעקב היה עצום. עשיו עומד על פתח מערת המכפלה, ומנפנף בחלקו שלו במערת המכפלה, ואם כן מדובר בסוגיה מדינית מורכבת ורגישה, הדורשת טיפול דיפלומטי עדין, ויש צורך להביא מסמכים וראיות מן הארכיון, וכבר שולחים את נפתלי, ואולי יש צורך לדון ולהגיע להסכם פשרה צודק וכולל ובר קיימא המקובל על שני הצדדים... את כל זה רואה חושים בן דן שהוא קצת חרש, ולא מבין את כל ההתרחשות ודווקא בשל כך מגיב באופן טבעי 'מהבטן' - 'אמר להו ועד דאתי (-שיבוא) נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בביזיון?! שקל קולפא מחייה ארישיה! (נטל מקל וחבט בראשו של עשו).
שבט דן ניחן במנהיגות טבעית ההולכת מאחור. קו אחורי שאין לפרוץ אותו, טבעי ופשוט ובריא, שלא מוותר על שום דבר.
חלק המנהיגות הזה הכרחי בעם ישראל. שני קצות המעגל הרחוקים זה מזה, הם גם הקרובים ביותר. גם יהודה וגם דן בונים יחד את המשכן של עם ישראל, גם המנהיגות הטבעית, המובילה והמלכותית של יהודה, וגם זו המאספת והאחרונה של דן. אלא שדן, גם כשנקרא לגדולה, נשאר בפשטותו, עדיין קורא לעצמו 'ירוד שבשבטים'... שאהליאב החזיק עצמו לירוד, ועל ידי כך, יכול היה באמת לבנות את המשכן וכליו. ואפשר להסביר, לפי מה דאיתא, ואמר רבי יהושע בן לוי, בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר, זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (סנהדרין מג ע"ב, סוטה ה ע"ב). ואיתא שאמר הרבי ר' בונם ז"ל בשם אביו המגיד מווידיסלאוו ז"ל, דמי שמקריב עולה, הרי הוא מרגיש בעצמו שעשה משהו - שהקריב עולה, ולכן שכר עולה בידו, שמקבל שכר על זה שהקריב קרבן עולה. מה שאין כן, זה שדעתו שפלה, הרי יודע שלא נתן שום דבר, ולכן אצלו זה באמת יותר מאשר אחד שהקריב קרבן. אצלו זה כבר - כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, משום שהוא לא מרגיש כלום שעשה משהו. וכן היה אצל אהליאב, שגם לאחר עשיית המשכן, עדיין החזיק את עצמו לירוד שבשבטים. [ הבית ישראל זצ"ל זי"ע]
|
|
|
RSS