יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך


 
שו"ת אונליין
רבני שו"ת מורשת
  הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
  הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
  מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
  הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
  הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
  הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
  הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
  הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
  מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
  רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
  מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
  מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
  מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
  הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
  הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
  הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
  הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
 
אמונה
 
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
 
בריתות
  הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
  רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
  רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
  הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות

 פרשת השבוע

דף הבית » פרשת השבוע » עלון מורשת » תוצאות חיפוש

חיפוש גיליון
 
חיפוש פרשה
הצג חפש
 
פרשה
   ערך לחיפוש
חפש
תוצאות חיפוש תוצאות חיפוש לערך 
תוצאות החיפוש הן מתוך 50 העלונים האחרונים שהופיעו

נמצאו 50 ערכים תואמים לשאילתת החיפוש
גיליון  18 פרשה משפטים / כיצד נאהיב את התורה על תלמידינו?
במאמר הקודם הרחבנו את הדיבור על הדרכה חינוכית של הראי"ה קוק זצ"ל להשגת "עונג ושמחה" בלימוד תורה: ככל שה"מזון רוחני" שהתלמיד צורך מתאים לנפשו ולנטייתו הפנימית כך ירבו העונג והשמחה. אותו "חוק" שולט הן במזון הגשמי והן במזון הרוחני: העונג בצריכת המזון תלוי בהתאמה האישית. לכן ברא הקב"ה מגוון רחב של סוגי מזון גשמיים, על מנת לאפשר התאמה מקסימאלית. גם מזוננו הרוחני - התורה - כולל מגוון רחב של "מקצועות" וענפים תורניים: מקרא, משנה, תלמוד; הלכה ואמונה; נגלה ונסתר; חסידות ומוסר; עיון ובקיאות, וכו'. מרחב הבחירה גדל במהלך הדורות על ידי תוספת גוונים רבים במקצועות השונים. לדוגמה: מי שמבקש להתמקד בלימוד גמרא, פרושות לפניו שיטות לימוד רבות. כנ"ל מי שמבקש ללמוד אמונה. לכן, קרא הרב קוק לפתוח את כל האוצר הגדול של התורה ולהציע אותו בפני לומדי התורה, על מנת שיתאפשר לכל אחד לבחור את מה שמתאים לנפשו.

ואם תשאל: מה פירוש שכל אחד יבחר את החלק בתורה שמתאים לנפשו, הרי בדרך זו הוא לא יצמח להיות תלמיד חכם?! פשיטא! הרב קוק דורש שתלמיד חכם, שראוי לתואר זה, יעסוק בכל חלקי התורה, במקצועות הלימוד המסורתיים של עולם הישיבות וגם במקצועות שהוזנחו במהלך הדורות. את כולם צריך תלמיד חכם, שמבקש לתת מענה לתהיות הדור, ללמוד לעומק. הנושא של המאמר איננו מהי הדרך להצמיח תלמיד חכם או "גדול הדור" אלא כיצד להאהיב את התורה על רבבות עמך בית ישראל, ועשרות אלפי בני הנוער, לבל ימאסו בה חס וחלילה. מי שהתורה לא תתאהב עליו ולא יתמלא עונג ושמחה מלימודה, הרי בין כה וכה אין כל סיכוי שיגדל להיות תלמיד חכם חשוב. הוא ינטוש את ספסל הלימודים אחרי זמן קצר, ואולי אף יבעט בתורה. רק מי שהתורה תתאהב עליו, יתמיד בלימודה וירחיב את חיבתו אליה עד שתקיף את כל מקצועות התורה, ויצמח לתלמיד חכם בעל שיעור קומה.

שאלה נוספת: אם כל אחד רשאי לבחור את מה שמתאים לנפשו, האין חשש שזה יעודד בטלנוּת, מפני שהתלמידים יעדיפו את המקצועות התורניים הקלים? אכן, קיים סיכון כזה, אבל להוי ידוע שלא קיימת שיטה חינוכית שאין בה סיכונים. גם בלימוד תורה ללא עונג ושמחה, קיימים סיכונים גדולים. הרב קוק זצ"ל חשש מהסיכון שבשיטה חינוכית קשוחה שאינה מאפשרת מרחב בחירה בין מקצועות התורה השונים, יותר מן הסיכון שבשיטה חינוכית המאפשרת מרחב בחירה. ועוד, הדגיש הרב קוק כמה פעמים בכתביו, שאין לזהות בין עונג ושמחה לבין בטלנוּת. עונג ושמחה אינם סותרים עמל. אדרבה, אין עונג ושמחה ללא עמל. רק מתוך עמל יגיע התלמיד לעונג ושמחה בלימודו. אבל לא די בעמל, צריך שהעמל יתמקד במקצועות שנטיית נפשו של התלמיד נמשכת אליהם. ובכלל, ההנחה של השאלה בטעות יסודה: היא מניחה שיש מקצועות בתורה שלימודם כרוך עמל, ואחרים שאין בהם עמל. זוהי טעות. אין כל יכולת לרכוש חלק כלשהו של תורה ללא עמל - גמרא והלכה, אמונה ותנ"ך.

ועוד, לא קרא הרב קוק לזנוח חלקי תורה אחדים לטובת חלקים אחרים, אלא לאפשר גישה חופשית לכל חלקי התורה על מנת שהתפריט הרוחני יהיה עשיר יותר, וכן על מנת לאפשר לתלמיד לקבוע מינון אישי בין מקצועות התורה, כזה המתאים לנפשו.

האם זה מעשי? האם זה ישים? אצל תלמידים מבוגרים, זה קל יותר, מפני שהם לומדים במסגרות פתוחות הרבה יותר, שבהן הלימוד העצמי תופס מקום מרכזי, וכל אחד ואחד יכול להרכיב את התפריט של המזון הרוחני המתאים לנפשו. לפעמים אפילו שינוי קטן במינון של המקצועות השונים משפיע עליו עונג ושמחה. במוסדות החינוך היסודיים והעל-יסודיים, שהחינוך מבוסס על מערכת שיעורים קבועה, קשה מאוד ליצור תפריט אישי לכל תלמיד. לכן, יש הסבורים שעצותיו של הרב קוק מכוּונות לתלמידים מבוגרים ולא לצעירים. אכן, בחלק מהדרכותיו החינוכיות (ב"אורות התורה") מבחין הרב בין תלמידים צעירים בראשית דרכם לבין לומדי תורה מבוגרים ומנוסים, אבל את קריאתו להגדיל את מרחב הבחירה במקצועות התורה כיוון הרב קוק אל הישיבות במזרח אירופה ובארץ ישראל שהיו מאוכלסות בתלמידים בגילאי 14-19!! מפני שבגילאים אלו כבר מתפתחות נטיות רוחניות אישיות שאותן יש לספק, על מנת להבטיח "עונג ושמחה".

אין ספק שמוסדות החינוך היסודי והעל-יסודי שכבולים למערכת שיעורים קבועה יתקשו לעמוד במשימה זו, לאפשר לכל תלמיד להרכיב את התפריט של מזונו הרוחני. אבל, פטור בלא כלום, אי אפשר!! ככל שביה"ס גדול יותר כך מתרבות האפשרויות שלו להציע לתלמידיו תפריט רוחני עשיר יותר ומרחב בחירה במקצועות הקודש. חובתו היא לנצל את האפשרויות האלו. גם בבי"ס קטן, חובה להוסיף חוגים תורניים במגוון רחב של מקצועות תורניים וכן קבוצות לימוד קטנות לפי בחירה.

לתגובות: aviner@neto.net.il לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232. אתר "לב אבות" - http://levavot.org.il. באתר - מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך, רבנים ופסיכולוגים.
גיליון  18 פרשה משפטים / כיצד נאהיב את התורה על תלמידינו?
במאמר הקודם הרחבנו את הדיבור על הדרכה חינוכית של הראי"ה קוק זצ"ל להשגת "עונג ושמחה" בלימוד תורה: ככל שה"מזון רוחני" שהתלמיד צורך מתאים לנפשו ולנטייתו הפנימית כך ירבו העונג והשמחה. אותו "חוק" שולט הן במזון הגשמי והן במזון הרוחני: העונג בצריכת המזון תלוי בהתאמה האישית. לכן ברא הקב"ה מגוון רחב של סוגי מזון גשמיים, על מנת לאפשר התאמה מקסימאלית. גם מזוננו הרוחני - התורה - כולל מגוון רחב של "מקצועות" וענפים תורניים: מקרא, משנה, תלמוד; הלכה ואמונה; נגלה ונסתר; חסידות ומוסר; עיון ובקיאות, וכו'. מרחב הבחירה גדל במהלך הדורות על ידי תוספת גוונים רבים במקצועות השונים. לדוגמה: מי שמבקש להתמקד בלימוד גמרא, פרושות לפניו שיטות לימוד רבות. כנ"ל מי שמבקש ללמוד אמונה. לכן, קרא הרב קוק לפתוח את כל האוצר הגדול של התורה ולהציע אותו בפני לומדי התורה, על מנת שיתאפשר לכל אחד לבחור את מה שמתאים לנפשו.

ואם תשאל: מה פירוש שכל אחד יבחר את החלק בתורה שמתאים לנפשו, הרי בדרך זו הוא לא יצמח להיות תלמיד חכם?! פשיטא! הרב קוק דורש שתלמיד חכם, שראוי לתואר זה, יעסוק בכל חלקי התורה, במקצועות הלימוד המסורתיים של עולם הישיבות וגם במקצועות שהוזנחו במהלך הדורות. את כולם צריך תלמיד חכם, שמבקש לתת מענה לתהיות הדור, ללמוד לעומק. הנושא של המאמר איננו מהי הדרך להצמיח תלמיד חכם או "גדול הדור" אלא כיצד להאהיב את התורה על רבבות עמך בית ישראל, ועשרות אלפי בני הנוער, לבל ימאסו בה חס וחלילה. מי שהתורה לא תתאהב עליו ולא יתמלא עונג ושמחה מלימודה, הרי בין כה וכה אין כל סיכוי שיגדל להיות תלמיד חכם חשוב. הוא ינטוש את ספסל הלימודים אחרי זמן קצר, ואולי אף יבעט בתורה. רק מי שהתורה תתאהב עליו, יתמיד בלימודה וירחיב את חיבתו אליה עד שתקיף את כל מקצועות התורה, ויצמח לתלמיד חכם בעל שיעור קומה.

שאלה נוספת: אם כל אחד רשאי לבחור את מה שמתאים לנפשו, האין חשש שזה יעודד בטלנוּת, מפני שהתלמידים יעדיפו את המקצועות התורניים הקלים? אכן, קיים סיכון כזה, אבל להוי ידוע שלא קיימת שיטה חינוכית שאין בה סיכונים. גם בלימוד תורה ללא עונג ושמחה, קיימים סיכונים גדולים. הרב קוק זצ"ל חשש מהסיכון שבשיטה חינוכית קשוחה שאינה מאפשרת מרחב בחירה בין מקצועות התורה השונים, יותר מן הסיכון שבשיטה חינוכית המאפשרת מרחב בחירה. ועוד, הדגיש הרב קוק כמה פעמים בכתביו, שאין לזהות בין עונג ושמחה לבין בטלנוּת. עונג ושמחה אינם סותרים עמל. אדרבה, אין עונג ושמחה ללא עמל. רק מתוך עמל יגיע התלמיד לעונג ושמחה בלימודו. אבל לא די בעמל, צריך שהעמל יתמקד במקצועות שנטיית נפשו של התלמיד נמשכת אליהם. ובכלל, ההנחה של השאלה בטעות יסודה: היא מניחה שיש מקצועות בתורה שלימודם כרוך עמל, ואחרים שאין בהם עמל. זוהי טעות. אין כל יכולת לרכוש חלק כלשהו של תורה ללא עמל - גמרא והלכה, אמונה ותנ"ך.

ועוד, לא קרא הרב קוק לזנוח חלקי תורה אחדים לטובת חלקים אחרים, אלא לאפשר גישה חופשית לכל חלקי התורה על מנת שהתפריט הרוחני יהיה עשיר יותר, וכן על מנת לאפשר לתלמיד לקבוע מינון אישי בין מקצועות התורה, כזה המתאים לנפשו.

האם זה מעשי? האם זה ישים? אצל תלמידים מבוגרים, זה קל יותר, מפני שהם לומדים במסגרות פתוחות הרבה יותר, שבהן הלימוד העצמי תופס מקום מרכזי, וכל אחד ואחד יכול להרכיב את התפריט של המזון הרוחני המתאים לנפשו. לפעמים אפילו שינוי קטן במינון של המקצועות השונים משפיע עליו עונג ושמחה. במוסדות החינוך היסודיים והעל-יסודיים, שהחינוך מבוסס על מערכת שיעורים קבועה, קשה מאוד ליצור תפריט אישי לכל תלמיד. לכן, יש הסבורים שעצותיו של הרב קוק מכוּונות לתלמידים מבוגרים ולא לצעירים. אכן, בחלק מהדרכותיו החינוכיות (ב"אורות התורה") מבחין הרב בין תלמידים צעירים בראשית דרכם לבין לומדי תורה מבוגרים ומנוסים, אבל את קריאתו להגדיל את מרחב הבחירה במקצועות התורה כיוון הרב קוק אל הישיבות במזרח אירופה ובארץ ישראל שהיו מאוכלסות בתלמידים בגילאי 14-19!! מפני שבגילאים אלו כבר מתפתחות נטיות רוחניות אישיות שאותן יש לספק, על מנת להבטיח "עונג ושמחה".

אין ספק שמוסדות החינוך היסודי והעל-יסודי שכבולים למערכת שיעורים קבועה יתקשו לעמוד במשימה זו, לאפשר לכל תלמיד להרכיב את התפריט של מזונו הרוחני. אבל, פטור בלא כלום, אי אפשר!! ככל שביה"ס גדול יותר כך מתרבות האפשרויות שלו להציע לתלמידיו תפריט רוחני עשיר יותר ומרחב בחירה במקצועות הקודש. חובתו היא לנצל את האפשרויות האלו. גם בבי"ס קטן, חובה להוסיף חוגים תורניים במגוון רחב של מקצועות תורניים וכן קבוצות לימוד קטנות לפי בחירה.

לתגובות: aviner@neto.net.il לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232. אתר "לב אבות" - http://levavot.org.il. באתר - מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך, רבנים ופסיכולוגים.
גיליון  1 פרשה שופטים / התשובה הרגשית
ד"ר מיכאל אבולעפיה

שאלה: אני כבר לא מרגיש ... לא טוב וגם לא רע, פשוט לא מרגיש. האדישות הזאת מונעת ממני להתפלל מתוך הלב... האם יש פתרון לבעיה זו?

כוח ההכחשה
הקרירות הרגשית היא אבי אבות הטומאה הנפשית, כלומר המנעול העיקרי הנועל את רגשות הלב. הסיבה הראשונה של הקרירות הנה ה"הכחשה", ואולי צריך לבדוק לפני הכול האם יש סיבה להסתגרות הרגשית הזאת. לדוגמה כשמרגישים שילד מרוחק רגשית מנסים לדבר אתו, לדובב אותו, בלי להאשימו. לפעמים זה ייקח זמן רב עד שבאותה שיחה הוא ייפתח, ויספר על כך שמאוד נפגע באותו יום, שחבר קילל אותו, ושאביו שכח אותו והוא נשאר לבד בביתו וכד'. כך בדיוק אצל המבוגר... הצטברות של הרבה אכזבות, ייאוש והרמת ידיים, מביאה לכך שאין ללב אמון ביכולת לעמוד בקשיים. זהו כוחו של ה"עמלק שבלב", קול הספק, האויב העיקרי של חיי הנפש. "וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּוֹר דור" (שמות יז, טז). הוא אוחז בין י"ה לו"ה, כלומר בין עולם המחשבה לעולם המציאות, בין הופעת הרצון והאמון בעצמו לבין יישומו במציאות וברגשותיו. וכשהוא מנצח במלחמה... הוא לומד לחיות "על אש נמוכה", ללא תקווה שבאמת הוא יהיה אי פעם השחקן העיקרי של חייו. זאת הסיבה שהוא מבלה את רוב שעות היום בלשכוח, להעביר את הזמן, לברוח מעצמו, כי הרי אין הוא אדם שראוי להתחבר לקיומו...

הפתרון: להתחבר למקומי
אולם, עתיד (היום!) עמלק להיכחד מנפשנו כי הרי אנחנו יוצרים את היצר הרע של עצמנו. אין לנו אלא להאמין שקיומנו הוא תוצאה של רצונו יתברך, שרצה אותנו ללא אשמה כלל, ואם כן למה לנו להיכנס לדימיונות? לכן בטוח שאני שווה הרבה מאוד, החיים שלי הם בעלי ערך, וחבל לי על כל רגע מול סרט חסר תוכן, וכפי שאומר רבי יוחנן: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא), כי אין עבודה שבלב אלא תפילה. התפילה היא שורש עבודת המידות, שהרי בלי להרגיש טפל אליו יתברך, איך אפשר להתחבר לעצמי? ובגמרא במסכת ברכות, "אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלוהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו" (ברכות ו, ב). יש בפסיכולוגיה מושג של יצירת מקום - לזולת, לה' ולעצמי. ד"ו וויניקוט מדבר על המרחב המעבר , כלומר המקום שהאדם לומד להיות עם עצמו לשם שמים, ללא אינטרס. "אז בוא נעצור את מרוץ החיים רק לרגע, ונביט מלמעלה, נראה מה קורה!", שר אודי דוידי. הקובע מקום לתפילתו הוא האדם שמתפלל מתוך קביעת מקום נפשי שבו מותר לדבר, לבכות או לשמוח, להיות אני איך שאני, בלי מחסום של לחץ חיצוני, בלי לרצות לרצות, בלי אשמה, להיות מה שאני. אם זה ידוע לנו, מהן המניעות שבגללן איננו מצליחים לחיות כך?

שלוש המניעות
שלוש מניעות יוצרות כעין מסך בינינו לבין עצמנו, ואלו הן: 1. הגלות הארוכה שפגעה בנפש ישראל קשות, הרחיקה אותנו מחיותה. 2. כוח ההרגל, המקור לכל התקיעות שבחיינו. 3. האווירה הרוחנית-רגשית של הבית, המושגים שאותם ספגתי כל ימי ילדותי – וזוהי המניעה העיקרית, כמובא בפסוק: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אלו הן המניעות שמנתקות אותנו מהרצון שלנו. אולם אני רוצה לחזור אל הארץ שלי, כלומר לברר לעצמי את הרצון האמתי שלי: מה אני באמת רוצה, מה אני עדיין מסתיר בפנים ורוצה לגלות, לברר לעצמי. אני רוצה לצאת ממולדתי, מההרגלים של "ככה זה, ככה חושבים, ככה אנחנו, אני כזה, אנחנו מסוג זה". לא להאמין לא באסטרולוגיה, ולא במה שאומרים בחדשות, ולא באמירות שליליות ולא בקולו של הספק. אך בעיקר אני רוצה לצאת מבית אבי ואמי, לגלות את הקול שלי ולא להרגיש רק כמו הד לקולם. לכן אני לומד לצעוק אל ה', לשיר, לומר את דבריי. פעם היה טיפול בצעקה, streamtherapy, והיום יש להתפלל, "הלוואי והייתי מתפלל כל היום!".

לחבר ולהתחבר
לכן, חלה על כל אחד החובה לחבר ולהתחבר. כל אחד צריך לחבר את החיבור שלו, לכתוב את רעיונותיו, ליצור את היצירה שלו, כל אחד לפי תחומו. רק מתוך זה אפשר להתחבר אל הרצון הפנימי. אולם באופן פרדוקסאלי לחלוטין, ככל שאני מחפש את רצוני אני נתקע יותר בקיר, כי הרי ככל שאני מסביב לעצמי, ואני רוצה לרצות ולהרגיש, אני מיד מעמיד כוח נרקיסיסטי, או גאווה כזאת שמרחיקה אותי מעצמי. לכן כל העבודה הזאת של התשובה הרגשית דורשת שני תנאים: התנאי הראשון הוא ענווה, והבנה שאין אני מתחבר אלא דרך הכנעה אליו יתברך כפי שהלל היה אומר: "עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצונו" (אבות ב, ד). אתה תדע מה שאתה רוצה דרך ביטול רצונך אליו. העצה הפרקטית היא לרשום בסוף היום, סוף השבוע, סוף החודש, סוף השנה תכנית עם החלטות, שהן החיבור האישי, השירה של כל אחד. המטרה היא לחזק את נקודת הרצון, כלומר את מה שהוא רוצה ממני. החיבור לקרובים ולחברים תלוי בחיבור זה, כי הרי אם אני לא אני – מי ירצה להיות אתי? התנאי השני הוא השמחה בעבודה, לשמוח בעצם היותי עובד בכיוון הנכון, לשמוח בכל הטוב שה' נטע בעולמו, כי הרי עבודה בעצבות היא חזרה אל הרצינות, אל הקרירות.

תפילה עם המדמה
אחרי שהצלחנו לשחרר את הרגש שלנו, נוכל לאזנו עם השכל. עד עכשיו השכל היה עומד בקרירותו ולא מאפשר לי להתחבר לעצמי. עכשיו שהרגש חזר אליי, הוא צריך לעבור זיכוך, וזה על ידי השכל, אבל שכל חם החושב טוב ושורשי. שניהם מכוונים אל חיבור העל, אל האמונה באל אחד ובעצמי כחלק מהרצון הכולל. ה"שריר" הנפשי הפועל במקומות האלה הנו המדמה. הרב קוק מסביר לנו את החיבור בין הרגש, השכל והמדמה בקשר לתפילה. "'אמר להם [ר' אליעזר]: כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים' (ברכות כח, ב). יסודתה של עבודת התפילה היא בהרגש וגם בהתעוררות הכוח המדמה, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום לאדם שבעוז חשקו יצא מן העולם ומהלך החיים יהא לו לזרא. על כן, תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, ודעו בדעת ובהבנה לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד..." (עולת ראי"ה ד, רסג).

זהו השלב הראשון של התשובה, התשובה הרגשית, להתעורר אל עצם החיים, אך לזכור שזהו רק שלב אחד, וכמו שהאישה אומרת לבעלה: "אי אפשר בלעדיך ואי אפשר אתך", כלומר אי אפשר לחיות ללא רגש, אך חשוב לצרף את הרגש עם שלבי ההכרה, הציור הפנימי, המידות, המעשים המתוקנים כי הרי אין כוח שלא צריך להחזיר אל שורשו... כל זה נגלה בשבועות הבאים...
גיליון  1 פרשה שופטים / התשובה הרגשית
ד"ר מיכאל אבולעפיה

שאלה: אני כבר לא מרגיש ... לא טוב וגם לא רע, פשוט לא מרגיש. האדישות הזאת מונעת ממני להתפלל מתוך הלב... האם יש פתרון לבעיה זו?

כוח ההכחשה
הקרירות הרגשית היא אבי אבות הטומאה הנפשית, כלומר המנעול העיקרי הנועל את רגשות הלב. הסיבה הראשונה של הקרירות הנה ה"הכחשה", ואולי צריך לבדוק לפני הכול האם יש סיבה להסתגרות הרגשית הזאת. לדוגמה כשמרגישים שילד מרוחק רגשית מנסים לדבר אתו, לדובב אותו, בלי להאשימו. לפעמים זה ייקח זמן רב עד שבאותה שיחה הוא ייפתח, ויספר על כך שמאוד נפגע באותו יום, שחבר קילל אותו, ושאביו שכח אותו והוא נשאר לבד בביתו וכד'. כך בדיוק אצל המבוגר... הצטברות של הרבה אכזבות, ייאוש והרמת ידיים, מביאה לכך שאין ללב אמון ביכולת לעמוד בקשיים. זהו כוחו של ה"עמלק שבלב", קול הספק, האויב העיקרי של חיי הנפש. "וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּוֹר דור" (שמות יז, טז). הוא אוחז בין י"ה לו"ה, כלומר בין עולם המחשבה לעולם המציאות, בין הופעת הרצון והאמון בעצמו לבין יישומו במציאות וברגשותיו. וכשהוא מנצח במלחמה... הוא לומד לחיות "על אש נמוכה", ללא תקווה שבאמת הוא יהיה אי פעם השחקן העיקרי של חייו. זאת הסיבה שהוא מבלה את רוב שעות היום בלשכוח, להעביר את הזמן, לברוח מעצמו, כי הרי אין הוא אדם שראוי להתחבר לקיומו...

הפתרון: להתחבר למקומי
אולם, עתיד (היום!) עמלק להיכחד מנפשנו כי הרי אנחנו יוצרים את היצר הרע של עצמנו. אין לנו אלא להאמין שקיומנו הוא תוצאה של רצונו יתברך, שרצה אותנו ללא אשמה כלל, ואם כן למה לנו להיכנס לדימיונות? לכן בטוח שאני שווה הרבה מאוד, החיים שלי הם בעלי ערך, וחבל לי על כל רגע מול סרט חסר תוכן, וכפי שאומר רבי יוחנן: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא), כי אין עבודה שבלב אלא תפילה. התפילה היא שורש עבודת המידות, שהרי בלי להרגיש טפל אליו יתברך, איך אפשר להתחבר לעצמי? ובגמרא במסכת ברכות, "אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלוהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו" (ברכות ו, ב). יש בפסיכולוגיה מושג של יצירת מקום - לזולת, לה' ולעצמי. ד"ו וויניקוט מדבר על המרחב המעבר , כלומר המקום שהאדם לומד להיות עם עצמו לשם שמים, ללא אינטרס. "אז בוא נעצור את מרוץ החיים רק לרגע, ונביט מלמעלה, נראה מה קורה!", שר אודי דוידי. הקובע מקום לתפילתו הוא האדם שמתפלל מתוך קביעת מקום נפשי שבו מותר לדבר, לבכות או לשמוח, להיות אני איך שאני, בלי מחסום של לחץ חיצוני, בלי לרצות לרצות, בלי אשמה, להיות מה שאני. אם זה ידוע לנו, מהן המניעות שבגללן איננו מצליחים לחיות כך?

שלוש המניעות
שלוש מניעות יוצרות כעין מסך בינינו לבין עצמנו, ואלו הן: 1. הגלות הארוכה שפגעה בנפש ישראל קשות, הרחיקה אותנו מחיותה. 2. כוח ההרגל, המקור לכל התקיעות שבחיינו. 3. האווירה הרוחנית-רגשית של הבית, המושגים שאותם ספגתי כל ימי ילדותי – וזוהי המניעה העיקרית, כמובא בפסוק: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אלו הן המניעות שמנתקות אותנו מהרצון שלנו. אולם אני רוצה לחזור אל הארץ שלי, כלומר לברר לעצמי את הרצון האמתי שלי: מה אני באמת רוצה, מה אני עדיין מסתיר בפנים ורוצה לגלות, לברר לעצמי. אני רוצה לצאת ממולדתי, מההרגלים של "ככה זה, ככה חושבים, ככה אנחנו, אני כזה, אנחנו מסוג זה". לא להאמין לא באסטרולוגיה, ולא במה שאומרים בחדשות, ולא באמירות שליליות ולא בקולו של הספק. אך בעיקר אני רוצה לצאת מבית אבי ואמי, לגלות את הקול שלי ולא להרגיש רק כמו הד לקולם. לכן אני לומד לצעוק אל ה', לשיר, לומר את דבריי. פעם היה טיפול בצעקה, streamtherapy, והיום יש להתפלל, "הלוואי והייתי מתפלל כל היום!".

לחבר ולהתחבר
לכן, חלה על כל אחד החובה לחבר ולהתחבר. כל אחד צריך לחבר את החיבור שלו, לכתוב את רעיונותיו, ליצור את היצירה שלו, כל אחד לפי תחומו. רק מתוך זה אפשר להתחבר אל הרצון הפנימי. אולם באופן פרדוקסאלי לחלוטין, ככל שאני מחפש את רצוני אני נתקע יותר בקיר, כי הרי ככל שאני מסביב לעצמי, ואני רוצה לרצות ולהרגיש, אני מיד מעמיד כוח נרקיסיסטי, או גאווה כזאת שמרחיקה אותי מעצמי. לכן כל העבודה הזאת של התשובה הרגשית דורשת שני תנאים: התנאי הראשון הוא ענווה, והבנה שאין אני מתחבר אלא דרך הכנעה אליו יתברך כפי שהלל היה אומר: "עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצונו" (אבות ב, ד). אתה תדע מה שאתה רוצה דרך ביטול רצונך אליו. העצה הפרקטית היא לרשום בסוף היום, סוף השבוע, סוף החודש, סוף השנה תכנית עם החלטות, שהן החיבור האישי, השירה של כל אחד. המטרה היא לחזק את נקודת הרצון, כלומר את מה שהוא רוצה ממני. החיבור לקרובים ולחברים תלוי בחיבור זה, כי הרי אם אני לא אני – מי ירצה להיות אתי? התנאי השני הוא השמחה בעבודה, לשמוח בעצם היותי עובד בכיוון הנכון, לשמוח בכל הטוב שה' נטע בעולמו, כי הרי עבודה בעצבות היא חזרה אל הרצינות, אל הקרירות.

תפילה עם המדמה
אחרי שהצלחנו לשחרר את הרגש שלנו, נוכל לאזנו עם השכל. עד עכשיו השכל היה עומד בקרירותו ולא מאפשר לי להתחבר לעצמי. עכשיו שהרגש חזר אליי, הוא צריך לעבור זיכוך, וזה על ידי השכל, אבל שכל חם החושב טוב ושורשי. שניהם מכוונים אל חיבור העל, אל האמונה באל אחד ובעצמי כחלק מהרצון הכולל. ה"שריר" הנפשי הפועל במקומות האלה הנו המדמה. הרב קוק מסביר לנו את החיבור בין הרגש, השכל והמדמה בקשר לתפילה. "'אמר להם [ר' אליעזר]: כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים' (ברכות כח, ב). יסודתה של עבודת התפילה היא בהרגש וגם בהתעוררות הכוח המדמה, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום לאדם שבעוז חשקו יצא מן העולם ומהלך החיים יהא לו לזרא. על כן, תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, ודעו בדעת ובהבנה לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד..." (עולת ראי"ה ד, רסג).

זהו השלב הראשון של התשובה, התשובה הרגשית, להתעורר אל עצם החיים, אך לזכור שזהו רק שלב אחד, וכמו שהאישה אומרת לבעלה: "אי אפשר בלעדיך ואי אפשר אתך", כלומר אי אפשר לחיות ללא רגש, אך חשוב לצרף את הרגש עם שלבי ההכרה, הציור הפנימי, המידות, המעשים המתוקנים כי הרי אין כוח שלא צריך להחזיר אל שורשו... כל זה נגלה בשבועות הבאים...
גיליון  5 פרשה נח / נמלטים מעולם הדמיון
במדרש (שוחר טוב) בתהלים מזמור ז' מובא. בשעה שאמר הקב"ה לנח שיכניס
שנים שנים מכל החי אל התיבה, נכנסו כל אחד וזוגו עמו. בא השקר אף הוא
ורצה להכנס, אמר לו נח אין אתה יכול להכנס, אלא א"כ תמצא לך בן זוג.
הלך השקר, פגע בפחתא )הפסד, פחת( והציע לו להיות לו לבן זוג. אמר לו
הפחתא, ומה אקבל בשכרי. אמר לו, כל מה שאעשה יהא שלך. נתרצה לו
ונכנסו שניהם אל התיבה. כיון שיצאו, היה השקר פועל ועושה, והפחתא, היה
נוטל כל מה שעשה. בא השקר וחיפש את מה שיצר, ולא מצאו. כששאל את
הפחתא להיכן נעלמו כל מעשיו, אמר לו, וכי לא כך וכך סיכמנו שכל מה
שתעשה אטול בשכרי, ולא היה לו לשקר פתחון פה. מסיים המדרש שעל זה
נאמר "הרה עמל וילד שקר", לאמור כי שקר מוליד שקר.
ונראה לפרש כוונת מדרש נפלא זה, דהנה כך טבע הקב"ה בעולמו, שכל
מציאות גשמית נבנית ומתקיימת בשיתוף השכר והנקבה, וכידוע שכן הוא
בכל הבריאה בחי ובצומח ואף בכוחות הרוחניים קיימת בחינה זו. והנה
בשעה שהשקר שאף הוא כח רוחני - כח הרע בעולם, וכמאמר חז"ל "הוא
היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המות" - רצה להכנס אל התבה )שאף הכוחות
הרוחניים הוזקקו להיכנס אל התיבה על מנת להשרד(, אמר לו נח הלא אתה
אינך זקוק כלל לתיבה, כי כח הרע שבעולם אינו אלא בדמיון ואין לו קיום
כלל. וכעין שהכשיל השטן את עם ישראל בחטא העגל בהראותו להם דמות
משה רבינו כאילו שמת הוא, וכן בכל התאוות וההנאות המדומות הנאות של
שקר, שברע שחלפו עברו, האדם מתפכח מהם, ומיצר על שנכשל ונשאר עם...
רוח וחדלון, אפס תוהו אין בו ממש. וזהו שאמר לו נח שאין לו בת זוג ורצה
לומר לו בזה כי כל הבריאה יש לה איזשהו קיום ומציאות קיימת לכל הפחות
זמנית, אבל השקר "אין לו רגלים", ואין לו מציאות אמיתית אף לשעתה,
והתיבה איפוא למה לו? הלך השקר בפחי נפש עד אשר "נשא אשה" את
הפחתא. מעתה הצליח בדרך זו ליצור דבר שעד עתה לא היה קיים, מציאות
שאינה מציאות, שקר שאפשר לחוש אותו ולמששו. אף כי באמת אף זה הבל
ורעות רוח וכמו שמסייים המדרש "הרה עמל וילד שקר".
מעתה בכל אשר תפנה ותראה כיצד השקר בונה לו דברים נפלאים ובכל אשר
הרשע משקיע ברשעו, מצליח, דע כי מגדלים פורחים באויר יש כאן, דמיון
בעלמא ועורבא פרח. אלא שבאופן זמני ע"י ה"שידוך" עם הפחתא, אשליה
של מציאות יש כאן, זה הנקרא בלשונינו "טעות אופטית", עד כי יבוא אור
האמת ויתגלה קלונו לעיני כל.



אמרי פי

רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונוושעה

נראה ש"הושיענו ונוושעה" ג"כ הכוונה מנגע ומחלה, שהרי אנו עומדים
בברכת רפאנו. וא"כ צ"ב מהו "רפאנו ונרפא" ומהו "הושיענו ונוושעה"?


א. ואפשר שבקשת רפואה היא על חולי שבדרך הטבע יש לו רפואה, ובקשת
ישועה הוא על חולי שבדרך הטבע אין לו רפואה.
ב. עוד ייתכן, דלשון רפואה מתפרש לאו דוקא על שינוי מחולי לבריאות, אלא
קיום בבריאות בלא חולי ג"כ קרוי רפואה. וכמו בברכת "אשר יצר" אנו מודים
לקב"ה על קיומנו בבריאות ומסיימים: "רופא כל בשר ומפליא לעשות". וכן
בפר' בשלח: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה'
רופאך" הביא ה"שערי אהרן" בשם ראב"ם שפי' מצילך מלחלות, כפשטות
הפסוק. )עיין שם מה שהביא מן הרמב"ם פ"ד הל' דעות הל' יג.(
א"כ י"ל: "רפאנו ה' ונרפא" - קייימנו בבריאותינו,
ואם ח"ו נחלה - "הושיענו ונוושעה" )"עבודת לבב"(


מעשי הגדולים


ותמלא הארץ חמס )ו' י"א(


מעשה היה בזמן האר"י ז"ל, שר' אברהם גלאנטי ז"ל ביקש ממנו שיסתכל
במצחו ויראה אם רשום בו שמץ עוון. הסתכל האר"י ז"ל במצחו ואמר לו: אני
רואה שרשום במצחך שמץ גזל. השתומם ר' אברהם ואמר: אם יש בי עוון גזל,
אנא אני בא. והלך לביתו אבל ועצוב, ולבש שק ואפר וקרא לכל הפועלים
שהיו אורגים בשבילו בגדים, ואמר להם: דעו שאני בשר ודם ואינני רוצה
לגרום לעצמי להכנס לגיהנם. לכן אם מכאן ואילך תדקדקו בשכרכם לקחת
ממני עד הפרוטה האחרונה, טוב. ואם לאו, לכו לשלום ואינני רוצה שתעבדו
עוד למעני. אמרו לו הפועלים: מיום שהתחלנו לעבוד אצלך ראינו ברכה
בכסף שלקחנו ממך ולא עשינו חשבון במה שנתת לנו. אמר הרב: עכשיו יודע
אני מדוע יש בידי מכשול גזל. כיון שלא עשינו חשבון כמה כסף אני חייב
לכם. ועכשיו, אשים כסף לפניכם, וכל אחד יקח כמה שרוצה, ותמחלו לי על
העבר. ר' אברהם שם לפניהם את הכסף, אבל אף אחד לא לקח אפילו פרוטה
אחת. חוץ מאשה אחת שהושיטה ידה ולקחה שתי פרוטות. בעבור היותה
אורגת מומחית. וכל הפועלים אמרו: אנו מוחלים לך במחילה גמורה עד סוף
פרוטה אחרונה.
אח"כ הלך ר' אברהם לבית המדרש של האר"י, הסתכל האר"י במצחו ואמר:
עכשיו אינני רואה שום סימן.
גיליון  4 פרשה בראשית / אין נותנים לאדם שום דבר בלא תפילה
"ובשלישי שכתוב תוצא הארץ לא יצאו אלא על פתח קרקע ועמדו עד יום
שישי. ולמה, כי המטיר, ומ"ט לא המטיר. לפי שאדם אין לעבוד את האדמה,
ואין מכיר מטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל
עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים". (רש"י)


הג"ר ירוחם ליבוביץ זצ"ל המשגיח דישיבת מיר למד מכאן בספרו "דעת
תורה" יסוד חשוב: אין נותנים לאדם שום דבר בלא תפילה.
יסוד זה מוצאים אנו במקומות רבים בתורה. האבות הק' עם כל מעלתם
הכבירה, לא השיגו שום דבר בלא תפילה. אברהם אמר: "ה' אלקים מה תתן
לי, ואנכי הולך ערירי". שרי היתה עקרה אין לה ולד, ולא ניתן לה אלא
בתפילה. וכן יצחק ורבקה וכך גם אצל לאה ורחל. בלאה נאמר: "וירא ה' כי
שנואה לאה ויפתח את רחמה". ועל רחל נאמר שם: "ורחל עקרה" עד שאמרה
ליעקב: "הבה לי בנים". וכן אמרה להלן "וגם שמע בקולי".וכי לא היו להם
לאבות ולאמהות די זכויות כדי להושע? אעפ"כ לא זכו לכלום בלא תפילה.
גם גאולת מצרים, אף שכבר הובטח עליה לאבות מ"מ נאמר "וישמע ה' את
נאקתם". משמע שלולי תפילתם לא היו נושעים. וכן מעשה העגל, במרגלים
ובקרח, הכל לא נושעו אלא ע"י תפילה.
נמצא שכך נחקק בבריאה מראשית יצירתה, ששום דבר לא יצמח ולא ינתן -
לא הישג גשמי לא הישג רוחני - עד שיבוא אדם ויקחם בכח התפילה. ומה
שמצאנו שכל הנברא בעולם הוא ברשותו של אדם, אין זה רק התחלת הדברים
הנצרכים לאדם כדי שעל ידם יכיר שעליו להתפלל עליהם. אחרי תפילותיו
יתנו לו באמת, אך בלעדיהן לא ישיג מאומה. שכן זהו יסוד גדול - אין נותנים
שום דבר, אלא על האדם בעצמו לקחת. ובמה? - בתפילה.
עפי"ז ביאר המשגיח דמיר כמה עניינים נוספים. בסיום דבריו כתב: "אלא
שכן ודאי הוא סודה של תפילה היא הבוקעת ועולה בוקעת ויורדת ולוקחת
מתנות לאדם. והוא אמרם ז"ל (ברכות ל"ב): "א"ר אלעזר גדולה תפילה יותר
ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים ממשה רבינו ע"ה אף על פי כן
לא נענה אלא בתפילה, שנאמר (דברים ג') "אל תוסף דבר אלי וגו"' וסמיך
ליה "עלה ראש הפסגה".
יתבונן האדם בכל האמור בהכרח של תפילה ובאשרה הגדול, כי מובטח הוא
ודאי בטוב תוצאותיה.
גיליון  54 פרשה ראש השנה / היום הרת עולם
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומעורותיו שיארעו לו בשנה הבאה. שנאמר: "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" - מראש השנה נידון מה יהא בסופה" )מסכת ראש השנה דף ח, עמוד א'(


ואמרו חכמינו )כנ"ל דף טז ע"א(: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". שעוברים לפניו אחד - אחד, בזה אחר זה, ואעפי"כ כולם נסקרים בסקירה אחת. שנאמר )תהילים לג(: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". הקב"ה שהוא היוצר רואה ללב כולם ביחד ומבין לכל מעשיהם.


אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה;
1( אחד של רשעים גמורים
2( אחד של צדיקים גמורים
3( ואחד של בינונים.


צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים - תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים.
זכו - )ועשו תשובה( נכתבים לחיים; לא זכו )שלא עשו תשובה( - נכתבים למיתה )ר"ה טז:(.


ומפני שני טעמים עיקריים נקבע ראש השנה ליום הדין.

1( לפי שביום זה נגמרה בריאת העולם ועלה במחשבה תחילה להנהיג את העולם במדת הדין, לפיכך נקבעה תחילת השנה ליום הדין.


2( ביום זה עמד אדם הראשון בדין, ושב בתשובה ונמחל לו, ואמר לו הקב"ה: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך ךעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס.


שני הטעמים אלא מרומזים בתפילת המוסף שאנו אומרים בראש השנה: "כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש, להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית. מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית - זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". זכרון ליום הראשון של גמר בריאת העולם, וזכרון ליום הדין הראשון.
והוסיפו קדמונינו ואמרו: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה הוא מדת בשר ודם;
מדת בשר ודם - דן את אוהבו בשעת רצונו, כדי לרחם עליו, ואת אויבו בשעת כעסו, כדי להיפרע ממנו במיצוי הדין, - והקב"ה אינו כן, אלא דן את העולם כולו )וגם את עוברי רצונו(, בשעת רצונו בלבד, בחדש תשרי שיש בו מועדים ומצוות הרבה; שופר וכפור, סוכה וארבע מינים, והקב"ה מתרצה לבריותיו בחדש זה.
גיליון  53 פרשה נצבים / הגיע זמן התשובה
ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים
אתמהה, וכי החיים נמסרו לבחירת האדם, הלא כמה וכמה כבר שייחלו,
רצו בחיים ונקטפו בדמי ימיהם, או אף בערוב ימיהם שלא בטובתם ועל
כורחם? ואם נפרש שהכוונה היא על החיים הרוחניים, קיום המצוות
ושמירתם מן העבירות, הלא בלאו הכי כבר האריכה התורה לצוות עלינו
על רמ"ח עשין, ושמירה מעבירות בשס"ה לא תעשה. ומה ועל מה איפה
בא חיוב זה של "ובחרת בחיים"?
והנה נוכל לפרש על פי המקובל ומפורסם היום אף על ידי הרופאים,
שהחיים במדה מסוימת תלויים הם ברצון האדם. שהרבה מן החולים
במחלות קשות ואף חשוכות מרפא, כל זמן שרצון החיים מפכה בהם,
כשעדיין לא איבדו את התקוה לחיים ונאבקים על כך, עודם חיים עמנו.
ובשעה שהיאוש חדר אל ליבם, באותו רגע אבדה תקותם, וגזרו על עצמם
גזר דין מוות ר"ל.
לפי"ז דברים כפשוטם, מבקש הקב"ה מאתנו לא להתייאש מן החיים, משום
"כי לכלב חי הוא טוב מן הארי המת" וכל אשר יחובר אל החיים יש לו
תקוה. ובכל מצב שהוא, יפה שעה אחת של תורה ומצוות בעוה"ז, - אף
המלווים, ואולי דווקא כאלו המלווים ביסורים ובסבל- מכל חיי העוה"ב.
אמנם ביתר עומק יש לך לדעת כי גם איכות החיים תלויה היא ברצון האדם
וכמו שבחיים עצמם יש מדרגות. יש אדם בריא ער או ישן, מחוסר הכרה או
גוסס. ואינו דומה איכות החיים בין האחד לחברו, כן הוא בחיים הרומניים
עצמם, שרשעים בחייהם קרואים מתים. ואף בזה לא דומה חיי האחד
לחברו. זהו החידוש הנורא כאן שהאדם הוא הבוחר בעצמו כיצד לחיות אם
חיים פשוטים ארציים ומגושמים, או למעלה מכך אין סוף מדרגות.
דרך וטבע העולם שככל שהאדם מהגבר, יש לו מסגרת קבועה של חיים
שהציב הוא לעצמו. ומשנה לשנה הולכת היא ומתחזקת, ונראית כבלתי
ניתנת לשינוי. כל אדם לפי מדרגתו, באשר הוא שם. ובא ע"ז הכתוב
"ובחרת בחיים", לומר כי בחירת מצבו של האדם ומדרגתו, לעולם ניתנת
היא לשינוי, לפריצת מסגרות ולשינוי צורת החיים הרוחניים של האדם.
וידע האדם בנפשו נאמנה שאם עד היום יצא ידי חובתו בקביעת שעת
לימוד לתלמוד תורה, או בנתינת סך מסוים ומוגבל לצדקה משום ש"אין לו
זמן ואין לו אפשרות ליותר מכך", ידע בבירור כי באמת יש לו אפשרות, ויש
לו יכולת, ובבחירתו הוא.
נצרכת וחשובה ידיעה זו עד מאוד ערב יום הדין, בפרוס השנה החדשה
הבעל"ט. הוא זמן של קבלת לעתיד, לשינוי ולהתחדשות. שבזכות קבלה
נכונה נזכה להכתב ולהחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים, ולשלום.



אמרי פי


אנו מתפללים ומתחממים שהקב"ה לא יקח מאתנו את רוח קדשו. היינו את
הקדושה שהטביע בנו עם קבלת התורה, אולם השטן מתחכם ליטול
מישראל את כח קדושתם, והוא עושה זאת בדרך עקיפין, על ידי שהוא
מגרה בהם את התאווה. בנות ישראל מתהלכות ברחובות ובשווקים
בפריצות נוראה, וזה מעשה השטן שבכל מקום שמסתכל האדם הוא רואה
את הערוה, ובגלל זה השכינה ח"ו מסתלקת מישראל, וכמ"ש חז"ל )סנהדרין
קו( על הפסוק )במדבר כח,ב("ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ערומות פגעו
בהם". והכתוב צווח ואומר )דברים כג,טו("והיה מחניך קדוש ולא יראה בך
ערות דבר ושב מאחריך", הרי שתלה הכתוב את קדושת עמנו בענין זה,
ובדבר שלפנים היה השטן חייב לעמול כמה שנים עד שעלה בידו לטמא
ח"ו, התחכם היום ועושה זאת בזמן קצר מאד, אוי לעיניים שכך רואות.
ואף שאין אנו במדריגה כה גבוהה שמחשבותינו תהיינה זכות וטהורות,
אבל בכל זאת חייב האדם להיות זהיר מאד שלא להביא עצמו לידי
הרהורים וכבר אמרו חז"ל )נדה יג(:המביא עצמו לידי הרהורים אין
מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
ע"כ מחויב כל אדם לתקן בביתו שלא יתהלכו ב"ב בזרועות מגולים, וכן
שכל לבושיהן יהיו כדין, כדי שלא יביא עצמו לידי הרהור, ואף אם ילעגו
עליו אל יחוש לזה, וכבר אמרו חז"ל
)עדיות פח,מו( מוטב לו לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה
אחת לפני המקום.
ובזכות זו יתן לנו ה' בנים תלמידי חכמים.
)מכתב גלוי מהח"ח זצ"ל ר"ח תמוז תרפ"ד(



מעשי הגדולים


לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא
בספר "תולדות אדם" )עמ' רטז( מובאים דברי ר' זלמל'ה זצ"ל אודות
העצלות, וכך מסופר שם:
פעם אחת העיר הצדיק משנתו את נערו העומד לפניו לשרתו, כדי ללמוד
עמו את שיעורו הקבוע. כאשר ראה שהנער מתעצל לקום, הביא לפניו מים
ואת בגדיו והחל להוכיח אותו בדברים רכים המושכים לב בני אדם
בעבותות האהבה לאביהם שבשמים.
וכה דיבר:
העצלה והרפיון במעשה המצוות עוון גדול הוא. אם היה אדם ישן תשוש
על מטתו בליל סגריר ואופל מתחת השמיכה החמה, ולפתע היו מודיעים לו
שאי שם מונח מטמון של זהב ובאפשרותו להגיע לשם ולקחתו לעצמו, אין
ספק שהאיש יקום בזריזות מופלאה ויסלק עצלותו מעליו.
במהירות רבה ילבש את בגדיו מבלי לשים לב לסדר הנכון וירוץ כצבי מבלי
להרגיש באבני נגף ומכשולים העומדים בדרכו. כל מחשבתו בשעה זו תהא
נתונה להגשמת שאיפתו להגיע ראשון למקום המטמון לבל יקדימנו אחר.
כל זה מדובר בחפצי העולם הזה, אשר על כגון דא נאמר: "כי לא במותו
יקח הכל לא ירד אחריו כבודו". כל שכן שעל האדם לרוץ כצבי בלא עצלות
לעשות רצון אביו שבשמים. החלש יאמר גיבור אני, כי טוב סחרה מכל
סחורה, ערך כל העניינים הרוחניים יקר מזהב ומפז וכל חפצים לא ישוו
להם.


גיליון  52 פרשה כי תבא / אין יראת אלוקים והרגוני
דור המדבר, הוא הגרעין והיסוד ממנו נבנית האומה הישראלית, ענקי
הרוח, דור של מקבלי התורה הנקראים דור דעה, חוצים את הירדן, נעמדים
משני צדי ההרים, ובעמק עומדים הלויים לשאת את הברכה והקללה. והנה
למשמע הקללות תצילנה האוזנים. "ארור מקלה אביו ואמו... ארור מסיג
גבול רעהו... ארור שוכב עם כל בהמה... עם חותנתו". וכי אותה אומה
נפלאה זקוקה להתראה על מעשים מכוערים כאלה, הלא גם העמים
הפחותים לא חשודים על מעשים שפלים מעין אלו?
והנה על פי דרך בעלי מוסר למדנו כיצד לפרש שדברים כפשוטם, וכמו
שאמר אברהם "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר
אשתי", לומר בזה שהאדם בעל המדרגה הגבוהה ביותר, במדות טובות
ומתוקנות, בלא יראת אלוקים יכול להגיע עד דיוטא התחתונה ממש, ורמז
להם שבלא דביקות בתורה ומצוותיה, עד להיכן עלולים להגיע ח"ו.
אמנם אופן נוסף יש לנו לפרש, וזה ע"פ המקובל בעולם שבשעת הסכם בין
שני צדדים דרך הוא לעשות חוזה מפורט הכולל את סעיפי ההסכם על כל
פרטיו. והנה בשעה שנכנסו עם ישראל לארץ עשויים היו אומות העולם
לומר - ובצדק - ליסטים אתם שכבשתם ארצות ז' אומות, לולי מה ששם
הקב"ה בפיהם לומר כי כל הארץ של הקב"ה היא ונתנה לאשר ישר בעיניו.
אלא שנתינת הארץ היתה בתנאי, ובכניסתם לארץ מיד נעשה התנאי
וה"חוזה" בין כנסת ישראל להקב"ה, בהעמדת אבנים ובו כתיבת כל דברי
התורה.
בהעמדתם על ההרים למען ישמעו כל הברכות המובטחות מצד אחד,
והקללות באם ח"ו לא יעמדו בתנאים על כל הפרטים. ולא די בזה כי אם
בשמיעת פרשה ארוכה של תוכחות המוזכרת בפרשתינו. כל זה למען ידעו
כי לא בדם ובכיבוש מלחמה יזכו בארץ. ולא ב"חלוציות והגשמה". כי אם
בשמירת התורה ובקיום מצוותיה בלבד. וברגע של הפרת הברית ח"ו, יבואו
כל הקללות האלו האמורות, עד מצב אשר תקיא הארץ את יושביה, וברגע
של שמירת הברית הרי לא יצטרכו למלחמה, כי "יתן ה' את אויביך הקמים
עליך נגפים לפניך, בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו לפניך".
לא יהיו זקוקים לעמל וטרחה בישוב הארץ, כי "יפתח ה' לך אוצרו הטוב
השמים לתת מטר ארצך בעתו". ויבואו לארץ אשר הובטח בה "בתים
מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו', כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת
ושבעת", ושפע ברכה גשמית בכל דבר עד בלי די.



אמרי פי

אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה
בכל ברכות הבקשה לא מצינו הקדמה של שבח לפני הבקשה, אלא
שמתחילים מיד בבקשה:
רפאנו ה', ברך עלינו, תקע בשופר וכדו', רק בברכת "חונן הדעת" טרם
שאנו מבקשים - חננו מאתך דעה וכו', אנו מקדימים לומר "אתה חונן לאדם
דעת", ענין זה דרוש ביאור.
מן הפסוק "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" דרשו חז"ל )ברכות נה( שאין
הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, )נראה ביאורו על פי מה
שאמרו שם מפרשים, שבחכמה כלי מלא מחזיק וכלי ריקן אינו מחזיק(.
על פי הקדמה זו מובן היטב ההבדל בין ברכת הדעת לשאר ברכות. כל שאר
הבקשות אינן תלויות בשום הקדמה, כי הקב"ה אינו מתנה את ברכתו או
את רפואתו דוקא למי שכבר מבורך ובריא במדת מה, וכן לענין סליחה, קבץ
גלויות וכדו', אבל בחכמה, יהיב הקב"ה חכמתא דוקא לחכימין, ואלולי
שכבר חנן אותנו הקב"ה בדעת לא היינו ראויים לתוספת דעת, על כן עלינו
להקדים ולשבח לקב"ה על שנתן לנו דעת זו שעל גבה אנו ראויים לבקש
תוספת.
)"עבודת לבב"(



מעשי הגדולים


"מכה רעהו בסתר":על לשון הרע הוא אומר)רש"י(.


בספר "החפץ חיים - חייו ופועלו", מספר תלמיד החפץ חיים, הרב ישר, מה
שאירע כשבא החפץ חיים עם כתב היד של ספרו אל אחד מגאוני הדור, רבי
ברוך מרדכי ליפשיץ, כדי לקבל הסכמה לספר.
הגאון הנ"ל לא הכיר את המחבר ובכל זאת כאשר עבר על הכתוב בו
נתרגש עד למאד. הוא התפעל מאד בראותו לפניו אברך למדן גדול וירא
שמים, וגם עניו במידה בלתישכיחה, שנטל על עצמו את המשימה ליצור
יצירה נפלאה כזאת.
לפני שנעתר הגאון לבקשת החפץ חיים לתת לו הסכמה, רצה לבדוק אם
אכן תוכו של המחבר הוא כברו. לכן, ביקש מכמה תלמידי חכמים להכנס
בדברים עם החפץ חיים לשוחח עמו בדברי תורה וגם במילי דעלמא.במילי
דעלמא, היתה הכוונה לפתוח בעניני יראת שמים ולהסב דרך אגב את
השיחה אודות אנשים שונים שמעשיהם מקובלים כמזיקים ליהדות, ולבחון
בדרך זו, כיצד מקיים החפץ חיים את הלכות לשון הרע.
אחד מאלו ששוחחו עם החפץ חיים היה ר' נתן נטע קמחי. לימים סיפר בנו
שאביו היה מספר ברוב התפעלות כי שוחח עם המחבר במשך שש שעות.
במהלך השיחה הם ניסו להוציא מפי החפץ חיים לפחות דיבור אחד של
לשון-הרע, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, חזרו לרבם ואמרו לו שר'
ישראל מאיר נזהר מאד בשמירת הלשון.
לאחר נסיון זה נתן לו ר' ברוך מרדכי בשמחה את הסכמתו. בהסכמה הוא
מתאר את המחבר כ"איש מהיר במלאכתו, מלאכת שמים, כי הרחיב באורו
אשר חלק מחכמתו, והוא נאה דורש ונאה מקיים".


גיליון  51 פרשה כי תצא / אופן הנצחון על האויבים כדוגמת נשיאת כפיים
"כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וכו'.. כי ה' אלוקיך מתהלך
בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות
דבר ושב מאחוריך".


כתב האברבנל "הנה מנהג העכו"ם הנה הוא אוכל כל תועבה ולהיות שטופי
זימה, חמס וגזל ירבו ולא יתבוששו וגם יתלבשו באכזריות חמה ושטף אף,
להיות גבורתם בכח האנושית, אבל מחנה ישראל קדוש יאמר לו להדבק
ההשגחה האלוקית בו כי אין מלחמתם בכח וגבורה אנושית כי אם בכח אלוקי
וברוחו להצילם מפגע רע ולתת אויביהם לפניהם".
ובלשוננו נאמר, כי אופן הנצחון על האויבים הוא כדוגמת נשיאת כפים שנשא
משה רבנו במלחמת עמלק . היא המלחמה הראשונה שנלחם עם ישראל נגד
הקמים עליו. וממלחמה זו היתה הוראה לדורות וקביעת דפוס ואופן המלחמה
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". ובא
ע"ז מדרש חז"ל הידוע "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה,
אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את
לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלים". שוב חזר משה
הזכירם כן בעומדם בפתח הארץ לאחר חטא המרגלים, "ואמר אליכם לא
תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם בכל
אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם".


אכן ברגע שלא היו ראוים לכך אמר להם ה' "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני
בקרבכם ולא תנגפו לפני אויבכם". כי הקב"ה הוא ליבם של ישראל וסוד
נצחונם, וברגע של סלוק השכינה הרי התוצאה הישירה היא של "ויצא האמרי
וכו' וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה".


ויש להוסיף עוד, כי באמת בחירת עם ישראל דווקא על שאר האומות להיותו
עם סגולה ובבחינת "בנים אתם לה'" אינה אלא בהתנהגותם כך, ובמצב ראוים
הם להקרא בנים. רק באופן זה מתקיים דבר זה של התהלכות ה' בקרב המחנה
להציל את בניו ולתת אויביהם לפניהם. אבל ברגע אשר ר"ל יראה בך ערות
דבר בטלה עדיפות ישראל, ובמצב הטבעי הלא כבשה אחת בין שבעים זאבים
אין לה קיום כלל, ובהכרח אשר יפלו בידי אויביהם.
דבר נוסף למדנו, כי נצחון ומיגור האויבים סכנה עצומה יש בה של שכחת
הבורא ע"י העוצמה וכח השליטה והרדיה שנוצר ע"י אותו נצחון, היא הרגשת
כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהוא שורש הגאווה והיסוד לכל
המדות הרעות. מטעם זה דוקא שם, רבה הקפידה על כל סטיה קלה מדקדוק
ושמירת המצוות, ומשום כן ראויה היתה פרשת "ויתד תהיה לך על אזנך"
להיות כתובה כאן לבל ישכח האדם לרגע אף בהיותו בינו לבין עצמו לדעת
שיש מי העומד וצופה רואה ומשגיח ללא הרף.



אמרי פי


"רפאנו ה' ונרפא". אנו מבקשים שהקב"ה בעצמו ישלח לנו את הרפואה
למכאובנו, כי יכולתו בלתי מוגבלת, ואילו יכולתנו של הרופא הגדול ביותר -
מוגבלת היא. ולכן כתוב )שמות כא,יט( "רפא ירפא", שהוא זקוק לרפאות
ולחזור ולרפאות עד שעולה בידו בע"ה, לרפאות כליל את החולה, ברם,
הקב"ה, מבקשים אנו ממנו: רפאנו ה' - ונרפא מיד, ללא שהיות, על ידי זה
אפשר להסביר את הכתוב :)בראשית יח,ב( "וירא והנה שלשה אנשים נצבים
עליו וירא וירץ לקראתם", תרי "וירא" למה לי? אלא מדגישה כאן התורה, כי
מיד כשראה אברהם את המלאך רפאל, מיד נרפא לגמרי עד שהיה מסוגל לרוץ
לקראתם ללא קושי.
)הח"ח - חייו ופועלו(


"רפאנו ה' ונרפא". מה ההבדל בין רפואה שהקב"ה בעצמו שולח לאדם לבין
רפואה שעל ידי בשר ודם? הרופא בא לרפאות את האדם, הרי זה הנין לזמן
רב, הוא חייב לבדוק, לעמוד על טיב המחלה, לבדוק איזהו התרופה הטובה
ביותר, לפעמים הוא טועה בתחילה בסימני המחלה ורושם תרופות שאינן
מתאימות, אחר כך חייב החולה להתחיל הכל מראש וכו'.
אולם הקב"ה, כביכול מרפה את האדם במלה אחת, כמ"ש: )תהילים קז,כ(
ישלח דברו- וירפאם.
מלה אחת מספקת. לכן אנו מבקשים "רפאנו ה'- שהקב"ה בעצמו ירפא אותנו,
ואז - ונרפא, מיד רפואה שלמה.
)ח"ח - חייו ופועלו(
גיליון  50 פרשה שופטים / טעמי המצוות
בפרשת השבוע מובאת מצוות מינוי המלך על ישראל
ומצאנו שנצטווה במצוות מיוחדות: לא ירבה לו סוסים ,ולא
ירבה לו נשים, מצוות שמבואר גם טעמם: לא ירבה לו
סוסים - למען לא ישיב את העם מצרימה. לא ירבה לו נשים
- כדי שלא יסור לבבו.


והנה בגמרא בסנהדרין מובא:
אמר רבי יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי התורה, שהרי
שתי מקראות נתגלה טעמן, ונכשל בהן גדול העולם. כתיב
"לא ירבה לו נשים", אמר שלמה אני ארבה ולא אסור,
וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב
"ולא ירבה לו סוסים", ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב,
וכתיב "ותצא מרכבה ממצרים כשש" וכו'.

ולפי זה פירש הגר"א את המשנה בשבת יא., דבמשנה שם
נאמר סתם "לא יקרא לאור הנר", ובברייתא שם פירשו
הטעם "שמא יטה". ור' ישמעאל שראה את הטעם אמר אני
אקרא ולא אטה, קרא והיטה. אמר "כמה גדולים דברי
חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר".


ופירש הגר"א דכוונת ר' ישמעאל היתה כמה גדולים דברי
חכמים שבמשנה, שלא פירשו את הטעם של האיסור, וכך
לא הייתי בא לידי הטיה. ורק מחמת שידעתי את הטעם מן
הברייתא לכן נכשלתי.


ומוכח מדברים אלו שאסור לכתוב את הטעם, ובאמת קשה
לפי זה, מדוע כתבה התורה את הטעם לגבי סוסים ונשים.
עוד צריך להבין מדוע היו התנאים דורשים טעמא דקרא,
אם הטעם הוא דבר מכשיל.

ואפשר לפרש כך את הענין. שהרי יש שני פירושים למילה
"טעם", אפשר לפרש מלשון "סיבה", שהטעם הוא סיבת
הדבר, ואפשר לפרש מלשון "תבלין", כלומר שהמצווה
מובנת יותר כאשר ממתיקים אותה ע"י טעם.

ומה שאמר ר' יצחק בסנהדרין מפני מה לא נתגלו טעמי
התורה, הכוונה שהתורה לא פירשה את סיבת המצוה. אבל
יש גם טעמים שהם הסברים מתוקים למצוות, כמו שדרשו
התנאים, וכמו שכותב ספר החינוך, שהם נותנים תוכן
והבנה למקיים המצווה, אבל אינם יכולים להיות סיבה
לעקירת המצוה, כיון שהם אינם הסיבה היחידה.
אמנם המלך, שעליו כתוב בפסוק "מלך אשר יבחר ד'
אלקיך בו", וכתב הרמב"ן שיהא נבחר ע"י אורים ותומים,
במצוות שלו היה ראוי לכתוב הטעם, משום שהוא הדוגמא
שמראה כניעה מוחלטת לציווי ד', שלמרות שמופיע הטעם,
ויש מקום "להסתדר עמו", בכל זאת מקיימים כפי ציווי ד'
לא פחות ולא יותר.


)וכך מפרשים בפרשת בהעלותך "ויעש אהרן ככל אשר
צוה" - מלמד שלא שינה, שכל אדם לפי גדלותו עלול
לשנות כפי הבנתו, ואהרן היה עבד גמור ולא שינה.(
ובפרט בדורינו, שישנה אשליה ודמיון כי יכולים אנו לרדת
ולהבין כל דבר עד שרשו ומהותו, ובכלל זה כל הוראה
שיוצאת ע"י גדולים שכבר יצא טבעם בעולם, וישנם אנשים
אשר אינם מוכנים לקיים עד אשר יובן להם אחרון הטעמים,
ובלא זה אינם מוכנים לעשות, ואינם יודעים שאדרבא, אם
ידעו את הטעם הרי זאת תהיה הסיבה שלא יקיימו -
וייכשלו.

וד' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.


האיש הירא

מי האיש הירא ורך הלבב
ר' יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו )רש"י(.

ולכאורה למה יחזור לביתו, הלא יכול הוא להרהר
בתשובה - והוא צדיק - כמובא בגמ' )קדושין מ"ט( המקדש
אשה על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת,
שמא הרהר תשובה בלבו?


אלא הדיוק הוא "בידו", דהיינו עבירות שבידו, כגון:
גניבה וגזל וכדומה, שאין תשובה מועילה עד שירצה את
חבירו, ויחזיר לו מה שחייב לו, ולכן הירא מעבירות -
שבידו - חייב לשוב לביתו. )גנזי יוסף(.

מעשה ב"חזון איש" שהתפרנס ממכירת ספריו, והקפיד שלא
לקחת מן הקונים יתר על המחיר שקבע. יום אחד מכרה
הרבנית ספר אחד מספריו, שמחירו כ"ה גרושים בלירה
שלמה, כאשר נודע לו הדבר, קראה אליו ואמר לה שתתן לו
את הלירה, ומיד קרע בפניה את השטר. אולם כל זה היה
רק לפנים, כדי להמחיש לה, עד כמה קשה הדבר בעיניו.
כיון שהלכה, הדביק מחדש את גזרי השטר, ושלח להחזיר
את הלירה לאותו קונה.

מעינות הנצח
גיליון  49 פרשה ראה / אפשרות התיקון - בכל יום
כאשר מעירים לאדם אודות אופן התנהגותו, נפוצה
התגובה: "מה לעשות? - כך אני!" או: "זה הטבע שלי!"
ההבנה העומדת מאחורי תגובה זו )על פי רוב בתת-מודע(
היא כפירה בתכונת ה"בחירה" שניתנה לאדם. מאז שחדרו
לתוך עולם המושגים שלנו רעיונות הלקוחים מתחומים
המכונים היום כ"מדע" או כ"רפואה", קרי: פסיכולוגיה
)או זרמים בה, למרות שעפ"ר הקשר בין מקצוע זה לבין
"מדע" אמיתי - רחוק, והתועלת הרפואית במקרים רבים
מוטלת בספק(, המשווים את האדם לשאר בעלי חיים, הרי
שנתקבל אצלנו למין אקסיומה שמעשי האדם מוכרחים
ואין לנו את כוח הבחירה, ומכל שכן שאין לנו יכולת
לשנות תכונות אופי. אולם מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל היה
רגיל לענות לאנשים אלו בלשון הזה: "אתה אומר "כך
אני". אם כן תשנה את עצמך!" כי בשונה מן הבהמה, הרי
שלאדם ניתנה בחירה, ומחובתו, ואף ביכולתו, לשלוט על
מעשיו ולשנות את דרכיו, לטוב.


הרעיון האמור רמוז בפרשתנו: "ראה אנוכי נותן לפניכם
היום ברכה וקללה וגו'". שואל הגר"א זצ"ל: למה כתוב
"נותן לפניכם"? - לכאו' היה צריך לומר "נתתי לכם".
ועוד: מהי משמעותה של מילת "היום"? מבאר הגר"א
שאילו היה כתוב "נתתי לכם" היה מקום לטעות ולחשוב
שהבחירה הניתנת לאדם לילך בדרך טוב הוא דוקא
בתחילת הדרך כאשר אדם ניצב בפני פרשת דרכים, אבל
אם כבר בחר לו את דרך הרע, התייצב עליה והתרגל בה,
אז כבר אין לו תקנה. לכך כתוב: "נותן לפניכם" - לשון
הווה. פירושו של דבר הוא שכל ימיך - עד יומך האחרון -
יש לך עדיין את האפשרות לשנות את דרכך ולבחור בדרך
הטוב. מוסיף הגר"א ומבאר שעדיין היה מקום לטעות
נוספת כאילו רק מכאן ולהבא יש ביד האדם לשנות את
דרכיו, אך מעשיו הרעים שעשה כבר, ידבקו בו לעד. לכן
נאמר "היום", וביאורו, שבעל-תשובה הוא כקטן שנולד,
אם רק יחזור בתשובה שלימה וילך בדרך הטוב מכאן
ולהבא.


כבר הזכרנו שאנשים נמנעים מלשנות את דרכיהם מחמת
התחושה שהם כבר "נעולים" על דרך מסויימת ושאין
להם כוח לשנות את דרכם. אכן אין זה קל לשנות כיוון
באמצע החיים )או בסופו(. אך אעפ"כ, זו חובתנו, וזה
בכוחנו. והנה כדי להצליח בכך החובה הראשונה היא
להתעסק בלימוד התורה, הנותנת לאדם כוחות להתמודד
מעל ומעבר למה שהוא משער, וכמו שאחז"ל: "בראתי
יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין". בנוסף, אין לצפות
לשינויים קיצוניים בכוחות הנפש תוך תקופה קצרה, וכמו
שידועה אמרתו של הגר"י סלנטר: "קל יותר ללמוד את
כל הש"ס מאשר לשנות מידה אחת". למרות זאת, ע"י
עבודה איטית ועקבית, ובפרט על ידי לימוד המוסר,
האדם יכול להשתנות במשך הזמן.


יש סיבה עמוקה נוספת המונעת מהאדם לחזור בתשובה,
והיא ההרגשה שהוא כבר התלכלך כ"כ בחטאים עד שאין
הקב"ה חפץ בתשובתו. אולם, חז"ל כבר התיחסו להרגשה
זו ואמרו: "למה הדבר דומה? לבן מלך שיצא לתרבות רעה
והיה המלך משלח פדגוגו אחריו ואמר לו 'חזור בך בני!'
והיה הבן משלחו ואמר לאביו 'באלו הפנים אני חוזר בי -
ואני מתבייש לפניך?!' והיה אביו משלחו ואומר לו 'בני! -
יש בן מתבייש לחזור אצל אביו, ואם אתה חוזר לא אצל
אביך אתה חוזר?!' כך הקב"ה משלח ירמיה לישראל
בשעה שחטאו ואמר לו לך אמור לבני 'חזרו בכם' וכו',
והיו ישראל אומרים לירמיה 'באלו הפנים אנו חוזרים
להקב"ה?' ... והיה הקב"ה משלח ואומר להם 'בני! - אם
חוזרים אתם לא אצל אביכם אתם חוזרים?!' וכו'". מדברי
המדרש הנ"ל למדים אנו שהקב"ה מצפה ומייחל לכך
שנשוב בתשובה אף אם התלכלכנו ביותר בחטאים
ועוונות, וכמו אבא הרוצה ומצפה תמיד לכך שישוב בנו
לחיקו, למרות שחטא ופשע כנגדו.


ומו"ר הגר"ח קמיל שליט"א ביאר בזה את דברי הרמב"ם
שכתב: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן
מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם
לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו
ולשוב ... מן הכל צריך לחזור בתשובה, וכו'. מיד אחר כך
מוסיף הרמב"ם: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא
מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה,
אין הדבר כן ..." וביאר מו"ר שליט"א שהטעם שהרמב"ם
הסמיך שתי הלכות אלו, הוא כדי ללמדנו שאחת מהדעות
שמחובתנו לעזבה ולחזור בתשובה ממנה, היא הדעה
הרעה כאילו שבעל-התשובה: "מרוחק ממעלת הצדיקים
מפני העונות והחטאות שעשה".


מסכם הרמב"ם ואומר: "אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד
הוא )בעל תשובה( לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם,
ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טָעַם טַעַם החטא ופירש
ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה
עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר
מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן
כובשים יצרם יותר מהם".


מדת החסד


השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת
השבע שנת השמיטה. )ט"ו ט(

ובכתובות דף ס"ח, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו
עובד עבודה זרה, כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם
לבבך בליעל וגו', וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל
מקרבך וידיחו את יושבי עירם וגו'. וידוע דהאי קרא קאי
גם על מניעת הלואה, כדאיתא בגיטין ל"ז ובסוטה מ"ז.
והנה מעתה יתבונן האדם, אלו היה אחד קוראו בשם
בליעל, כמה היה מקפיד וכועס עליו, ואפילו אם היה
מכנהו בשם זה, בינו לבין עצמו, באופ[ן שלא גרם לו
בזיון וכלימה, ג"כ היה כועם עליו, וק"ו בן בנו של ק"ו,
אם התורה עצמה תכנהו בשם בן בליעל, מפני שמעלים
עיניו מן הצדקה, כמה יש לו להתמרמר על זה, וכמה
מהחרפה וכלימה תשיגהו לעתיד לבא. מלבד מה שיהיה
מוכרח להיות מיורדי גיהנום ח"ו, כדאיתא בגמרא ביצה
ל"ב, עתירי בבל יורדי גהינום הן, והיינו מום שלא היו
רוצין לעשות צדקה וחסד. ובמדרש קהלת רפ"ז אמרו, כי
כל הכופר בגמ"ח כאילו כופר בעיקר, כי השי"ת הוא
מקור הטוב והחסד, ובשביל זה נתן לנו תורתו המלאה
חסד ורחמים, לטוב לנו כל הימים. ואם מי שהוא כופר
בענין החסד, חשבוהו רז"ל ככופר בעיקר ר"ל.


לכן עלינו לאחוז במדת החסד ונתדבק במדותיו, ויקוים
בנו, ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום.
"חפץ חיים" על התורה

גיליון  48 פרשה עקב / בנים למקום - גם בעונשים
"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך
מיסרך" )ח' - ה'("כלומר, אל יקשה לך - אם בעתיד תהיה
נרדף ומעונה בעד חטאיך - מה נשתנית משאר גויי הארץ
שחיים חיי שלוה אעפ"י שגם הם אינם צדיקים גמורים יותר
ממך, כי לא הרי בן שאינו הולך בדרך הישר, שהאב מיסרו
גם בהכאה לעת הצורך, כהרי האומן שלעולם אינו מיסר
נער נכרי שנמסר לו לאמנו, רק בדברים ולא בהכאה, כי הרי
אינו בנו, והרי אתם נקראים 'בנים למקום' )דברים י"ד - א(,
לכן: 'כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך'" )מדברי
הגאון רבי מאיר אבאוויץ זצ"ל, ראב"ד נובהרדוק(.

דברים נפלאים אלו יש בהם כדי לעוררנו בכל מקרה של
צרה ויגון שלא תבוא עלינו. מהי מטרת היסורים? בדיוק
כפי שאב מכה את בנו, לטובת הבן, ובכדי להדריכו אל
הדרך הנכונה, כך הקב"ה "נאלץ" לפעמים להכות אותנו,
ולהביא עלינו יסורים, כדי לעורר אותנו לשוב אליו
בתשובה: "שובו בנים שובבים נאם ה'" )ירמיהו פ"ג, י"ד(.
האמת היא שראוי לו לאדם לשוב בתשובה עוד לפני
שבאים עליו יסורים. החוה"ל )שעה"ת פ"ו( מונה ד' דרכים
שיכולים להעיר את האדם לשוב אל ה', זו למטה מזו. א[
מחוזק הכרת האדם את אלוקיו והתבוננו בהתמדת טובתו
עליו וכו'. ב[ כאשר שומע דברי תוכחה או מוסר. ג[ כאשר
רואה את גודל העונש והיסורים הבאים על אחרים הסרים
מדרכי התורה והמצוות. ד[ כאשר בא עליו עצמו עונש
הבורא במין ממיני הצרות. ובעל חובות הלבבות מונה
התעוררות זו, האחרונה, כדרך הפחות נאותה להתעוררות
לתשובה, ואומר שעל הממתין ומחכה לחזור בתשובה עד
שבאים עליו עונשים נאמר: "יקראוני ולא אענה".

אף על פי כן, כאשר באים יסורים על האדם, עליו
להתעורר תיכף ומיד לתשובה, ולדעת שגם התעוררות
לעשות תשובה מתוך מצב של עונשים ויסורים מתקבלת
לבסוף, ובלבד שתיעשה בלב שלם. וכך כותב רבינו יונה
בשע"ת )ב', ב'(: "כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל
לבו ויאמר: אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו,
וחטאיו עוללו לנפשו, וישוב אל ה' וירחמהו, כענין שנאמר:
ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי
אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו'. ומחסדי ה'
יתב' שהוא מקבל התשובה מתוך הצרה, ותהי לרצון לפניו
... ונאמר: 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה".

והנה, על הפסוק שמצטט הרבינו יונה הנ"ל - "כי את אשר
יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" )משלי פ"ג( - כותב
הגר"א שדרך האב לייסר את בנו עד שעוזב את הדרך הרע,
וזה מחמת אהבתו הגדולה, שליבו כואב על רעתו וחפץ
בהצדקו, ועל כן מייסר אותו כדי להיטיב לו. מוסיף על כך
הגר"א דברים נפלאים: "והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר
כך, כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו ומדבר לו
תנחומים לפייס דעתו ... כי כאשר מיסר אותך ביסורים
מסתמא אתה חביב עליו כבן, ואחר כך כאב את בנו ירצה
אותך וימלא רצונך".

מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל כותב שיש בדברים אלו להאיר
את קורות תקופתנו. בדור הקודם עמינו התייסר בצרות
רבות ורעות, עד כי השמידו הצוררים ימ"ש חלק ניכר
מעמינו, ומלבד החורבן הגשמי עוד עבר על העם חורבן
רוחני נורא, כאשר מרכזי התורה הגדולים בעולם נעקרו
ונעלמו כלא היו, ונתקיים בנו: "כי את אשר יאהב ה'
יוכיח". אולם היום זוכים אנו - בחסדי ה' - לראות, שהכל
נעשה מתוך אהבתו יתב'. ומהו הסימן לכך? "וכאב את בן
ירצה!". בדור הנפלא בו אנו חיים זוכים אנו לראות כיצד
הקב"ה בונה מחדש את עמו, בגשמיות וברוחניות. שיעור
הילודה הגבוה בלע"ה בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות,
מזכיר את הברכה הנפלאה ששרתה בזמן שיעבוד מצרים:
"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד - שהיתה
אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד". ומלבד זאת הרי
זוכים אנו לחזות בהתעוררות גדולה ומדהימה לתורה
ולתשובה, בבנין ישיבות, בריבוי לומדי תורה, ובהמון
האנשים המגלים רצון וצמאון להתקרב עוד ועוד לצור
מחצבתם, וכפי שהובטח לנו מראש בחזון התשובה:
"באחרית הימים - ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו"
)דברים ד' ל'(.

ונסיים בתפילה: "אשר הראיתנו צרות רבות ורעות תשוב
תחיינו ומתהמות הארץ תשוב תעלני".
ולדבקה בו

כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' ולדבקה בו.
)י"א כ"ב(

מה מאושר הוא האדם בזה העולם - אומר מרן החפץ חיים
בספרו - שישנה לו היכולת להיות דבוק בד' ולקרא אליו
בכל עת שירצה, כי קרוב ד' לכל קוראיו, ככתוב דרשו ד'
בהמצאו, כלומר בזה העולם, הוא מצוי לכל, ובכל המקום
אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. זהו הכל בזה
העולם.


אבל בעולם הבא, רב המרחק בין האדם ובין השי"ת וכמה
מחיצות מפסיקות שמה. אי אפשר להתקרב יותר סמוך אל
ד' ממה שהתקרב אליו בהיותו בחיים. ורק בשעה שמביאים
את האדם לדין, אזי מקרבים אותו להשי"ת לתת דין וחשבון
מפעליו, ואז מתיירא האדם מההתקרבות הזאת, אבל בעל
כרחו מקרבים אותו, וא"כ יותר טוב לו לאדם להתקרב אל
ד' בזה העולם לרצונו, מאשר לקרבו בעולם הבא בעל
כרחו.

בדרשתו בשבת תשובה בביהכנ"ס שבעירו, אמר ה"חפץ
חיים" בין השאר:
שמא יטען מי שהוא מכם בבואו לעולם האמת, שלא חזר
בתשובה, יען כי בעיר היה הח"ח ולא אמר לנו מעולם,- לכן
הנני להודיעכם ולהזהירכם: חילול שבת זה "אש", איסור
נדה זה כרת, חנוך הבנים והבנות זה היסוד ביהדות. כשאבא
לפני כסא הכבוד אוכל לומר אינני האשם, הזהרתי את
העם...
גיליון  47 פרשה ואתחנן / עם ששקוע בעברו איננו יכול לבנות עתיד
בפרשה כתוב: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם
לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק
עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" )דברים ד'(. מו"ר הגה"צ ר"י
ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" מעיר שלכאו' העמים היו
צריכים לצחוק על מצוותינו, שאין טעמם מובן. למה יתפעלו
ויאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"? והוא בדרכו
המיוחדת מבאר שאמנם כן, תחלה יצחקו, אך כאשר יראו
איזה עם נפלא, מושלם בכל מידה נכונה בבין אדם לחבירו
ובבין אדם למקום, צמח משמירת החוקים האלו, לא ישאר
להם מנוס אלא להודות כי התורה היא מערכת שלמה של
"חוקים ומשפטים צדיקים" )שם(.


אולם על פי הדברים הנ"ל יתכן לרמוז משמעות נוספת
בפסוק. "ושמרתם" משמעו שמירת הקיים. "ועשיתם" משמעו
הוספה על הקיים. עם ששקוע כולו בעברו איננו יכול לבנות
לו עתיד. עם שמסתכל רק על בנין העתיד, מתנתק מעברו
ומאבד את זהותו לחלוטין. רק שילוב של עבר ועתיד, בנין
העתיד על יסודות העבר, הוא סוד הצלחתנו.
והנה תופעה יחודית לעם ישראל. מתוך כל צרה שעברה עליו
יצא לבסוף מחוזק שבעתיים מאשר בתחילה, הן ברוחניות והן
בגשמיות, וכמוש"כ "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי -
קמתי" ואמרו חז"ל: "מתוך אפילה אורה, מתוך רוגז רחמים,
מתוך צרה רוחה, מתוך ריחוק קירוב, מתוך נפילה קימה,
מתוך כעס רצון" )שוח"ט כ"ב וע"ש(.


מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל היה ממחיש את הדברים מתוך
התבוננות בהסטוריה של עמנו. כאשר יעקב אבינו ברח מחרב
עשו, והוא בודד ובלא עזר ומשענת, דוקא אז זכה לעליה
וחיזוק רוחני ע"י התמדה מופלאה של י"ד שנה בישיבת שם
ועבר. כשהגיע אל בית לבן, היה פליט וחסר כל, ונתון
לחסדיו של רמאי רשע - אך לבסוף יצא משם ברכוש גדול.
וכמו"כ אבותינו, כשירדו למצרים היו מעטים, וניתנו שם
בשיעבוד נורא - ודוקא אז זכו להתרבות וליהפך לעם גדול.
ושוב, אחרי החורבן הראשון וגלות בבל, כשחזרו לא"י ועזרא
בראשם, זכו לחיזוקים רוחניים שעד היום אנו נהנים
מהשלכותיהם החיוביות. ובזמן החורבן השני, בתקופת הסתר
פנים נוראה - הקים רבן יוחנן בן זכאי את ישיבתו ביבנה
וממנה יצאה תורה, וכך הובטח המשך קיומו הרוחני והגשמי
של העם. מהתקופות שבהם פרחה התורה באירופה במיוחד,
יש להזכיר את השנים שבין שתי מלחמות העולם - זמן של
עושק, עוני ומחסור נורא. וכיום, אחרי חורבן יהדות אירופה,
זוכים אנו לחזות במו עינינו כיצד הקב"ה בונה מחדש את
עמו, רוחנית וגשמית.


מהו הסוד, וכיצד קם עמינו תמיד מתוך ההפיכה, מחוזק
ומחוסן יותר? כמובן שהתשובה העיקרית לכך היא שזהו חסד
ה': "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" )משלי
ג'(. אחרי שה' מוכיח את עמו הוא מרצה אותם. אך יתכן
להוסיף שהיות ועם ישראל תמיד שומר וזוכר את עברו )בפרט
בימי בין המיצרים(, ובו זמנית הוא בונה את עתידו )בפרט
בשאר ימות השנה( - "ושמרתם ועשיתם" - זה מה שמוסיף
ונותן לעם את הכוח להתרומם מתוך האשפתות, ולהשיג
פסגות גבוהות ונעלות מאי פעם. על כך מעיד הכתוב: "כי
היא חכמתכם ובינתכם".


נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם
)מ-א(

התנחמו בזה בלבד שאתם "עמי". דבר זה כשלעצמו יש בו
משום הנחמה הגדולה ביותר...
)הרה"ק בעל בני יששכר ז"ל(

בשעה שאמר ישעיה הנביא עליו השלום לישראל נחמו נחמו
עמי, בקשו להרגו, אמר להם לא מדעתי אני אומר לכם אלא
"יאמר אלקיכם" )מדרש ילקוט(
מה טעם בקשו ישראל להרגו?
ברם, חכמינו אמרו שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום
הוא קורא להם "עמי", ואילו בזמן שאינם עושים רצונו של
מקום הוא אומר לנביא "עמך" )לך רד כי שחת "עמך(.
לפיכך מששמעו ישראל שאמר ישעיה הנביא: "נחמו נחמו
*עמי*", היו סבורים שאלה הם דברי הנביא עצמו, שהוא
קורא להם עמו שלו ולא עמו של המקום, הרי סימן הוא זה
שטרם נמחלו עוונותיהם, ואם כן מה נחמה היא זו? חרה
איפוא אפם בישעיה הנביא שמנחמם באופן כזה. השיב להם
ישעיה ואמר: "יאמר אלהיכם" - השם יתברך הוא אשר אמר
"עמי", שכן אמנם "נרצה עוונה"...
)צוארי-שלל בשם הרב מדשן ערך(



גיליון  46 פרשה דברים / עתידים להתנחם בכפליים
אמרו חז"ל (איכ"ר): "חטאו בכפלים, דכתיב: 'חטא חטאה
ירושלם', ולקו בכפלים, דכתיב: 'כי לקחה מיד ה' כפלים
בכל חטאתיה', ומתנחמים בכפלים, דכתיב: 'נחמו נחמו עמי
יאמר אלקיכם"'. והנה רבו מאוד הביאורים במאמר חז"ל זה,
אולם כידוע ע' פנים בתורה, ונציע את הפירוש שלפנינו.

הנה, בענין החטאים ישנם כידוע שני חלקים, א[ "דין" ב[
"חשבון", וכמו שאמר התנא באבות: "דע ... לפני מי אתה
עתיד ליתן דין וחשבון". וענין החלוקה הזאת - כפי שביארוהו
גדולי הדורות )גר"א בשנו"א, ועוד( - הוא, שהרי כאשר אדם
חוטא, למשל בדיבור אסור כגון לשון הרע או רכילות,
הקב"ה יביא אותו ב"דין" על חטאיו, אולם בנוסף יהיה עליו
לתת "חשבון", שהרי באותו זמן שהוא דיבר דיבורים אסורים
הוא היה יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות. נמצא איפוא
שמלבד עצם ה"דין" על החטא, יאלץ האדם גם למסור
"חשבון" על שלא ניצל את זמנו למטרות חיוביות ונעלות כגון
לימוד התורה וקיום המצוות.


נראה שאפשר לבאר בזה את כוונת חז"ל הנ"ל: "חטאו
בכפליים" - לא זו בלבד שעברו עבירות, אלא בנוסף חטאו
בכך שלא ניצלו את זמנם לקיום המצוות.
ועל דרך זו נראה לבאר את המשך מאמר חז"ל - "לקו
בכפליים". נקדים את דברי החובות הלבבות בשער חשבון
הנפש ג', י"ג )ע"פ ה"לב טוב"(: "ויעשה חשבון נפש - ויתן
לעצמו משל: למה הדבר דומה, לעבד שאדוניו ציווה לו
לזרוע חלקת אדמה, ונתן לו זרעים כפי צרכו. אבל העבד זרע
רק חלק מהאדמה, ואת שאר הזרעים הוציא לצרכיו הפרטיים.
וכאשר אדוניו עשה ביקורת על האדמה, מצא שחלק ממנה
אינה זרועה, וכשהוא שאל את העבד על פשר הדבר, הודה
העבד שלא מילא את תפקידו כראוי. ואז עשה אדוניו אתו
חשבון כמה זרעים שזרע לפי דבריו, ובדק אם אכן זרע כמות
זו, ועשה חישוב מדוייק כמה יבול יוציאו זרעים אלו לכל
היותר, ובהתאם לחישוב זה הוא תבע מהעבד לא רק את שאר
הזרעים שהוציא לצרכיו, אלא חייב אותו גם לפרוע לו את
כל היבול שהאדמה היתה מצמיחה מזרעים אלה. וכאשר
העבד שמע זאת, גדל כאבו והוכפלה צרתו, על שאדוניו
תובע ממנו לא רק את הזרעים אלא גם את היבול שהיו
מצמיחים".


זהו ענין "לקו בכפלים". האדון - הבורא יתברך שמו - אינו
תובע, ואינו מעניש, על "ביזבוז" הזרעים בלבד. בנוסף הוא
תובע ומעניש אף על היבול שהיו מסוגלים ה"זרעים"
המבוזבזים להצמיח. אין הקב"ה מעניש רק על ה"דין" )עצם
העבירה(. בנוסף הוא מעניש גם על מה שהיה ניתן לנצל את
הכוחות שניתנו לאדם ואת הזמן שבו עבר עבירה, לקיום
מצוה )"חשבון"(. לכן: "לקו בכפלים".


"ועתידים להתנחם בכפלים" - כי הנה אודות הגאולה
העתידה כתוב "ושבת עד ה' אלקיך", וביאר הרמב"ן: "'וטעם
ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום
אתה ובניך' - שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך", והוסיף
הרמב"ן שזהו "תשובה שלימה".


מעתה עלינו להקדים שישנם כמה סוגי תשובה, אך המעולה
שבכולם הוא "תשובה מאהבה", ואודותיו כתבו חז"ל )יומא
פ"ו(: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות", ונמצא
שבגאולה העתידה, עת נחזור בתשובה שלימה מאהבה, הרי
לא זו בלבד שיתכפרו לנו עוונותינו )כנגד ה"דין"(, אלא אף
יוסיף הקב"ה לקרבינו ויהפוך את זדונותינו לזכיות )כנגד
ה"חשבון"(. זהו ענין "ומתנחמים בכפליים".

אמרו חז"ל: "כל דור שאינו נבנה )ביהמ"ק בימיו( מעלין עליו
כאילו הוא החריבו". נמצא שמחובתנו לחזור בתשובה לא רק
מהעוונות, אלא אף מוטל עלינו לנצל את זמננו ביתר שאת
ויתר עוז ללימוד התורה ושמירת המצוות. או אז תהיה
תקוותנו איתנה שבקרוב בימינו נזכה לקבל את פני משיח
צדקינו - זדונותינו יהפכו לנו לזכיות - ונתנחם בכפלים,
אכי"ר!


אור ישראל


והנכם היום ככוכבי השמים לרב
(א-י)

אמר להם: היום אתם ככוכבים אבל לעתיד לבוא תהיו דומים
לרבכם. כתיב כאן: כי ד' אש אוכלה, וכתיב בישראל: והיה
אור ישראל לאש וקדושו ללהבה.
(מדרש רבה)

הכוכבים אינם מאירים אלא כשהשמים בהירים, אבל משבא
ענן או ערפל מיד נעלמים הכוכבים ואינם מאירים עוד.
לעומת זה להבת - אש, אפילו אם סביבה שורר חושל וחלל -
האויר מלא ענני עשן, הריהי בוקעת ומאירה את כל האופק.
הוא הדבר בבני- ישראל. כיום מאירים הם ככוכבים, רק בזמן
ששמי - חייהם בהירים והם שרויים במנוחה: אבל משבאים
עננים ורוחות - סערה של גזירות ועינויים מצד שונאיהם, מיד
מופרעת עבודת-הבורא שלהם ואורם מתכהה ונמוג. אולם
לעתיד לבוא יהיו בני-ישראל ללהבת-אש, אשר שום מניעה
והפרעה אינה יכולה להכהות את אורה, ושום גזירות ותלאות
לא ינתקו עוד את נימי אהבתם הלוהטת לאביהם שבשמים...
(דברי שערי חיים)
גיליון  45 פרשה מסעי / החובה לנקום את נקמת ה'
נקמת ה'

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים
אחר תאסף אל עמך" (לא,ב)
"מגיד שמיתתו של משה מתעכבת
למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה"
(ספרי).


"אילולי ביקש משה שלא למות - לא מת. שאמר לו הקב"ה
אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת. והיה
יושב לו עשרים שנה או שלושים שנה, אלא אמר משה אין
רשות בידינו לעכב המצוה, מיד "וידבר משה אל העם לאמר
החלצו מאתכם וגו"' )ילקוט שמעוני(.


הרבה אפשר להתפעל מגודל טהרת לבו של משה רבן של כל
ישראל, מעיר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל" )חלק ג(.
נאמר לו במפורש שכל זמן שאינו מתנקם בשונאיהם של
ישראל, אינו מת. בגלל זה, אומרים חז"ל, נמנעו בני ישראל
מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם - שנאמר "וימסרו
מאלפי ישראל". אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר
וממהר להוציא את העם למלחמה.


מדוע אכן עשה זאת? את התשובה לכך אנו מוצאים בפסוק
הבא: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו...לתת נקמת ה'
במדין". המדרש מבחין כבר בהדגשה שיש בדברי משה רבינו:
"לתת נקמת ה' במדין", שלא כדברי ה' שאמר "נקום נקמת בני
ישראל" משה ראה את גודל החשיבות במלחמה במדין מצד
החובה לנקום את נקמת ה'. ברור, אם כן, מדוע נזדרז כל כך
לעשות זאת. אם בנקמת ה' מדובר כאן, אמר משה, אין לנו
רשות לעכב המצוה. ונזדרז בשמחה לכבוד קונו במסירות נפש
- פשוטו כמשמעו.
)"לקח טוב"(
גיליון  44 פרשה מטות / על חריצות והשתדלות
כאשר רואים אדם העמל לפרנסתו, וההצלחה מאירה לו
פנים, עלולים להרגיש מן רוח של קנאה ולומר: "הנה הוא
חרוץ ומשקיע שעות רבות בעבודתו - לו הייתי משקיע יותר
שעות בעבודה אז גם אני הייתי מצליח ומרויח יותר". במקרה
שהרגשה זו תוביל למעט בשעות המוקדשות ללימוד תורה,
לקיום מצוות, ולעשיית חסד, יש להתיחס אליה בזהירות
רבה. מה עוד שאין לדעת אם באמת ההצלחה הרגעית תמשיך
ותעמוד לאדם לאורך השנים
...
המדרש לפרשתנו אומר: "אתה מוצא בבני גד ובני ראובן
שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם, וישבו
להם חוץ מארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים,
שנא' 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה'. ומי גרם
להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. מנין?
ממה שכתוב בתורה 'ומקנה רב היה לבני ראובן וגו".
זה שאמר הכתוב 'כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי
אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים'. מהו 'כי לא ממוצא
וממערב'? לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח
למערב נעשה עשיר. אפי' פורש בספינות והולך ממזרח
למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים אינו נעשה עשיר. מהו
'ולא ממדבר הרים'? ... שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו.
מה הקדוש ברוך הוא עושה? נוטל נכסים מזה ונותן לזה,
שנאמר 'כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים"'.


בני גד ובני ראובן היו להם נכסים רבים, וחשבו להרבות עוד
יותר את נכסיהם על ידי הישיבה מעבר לירדן. אולם לבסוף
הם גלו ראשונים מבין השבטים ואיבדו את כל נכסיהם.
נמצאנו למדים שעל אף שלפעמים נראה לאדם שההצלחה
מאירה לו פנים, יתכן ואין זה אלא לטווח הקצר, אולם אין
לאדם שום ביטחון מה ילד יום, וביד מי יפול עושרו ברבות
הימים.


הדברים נכונים בתחומים רבים. היה מקום לחשוב - למשל -
שככל שיהיו לאדם יותר ילדים כך גדלים הסיכויים שבהמשך
הדורות יהיו לו יותר צאצאים, מאשר לאדם שלא זכה אלא
לבן יחיד. אולם לא תמיד כך הם פני הדברים.
בפרשת פנחס כתוב: "אלה בני בנימן למשפחותם ופקדיהם
חמשה וארבעים אלף ושש מאות". ושם: "אלה בני דן
למשפחותם - ארבעה וששים אלף וארבע מאות".
בספר ח"ח עה"ת כותב: "כאן גלתה התורה, כי אין חכמה
ואין עצה לנגד ד'. לבנימין היו עשרה בנים ולדן - רק בן אחד,
חושים בן דן, והבן-יחיד הזה היה חרש גם כן, ואעפ"כ עלתה
לו, שהוא היה מרובה באוכלוסין יותר מבנימין שהיו לו
עשרה בנים.


ומכאן יש ללמוד, שמי שד' חפץ בו יוכל להצליחו מבן אחד
יותר ממי שיש לו עשרה בנים. וכן הדין עם נכסים, יש לך עני
מצליח ושמח בחלקו, ולהיפך יש עשיר שאינו מצליח כ"כ,
ועושה כולם ד"'.


נמצא איפוא, שאף אם החריצות וההשתדלות נראים כמביאים
תועלת לאדם בטווח הקצר, אין מזה שום ראי' או סימן כיצד
יראו הדברים בטווח הרחוק יותר.

נסיים איפוא בהמשך דברי חז"ל במדרש שבתחילת דברינו:
"לכך נקרא שמם 'נכסים', שנ?כ?ס?ים )לשון "מכוסה" ונעלם(
מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם 'זוזין'? שזזים מזה ונותנין
לזה וכו'. וכן חנה אומרת 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל,
ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם', מה 'אף מרומם'? באף
שהוא מביא לזה מרומם את זה".

נקמת ה'

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים
אחר תאסף אל עמך" )לא,ב(
"מגיד שמיתתו של משה מתעכבת
למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה"
)ספרי(.


"אילולי ביקש משה שלא למות - לא מת. שאמר לו הקב"ה
אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת. והיה
יושב לו עשרים שנה או שלושים שנה, אלא אמר משה אין
רשות בידינו לעכב המצוה, מיד "וידבר משה אל העם לאמר
החלצו מאתכם וגו"' )ילקוט שמעוני(.


הרבה אפשר להתפעל מגודל טהרת לבו של משה רבן של כל
ישראל, מעיר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל" )חלק ג(.
נאמר לו במפורש שכל זמן שאינו מתנקם בשונאיהם של
ישראל, אינו מת. בגלל זה, אומרים חז"ל, נמנעו בני ישראל
מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם - שנאמר "וימסרו
מאלפי ישראל". אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר
וממהר להוציא את העם למלחמה.


מדוע אכן עשה זאת? את התשובה לכך אנו מוצאים בפסוק
הבא: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו...לתת נקמת ה'
במדין". המדרש מבחין כבר בהדגשה שיש בדברי משה רבינו:
"לתת נקמת ה' במדין", שלא כדברי ה' שאמר "נקום נקמת בני
ישראל" משה ראה את גודל החשיבות במלחמה במדין מצד
החובה לנקום את נקמת ה'. ברור, אם כן, מדוע נזדרז כל כך
לעשות זאת. אם בנקמת ה' מדובר כאן, אמר משה, אין לנו
רשות לעכב המצוה. ונזדרז בשמחה לכבוד קונו במסירות נפש
- פשוטו כמשמעו.
"לקח טוב"


גיליון  43 פרשה פנחס / למה בחר משה רבינו למסור את התורה דוקא ליהושע?
בפרשה למדים אנו אודות העברת המנהיגות בישראל
ממשה רבינו ליהושע בן נון. התנא בתחילת מסכת אבות
אומר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". דעת
לנבון נקל שיהושע נבחר ליורשו של משה רבינו בהנהגת
העם מכיון שהוא היה גדול בתורה, תלמידו של משה
רבינו, ולו מסר משה רבינו את התורה. הנהגת עם ישראל
איננה נחלתם של גיבורי החיל ולא של המדינאים
הגדולים. ככל שאדם הוא גדול יותר בחכמת התורה, כך
הוא מתאים יותר להנהיג את העם. וכל כך למה? יש
לבאר זאת בהקדמת דברים שכתב מו"ר הגרא"ש וסרמן
זצ"ל בשם אביו - מרן הגה"ק רבי אלחנן בונים זצ"ל הי"ד
מברנוביץ.

"התורה נקראת תושיה מפני שהיא העצה היחידה לאומה
הישראלית וכן לאיש ישראל בכל השאלות. אין אדם יודע
איזו מטרה היא הטובה בשבילו, ולא איזוהי הדרך
המובילה למטרה הטובה. אך התורה "תיעץ" העצה
הנכונה והבטוחה. אין שאלה בחיי הפרט והכלל שאין
תשובתה ועצתה בתורה, וליכא מידי דלא רמיזא
באורייתא. צריכים רק לחפש ולדעת איך לחפש".

אלו הזוכים לקרבתם של גדולי התורה, ומתיעצים עמהם
בענינים שונים, רוחניים וגשמיים, עומדים נדהמים לנוכח
החדירה שלהם לשורשה של כל שאלה או בעיה. לעתים
הם מכריעים החלטות תוך הסתמכות על מאמר חז"ל
מסויים או על הבנה עמוקה של פרשה מפרשיות התורה.
הן בענינים תורניים, ולהבדיל, בענינים רפואיים,
כלכליים וכדומה. הם שואבים מהאוצר הנצחי של עם
ישראל - התורה - ומדריכים את האדם אל הדרך הנכונה.

הנה נא לפנינו דוגמא אחת מיני רבות, אותה כותב מו"ר
הגה"צ ר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" )שבועות(:
"שמעתי בשם הסבא מקלם זצ"ל מרן הרש"ז, שאחד בא
לשאול ממנו עצה. היות שהוא רצה לקנות נחלה גדולה,
וליהודים היה אסור לקנות ברוסי' על שמם, לכן רצה
לקנות על שם פריץ אחד. הפריץ הזה היה ידוע כאיש
נאמן וישר שבודאי לא היה כופר בו לקחת את הנחלה
לעצמו. לכן הוא ביקש עצה מהסבא מקלם זצ"ל אם נכון
לבטוח בפריץ הזה, כי על הנחלה הזאת צריך להוציא את
כל רכושו. אמר לו הסבא זצ"ל: לכל דבר צריכים למצוא
פתרון בתורה הקדושה, ניקח חומש ונעיין בו. היה אז פר'
חיי שרה - לקח את החומש ועבר עליו, ואמר לו: אתה
רואה שכתוב בתורה שאליעזר עבד אברהם היה עבד נאמן
ומסור כ"כ לאברהם וכו', ובכל זאת לא האמין בו
והשביע אותו. והמפרשים שואלים: 'ממה נפשך, אם לא
האמין לו אז היה לו לאברהם ללכת בעצמו?!' ומתרצים:
כי אברהם לא היה יכול ללכת בשביל איזה סיבות.
משמע שאם היה יכול ללכת אז לא היה בוטח גם על
השבועה. לומדים מכאן, כי בדבר שנוגע לעיקר החיים
של אדם לא בוטחים בשום אדם, אפי' באיש כאליעזר
שהיה נאמן לאברהם." מסיים מו"ר זצ"ל ומספר: "אבל
האיש הזה לא שמע לעצתו, והסוף היה שהפריץ כפר בו
ויצא נקי מנכסיו".

הרי זו דוגמא קטנה לדרך בה מכריעים בשאלות משאלות
שונות על פי התורה הקדושה "שהיא העצה היחידה
לאומה הישראלית וכן לאיש ישראל בכל השאלות".
מעתה מובן בהחלט שיהושע שזכה שמשה רבינו מסר לו
את התורה, הוא היה מתאים להנהיג את העם.

אך עדיין צריכים לברר במה זכה יהושע לכך שהתורה
נמסרה דוקא לו? הלא היו יותר משש מאות אלף גברים
שיצאו ממצרים וכולם עסקו בתורה והתיגעו בהבנתה,
ומה היה המיוחד ביהושע שמחמתו מסר משה רבינו דוקא
לו את תורתו?
חז"ל וגדולי המפרשים כבר התיחסו לשאלה זו, אך יתכן
אולי לסכם ולתמצת את דבריהם באמירה קצרה שזכה
כותב השורות לשמוע מגדולי חכמי המוסר: "למה בחר
התשובה
היא, שלא משה רבינו בחר ביהושע להיות לתלמידו, אלא
שיהושע הוא שבחר ועשה את משה רבינו לרבו". וביאור
הדברים, שהיות ויהושע היה "נער לא ימיש מתוך
האהל", והיה מסור כל כולו ובכל נימי לבבו ונפשו
למשה רבינו, לשמשו וללמוד את תורתו בצמאון בלתי
נלאה, ונזהר בתכלית הזהירות שלא לאבד הגה מתורת
רבו, וכמו שאמר יהושע עצמו למשה: "כלום הנחתיך
שעה אחת והלכתי למקום אחר?!", על כן זכה הוא שמשה
רבינו מסר לו את התורה, ובהמשך זכה אף להתמנות
למנהיג ישראל.
מי שיתמסר ללמוד מתורתם ומהנהגותיהם של גדולי
התורה, יזכה שהרב ימסור לו פי שנים ברוחו, ובזה ייטב
לו בזה ובבא.


רועה נאמן

ולא תהיה עדת ד' כצאן
אשר אין להם רועה )כ"ז, י"ז(
חזקה על כל רועה, שאינו מתכווין לטובת הצאן אלא
לטובת עצמו, שהרי אין הוא של הצאן, אלא הצאן הן
שלו. לפיכך מבקש משה רבנו, שיהיה מנהיג ישראל רועה
כזה אשר כל כוונתו אינה אלא לטובת הצאן ואשר ימסור
נפשו למענן, ולא "כצאן אשר אין להם רועה" - אשר
הרועה אינו שלהם כי אם מתכווין הוא לטובת עצמו ...
)כתב סופר(
הרועה האמיתי של ישראל הוא השם-יתברך, כפי שאמר
יעקב אבינו: "האלהים הרועה אותי" )בראשית י"ח,ט"ו(,
וכפי שאמר דוד המלך: "ה' רועי לא אחסר" )תהלים
כ"ג,א'( - אך לדאבון הלב שרוי דבר זה בהסתר, ולא כל
אחד רואה זאת וחש בכך. מוטל איפוא על הצדיקים
ומנהיגי ישראל התפקיד, להראות לעולם כולו, כי הרועה
חי וקיים, וכי השם יתברך משגיח תמיד על בניו ושומר
עליהם בכל העיתים הקשות. אבל בזמן שאין להם
לישראל המנהיגים הראויים, אשר יגלו לעיניהם את
השגחת השם יתברך מתוך ההסתר, דומה עליהם כי אין
עליהם, חלילה, רועה וכי אלהיהם עזבם.
זוהי ,איפוא, כוונתו של משה רבינו: "יפקוד ד' איש על
העדה" - מנה עליהם מנהיג אשר יוכיח להם את מציאותך
והשגחתך וידעו כי יש להם רועה - "ולא תהיה עדת ד'
כצאן אשר אין להם רועה" - לבל יחשבו חלילה כאילו
אין להם רועה...
שפת אמת

גיליון  42 פרשה בלק / סכנת הרגשת השובע בעבודת ה'
יתכן ובכל ההיסטוריה של עם ישראל לא נתברך העם
בברכות, ולא זכה במחמאות גדולות, כמו אלו שבירך אותם
בלעם הרשע. יש להתבונן, מדוע יצאו ברכות יחודיות אלו
דוקא מתוך שפתיו הטמאות של אותו רשע, בלעם? הלא ראוי
ונכון היה, לכאו', שברכות כאלו יצאו מפיו של יהודי,
הקדוש בקדושת ישראל?!
יש מבארים שאין עדות נאמנה יותר על איכותו של דבר
מסויים, מזו היוצאת מפיו של אדם חיצוני, וכש"כ אם אותו
אדם הוא מתחרה או שונא. העובדה שברכות נפלאות אלו
יצאו מפיו של השונא הגדול - בלעם, נותנת להם יותר אימון
ותוקף.
אולם נראה שיש סיבה עמוקה יותר מדוע הברכות יצאו מפיו
של בלעם דוקא, ולא מפיו של ישראל, ויש בה מוסר השכל
עבורנו.
נפתח במאמר חז"ל )דב"ר א, ב( על הפסוק "מוכיח אדם אחרי
- חן ימצא, ממחליק לשון", וז"ל: "'מוכיח' - זה משה. 'אדם' -
אלו ישראל ... מהו 'אחרי'? אמר הקב"ה בשביל להביאן
אחרי. 'חן ימצא' - זה משה... 'ממחליק לשון' - זה בלעם,
שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים".
ממאמר חז"ל הנ"ל יש ללמוד יסוד גדול. הכתוב משבח את
משה רבינו על שהיה מוכיח את ישראל. התוכחה - כאשר
היא נעשית באופן הנכון ובמידה הראויה - הרי היא מכשיר
נפלא, שמסייע לאדם ומכוונו בישור ותיקון דרכיו, ועל זה
נשתבח משה רבינו - "חן ימצא!" אולם בלעם הרשע החליק
להם בלשונו - ולבסוף נכשלו מחמתו בעוונות הנוראים של
עריות ועבודה זרה. כי כאשר מחמיאים ומחליקים בלשון
לזולת יתר על המידה, הרי שגורמים לו בזה רעה ולא טובה,
כי זה גורם לו להתעלם מחסרונותיו, ולהתכחש לחובתו לתקן
את דרכיו ולשפר את מעשיו.
מעתה יתכן לומר שהסיבה ש"ברכות" נפלאות אלו של בלעם
יצאו דוקא מפיו הטמא, ולא מקדושת פה ישראל, הוא משום
שעם ישראל אינו מתעסק בטפיחות עצמיות על השכם.
להיפך, עם ישראל - כאומה, וכל יחיד בתוכה - תמיד מחפש
איך לשפר את דרכיו ולתקן את מעשיו, בכדי להתקרב עוד
ועוד אל הבורא יתב'.
אין כוונת הדברים האמורים כאן להפחית מחשיבות חובת
האדם להכיר את מעלותיו. האמת היא שאדם שאינו מכיר
בכוחותיו יתקשה מאוד בעבודת ה'. והרמח"ל במסילת ישרים
)פ"ג( כותב שהאדם חייב לחפש ולהכיר במעלותיו: "הרוצה
לפקח על עצמו ... ההשקפות הצריכות לו ... לראות מה יש
בו ... מן הטוב, להתמיד בו ולהתחזק בו". ויש להתבונן היטב
בדברי הרמח"ל: אמנם הוא אומר שאדם חייב לחפש ולראות
מה יש בו מן הטוב, אך מיד הוא מסייג את דבריו ואומר
שהמטרה והתכלית בזה איננה כדי למלא תאוות הגאווה,
ולשם נחת וסיפוק גרידא, אלא למען יתמיד ויתחזק בהם.
אמור מעתה, אדם העסוק ראשו ורובו בטפיחות עצמיות על
השכם, תוך התעלמות מוחלטת מחסרונותיו, נמצא בסכנה
גדולה. יכול הוא להיות מלוכלך בחטאים ר"ל, אך מתוך
שהוא מביט אך ורק על מעלותיו הרי שהוא לא יכיר בחטאיו,
ולעולם לא יחזור בתשובה. מאידך, אדם שיביט רק על
חסרונותיו, ויתעלם כליל מכוחותיו ומעלותיו, אף הוא
בסכנה גדולה, שמא יפול ביאוש וידמה לנפשו שאין לו את
הכלים והאפשרויות להתקרב אל ה', ולעבוד אותו כראוי. על
האדם למצוא את האיזון הנכון, מחד התבוננות בדרכיו
הרעים, כדי שידע לעקור אותם מהשורש ולחזור בתשובה,
ומאידך, הכרה במעלותיו בכדי שידע איזה כלים יש בידו
לעבוד בם את בוראו.
בלעם הרשע שהחליק לישראל בלשונו יתר על המידה, גרם
להם להתעלם לחלוטין מחובתם להמשיך לשפר ולתקן את
דרכיהם, ולהתקרב עוד ועוד להקב"ה. סכנת ההסתפקות
והרגשת השובע בעבודת ה' - הן מהסכנות היותר חמורות. על
היהודי לחפש תמיד ולמצוא דרכים להתקרב אל ה' יותר
ויותר.


)יש להוסיף אגב הדברים ב' הערות חשובות. א[ למרות
שבלעם נתבע על שהחליק בלשונו לישראל, עכ"ז יש מקום
ואף חובה להחמיא לזולת. אולם, תכלית המחמאות תהיה
תמיד לגרום לזולת הכרה בכוחותיו ויכלתו להתקרב אל ה'
ולעבדו ביתר שאת ויתר עוז, ולא חלילה לגרום לו להתעלם
מהטעון שיפור. ב[ למרות שמשה רבינו נשתבח על שהיה
מוכיח את ישראל, עכ"ז לפני שמוכיחים את הזולת, צריך
זהירות גדולה, וכבר אמר ראב"ע )ערכין ט"ז ע"ב(: "תמיהני
אם יש בדור הזה שיודע להוכיח."
גיליון  41 פרשה חקת / במדה שאדם מודד מודדין לו
"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן ... ותמת שם מרים
ותקבר שם. ולא היה מים לעדה וגו"' (כ', ב)
ולא היה מים לעדה - מכאן שכל ארבעים שנה היה להם
הבאר בזכות מרים. (רש"י)


חז"ל מגלים לנו כי הבאר ממנה שאבו ישראל מים ונתקיימו
על ידה במשך ארבעים שנה בצורה ניסית ופלאית - היתה
בזכות מרים. מה היתה הזכות הגדולה של מרים שמכחה
נבעה הבאר מים כל אותן שנים?
אומר רבינו בחיי: "כשמתה מרים נסתלק הבאר כי היה הבאר
בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר: 'ותתצב
אחותו מרחוק"'.
כאשר נולד משה רבינו היתה בתוקף הגזירה הנוראה של
פרעה מלך מצרים, להמית כל זכר שנולד. התורה מספרת
שבמלאות ג' ירחים להולדת משה, לא יכלו להצפינו עוד,
ולכן לקחו תבת גמא ושמו בה את משה, על היאור. התורה
ממשיכה ומספרת: "ותתצב אחותו )מרים( מרחוק לדעה מה
יעשה לו" )שמות ב' ד'(. רבנו בחיי נוקט שבזכות מעשה זה
של מרים, זכו ישראל למים במשך כל תקופת שהותם במדבר.
לכאו' הדבר פלא! הלא אך טבעי הוא הדבר שאחות תעקוב
אחר הנעשה לאח צעיר, תינוק חסר אונים, המושלך ליאור.
מדוע מעשה זה היה כל כך חשוב ובעל ערך עד שבזכותו
נבעה הבאר מים במשך ארבעים שנה?
אין זה אלא שכל מעשה טוב שעושה אדם, שכרו הוא נצחי
והשלכותיו בלתי ניתנות למדידה. חז"ל הורונו: "והוי זהיר
במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות"
)אבות ב', א'(, ומבאר רבינו יונה )שם(: "שאין אתה יודע מתן
שכרן של מצות כמה הוא גדול, שאפילו מצוה קלה שכרה
גבוה עד למעלה וכו"'. וברמב"ן כתב: "ולפיכך אמרו 'הוי
זהיר במצוה קלה כבחמורה' שכולן חמודות וחביבות מאד,
שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו וכו"' )שמות י"ג, ט"ז(.
ויש להוסיף בזה דברים שכתב רבינו יונה בשע"ת )ש"ג, כ"ג(:
"ודע כי הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק... על מצוה קלה כמו
על החמורות, כי לא יבינו )פירוש: לא יחשבו ויתבוננו( לאשר
המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת
המזהיר עליה יתברך". זהו שאומרים: "אין דברים קטנים אצל
אנשים גדולים" - כי כל דבר נמדד ביחס להפקת רצון הבורא
הימנו.

על פי דברים אלו יש להבין דברי חז"ל במכילתא )בשלח(:
"במדה שאדם מודד בה מודדין לו. אברהם לווה מלאכי השרת
שנאמר 'ואברהם הולך עמם לשלחם' - והמקום לווה את בניו
במדבר ארבעים שנה שנאמר 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד
ענן'. באברהם כתיב 'יוקח נא מעט מים' - והקב"ה העלה
לבניו את הבאר במדבר שנאמר 'אז ישיר ישראל את השירה
זאת עלי באר ענו לה'. באברהם כתיב 'ואקחה פת לחם' -
והקב"ה הוריד לבניו את המן במדבר שנאמר 'הנני ממטיר
לכם לחם מן השמים'. באברהם הוא אומר 'ואל הבקר רץ
אברהם' - והקב"ה הגיז שליו לבניו שנאמר 'ורוח נסע מאת ה'
ויגז שלוים מן הים'. באברהם הוא אומר 'והשענו תחת העץ' -
והקב"ה פרש לבניו שבעה ענני כבוד שנאמר 'פרש ענן למסך
ואש להאיר לילה'. באברהם כתיב 'והוא עומד עליהם' -
והקב"ה הגין על בתי בניו במצרים שלא ינגפו שנאמר 'ופסח
ה' על הפתח"'. מדהים הדבר לאיזה שכר נצחי זכה אברהם
אבינו עבור כל מעשה "פעוט" שהוא עשה. מפליא הדבר,
ששכר נצחי זה מוגדר על ידי חז"ל בלשון הזה: "במדה שאדם
מודד בה מודדין לו" - דהיינו ששכר זה הוא במדה ובמשקל,
ולא איזו "תוספת" מעבר למה ש"מגיע" על עצם המעשה.
כמה מוטל עלינו ללמוד מכך אודות גודל הזכות לקיים מצוה,
וע"י זה לקיים את רצון ה'.
עלינו ללמוד מכאן להזדרז בקיום כל מצווה המזדמנת לפנינו.
כבר אמרו חז"ל: "ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך
אל תחמיצנה" )רש"י מגילה ו' ע"ב, מכילתא לפר' בא(. כל
מצוה יש לה שכר נצחי, ומוטל עלינו לעקור מהשורש את
המחשבה כאילו יש דבר כזה "מצווה קטנה". אדם לעולם לא
יזלזל ביהלום בגלל שהוא קטן. אפילו היהלום הקטן ביותר
ערכו רב. קל וחומר שיש ליקר כל מצוה ומצוה: "שאין אתה
יודע מתן שכרן של מצות כמה הוא גדול, שאפילו מצוה קלה
שכרה גבוה עד למעלה" )ר"י הנ"ל(.


חוקה חקקתי


מעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי שגוי אחד אמר לו: אותם
הדברים שאתם עושים בפרה האדומה נראים כמעשה כשפים.
שאתם לוקחים פרה ושורפים אותה, ולוקחים את האפר
ומטילים אותו לתוך מים, ואתם מזים על מי שנטמא במת, ב'
)וג'( פעמים, ובזה אתם אומרים לו שהוא טהור. והרי דברים
אלו אי אפשר להבינם.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: האם נכנס פעם רוח רעה בגופך.
אמר לו: לא. אמר לו: האם ראית אדם שנכנס בגופו רוח רעה.
אמר לו: כן. אמר לו: ומה הרפואה שעשו לו. אמר לו: היו
מביאים שורש ומקטירים אותו תחת האיש הזה, ומזים עליו
מים ואז ברח אותו הרוח הרע.
אמר לו החכם הזה: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אותו
הדבר היא הפרה האדומה. שהטומאה היא רוח רעה השורה
על האדם שנטמא במת, כמו שנאמר: ואת רוח הטומאה אעביר
מן הארץ )זכריה יג(. כלומר: כשיבא מלך המשיח תעבור רוח
הטומאה מן הארץ, וכך עושים במי אפר הפרה האדומה.
והתשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו.
משהלך אמרו לו תלמידיו לריב"ז: לאותו הגוי דחית בקנה,
מה תשיב לנו. אמר להם: זה שנאמר בפרשה זו זאת חקת
התורה, שאותה המצוה היא סוד גדול ואל תהרהרו בה
למצוא טעמה. חוקה חקקתי וגזרה גזרתי, ואין לכם רשות
להרהר בה.
)מעם לועז(


שער ההלכה


מדיני קדיש - ב'


א( סגולה מיוחדת יש לקדיש שהוא תיקון גדול לנפש
הנפטרים, ולא רק שמציל את הנפטר מדין הגיהנם, אלא אף
בכוחו להעלות אותו גבוה מעל גבוה במעלות הצדיקים בגן
עדן, ועל כן אומרים קדיש גם אם הנפטר היה צדיק.


ב( אך לא יועיל הקדיש לנפש המת אלא אם אומרים אותו
כתקונו, מלה במלה ואות באות, לא כמו רבים מעמי הארץ
שאומרים אותו כשהם מחסירים או מחליפים מילים, הן חסר
או חליף עד שנמצאו כמחרפים ומגדפים מרוב שגיאות,
לפיכך צריך ליזהר לאמרו כראוי.


ג( והנה המנהג הקדום היה, שחילקו את הקדישים בין
האבלים, וכל קדיש נאמר רק ע"י אדם אחד, וע"כ נמצאו
בפוסקים, הרבה הלכות בענין הקדימה בזה, כגון בן שבעה
קודם לבן שלשים, ויאהרצייט קודם לבן י"ב חדש וכדומה,
ובמקום ספק הטילו גורל. אלא שכיון שכל א' וא' רצה לזכות
במצוה ולא תמיד יש מספיק קדישים לכל האבלים הנמצאים,
ולפעמים נגרם מזה מחלוקת, ע"כ הנהיגו גדולי הדורות,
למען השלום, שיגידו כולם את הקדיש ביחד.


ד( אמנם גם היום יש בתי כנסיות שעדיין מחזיקים במנהג
הקדום והיותר נכון, לחלק את הקדישים, ומי שמתפלל שמה,
אסור לו להסיג גבול לומר קדיש שאינו מגיע לו, וגם לא
יועיל לעילוי נשמת הנפטר, אלא יש לו לפנות לגבאים של
הביהכ"נ לסדר גם לו קדיש אם זה אפשרי. ומי שמזדמן
למקום שאינו רגיל להתפלל שם, ורוצה לומר קדיש, יברר
מקודם את מנהג המקום, האם כולם אומרים שם קדיש ביחד
או שמחלקים אותו.


ה( במקומות שכולם אומרים ביחד, הזהירו הפוסקים, שיאמרו
בנחת, מלה במלה ביחד, ואז יש בזה קידוש השם )שזוהי
מטרת הקדיש( וגם עילוי לנשמה. אבל אם אחד מקדים והשני
מאחר ולא נשמע השבח אף מפי אחד ואין הקהל עונה איש"ר
כראוי, לא רק שלא הביאו תועלת באמירת הקדיש אלא גם
קלקלו את השבח הנורא. ויש לנהוג שאחד מהאבלים יאמר
הקדיש בקול רם, והאחרים יאמרו ביחד איתו מלה במלה,
אבל לא בשקט אלא גם בקול, כדי שיוכלו הצבור לשמוע גם
אותם.


ו( וכן יש מנהג רע, שאחד האבלים ממתין עד שהראשון גומר
את הקדיש ואחריו מתחיל הוא הקדיש, מבלי שיאמרו בנתיים
מזמור או לימוד. ועל קדיש כזה המליץ א' מהפוסקים שהוא
"קדיש יתום", כלומר שהקדיש עצמו הוא "יתום" שאין לו על
מה לחול.


ז( יש הבדלים בנוסח הקדיש בין העדות, לדוגמא: שהספרדים
אומרים "ויצמח פורקניה וכו' וכן מנהג האשכנזים החסידים,
אבל שאר מנהגי אשכנז אין אומרים את זה, ועוד שינוים
כידוע. ומי שמתפלל בבית כנסת שאינו לפי הנוסח שלו, צריך
להקפיד לומר את הקדיש לפי הנוסח של הציבור שבו הוא
נמצא. וזה אפילו אם הוא אומר את הקדיש לבד, וכל שכן אם
כמה אומרים ביחד שכולם חייבים לאמרו בנוסח אחיד, כפי
מנהג הצבור, שאם לא, אלא שאחד מאריך ואחד מקצר, זה
גורם בלבול גדול. וצריך לקחת סידור בנוסח הבית הכנסת,
לומר מתוכו את הקדיש, היות שאינו רגיל לנוסח הזה. ומי
שאינו מסוגל לומר לפי נוסחת הצבור, אין בזה שום עילוי
נשמה לנפטר לגרום בלבול לצבור, ומוטב שלא יאמר קדיש
כלל, שלא לגרום להיפך ח"ו. וכשם שמקבל שכר על
האמירה, כך יקבל שכר על הפרישה.


ח( יש מקומות שנוהגים שמי שאומר קדיש מתעטף מקודם עם
טלית, והרי זה מנהג טוב שמרומם את אמירת הקדיש שהוא
שבח גדול מאד להקב"ה. וכן יש מקומות שנוהגים שהאבלים
האומרים קדיש, נגשים לפני הארון הקדש כדי לאמרו שם.
אכן ברוב המקומות לא נהגו כן, ומ"מ יש ללמוד מזה באיזה
יראת כבוד צריך לגשת לאמירת הקדיש. על כן בשחרית שבין
כה מתעטפים עם טלית, יש להשתדל להתעטף בו, לפני
שאומר את הקדיש. וכן מי שנוהג להתפלל עם חליפה וכובע,
יעשה ג"כ ככה באמירת כל הקדישים.


ט( ואל נא יהא הקדיש דבר קל בעיני האומרים אותו, שבזוהר
תרומה מבואר שהוא שבח גדול ונורא "שעולה בכל הצדדים
למעלה ולמטה ושוברת מנעולים וחותמות של ברזל ומזיקים
רעים, יותר משאר השבחים". והנזהרים לאמרו כראוי זוכים
זכות גדולה לעצמם ומביאים התועלת המקווה להמנוח.



גיליון  40 פרשה קרח / כל הפוסל - במומו פוסל
"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל
העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ד"'
(ט"ז - ג').
כותב על כך רבה של נובהרדוק, רבי מאיר אבאוויץ זצ"ל,
בשם הרבי ר' שמחה בונם מפשיסחא זצ"ל, וז"ל: "מזה נראה
שהנרגנים ובעלי המחלוקת כשמתנגדים לאיזה אדם גדול,
רב או מנהיג, דרכם לגנות אותו לפני העם דווקא בדבר
שהוא מצוין במעלה ההפכית לדברי גנותם, שהרי משה היה
מצויין במידת הענוה עד קצה האחרון כמו שהעידה התורה
עליו, 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני
האדמה' )בהעלותך י"ב - ג'(, והם גינו אותו במידת הגאווה
'ומדוע תתנשאו על קהל ד".
למדנו מזה כששומעים מדברים בגנות אדם גדול מוחזק,
בידוע שמצויין במידה ההפכית לדברי גנותן."
דברים אלו יש בהם מן החידוש. הפתגם העממי אומר שאין
עשן בלא אש. אם מוציאים דיבה על אדם, אף אם אין
הדברים אמיתיים בהחלט, אך על כל פנים מוכרח לכל
הפחות שהם יכילו קורטוב של אמת. אולם כאן רואים
שדרכם של בעלי מחלוקת ובעלי לשון הרע הוא לגנות
ולהתרעם דווקא במידה שמצטיין בה מי שמדברים אודותיו.
עשן בלא אש! שקר בלי משהו של אמת!
כיצד נוצר מצב כזה? איך אדם יכול להעלות על דעתו ועל
דל שפתיו האשמת משה רבינו - העניו מכל האדם - דווקא
במידה ההפכית, הגאוה?
נראה שהתשובה רמוזה בפרשה עצמה, שהרי קרח ועדתו
טענו כלפי משה רבינו: "רב לכם ... ומדוע תתנשאו על קהל
ה'?!" ופירש רש"י: "רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם
לעצמכם גדולה". הרי שטענתם כלפי משה רבינו מצאה לה
ביטוי במילים "רב לכם!".
כעת נעבור לעיין כיצד השיב להם משה רבינו: "וידבר אל
קרח ואל כל עדתו לאמר ... רב לכם בני לוי", והרי שמשה
רבינו הטיח בקרח ובעדתו את אותה האשמה שהם הטיחו
בו - דוקא אתם בעלי הגאוה. )ההבדל הוא כמובן, שבעוד
שכלפי משה רבינו טענה זו היתה כולה שקר וכזב, הרי
שכלפי קרח ועדתו הגדרה זו הולמתם בדיוק ובלי שום
הפרזה(. הן הן דברי הגמ' )סוטה י"ג ע"ב( "ב'רב' בישר,
ב'רב' בישרוהו".
כעת כבר יכולים אנו לשער כיצד נוצר המצב שמטיחים
במשה רבינו עלילה חסרת שחר כזו. חז"ל הרי לימדונו: "כל
הפוסל - פסול, ובמומו פוסל" )קידושין ע' ע"ב(, ואף
הסיקו מכאן הלכה, שהרגיל לקרוא לחבירו "עבד" סימן
הדבר שהוא עצמו עבד )שם(.
קרח ועדתו שהעלילו על משה רבינו עלילה חסרת שחר -
עשן בלא אש - כאילו לקוי הוא במידת הגאווה
וההתנשאות, בעוד שההיפך הגמור הוא הנכון - מה הביאם
להעליל עלילה שפלה ומופרכת כזאת? התשובה היא,
מכיון שקרח ועדתו היו בעצמם נגועים במידת ההתנשאות
והגאוה, שוב ראו מום זה בכל מי שסבב אותם. מעתה כבר
אין פלא שראו נגע זה אף במשה רבינו, שכן "כל הפוסל -
פסול, ובמומו פוסל".
מרן המשגיח הגר"מ חדש זצ"ל היה אומר שיש ללמוד
מדברי חז"ל אלו בוחן ומודד בו יכול האדם למדוד את
דרגתו הרוחנית. אדם שרגיל לראות בחבירו פגמים
וחסרונות, ומכל שכן אם הוא הולך רכיל ומפרסמם, הרי
שהוא עצמו איש שפל, ובהכרח שהוא לוקה באותם
החסרונות שנדמה לו שהוא מוצא בזולתו. הזולת אינו אלא
בבואה שלו עצמו. מאידך, אדם הרגיל לראות בזולתו
שבחים ומעלות, ומכל שכן אם הוא מהלל אותו על כך,
סימן הדבר שהוא עצמו הינו איש המעלה, ראוי לשבח
ותהילה!
מעתה מוטלת עלינו החובה והמשימה להתרגל ולהתלמד
לראות תמיד בזולת את החיוב ואת הטוב. יתכן ובהתחלה
תהיה זו עבודה קשה עבורנו, כי לא התרגלנו בכך. אולם
אם נתבונן, נמצא שלכל אדם יש מעשים ותכונות טובות,
ומחובתנו להתרגל להתמקד דווקא במעלותיו של הזולת,
ולא חלילה בחסרונותיו )והדרכה מעשית בזה ניתן למצוא
בספר "עלי שור" ח"ב קצ"ד(. או אז נוכל להיות בטוחים
שגם אנחנו עצמינו אנשי מעלה.


גנות המחלוקת


ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש
מקריבי הקטרת )טז, לה(

ומאותה מחלוקת של קרח ילמד אדם לקח עד כמה צריך
אדם להתרחק מן המחלוקת, שהרי בית דין של מעלה אין
עונשים אדם כשהוא פחות מבן כ' שנה, ובמחלוקת זו של
קרח נענשו גם יונקי שדיים, שנולדו באותו יום.
וקשה היא המחלוקת, שהקב"ה מאבד זכרם של בעלי
המחלוקת, שכך אומר הכתוב: ואש יצאה מאת ה' ותאכל
את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת. ואמרו חז"ל
שאפילו שמו של קרח שהיה כתוב בפנקסיהם של אחרים
נימוח מן הפנקס ולא נמצא, שכן אומר הכתוב: ותכס עליהם
הארץ ויאבדו מתוך הקהל. מאחר שנאמר ותכס עליהם
הארץ אנו יודעים שנאבדו מתוך הקהל, אלא בא הכתוב
להודיענו ששמם נאבד מן העולם. ויש אומרים שאין להם
חלק לעולם הבא, שכך אומר הכתוב: ותכס עליהם הארץ
ויאבדו מתוך הקהל, למה נאמר, ללמדנו שמלבד זה
שכיסתה עליהם הארץ, אף נאבדו מתוך הקהל, שאבדו
בעוה"ב.
ויש אומרים שחנה התפללה עליהם לפי ששמואל היה
מזרעם, שיהיה להם חלק בעולם הבא. וזהו שנאמר
בתפילתה: ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, שזה מוסב
על בני קרח שהקב"ה הורידם לגיהנם והעלם.



גיליון  39 פרשה שלח / להביא כל לימוד לידי מעשה
"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה
על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו (המרגלים)
ראו ולא לקחו מוסר" (רש"י).המשגיח הגדול והמפורסם
ממיר, הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל, מעיר אודות דברים אלו:
"הנה מלבד כל חטאם הפלילי (שהוציאו דיבת הארץ
רעה והסיתו את בנ"י נגד ה' ונגד משיחו), נתפסו ביחוד
על שלא לקחו מוסר ממעשה מרים. זה אמנם מן
החידושים של חכמת המוסר - בכל אשר אתה רואה,
בכל אשר אתה שומע, העיקר היא קבלת הלימודים,
למשוך כל הדברים אל עצמך אתה, ולהביא כל לימוד
לידי מעשה, ישמע חכם ויוסיף לקח".
הדברים מדהימים! המרגלים הרי חטאו בחטא איום
ונורא בהסיתם נגד העליה לארץ ישראל, ואף "הטיחו
דברים כלפי מעלה" ואמרו: "לא נוכל לעלות אל העם
כי חזק הוא ממנו - כביכול כלפי מעלה אמרו", אך
מדברי רש"י שבראש דברינו רואים שבנוסף נתבעו על
כך שהיה להם ממי ללמוד וממי לקחת מוסר - ולא
לקחו. אמור מעתה, אדם נתבע לא רק על כישלון הלכה
למעשה, אלא אף על חוסר הכנה נכונה לעמוד במבחן
המעשה כאשר הנסיון בא יבוא.
ממי יש לקחת מוסר? הנה המרגלים ששלחם משה לתור
את הארץ היו צריכים לקחת מוסר ממרים הנביאה
שדיברה באחיה - משה רבינו. אולם אנחנו יכולים
וצריכים לקחת מוסר מדברי התורה ודברי חז"ל עצמם.
הבה נתבונן איפוא בפרשה זו, וניקח ממנה מוסר
והתעוררות לשמירת הלשון.
ראשית נתבונן, כיצד ובמה נתבעו המרגלים על שלא
לקחו מוסר מפרשת מרים. הלא לכאו' אין דמיון בין
המקרים כלל! בעוד שמרים דיברה עם אהרן אודות משה
רבינו - אדון הנביאים, המרגלים לא דיברו אלא על
עצים ואבנים. מניין שדין המספר לשון הרע על עצים
ואבנים הוא כדין המדבר אודות משה רבינו אדון
הנביאים? ומדוע א"כ נתבעו על שלא לקחו מוסר
מפרשת מרים?
שאלה זו צריכה יישוב )ויעויין ב"אזניים לתורה" על
אתר( אך רצוננו כאן הוא לעמוד על מוסר השכל שיש
ללמוד מעצם ההשוואה בין פרשת מרים לפרשת
מרגלים.
חטא לשון הרע הוא מהחמורים ביותר, והנכשל בו עובר
על רשימה ארוכה של מצוות עשה ומצוות לא תעשה,
וכפי שמונה אותם מרן החפץ חיים זצ"ל בספריו. הן זכה
דורינו להתעוררות גדולה אודות הצורך והחיוב
בשמירת הלשון. דברי לשון הרע הפכו בעיני הציבור
הרחב - ובפרט אצל ציבור בני התורה - לדבר מבוזה
ומגונה. אך יחד עם זאת עדיין קורה בעוונותינו, כאשר
משוחחים אנשים והאחד מתחיל לספר לרעיו דבר שיש
בו חשש לשון הרע, ומעירים לו על כך, הוא מגיב
בשלל תירוצים והתחמקויות: "וכי לשון הרע הוא זה?!
אינני מתכוון להזיק לו כלל )אולם אסור לספר לשון
הרע גם מבלי כוונה להזיק(. מלבד זאת הרי הדברים
אותן אני מספר הם אמת )אולם איסור לשה"ר הוא גם
על אמת( וכו' וכו'," ושאר הצטדקויות. וכאן עלינו
לקחת מוסר מזה שהמרגלים נתפסו על שלא לקחו מוסר
מפרשת מרים - כי הלא לכאו' היה להם להצטדק בשלל
רחב של חילוקים והבחנות, בין הדברים שהם אמרו
אודות עצים ואבנים, לבין דברי מרים אודות אדון
הנביאים. ובכל זאת הרי נתבעו על שלא לקחו מוסר
ממרים. ואם כן, גם אם נדמה לנו שדיבור מסויים איננו
בגדר לשון הרע, כמה עלינו להשמר מלאמרו כל זמן
שההיתר לאמרו איננו בהיר ונהיר לנו כשמש בצהרים.
והיות וחטאי הלשון מצויים בעוה"ר, על כן העצה
היעוצה להנצל מלהכשל בהם רח"ל היא קביעת עתים
ללימוד בספרי החפץ חיים זצ"ל, הן בספרו ההלכתי
"חפץ חיים" והן בספריו המוסריים "שמירת הלשון".
הבה ניקח מוסר והתעוררות מפרשת מרים ומפרשת
המרגלים ללמוד הלכות לשה"ר בתוספת דברי מוסר
המעוררים לשמירתן וקיומן.


"וראיתם אותם...וזכרתם..."


ואם תשאלו, כיצד נזכרים ע"י ההסתכלות בציצית בכל
מצות השי"ת, והרי יש הרבה אנשים הלובשים כל היום
ציצית ואינם נזכרים בכל המצות, והם מסיחים דעתם
מהן, לכן אומר הכתוב: והיה לכם לציצית וראיתם אותו
וזכרתם את כל מצות ה', למה נאמר והיה לכם לציצית,
והרי כבר נאמר: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.
אלא הכתוב בא ליישב תמיהה זו, וזה משל למנהג
העולם שאם אדם רוצה לזכור איזה דבר הוא קושר חוט
באצבעו וכשהוא מסתכל על החוט הוא נזכר בדבר
שהוא רוצה להיזכר. ואם אדם קושר אצבעו מפני שהיא
כואבת, ואח"כ שכח דבר שהיה עליו לעשות ושאל
אנשים כיצד שכח הדבר שיש לו לעשות והרי הוא קשר
אצבעו. אומרים לו הבריות : שוטה שבעולם, והרי לא
קשרת אצבעך אלא מפני הכאב, ולא קשרתן כדי
להיזכר. וזהו שאומר כאן הכתוב: והיה לכם לציצית
וגו', זה שאתה תמה שאתה לובש ציצית ואין אתה נזכר
במצות השי"ת, מפני שאתה לובשם כמצות אנשים
מלומדה, וכשם שאדם לובש איזה מלבוש אתם לובשים
את הציצית, ולא בכונה לומר: מצוה זו צונו הקב"ה כדי
לזכור על ידה כל מצותיו, אם כן מה תועלת יש
בציצית, והרי אתם דומים לאותו שוטה שקשר אצבעו
לכונה אחרת, ושואל למה אין הוא נזכר במה שרצה
להיזכר, והרי החוט קשור באצבעו. אבל אם: והיה לכם
לציצית, שהוא לשון הסתכלות היינו אם תלבשו
הציצית למטרת הסתכלות והתבוננות בהם כדי שתיזכרו
במצות השי"ת, אז - וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות
ה', מאחר שאתם לוקחים אותו לאותו ענין.

מעם לועז
גיליון  38 פרשה בהעלותך / שיגרה זה רע
סדר נסיעתם וחנייתם של בנ"י במדבר נקבע על ידי הענן.
"ולפי העלת הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בנ"י ובמקום
אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל ... ובהאריך הענן
על המשכן ימים רבים ... ולא יסעו: ויש אשר יהיה הענן
ימים מספר ... ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה
הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו: או
ימים או חדש או ימים בהאריך הענן ... יחנו בני ישראל ולא
יסעו ובהעלתו יסעו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו וגו"'.
כידוע המאורעות שעברו על אבותינו במצרים ובמדבר
קבעו במידה מרובה את מאפייניה ותכונותיה של כנסת
ישראל לדורות. ההשגחה העליונה הנהיגה את עם ישראל
באותו דור בצורה ובאופן שיטביע בהם תכונות אופי
המתאימות ליעוד הנצחי של עם ישראל - יעוד של ממלכת
כהנים וגוי קדוש. כיצד אופן נסיעתם במדבר השפיע על
תכונות כנסת ישראל לקראת מילוי יעודה בבריאה?
רמז לכך נוכל למצוא בדברי המפרשים, ובראשם הרמב"ן:
"וטעם ובהאריך הענן - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן
ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים
ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון
השם ... וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה
ימים, והיו העם יגעים מאד ועינה בדרך כחם, יעשו רצון
השם ללכת אחרי הענן: וסיפר עוד, כי יש שלא יעמדו רק
לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם.
ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה
ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל
הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן
הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות
והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו
לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומים, ויסעו
בלילה וכו"' )ועיין ספורנו, אברבנאל ושאר מפרשים(.
מתוך עיון בדברים הנ"ל מתבאר לכאו' שמטרת סדר
הנסיעות היתה להחדיר אל תוך עומק נשמת האומה את
מידת ההכנעה והשיעבוד לה', ולהרגילם להנהיג את כל
אורחות חייהם, כולל נסיעותיהם וחניותיהם, אך ורק על פי
רצונו של המקום ב"ה, בביטול עצמי מוחלט.


אולם הדבר עדיין צריך תוספת הסבר, שכן עצם שיעבוד בני
ישראל במצרים כבר נועד להטביע בנפש האומה את
תכונת העבדות וההכנעה, וכדברי המשך חכמה )סו"פ בא
ד"ה אמנם(: "היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותם
אשר יהיו נכנעים בטבעם ומוכשרים לייגע את נפשותם" -
ואיזו תוספת תכונה השריש סדר הנסיעות והחניות בנפש
האומה?


נראה לבאר זאת אם נתבונן באחד מהמאפיינים של המין
האנושי - כושר ההסתגלות וההרגל. אדם יכול להסתגל
למצבים קשים ונואשים, ולהשלים עמם. עבד שבמשך שנים
יעבוד בעבודת פרך יכול כחלוף הזמן להתרגל לעבודתו עד
כדי שהיא תיעשה כמעט מאליה ובלא קושי.


אולם בנוגע לעבודת ה' הרי נצטוינו להשמר ולהזהר
מלהפכה לשיגרה והרגל, וכמבואר בדברי הנביא )ישעי'
כ"ט(: "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו
כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים
מלמדה. לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא
וגו"'. והרי שעבודת ה' מתוך שיגרה לא זו בלבד שאיננה
זכות לאדם, אלא אדרבה, חוב הוא לו ונענש על כך.


מעתה נראה לומר שאמנם עוד במצרים עם ישראל רכשו
לעצמם והשרישו בקרבם את הנטיה הטבעית לעבדות,
ועי"ז נעשו מוכשרים להיות עבדי ה'. אולם עדיין זקוקים
היו לחינוך ותירגול לבל תהפוך מידת העבדות עצמה
להרגל ושיגרה. סדר המסעות והחניות - בהם לא ידעו
בבקר היכן יחנו בלילה, ובחנייתם לא ידעו אם יחנו רק
לילה בודד או חודשים או שנים, ואף לאחר חניה ממושכת
לא יכלו לדעת מתי יאלצו פתאום לנסוע - עקר לחלוטין
מתכונות העם את הקילקול הגדול של "מצוות אנשים
מלומדה".
הדור שחווה את סדר המסעות תורגל לבל תהפוך מידת
העבדות - עבדי ה' - שלהם, להרגל. פרשה זו נכתבה בתורה
בכדי שגם אנחנו ניקח ממנה מוסר לבל נהפוך שאננים
בעבודת ה'. עלינו להתמיד בלימוד ובשיעורי תורה - אך
מתוך התלהבות ושמחה בקיום המצוה, ולא כשיגרה יום-
יומית. נתפלל את כל התפילות, אך כמו שאמרו חז"ל:
"וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים
ותחנונים לפני המקום ב"ה" )אבות פ"ב(. וכך, על דרך זו,
נקיים ונשמור את כל המצוות לא מתוך שיגרה והרגל של
מצות אנשים מלומדה, אלא מתוך חיות של הכרה ברורה
בגודל הזכות להיות עבדי ה'.


הבורח מן הכבוד


והאיש משה עניו מאד
מכל האדם אשר על פני האדמה.
)י"ב ג'(


באבות פ"ד הזהירונו חז"ל ממדת הגאוה, ואמרו "מאד מאד
הוי שפל רוח". כפלו את התיבה "מאד מאד" כלומר סכנה
היא ביותר להתנהג במדת הגאוה ורדיפת הכבוד, ורק
שפלות הרוח והענוה, הן הנה המדות המשובחות של האדם
הנעלה.
מספרים שאיש אחד התאונן באזני א' מגדולי הדור העבר,
שלא נתקיים בו מאמרם ז"ל כל הבורח וכו' - גדולה מחזרת
אחריו. זה לו כמה שנים שמתנהג בחסידות ובורח בכל כחו
מן הכבוד, ואעפ"כ אין הכבוד רודף אחריו... והגדול ענהו,
שאין זו אשמתו של הכבוד, אלא הוא בעצמו אשם בזה, כי
מסתומא הוא מביט לאחוריו להסתכל אם הכבוד רודף
אחריו, ומכיון שמסתכלים בו מיד הוא בורח...
ופעם באמירת ההגדה בליל התקדש חג הפסח, הסב מרן
"החפץ חיים" תשומת לבם של המסובים לשולחנו, על
העובדא, כי בכל ההגדה לא נזכר אף פעם שמו של משה
רבינו, למרות שכל הנס של יציאת מצרים נעשה על ידו,
ללמדנו, שרצון יראיו חעשה, ומכיון שהיה עניו מכל האדם,
לכן לא נזכר שמו על הנס.


חפץ חיים על התורה
גיליון  37 פרשה נשא / כיצד זוכים בברכה?
נפוצה התופעה של נהירה להתברך מפי הצדיקים. מבלי
לפגוע חלילה בכל החיוב שבתופעה הנ"ל, רצוננו
לנסות ולכוון את הדברים על פי השקפת התורה - וכפי
שניתן ללמוד מברכת כהנים, על פי התבוננות בביאור
הפסוקים ובדיניה שנקבעו על ידי חז"ל, ונסמכו על
הפסוקים עצמם. בביאור הדברים נלך בעקבות הרש"ר
הירש זצ"ל, בפירושו לפרשת ברכת כהנים, והרוצה
לעמוד על מקורות הדברים יעיין שם.

עלינו לקבוע שלשה דברים. א[ מהי מטרת הברכה? ב[
מהו מקור הברכה? ג[ כיצד זוכים בברכה?
אודות השאלה הראשונה - "מהי מטרת הברכה?" כותב
הרש"ר הירש: "אין אנחנו נכספים לקירבת ה' כדי
להשיג על ידיה ברכה חומרית ורוחנית; אלא אנחנו
מבקשים ברכה חומרית ורוחנית כדי לעשות בה את
רצון ה' - למען נהיה ראויים לקרבת ה'. 'קרבת אלקים
לי טוב' - היא היא הטוב המוחלט."

גם מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל קבע דברים דומים:
"אחד מההבדלים היסודיים בין דתנו, דת האמת, לבין
שאר "דתות" הכזב והשקר, הוא בזה ששאר הדתות
מנסים לשעבד את אלהותם למלא את תאוותיהם
ורצונותיהם, ואילו אנו משעבדים את עצמינו לעשות
את רצון אלוקינו. המשנה במס' סוכה אומרת: "אבותינו
שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה,
ומשתחוים קדמה לשמש. ואנו, לי-ה עינינו. ר' יהודה
אומר היו שונין ואומרין אנו לי-ה, ולי-ה עינינו".
וביאור הדברים כך הוא: אבותינו בבית ראשון, שהיו
כופרים בהקב"ה, וסומכים רק על מזלות וכוחות הטבע,
הפנו עורף להיכל ה' והשתחוו קדמה לשמש, כי חשבו
שהשמש יעשה את צרכם וימלא את משאלות ליבם, אך
"אנו, לי-ה עינינו", היינו שאנו פונים רק אל הקב"ה
למלאות את משאלותנו, היות ואנו יודעים שאין כח
בעולם זולת השם יתברך, ורק ממנו ניתן השפע בעולם.
ורבי יהודה מוסיף עוד ענין, שהוא קודם לזה. דהנה
עבודתם של עובדי עבודה זרה, תכליתה לפייס ולרצות
את השרים והמזלות, כדי שיעשו להם את רצונם, והכל
בתור אמצעי להשגת הנאות ותענוגות שלהם. אבל אנו,
כל חפצינו לעשות רצון ה', ולשעבד את עצמינו
ורצונותינו לכבודו. וזה הפירוש "אנו - שיעבוד המהות
והעצמיות - לי-ה". אולם בכדי שיהיה לנו את
האמצעים לכך, גם "לי-ה עינינו", שימלא את
משאלותנו בכדי שנוכל לעבדו"
)ועיין "מוסר דרך" ח"א לפרשת שמיני(.


"מהו מקור הברכה?" - כתוב בפסוק: "ושמו את שמי על
בני ישראל ואני אברכם" ומפרש הרש"ר הירש: "לא
הכהנים מברכים את ישראל; המילה היוצאת מפיהם
אין לה כח של ברכה בשום מקום; אלא תפקידם לשום
שמי על בנ"י, ואילו אני - אני אברכם. תפקידם "להניח"
את שם ה' על ישראל ... עליהם לבטא שישראל מצפים
רק מאת ה' לכל ברכה ולכל שמירה, לכל התגלות וכל
כשרון, לכל שאת ולכל שלום; והם מצפים לכל אלה רק
מאת ה' ..." תפקידה ויעודה של ברכת הצדיק הוא רק
לגרום לנו להיות ראוים יותר לקבל את ברכת ה', שהיא
היא הברכה האמיתית היחידה.
וכיצד זוכים בברכה? הכהנים מברכים: "ישא ה' פניו
אליך". אומרים חז"ל: "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש
ברוך הוא: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך 'אשר לא
ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים
לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'?!" אמר להם: "וכי
לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת
ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם
עד כזית ועד כביצה." היות וישראל מדקדקים לפנים
משורת הדין ומברכים את ה' אפילו על כזית או כביצה
מזון, לכן הם זוכים שהקב"ה נושא להם פנים. ונמצאנו
למדים איפוא שהזכיה בברכה תלויה בהתנהגות האדם
עצמו.

הרש"ר הירש מוצא רמז ליסוד זה בהלכות של ברכת
כהנים. על הפסוק: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה
תברכו את בני ישראל אמור להם" דרשו חז"ל שמוטל
על חזן הכנסת - המיצג את הקהל - לקרוא לכהנים
בקול רם לברך את העם, ובנוסף מקריאים לכהנים
מילה במילה את כל לשון הברכה. מכאן מסיק הרש"ר
הירש: "הם רק אומרים את הברכה שכבר נאמרה להם
ע"י נציג הקהל המתברך. הכהנים המברכים נוהגים
איפוא בסבילות גמורה ואין הם אלא כלים לברכה; הם
מברכים רק משנקראו לכך ע"י הקהל, והם אומרים רק
את הברכה שהוקראה להם בשם הקהל. לאמיתו של
דבר, הקהל מביא על עצמו את הברכה היוצאת מפי
הכהנים במצות ה"'. לאמור, כל מציאות הברכה תלויה
בזה שנהיה ראוים לה, ונדע איך לשאוב אותה לעצמנו.
משל למה הדבר דומה? ליליד כפר נידח שנזדמן
לראשונה בחייו לעיר, בהיותו מבוגר. בכפר רגיל היה
לשאוב מים מהבאר - עם כל הטירחה והעמל הכרוכים
בכך. והנה בעיר - ראו פלא - יוצאים מים מהברזים.
החליט הוא לרכוש כמה ברזים ולהביאם אל כפרו.
אולם בהגיעו לכפר, נוכח לתדהמתו, שאין הברזים
מוציאים מים. חזר הוא אל העיר שם לעגו לו בני הכרך:
"כפרי טיפש - אם ברצונך שהברזים יוציאו מים, עליך
להתקין לפני כן צנרת שתחברם אל מקורות המים!"...
כך הוא הדבר בענין ברכות הצדיקים. הם יכולים לשמש
לכל היותר כברז דרכו נשאב ברכת הקב"ה כביכול
בעצמו. אולם מה עם הצנרת? אותה עלינו להתקין
בעצמינו על ידי לימוד התורה ושמירת המצוות!



"שציער עצמו מן היין" )רש"י, ו' - י"א(


היושב בתענית - אם על-אף תעניתו הריהו נשאר יושב
במקומו, מבלי להתעלות במדרגות הקדושה, שהתענית
לא השפיעה עליו כלל מבחינה פנימית, אין זה אלא
סיגוף גרידא ללא שום תועלת, ובאמת הוא נקרא
חוטא...
כתב סופר

שאל אחד את רבי בונם מפשיסחא ז"ל:
"מצינו בספרים שכל היושב בתענית ארבעים יום זוכה
לגילוי אליהו, והנה כבר ישבתי אני ביותר מארבעים
תעניות ולא זכיתי לגילוי אליהו"?
השיב לו הרבי ר' בונם:
"בעת שהיתה לו לבעש"ט ז"ל קפיצת- הדרך במסעותיו,
היו הסוסים רואים שהם חולפים אגב מרוצתם על פני
המקומות שבהם היו רגילים תמיד לעצור ולקבל
ארוחתם, ואילו עתה אינם באים כלל לכלל רעב -
התחילו מדמים בנפשם שהם כבני אדם. משהוסיפו לרוץ
ולא נתרעבו, התחילו סוברים שכבר הגיעו לדרגת
מלאכים... ברם, משהיגיעו למקומם ועטו על אבוסם
ברעבתנות וזללו כסוסים, אזי נוכחו לראות שעדין אינם
אלא סוסים"...
"אף אתה - סיים הרבי ר' בונם - כשאתה יושב בתענית
הרי אתה סבור שכבר הגעת למעלת מלאך, ברם מה
מראה-פנים לך בשעה שאתה ניגש לאכול אחרי
התענית? אזי חוזר אתה להיות כמות שהיית. מתעניות
כגון אלא אין זוכים לגילוי אליהו"...
מעינה של תורה


גיליון  36 פרשה במדבר / תחת כנפי השכינה
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני - למה במדבר סיני? מכאן
שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר
וכו"' )במד"ר א' ז'(. וכבר ביארו חז"ל והמפרשים, כל אחד
בדרכו, את הרמזים ואת הלימודים שעלינו ללמוד מכך
שהתורה ניתנה באש, במים ובמדבר. אולם ע' פנים לתורה
ונציע אף אנו הרגשה העולה מהתבוננות בדברי חז"ל,
ובהקשר לדברי הנביא בהפטרה לפרשה, וגם כהקדמה לזמן
מתן תורה - חג השבועות.
כידוע האש והמים הם יסודות מתנגדים. האש מאיידת
ומייבשת את המים, ואילו המים מכבים את האש. כאשר
שני יסודות אלו ניצבים זה מול זה בכחות שוים - לא נשאר
דבר, רק מדבר שממה. והנה כך ניתנה התורה, באש ובמים -
יחד. התוצאה מכך היא בהכרח כליון מוחלט. נשאר רק
מדבר, אך בלי כל אפשרות להצמיחו, שכן האש והמים כבר
כלו. ורק אז, כאשר אין שום תקוה ותוחלת, ולב האדם מבין
ומרגיש שאין לו על מה לסמוך אלא על אביו שבשמים - אז
ניתנת התורה.
את הדברים הנ"ל יש להעמיס בדברי המדרש: "כל מי שאינו
עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה".
רק מי שמרגיש כאילו הוא נשאר בודד במדבר בלי אמצעי
קיום מינימליים ושאין לו לבטוח על שום דבר אלא על
אביו שבשמים, זוכה לקנות תורה. וכך היה עם אבותינו -
דור מקבלי התורה - וכפי שאנחנו אומרים בתפילה: "בעבור
אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים". אבותינו זכו לקבל
את התורה בזכות מידת הביטחון שלהם. הם הרי חיו
במדבר, עם שלם, תינוקות, ילדים, נשים וזקנים, בלי
מקורות מחיה או פרנסה בדרך הטבע, וללא לחם ומים,
ובלי הגנה טבעית מהחום המדברי. כל קיומם היה רק בדרך
ניסית מופלאה. ומכח מצב זה, שבו היו צריכים להיות
סמוכים בטוחים ונשענים אך ורק על חסדי הקב"ה לצורך
קיומם - ולא על דבר זולתו - זכו לקבלת התורה הקדושה.
ובזכות מידה זו עצמה אנחנו מבקשים מה' שיזכה אף אותנו
בחלקנו בתורה: "כן תחננו ותלמדנו"! תפילתנו היא שבזכות
בטחוננו בהקב"ה נזכה לקירבה וחביבות ממנו יתב', עד כדי
לקבל את המתנה הנפלאה, שכוללת בתוכה את חכמת
הבורא יתברך, ואין קץ וסוף לסודות הגנוזים בתוכה -
התורה הקדושה.


בהפטרה לפרשה כתוב: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי
בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה
וידעת את ה"'. והרי שהקב"ה מבטיח לעם ישראל שבבוא
היום, הוא יתנהג עמה כארוס לארוסתו. המלבי"ם בפירושו
כותב שפסוק זה בא לבאר את תנאי השידוך, וכאילו
הקב"ה אומר לעם ישראל שעליהם להתחייב להתנהג
"בצדק ומשפט" )דהיינו זהירות של "לפנים משורת הדין"
במצוות של בין אדם לחבירו( ותמורת זה הקב"ה יתנהג עמו
ב"חסד ורחמים", ובנוסף על האומה לנהוג במידת ה-
"אמונה" )שהיא היסוד למצוות שבין אדם למקום(, וכנגד זה
מתחייב הקב"ה לאומה הישראלית "וידעת את ה"' - וכלשון
המלבי"ם: "שיגלה לה אותותיו ומופתיו והשראת שכינתו
בתוכם עד שידעו את ה' בידיעה ברורה וכו"'.
למה הקב"ה מגלה את אותותיו ומופתיו תמורת האמונה?
כי כך היא המידה - התורה ניתנת באש ובמים ובמדבר -
וכפי שביארנו הכוונה בזה היא ללמדנו שהתנאי לזכות
בלימוד התורה הוא האמונה והביטחון המוחלט בהקב"ה.
לכן תמורת האמונה זוכים ל-"וידעת את ה"'.
בכל דור ודור בחג השבועות - זמן מתן תורה - על האדם
לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ועומד מתחת להר
סיני, מוכן ומזומן לקבל את התורה. בכל שנה בחג
השבועות ניתן לזכות למעין "מתן תורה" מחודש. כאשר חיי
האדם מתנהלים על פי מידות הביטחון והאמונה, ומתוך
הבנה שקיומנו עלי אדמות משול למדבר שממה, ושהוא
תלוי לחלוטין בבורא יתב' שמו - אזי יזכה "ללמוד וללמד,
לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך".


תחת כנפי השכינה


"אשר באת לחסות תחת כנפיו"


א"ר אבון:"שמענו שיש כנפים לארץ, שנאמר )ישעיה
כ"ד,טז( "מכנף הארץ זמירות שמענו","וזרחה לכם יראי שמי
שמש צדקה ומרפא בכנפיה", וכנפים לחיות, שנאמר
)יחזקאל ג',יג("וקול כנפי החיות", וכנפים לכרובים,
שנאמר )מלכים א' ח:ז( "כי הכרובים פרשים כנפים",
וכנפים לשרפים, שנאמר )ישעיה ו',ב( "שרפים עומדים
ממעל לו שש כנפים".
בא וראה, כמה גדול כחן של צדיקים, וכמה גדול כחה של
צדקה, וכמה גדול כחן של גומלי חסדים, שאין חוסין לא
בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל
כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים
אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר )תהלים לו( "מה
יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" )מדרש(.
בועז רצה שרות לא תסמוך לעולם על בשר ודם אלא על ה'
לבדו )זאת נחמתי(.
המגיד מדובנא מביא בספרו קול יעקב את ענין שכר
המצוות, ואת הסיפוק הנובע מעשייתה של מצווה, שהוא
שכר בפני עצמו. וכך אומר בועז לרות: אל תדאגי, בתי. ה'
ישלם שכרך, אולם מי יתן ותגיעי לאותה מדריגה שבה
תשיגי, שהשכר השלם ביותר מאת ה' אלקי ישראל יהיה
העבודה שבאת לחסות תחת כנפיו )גם בשם הגאון מוילנא(.
בועז מברך אותה, שבנוסף לשכר מזומן לה עבור קיום כל
מצווה ומצווה, ה' יגמול לה גם עבור החלטתה הגורלית -
שבה תלויים כל מעשיה הטובים לעתיד - ההחלטה לבוא
לחסות תחת כנפיו.
)החיד"א בשם אביו(


שער ההלכה


אמן אחר ברכות קריאת שמע


א( כשאומר השליח ציבור סיום הברכה "הבוחר בעמו
ישראל באהבה", בשחרית )וכן "אוהב )את( עמו ישראל"
בערבית(, נחלקו הפוסקים אם יש לענות "אמן" אחר ברכה
זו, כמו שצריך לענות "אמן" אחר כל ברכה שאדם שומע,
כולל הברכות ששומע מפי הש"ץ.
י"א שזה הפסק בן הברכה לקריאת שמע ואין לענות שם
"אמן", וי"א שצריך לענות, ואין כאן הפסק, כי ברכות ק"ש
אינם ברכות על ק"ש עצמה, כמו שאר ברכות המצות, שהרי
אין מברכים אקב"ו לקרות קריאת שמע, על כן אין איסור
להפסיק ביניהם לקריאת שמע באמירת אמן. ויש מחייבים
לענות מטעם אחר, שאין זה גרוע משאלת שלום שמותר
להפסיק בין הברכה לשמע )מדינא דגמרא(.


ב( ולהלכה נחלקו בזה השולחן ערוך והרמ"א.
שהמחבר כתב )בסי' נ"ט ס"ד(:"לא יענה אמן אחר סיום
הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק". והרמ"א
כתב )בסי' ס"א ס"ג(, "שיש לענות אמן אחר ברוך הבוחר
בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין". ויוצא לפי"ז שלמנהג
ספרד הנוהגים כדעת מרן, אין לענות אמן זה בכל אופן,
ולמנהג אשכנז הנוהגים כהרמ"א צריך לענותו, אכן למעשה
יש בזה עוד פרטים.


ג( שאלה נוספת היא אם צריך לענות אמן על
ברכת יוצר המאורות )בשחרית, והמעריב ערבים, בערבית(.
ובב"י הביא דעות בזה, ולמעשה אין כ"כ נ"מ בזה, כי הב"י
כבר העיד שלא נהגו העולם לענות אמן כלל אחר שום
ברכה מברכות קריאת שמע, אלא אומרים עם השליח צבור
מלה במלה, כל הברכה וחתימתה, ושוב אין להם לענות
אמן, דא"כ הוה ליה עונה אמן אחר ברכותיו, ע"ש. והיום
אף שאין מקפידים לומר את כל הברכה מלה במלה עם
הש"ץ, מ"מ מנהג הספרדים הוא לומר את סיום שתי
הברכות האלו עם הש"ץ, וגם באופן כזה פטורים מלענות
"אמן" כנ"ל.
אולם אם קורה שאחד סיים לפני הש"ץ האם צריך
לענות אחריו אמן או לא, לא ברור מה הוא מסקנת הב"י
באופן כזה, ודעת המ"ב בבה"ל הוא שלדעת הב"י שאם
סיים לפני הש"ץ יש לענות אמן אחר ברכת יוצר המאורות
)וכן המעריב ערבים(, אבל אחר הבוחר בעמו ישראל )וכן
אוהב את עמו ישראל( , אין לענות בכל אופן.


ד( ולמנהג אשכנז, אחר יוצר המאורות )וכן אחר
המעריב ערבים(, ודאי שצריך לענות אמן, ודעת הרמ"א
שגם הבוחר בעמו ישראל באהבה )וכן אוהב עמו ישראל(,
יש להדר לסיים לפני הש"ץ, כדי לענות אחריו אמן. אלא
שדעת המשנה ברורה ועוד פוסקים, שעדיף להוציא עצמו
מפלוגתא ולסיים ברכה זו ביחד עם השליח צבור כדי שלא
יצטרך לענות אמן, ורק אם סיים לפני הש"ץ צריך לענות
אחריו אמן. ולמעשה יש חילוקי מנהגים, שיש הנוהגים
כדעת הרמ"א להקפיד לענות אמן )וכן נוהגים בישיבות
הליטאיות(, ואחרים נוהגים לסיים עם הש"ץ )וכן נוהגים
הרבה מעדת החסידים(, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו
ורבותיו בזה.


ה( אולם, כל אלו הנוהגים לסיים ביחד עם הש"ץ,
צריכים להקפיד לסיים איתו בלחש ולא בקול, שאם
מסיימים בקול הרי לא שומעים את הש"ץ, שזה חלק מסדרי
התפלה. וגם יש בזה בעיה נוספת. כי לדעות שצריכים
לענות אמן אחר סיום הש"ץ, לא רק אחר הש"ץ בלבד, אלא
גם אם שומעים אדם אחר שמסיים הברכה, צריכים לענות
אחריו אמן, וכמו שצריכים לענות אחר כל ברכה ששומעים.
)אמנם בברכות ק"ש שיש חשש הפסק אין לענות אמן רק על
אותה הברכה ולא על ברכה אחרת(. ולאלו הנוהגים
כהרמ"א קורה הרבה פעמים, שאחר שגמרו את הברכה
ומחכים לש"ץ לגמור, שומעים כמה מהצבור הגומרים את
הברכה לעצמם אחד לאחד, וצריכים לענות "אמן"אחר כל
אחד ואחד אם יש הפסק של יותר מכדי דיבור בין אחד
לשני. והנה אלו המסיימים עם הש"ץ כדי שלא יצטרכו
לענות אחריו אמן, והרי בציבור גדול אי אפשר שכולם
יצטמצמו לסיים בדיוק ביחד ובד"כ יש המאחרים קצת
לסיים, ויוצא שאלו שכבר גמרו את הברכה ביחד עם הש"ץ
ועדיין לא התחילו לומר קריאת שמע, צריכים כעת לענות
אמן אחר המאחרים לסיים, וא"כ לא הועילו כלום במה
שסיימ וביחד עם הש"ץ. על כן יש להקפיד לסיים עם הש"ץ
בשקט, כדי לא לגרום בעיה לשאר הציבור.



סביב שלחן השבת - המדור לנוער


אבא הגיע, בפיהו בשורה:
היכונו בעוד שני ימים למאורע!
בביתנו הזה, שירבו בו שמחות,
לבן-דוד נערוך סעודת "שבע-ברכות".


חיש קל הסתדרו כל בני המשפחה
לחלוקת תפקידים, להיערך לשמחה,
על הבישול ממונה כאן האמא,
כי שיח וסוד לה מימים ימימה
עם כל סיר ומחבת - מבינה היא שפתם,
מה עשיר ומגוון יהיה אז הטעם!
לימינה - בלי ספק - תעמוד במסירות
דינה הבת, לקלף במהירות,
לבחוש, לטגן, הן בזאת היא מוצלחת,
יחדיו תעבדנה עם סיר וקלחת.
- ברוך, ודאי, הן ראשו בלימוד.
אמירת הדרשה - עבורו היא יעוד.
אמרי חכמים לחתן וכלה
יאמר בסעודה ותרבה הגילה.
- גדי ובנימין, עם זרועות חסונות,
יהיו ממונים על העברת שולחנות.
גם כסאות, ספסלים, ככל הנדרש,
ישאו על כתפיים מבית המדרש.
- יענקי? - גם לו עבודה מכובדת:
עם סל הקניות לעלות ולרדת,
מן הירקן למכולת מלווה את האב,
ושפע מצרכים מביאים הם יחדיו!
-ומה תעשה הקטנה, זוהי דבורי,
כיצד והיכן גם את תעזורי?
- אל דאגה, גם לך מוכנה
עבודה נחמדה ומאד מהנה:
היא תטפל במוישי האח,
שלא תיגרם הפרעה במטבח.
וכך, בעזרת ה', בכחות משותפים,
תתקבל סעודה כיד מלכים!
עבדו וטרחו כל בני המשפחה,
כשלבם הומה מגיל ושמחה.
כל אחד כמיטב יכולתו השתדל
לתרום מכוחו, לשפר וליעל.


אך עינו של שטן כה היתה פה צרה,
עד שבכח דחף את היצר הרע,
... וכך זה בערך התחיל )לא בדיוק,
כי אין בידינו מסמך די בדוק(:
יענקי נתקל ברגלי השולחן
שבנימין וגדי נשאו על גבם.
שני בקבוקים, שאחז בידיו,
נפלו במורד המדרגות יחדיו!
יענקי כעס וקצף,אף רגז
ובקול הוא טען, שמאום פה לא זז,
ורק אם ישא הוא שולחנות על שכמו,
הכל בשלום פה יבא על מקומו!
גדי הסכים בלי דברים ואומר,
כי כתפיו כבר שחו מכובד החומר,
ואץ להשיג את הבקבוקים השניים
בטרם ירדו עוד קומותים.
ומה ארע כאן בינתיים?
ידיו הקטנות של יענקי המוכן
לא הסכינו לשאת המשא בכוחן,
ולעגמת נפשו, בעיצומה של העליה,
- נשאר , נעמד השולחן לחניה....


בינתיים החליטה גם דבורי האחות
כי מלאכת השמרטפות הנה מן הפחותות.
אי לכך, פעמיה הביתה השימה
ובפיה בקשה: להיות לעזר לאמא!
באנחת רווחה על מעט אתנחתא,
דינה - את מקומה - לאחותה פינתה,
מיהרה להשגיח על מוישי הקט,
כשדבורי הופכת קציצות במחבת...
קציצה ראשונה התפרקה לשלש,
שניה הצליחה אל הרצפה לגלוש...
את השלישית הניחה מעט בפזיזה,
וטיפת שמן סוררת על ידיה נתזה.
- אויה! - נבהלה, נחרדה זו הבת
וחיש מיהרה לחבוש באמבט---


נותרה לה האם בלי עוזרת, לבד,נותר השולחן בחדר
המדרגות, בצד,
וכאלו להרגיז, אבדה גם הרשימה,
שאמא נתנה לו - לאב כמשימה...


בראות זאת האב, חיש כנס כל בניו
לאסיפה דחופה, כדי לדון במצב:
- שמעו חביבי - כך הכריז ואמר,
- לימדו מן הכתוב בפרשת במדבר:
כל איש אז ישב רק במקומו ובמחנו,
בל יעזב את שבטו, כרצונו,
כי כל ישראל הם כגוף אחד
מי כראש, מי כלב ומי רק כיד...
מי בצפון ומי בדרום -
אין לשנות ולהחליף המקום!
וכך, מה נפלא הוא, שרק בצרוף
של כל אבר ואבר עם תפקידו בגוף,
יוכל לתפקד האדם כשורה,
יוכל להצליח גם - עם הבחירה!


...הקשיבו הבנים והבינו הנדרש,
כל אחד חזרה אל תפקידו ניגש,
בזריזות ויעילות, תוך שעה קלה,
היה הבית מזומן לבא חתן וכלה!


זרקור - ספר ממדף הספרים


מגילת רות


"סידרן של כתובים; רות, וספר תהילים ואיוב ומשלי,
קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא
ודברי הימים" )ב"ב י"ד ע"ב(. וממשיכה שם הגמ' ואומרת
שאף שמגילת רות, פורענות היא - רעב וגלות ומיתת
אלימלך ובניו, אעפ"כ נכתבה בראש מפני "דאית לי'ה
אחרית" - סוף הפורענות נהפך לאחרית ותקוה, שיצא דוד
משם שהוא אחרית כל ישראל.
מגילה זו - מגילת רות, הראשונה שבסדר הכתובים שבתנ"ך,
נכתבה ע"י שמואל הנביא לאחר שדואג האדומי בא לפסול
את דוד מלבא בקהל על שבא מרות המואביה, והרי נאסרו
המואבים כדכתיב "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... גם
דור עשירי... עד עולם". ואז חגר עמשא חרבו ואמר: מי
שאינו שומע להלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבי"ד של
שמואל הרמתי; עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.
ושלחו אל שמואל שהיה עדיין קיים ושאלו את פיו. ואמר
להם שמשנה זו היתה מקובלת איש מפי איש עד משה
רבינו,אלא שנשתכחה מהם. וכדי שישאר הדבר לזכר עולם
כתב שמואל הספר להודיע לכל על יחוסו של דוד המלך.
)ולא הסתפק בקיצור הדברים שרות באה ממואב ודבקה
בנעמי, אלא בא לספר מעשיה הטובים של רות, שבגללם
זכתה להקים מלכות ישראל(.
ואמרו חכמים )ברכות ז'(: מאי רות )- למה נקרא שמה כך?(
אמר ר' יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה
בשירות ותשבחות. וכתב ר"י בתוס', שמשום כך נכתב בסדר
הכתובים ספר תהילים -שירי דוד- מיד לאחר מגילת רות.
הרמ"א מביא בשם האבודרהם )שו"ע או"ח סי' ת"צ(
"ונוהגין לומר רות בשבועות". וטעמים רבים נאמרו מה ענין
קריאתה בעצרת. המשנה ברורה שם מביא הטעם שנקראת
בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין
ועוני. ובשערי תשובה )סי' תצ"ד( כתב טעם אחר, לפי שדוד
המלך ע"ה מת בעצרת, והקב"ה ממלא שנותיהם
של צדיקים וכו', ובודאי שבעצרת נולד, ומגילת רות נכתבה
ליחס דוד.
ואמרו רבותינו ז"ל )ילקוט רות(: "המגילה הזו, אין בה לא
טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה?
ללמדך שכר של גומלי חסדים".


בניך כשתילי זיתים - חינוך הבנים


מנהגים של מסירת התורה


מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי
שנתנה בו תורה. ובעלות השחר מוליכין הנערים לבית
הכנסת, כדכתיב: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" וגו'.
ומביאים הלוח שכתוב עליו א' ב' ג' ד' ה' ו' ,ת' ש' ר' ק',
ו"תורה צוה לנו משה", תורה תהא אמנתי, ופסוק ראשון של
ויקרא, וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו,
ונותן לו על הלוח מעט דבש. לוחך הנער הדבש שעל
האותיות בלשונו, ופסוקים כתובים על עוגה שנילושה
בדבש. וכן עושים בביצה שכותבים עליה כתב של תורה.
והרב קורא עם הנער כל מה שבלוח, ובעוגה, ובביצה.
והביצה תהיה מקולפת ומבושלת. אחר שסיימו הנערים
לימודם, מאכילים אותם העוגה והביצה, כי טוב הוא
לפתיחת הלב. ומכסין הנערים תחת המקטורין כשמוליכים
אותם מביתם עד בית הרב או עד בית הכנסת. והטעם, על
שם: "ויתיצבו בתחתית ההר". ונותנים אותו על זרועו של
הרב המושיבו ללמד, על שם: "כאשר ישא האומן את
היונק", ועל שם: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על
זרועותי". ולאחר הלימוד מביאים הנער על שפת הנהר, על
שם שהתורה נמשלה למים, ועל שם "יפוצו מעיינותיך
חוצה", ושיהא לנער רוחב לב. והעוגה מתוקנת מן ג'
גריצין של סלת, כנגד מן ובאר ושליו. ומרבין בה דבש
וחלב, דוגמא ל"ויניקהו דבש מסלע" וגומר, וכתיב "דבש
וחלב תחת לשונך" וגו'
)ספר האסופות(.
דומה הענין כאילו הקריבו אותו לפני הר סיני. ללמדך
שתנהוג בבנך שתכניסהו לתלמוד תורה כסדר הזה: לכסותו
ולהעלותו - שכן מצינו במשה שעשה כסדר הזה לישראל.
ולמה מרחיצין ומלבישים אותו בגדים נקיים? כדרך מתן
תורה "וכבסו שמלותם". ולמה לשין את החלות בחלב
ודבש? משום שנאמר"ויניקהו דבש מסלע", ומעין מקרא של
פתיחת לב, שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך". ולמה אין
מניחין ללוש את העיסה אלא לבתולה? תבוא בתולה שהיא
טהורה, ותלוש לקטן שהוא טהור. ולמה ביצים? שדעתו של
תינוק אצל ביצים. ולמה החכם מכסה אותו תחת כנפיו?
דרך צניעות ודרך ענוה. ולמה מחפים האותיות בדבש
ואומרים לו : לחוך? זהו כענין שמפורש )יחזקאל ג'(:
"ואןכלה ותהי בפי כדבש למתוק", כלומר כשם שנוחים לו
האותיות ללחוך, כך תהא לו תורה נוחה ללומדה וללמדה.
)מחזור ויטרי(


רמז לזה שמכסין הנער, שלא יראה גוי וכלב ביום שמחנכין
אותו לאותיות הקודש - "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול
ההר ההוא". כעלות השחר יום עצרת, מביאין הנערים - על
שם "בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים", ומכסין אותו תחת
המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב, ונותנים
אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד וקורא הרב כל תיבה
ואחריו הנער, ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא
לפתיחת הלב, ואל ישנה אדם מן המנהג.
)ספר הרוקח(.


כתב הר' יעקב עמדין בסידורו בית יעקב, וזה לשונו:
"ובאמת לא ידעתי מדוע בטלו המנהג ההוא מכל וכל. ואף
אם מנהג אכילת העוגה שכתובים עליה פסוקים ושמות, יש
להרהר אחריו, והיכא דנהוג נהוג: אבל כל מה שכתב
מתחילה ועד סוף, נראה טוב וישר והגון מאד, ואיך נהיתה
כזאת לעקור דבר נאה כזה בלי טעם. אין זה כי אם ממיעוט
מחשבה על עסק הלימוד הישר והטוב".
)מספר התודעה(



גיליון  35 פרשה בחוקותי / כל דבר בבריאה יכול להביא לאדם ברכה
על הפסוק: "עטרת חכמים עשרם, אולת כסילים אולת" (משלי יד),
כותב רבינו בחיי בהקדמתו לפרשת בחקותי: "שלמה המלך הודיענו
בכתוב הזה כי העושר היא מדה שהחכמים זוכין בה ופושעים יכשלו
בה, כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו עטרה וכבוד, מפני שכל
זמן שהוא חסר העושר חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, ועם
העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת כל
הדוברים אותו, ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר
ומתכבד בו. ולמדך הכתוב כי העושר הזה שהוא עטרה לחכמים הוא
לכסילים אולת, לפי שהכסילים מתגאים בעשרם ובו ירימו קרן
להחזיק ידי כל עוברי עברה ותגבר ידם לעשות כל דבר פשע.
והנה העושר )הוא( כדמיון השמש שהוא עושה שתי פעולות זו הפך
זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל, כן העושר
בענינו יש בו שתי פעולות זו הפך זו, עטרה לזה אולת לזה, והכל לפי דעתו של אדם וכו"'.
בהמשך דבריו שם ממשיך רבינו בחיי וכותב שכן הוא הדבר גם
בנוגע למדת השמחה: "כי השמחה ושפע השלוה הוא אולת לחסר
לב, יגיע לו מזה שיעשה אולת, אבל איש תבונה יגיע לו מזה שיתקן
מדותיו בסיבת השמחה והשלוה".

בעצם כל עניני העולם הזה יכולים לשמש את האדם למטרות
חיוביות, או חלילה למטרות שליליות. המסילת ישרים )פ"א( כותב:
"כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה: פן אשבע וכחשתי
ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין
מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן
חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר
יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור
באור החיים. וכו', כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא
עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק
מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט
בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע
לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".
בכל מצב בו נמצא האדם - בין מצב מתמשך ובין מצב רגעי - עליו
לנצלו לקרבת ה' יתב'. כאשר אדם מתעשר הרי שמוטל עליו
להפריש מכספו לצדקה, וכן להשמיע דברים בחיוב ובשבח שמירת
המצוות ולימוד התורה, שכן בהיות הוא בעל אמצעים, מ?ט?ב?ע
הדברים - דבריו נשמעים ומתקבלים. ומאידך כאשר אדם מתרושש
ל"ע, גם אז יש להשתמש במצבו לעבודת ה'. קל לו יותר מזולתו
לרכוש למשל, את מידת הענווה - ולהכנע לה', ולחכמי התורה. וכך
בכל דבר ודבר ובכל מצב ומצב, על האדם לנצלו לעבודת הבורא
יתב' - תכלית קיומנו עלי אדמות.

היסוד הנ"ל - שכל דבר בבריאה יכול להביא לאדם ברכה ותועלת,
או חלילה להיות לו לרועץ - נכון הוא גם בנוגע לתורה הקדושה.
הנביא אומר: "ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם"
)הושע י"ד(. רבי יוחנן מבאר את דברי הנביא בדרך משל:
"משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה
ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה - 'וצדיקים
ילכו בם', וזה שאכלו לשום אכילה גסה - 'ופושעים יכשלו בם"'
)נזיר כ"ג ע"א, ועיי"ש קושיית ר"ל(. והרי לנו ששני בני אדם
שלכאורה נמצאים באותו מצב עם אותם הנתונים ממש - מכל
מקום אחד נקרא "צדיק" והשני "רשע". וכל כך למה? כי זה אוכל
את פסחו לשם מצוה ועל מנת לעבוד את ה', ואילו השני כל כוונתו
היא לשם אכילה גסה.

אין רגע ואין מקום בחיי היהודי שלא ניתן לנצלו לעבודת ה'. בין אם
יהודי נמצא בבית כנסת או בבית מדרש, ובין אם הוא נמצא בבית
או בעבודה, מוקף הוא במצוות שמוטל עליו לקיימן - יהיו אלו
מצוות שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום. כאשר אדם בא במגע
עם אחרים, עובד הוא את ה' על ידי קיום מצות "ואהבת לרעך
כמוך". כאשר אדם עובד לפרנסתו, זהירות מאיסורי גזל ורמאות
היא דרך בעבודת ה'. וכמובן, כאשר אדם נמצא לבדו ומנצל את
זמנו ללימוד תורה או לתפילה הרי הוא עובד את ה', ואילו אם הוא
מפנה ליבו לבטלה - אוי לו, והרי זה מתחייב בנפשו )עי' אבות פ"ג,
ובספר מנורת המאור אות ר"מ( וכמו שכתב היעב"ץ )שם(: "אנחנו
חייבין לזכור תמיד התורה, וזה יסוד היהודי אשר בחר בנו מכל
העמים, וכו', על כן מי שבשעות פנויות כאלו איננו זוכר התורה
מתחייב בנפשו".


עמלה של תורה


"אם בחוקותי תלכו"-שתהיו עמלים בתורה


...ודעו נא ידידי כי כל המצוות אף שרב קדושתם מאד ועל ידם
האדם התקדש לה' כמו שאמר הכתוב:"למען תזכרו ועשיתם את כל
מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם" )במדבר טו'(, מכל מקום עיקר
ירידתו בעולם הזה הוא בשביל להשיג חלקו בתורה, כמאמר רבי
יוחנן בן זכאי: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי
לכך נוצרת" )אבות פרק ב'(. ועוד כתיב "כי נר מצוה ותורה אור"
)משלי ו'(, המשיל הכתוב המצוה לנר ותורה לעצם האור )כמו שאם
תדליק מאה נרות ואש של אלקטרי אף שהם מאירים מאד, בכל-
מקום אם תעמידם ביום נגד אור השמש, אין להם שום חשיבות
נגדם(.

ועל-כן אתם ידידי צעירי הצאן ])הוא עמו של הקב"ה האמור עליהם
"ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" )יחזקאל לד'([, התחזקו
בתורה והיו לבני חיל ותהיו אתם מן הראשונים במלכות. היינו בעת
שיתגלה כבודו של הקדוש ברוך הוא ומלכותו בעולם כדאיתא בתנא
דבי אליהו )פרק ג'(: "עתיד הקדוש ברוך הוא לישב בבית המדרש
הגדול שלו בירושלים וכל אחד ואחד נותן לו מאור פנים לפי התורה
שיש בו. יש שמאור פניו הוא דומה לאור הכוכבים, ככתוב:
"ומצדיקי הרבים ככוכבים", ויש כאור הלבנה וכו"'.
...ובאמת כל אחד מחויב להיות עמל בתורה לפי כשרונו שנתן לו
הקדוש ברוך הוא. ומי שיש לו כשרון ויכול להיות גדול אמיתי
בתורה והוא מתעצל בזה, יצטרך להשיב על זה לפני ה' יתברך.
וכולנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", כי איתא בכמה ספרים
הקדושים ובפרט בזוהר הקדוש, כי במעמד הר סיני שהיו שם כל
הנשמות, נתן הקדוש ברוך הוא לכל אחד חלקו בתורה, וכל אחד
יכול להשיג, אך שלא יתעצל מלעמול בה. וכלל מסרו לנו חז"ל: "אם
יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" )מגילה ו, ב(. ועל כן מן
הראוי והמחוייב שכל אחד יפריש בימי נעוריו איזה שנים לתורה,
שזה יהיה ליסוד על כל ימי חייו.

ואנו אומרים בכל יום: "והאר עינינו בתורתך וכו' ולא נבוש לעולם
ועד". היינו שנתן לו ה' יתברך שכל ישר, שעל ידי זה היה ביכולתו
לידע כמה מסכתות ואפשר הש"ס כולו, והוא התעצל בזה בעודו בזה
העולם, שהיצר פיתהו שהוא יוצא במה שיש לו קצת ידיעות
שטחיות - יהיה לו בזיון גדול, וזה הוא "ותהיו לשם ולתפארת
בעולם הזה"...


קטע ממכתב "החפץ חיים" להגרא"א קפלן זצ"ל.
גיליון  34 פרשה בהר / "וכי ימוך אחיך עמך"
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד"
(כ"ה ל"ט).


התורה קראה לעבד גם בלשון "אח" - "כי ימוך אחיך", וגם
בלשון "עבד" - "עבודת עבד". מהי המשמעות של שינוי
לשון זה? אומר ה-"ספרא" שהתורה שינתה את לשונה על
מנת ללמדנו שלא הרי חובת העבד אל אדונו כחובת האדון
לעבד. בעוד שעל העבד למלאות את תפקידו נאמנה
ולשרת את אדונו כעבד, על האדון מוטלת דוקא חובה
הפוכה, להתנהג אל עבדו כאל אח.


והנה, נתאר לעצמינו מציאות הפוכה. האדון יתעורר
בבוקר וידרוש מעבדו להתחיל לעבוד במרץ, בעבודות פרך.
יסתובב העבד במיטתו וכמתוך שינה ישיב לאדון: "מי שמך
לדרוש ממני עבודה? - והלא אסור לך להתנהג אלי כאילו
שאני סתם עבד. עליך להתנהג אלי כאל אח, שהרי התורה
קרא לי "אח"!". והאדון?! הרי תיכף ישיב לעומתו "קום
תקום - ומיד! אינך אחי כי אם עבדי, שהרי התורה קראך
"עבד"!. נקל לשער איזו אנדרלמוסיה תיווצר. הרי האדון,
שהוא בעל הסמכות ובעל היכולת לכוף את רצונו, יתחיל
להכריח את העבד לעבוד. אבל העבד עלול להתמרד נגד
אדונו ולארגן שביתה של כל העבדים, שהרי בהתאסף כל
העבדים יחד, חזקים הם מהאדון. או אז יצטרך האדון
ללכת לבקש עזרה ממעבידים אחרים שבודאי ישמחו
לעזרתו, שהרי אם האדון הזה לא ישים קץ לשביתת עבדיו
עלולים גם עבדיו של אדון זה השני להתמרד נגדו, בדרישה
להטבות.


התופעה המתוארת לעיל, על כל הגיחוך שבה, קרובה אל
המציאות של ימינו. מצד אחד העובדים דורשים לעצמם
תנאי עבודה טובים יותר ויותר, ומאידך המעבידים מנסים
לנצל את עובדיהם בלי גבול. ואמנם לעובד הבודד אין
ברירה אלא להענות לתביעות המעביד, שאם לא כן יאבד
את מטה לחמו. אבל למעשה העובדים מצאו לעצמם פתרון
- להתאגד להסתדרות של עובדים ולארגן שביתות ומחאות.
כקבוצה מאורגנת הם יכולים לכוף את המעסיק להטיב את
תנאיהם, ולהתנהג כלפיהם כאל אח. לעומתם, גם
המעסיקים מתארגנים להסתדרויות, ובמאורגן מסרבים
להענות לתביעות העובדים. זהו מצב מוכר היטב בימינו,
והוא גורם מרכזי לאנדרלמוסיה של הכלכלה והחברה
שלנו.


ובעצם מה קרה פה? אמנם התורה קראה לעבד "אח" וגם
"עבד", אבל רצון התורה הוא שכל אחד יתמקד בחובות
שלו, ולא בזכויותיו ובמה שיוכל להרויח מזולתו. דהיינו -
שעל האדון להעניק לעבדו יחס של אח ולהיטיב עמו
כמידת יכלתו, ואילו על העבד להתנהג אל אדונו כעבד
ולשרתו בנאמנות. ואם אמנם יתנהגו כך, יחסי העבודה
יהיו תקינים בהחלט, ושניהם ירויחו מזה, שהרי העבד
יעבוד לשביעות רצון מעבידו, ואילו המעביד ישתדל
להטיב עם עבדו כמיטב יכלתו. אבל כאשר האדון והעבד
מחליפים תפקידים, וכל אחד מתמקד בחובות של הזולת
במקום בחובות של עצמו, )במה שהוא יכול לקבל מהשני
ולא במה שהוא יכול לתת או לעזור לו(, אז נוצר התוהו
ובהו הכל כך מוכר בימינו ...


המס"י כותב: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה
שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". על
האדם לברר מה החובה האישית שלו - "חובתו" - בעולם.
לא הרי החובה של האדון כחובה של העבד. החובה של
העבד הוא לשרת נאמנה את אדונו, ואילו החובה של האדון
הוא להתנהג אל עבדו כאל אח. והרי אם כל אחד יכיר את
מקומו וחובתו בעולם, אז הוא מביא ברכה לעצמו, וגם
לסביבתו, וכדברי המס"י: "אם הוא )האדם( שולט בעצמו
ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע
לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".
ואין זו רק "סגולה" רוחנית, אלא שגם באופן פרקטי, כאשר
כל אדם ממלא את תפקידו בעולם, העולם בא אל תיקונו
השלם.


כתוב בקהלת: "עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו
חשבנות רבים". פסוק זה אומר דרשני, שהרי הוא פותח
בלשון יחיד - "את האדם ישר", ומסתיים בלשון רבים -
"והמה בקשו חשבונות רבים". אך על פי דברנו יבואר
הענין. כאשר האדם הוא "ישר", ומתנהג בהתאם לרצון ה',
אז כל אחד ואחד יכול להשאר יחיד. אין הוא צריך
להתאגד, לא בהסתדרות עובדים ולא באירגון מעבידים.
רק כאשר "המה בקשו חשבונות רבים" - האדון דורש
שהעובד יתנהג כעבד, והעובד דורש יחס של אח - אז
מתערערים יחסי העבודה, ונאלצים כולם להתאגד
להסתדרויות ע"מ לשמור על זכויותיהם. לכן הפסוק
מסתיים בלשון רבים, שהרי התאגדות היא תוצאה בלתי
נמנעת ממצב מעוות, בו אין אדם מתבונן בחובותיו כלפי
זולתו, אלא בחובות הזולת כלפיו - "והמה )לשון רבים(
בקשו חשבונות רבים".


בעקבות מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל
גיליון  33 פרשה אמור / להזהיר גדולים על הקטנים
"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת
אלהם וגו"', וברש"י: "'אמור' - 'ואמרת': להזהיר גדולים
על הקטנים".


בסה"ק נעם אלימלך כתב לפרש את דברי רש"י כך:
"להזהיר גדולים על הקטנים - היות וכל אדם, בשעה
שעוסק בתורה או בתפלה או באיזה דבר קדושה, אז הוא
'בגדלות המוחין', שכך היא דרכם של הצדיקים, שלפני
התפלה הם מיישבים את עצמם ומוחין שלהם לכוון לפני מי
הם מתפללין, והקדושה ההיא מגביה המוחין בעת העסק
בה. אבל אחר התפלה או עסק הקדושה ההוא, הוא נופל ל-
'קטנות המוחין' בהילוכו בהבלי הזמן, וזה אינו תכלית
העבודה השלימה, כי אדם צריך להיות תמיד בקדושה
ובטהרה בלי הפסק רגע אחד. לכן, האדם צריך לקשר את
עצמו כל כך בעת 'גדלות מחשבתו' בהשם יתברך ב"ה כדי
שיהיה מחשבתו קשורה אף שילך ממנה. וזה: 'להזהיר
גדולים' - פירוש בשעה שהם בגדלות, 'על הקטנים' -
שישארו בקדושתם אף שיהיו בקטנות".


כל אדם יש לו את השעות בהם הוא מתקרב להשי"ת, את
הזמנים בהם יש לו התעוררות מיוחדת לקדושה, את העתים
בהם הוא מתמסר ללימוד התורה, ואת המצבים בהם הוא
מדקדק בשמירת המצוות. דוקא בזמנים אלו עליו לומר
לעצמו: "הנה, מסוגל אני להגיע לדרגות נשגבות ברוחניות,
יכול אני להעפיל ולעלות לפסגות גבוהות ביותר של
קדושה. אם כן הנני חייב, ואף מסוגל, לעבוד עבודה
רוחנית, רצופה ועקשנית, עד שאגיע לדרגה בה אוכל
להתמיד בצורת חיים זו. ולפחות, לעולם לא אבזה את
היכולת הרוחנית שלי על ידי מעשים או הנהגות הנוגדים
בתכלית את שאיפתי לקדושה וטהרה".


בפרשה כתוב: "קדושים יהיו לא-לוקיהם ולא יחללו שם א-
לוקיהם". מעיר מו"ר הגר"י ניימן בספרו "דרכי מוסר":
"צריך להבין: מאחר שאמר 'קדושים יהיו', יותר מכל
ישראל, איך אמר אח"כ 'ולא יחללו שם אלוקיהם' שהיא
מדרגה גרועה ביותר?".


אולם לפי הדברים הנ"ל הרי שדברים אלו הם המשך ישיר
לתחילת הפרשה. היינו, שעל האדם בשעה שהוא נמצא
במצב של "גדלות המוחין", דהיינו במצב של "קדושים
יהיו", לקחת דוגמא מעצמו איך יכולה וצריכה להראות
צורתו הרוחנית, וכאילו להזהיר את עצמו לבל יפול חלילה
למצב של חילול ה' - "ולא יחללו שם אלוקיהם".


גם מו"ר הגר"י ניימן זצ"ל רומז לדברים אלו בהמשך דבריו
שם )אך בסיגנון והרגש אחר(. וכך הוא מבאר למה בתפילת
מנחה ביוה"כ קוראים את הפרשה של עריות: "כי האדם
בסוף יוה"כ עומד במדרגה גבוהה מאד - לכן מזכירים לו
שידע שאם לא ישמור את עצמו כל השנה לעמוד במדרגה
גבוהה - יכול לרדת עד למדריגה הכי פחותה, לעבור על
עריות, שהן מן העבירות הכי חמורות" )ועיין רש"י ותוס'
מגילה ל"א ע"א שכתבו טעמים אחרים(.


והנה הנקודה המרכזית שהתבארה עד כה היא שכאשר אדם
עומד במדרגה גבוהה עליו להשמר ולהזהר לבל יפול
למדרגה נמוכה, אולם הצד השני של המטבע הוא כאשר
אדם חלילה נופל במדרגה. או אז קורה שאדם נתקף ביאוש
מלהשיג מדרגה רוחנית גבוהה - הוא מרגיש שאין הוא שייך
למדרגות כאלו כלל. בזמנים אלו עליו להיזכר באותן
התקופות בהן כן זכה להעפיל אל דרגות רוחניות גבוהות
ולמד תורה וקיים מצוות בדקדקנות והתפלל את תפילותיו
בכוונה הראויה. כאשר יזכר בכך יתחזק לשוב אל "הימים
הטובים" וידע נאמנה שאכן הוא שייך לעניינים שבקדושה.
מאלפים הם דברי ה-"אור יהל" )ח"ב עמוד ק"ע(. הוא -
בלשון הלימודים שלו - מבאר שאנשים רגילים ללכת
לראות גדולי ישראל וצדיקי הדור על מנת לקחת דוגמא
מאדם המקדש את עצמו בקדושתו יתב'. אולם, אומר ה-
"אור יהל", בעצם כל אדם יכול לקחת דוגמא כזו ממנו
עצמו: "והנה, מהו גדר "שימוש ת"ח" בענין התשובה? -
הוא: שימוש הת"ח שלו עצמו! ... כלומר: הרי כל אדם -
יהיה מי שיהיה - ביוה"כ הוא עומד במצב רוחני טוב הרבה
יותר מכל השנה וכו', אך דא עקא, כי אחרי יוה"כ, בהגיעו
לימי החול והחולין, נופל הוא ח"ו מאיגרא רמא עד... לתוך
קערת האיטריות!... וכו'. ומה יעשה אדם וינצל? יתבודד
בחדרי רוחו, ויחפור פינות לבבו, להעיר לעצמו: באותם
רגעים קדושים אשר עברו עליו כבר, ילמוד מהם, ישתדל
לשמש ברגשות קודש - ת"ח שלו - אלו, גם עתה, ויאמר
לנפשו הלא חמותי ראיתי אור! ... ומה נשתניתי? האם כעת
בן אדם אחר הנני?! ודאי פשוט וברור, כי כשם שיכולתי
לעלות בהר ולנגוע בקצהו אז, כן גם עתה הנני - לכהונה!
הנני - למלכות! על עצמי ובשרי, על רוחי ועל נפשי!".


וספרתם לכם (כג,טו)


"לפי שכל עיקרן של ישראך אינו אלא התורה, ומפני
התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב:'אם לא בריתי יומם
ולילה' וגו' )ירמיה לג, כה(, והיא העיקר והסיבה שנגאלו
ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו
שאמר השם למשה: 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך
בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר
הזה' )שמות ג, יב(, ופירוש הפסוק: הוציאך אותם ממצרים,
יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר,
שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם
נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם
יותר מן החרות-מעבדות. ולכן יעשה השם למשה אות
בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות
לעולם אל העיקר.


ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו
ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום
טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשינו החפץ
הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף
צל,וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות.
כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל ישעו וכל חפצו
להגיע אל הזמן ההוא.


וזה שאנו מונין לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין,
ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן- כי כל זה מראה
בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן. ועל כן לא נרצה להזכיר
בתחלת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי
הלחם של עצרת".
(חינוך,מצ' שו)
גיליון  31 פרשה אחרי מות / זהירות בכבוד הזולת
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'
וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל
עת אל הקודש וגו"'.


למה הסמיכה התורה את המקרה הטרגי והמזעזע של מות
שתי בניו "בקרבתם לפני ה", לציווי שנצטווה אהרן שלא
לבא בכל עת אל הקודש?


רש"י מבאר את הדברים בדרך משל: "משלו משל, לחולה
שנכנס אצל רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב
)מקום שהוא קריר ולח(, בא אחר ואמר לו, אל תאכל צונן
ואל תשכב בטחב שלא תמות, זה זרזו יותר מהראשון, בא
שלישי ואמר לו אל תאכל וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני -
זה זרזו יותר מכולם" )ע"פ גירסת הרא"ם ברש"י(. כותב
על כך מו"ר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר": "מוסר
גדול יש ללמוד מכאן, כי אפי' לאהרון הכהן הגדול משיח ה'
לא מספיק שאומרים לו שלא יבא בכל עת אל הקודש ואם
יבוא ימות. אלא צריכים להזהירו שלא ימות כבניו, כי מה
שרואים בעינים משפיע יותר על האדם וכו"'.


והנה, הציווי שלא לבא בכל עת אל הקודש הוא ציווי מיוחד
לאהרן הכהן ולבניו, אך היסוד המבואר בדברי רש"י הנ"ל,
שייך גם אלינו. דהיינו, שעלינו לראות ולהתבונן במה שקורה
לאדם הסר ממצוות ה', ועל ידי כך להתחזק בעצמינו בשמירת
המצוות.


עומדים אנו בתקופת שנה שאין ערוך לה להתבוננות בחיוב
להזהר בכבוד הזולת, שכן בתקופה שבין פסח לעצרת מתו
שנים עשר אלף זוגים תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא. ולמה
מתו קדושי עליון אלו? מפני שלא נהגו כבוד זה לזה )עיין
יבמות ס"ב ע"ב(. ואנחנו נוהגים אבילות על מיתתם עד עצם
היום הזה. זה מחייב אותנו להתעורר ולחזור בתשובה בפרט
בנושאים של זהירות בכבוד הזולת. מוטל עלינו לצייר
ולדמיין לעצמינו כאילו המתים - תלמידי רבי עקיבא -
מוטלים הם לפנינו. חז"ל לא מצאו פגם אחר לתלות בו את
הגזירה הנוראה של מיתתם אלא זו בלבד - שלא נהגו כבוד זה
לזה. והרי זה דומה לרופא שמזהיר אותנו להזהר בכבוד
הזולת כדי שלא נמות, חלילה, כדרך שמתו תלמידי רבי
עקיבא.


אולם לדאבוננו, בדורנו אין אנו צריכים להרחיק עד לתלמידי
רבי עקיבא כדי לראות איזה אסונות מתרחשים לאלו שלא
נוהגים כבוד בזולת. החברה המודרנית הפכה למסגרת בה
"איש את רעהו חיים בלעו". כל אחד מנסה לקדם את עצמו
ואפילו ע"י רמיסת כבוד זולתו - אבל גם הוא עצמו אינו
משיג את הכבוד המיוחל. וכך הפכו התיסכול והיאוש
למאפיינים מרכזיים של חברתנו - ועלינו להתבונן שלא רק
אלו שכבודם נרמס סובלים מתופעות אלו, אלא גם אלו
הרומסים את כבוד זולתם הופכים למיואשים ולמתוסכלים,
ואולי אפילו יותר מאלו שכבודם נרמס על ידם. האיש
אשר עיניו לנוכח יביטו, יראה ויווכח כי אלו הזהירים בכבוד
חבריהם זוכים שחבריהם יזהרו גם בכבודם, ויכבדו אותם.
אלו שאינם פוגעים ומעליבים באיש הם האנשים המכובדים
בחברה והמאושרים בחייהם הפרטיים. ולהיפך, אלו שאינם
זהירים בכבוד זולתם, לבסוף גם כבודם נרמס.


מעתה שומה עלינו להתבונן שמלבד מצוות התורה המזהירות
ומצוות אותנו להזהר בכבוד הזולת, עוד עלינו לחזק את
עצמינו בשמירה על כבוד הזולת ע"י העצה הנ"ל, וכמו
הרופא שאומר לחולה: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב
שלא תמות כדרך שמת פלוני", כך עלינו לאמר לעצמינו: "אל
תיפגע ואל תזלזל בכבוד הזולת" כדי שלא נענש חלילה
כתלמידי רבי עקיבא, ואף לא נסבול מתחלואי החברה
המודרנית שהיא בבחינת "רודפת הנאות ויורשת אכזבות".
כאשר נזהר בכבוד הזולת נמצא שגם אנחנו נהפוך למכובדים
ולשלוים, וכמאמר התנא באבות )פ"ד(: "איזהו מכובד?
המכבד את הבריות! שנאמר 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"'.


הפרוזדור והטרקלין


סיפר פעם ה"חפץ חיים" שבעיירה זלווה, פלך גרודנא, היה
מתקיים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות
תמימים. כל תושבי העיירה היו מצפים בכליון עיניים במשך
השנה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה ובקחתם מחיר טוב
תמורת כל חדר, היו מרוויחים כדי להתקיים במשך כל השנה.
תושבי זלווה היו נעשים עייפים ויגעים במשך תקופה זו. ללא
מזון ושינה כראוי היו עסוקים תמיד בעבודתם לספק צרכי
המשתכנים אצלם, ולשם כך היו אף שוכרים אנשים שיעזרו
להם בעבודה זו.


ה"חפץ חיים" שאף הוא עשה פעם בזלווה בתקופת היריד,
שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל בית קורא:"מתי אזכה
כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה!"
בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו: "אי לך שוטה!
מה זאת תדבר? הלוואי וימשך היריד זמן יותר ממושך. אמנם
אתעייף עתה, אולם ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה
ולהנות במשך שנה שלמה!"


עשו דברי האחרון רושם עמוק על ה"חפץ חיים" והיה חוזר
עליהם ומוסיף: "כדאי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן
כהוגן. ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים
הגבוהים יחיה אח"כ ברווחה! יתר על כן, איננו מרגיש כלל
עייפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות ביודעו
שדוקא זה יביא לו את הרווחה!


מה מאושר היה האדם, אלמלי היה מתאר לעצמו שהעולם
הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יריד קצר. ששומה על האדם
לצבור בתקופה זו אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית
בעוה"ב, וממילא לא ירגיש שום צער באי נוחות כלשהי"...
)"ספר מורשת אבות"(
גיליון  30 פרשה מצורע / הקרב הקשה ביותר של הגלות
בעל הטורים בסוף הפרשה כותב )ע"פ במד"ר ז', ח'(
שכאשר ישראל נטמאים בחטאים דומה טומאתם לטומאת
הנידה, וז"ל: "מה נידה הכהן נכנס עמה בבית, אף ישראל
אע"פ שהן טמאין שכינה ביניהם שנאמר 'השוכן אתם בתוך
טומאתם' ולא כמת שאין הכהן נכנס עמו בבית". וביאור
הדבר הוא שאע"פ שישראל חוטאים, שכינה עדיין שרויה
ביניהם, וכך אמרו בגמרא: "בוא וראה כמה חביבין ישראל
לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן.
גלו למצרים - שכינה עמהן, וכו', גלו לבבל - שכינה עמהן
וכו"' )מגילה כ"ט ע"א(. לאמור, אף על פי שמפני חטאינו
גלינו מארצינו - מכן מקום שכינה שרויה עמנו בגלותנו.
והנה בגמ' יומא ס"ט ע"ב ז"ל: "למה נקרא שמן אנשי כנסת
הגדולה? - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'הקל
הגדול הגבור והנורא', אתא ירמיה ואמר: 'נכרים מקרקרין
בהיכלו, איה נוראותיו?' לא אמר 'נורא'. וכו'. אתו אינהו
)באו אנשי כנה"ג( ואמרו: 'אדרבה, כו' אלו הן נוראותיו -
שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה
להתקיים בין האומות?!"'. ופירוש הדבר שה-"נוראיות" של
הקב"ה מתבטא בכך שעם ישראל ממשיך להתקיים בין
האומות, על אף כל הצרות והרדיפות.
אולם יש עדיין מקום לשאול, האם זה שישראל מתקיימים
בין האומות הוא כל כך "נורא" עד שזה יכול להשתוות ל-
"נוראות" שראה משה ביציאת מצרים ועל הים,
ושבעקבותיהם שיבח במטבע של "הנורא"? הלא לכאו' אין
הדבר דומה אלא לשני אנשים, האחד - כאשר מכים אותו
מחזיר מנה אחת אפיים, והשני רק מבליג ואינו מאפשר
שיכריעו ויביסו אותו לחלוטין, והלא בודאי הגיבור היותר
גדול הוא מי שמחזיר מנה אחד אפיים ומנצח בקרב. אם כן
היכן ראו אנשי כנסת הגדולה נוראות שיכלו להשתוות
לנוראות שראה משה רבינו?

אולם בכדי לדעת היכן מונחות "נוראות" אמיתיות צריך
לדעת על מה נטוש הקרב, ויעויין במדרש שוח"ט ב' והמורם
משם שהקרב הקשה ביותר של הגלות הוא כאשר יבואו
האומות להלחם נגד הקב"ה בעצמו כביכול, והכוונה בזה
שיבואו לנתק את ישראל מאביהם שבשמים על ידי מלחמה
רוחנית - שיבואו לעקור את המציאות של עבודה רוחנית
מישראל. והיות ומבואר במדרש שהקרב הקשה ביותר
שינהלו האומות נגד הקב"ה וישראל הוא זה הרוחני, על כן
מתבקש לומר שה-"נוראות" הכי גדולות של הקב"ה מתגלה
ע"י שהוא מונע את הניתוק שרוצים הגויים ליצור בינו יתב'
לבין עמו ישראל.

ואיך מונע הקב"ה ניתוק בין ישראל לבינו יתב'? הכלל הוא
כך: אדם מתגעגע רק לדבר שמתגעגע אליו, ולכן "גזירה על
המת שישתכח מן הלב". היות ואין המת מתגעגע לחי, על
כן אין החי מתגעגע למת, כי אדם מתגעגע רק למי
שמתגעגע אליו. ולכן דוד המלך אמר "צמאה נפשי
לאלוקים לקל חי", ופירושו שכיון שאהבת הקב"ה לישראל
היא תמידית ע"כ היא מעוררת את ישראל לאהוב את
השי"ת )ועי' בזה אריכות דברים נפלאים בס' "פנים יפות"
פר' וישב, עה"פ "וימאן להתנחם"(.

נמצא שאנשי כנה"ג שהתבטאו: "אלו הן נוראותיו -
שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה
להתקיים בין האומות?!" התכוונו לומר בזה שה-"נוראות"
של קיום ישראל בין האומות עומד ביחס לניסים הנוראים
של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, כי הקרב הגדול ביותר
הוא הקרב בו באים האומות לנתק את הקשר בין ישראל
לבין אביהם שבשמים, ועל ידי שהקב"ה "שוכן אתם בתוך
טומאתם", וע"י ש-"שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן"
הקב"ה מעורר את אהבת ישראל אליו ומונע יצירת חיץ בין
ישראל ובינו יתברך.
ובאמת שאין נס גדול כנס של קיום עמינו, לא רק במובן
הגשמי, אלא בנוסף, ואולי אף יותר, במובן הרוחני, אשר
על אף כל הנסיונות להביא את עמינו לידי שמד, ועל אף
כל הפיתוים ההשקפתיים והתרבותיים שעמינו ניצב
בפניהם פעם אחר פעם, עם כל זה לא נשכחה התורה
מאתנו ורבים מבני עמינו עדיין ממשיכים לשמור מצוות.
והפלא היותר גדול הוא נס ההתעוררות לתשובה אשר
התחילה להתפתח בשלושים שנים האחרונות לתנועה
גדולה וסוחפת, ואשר נותנת תקוה איתנה לקיום כל
היעודים הנבואיים בקרוב, ולמימוש המשימה שהתחילו בה
אנשי כנה"ג - "להחזיר עטרה לישנה", שבזה בא לידי ביטוי
מיוחד ה-"נוראות" של קיום ישראל בין האומות.
)בעקבות מו"ר הגר"ח קמיל שליט"א(


וציונו על ביעור חמץ...


בכל אדם מצויה נקודת הרע המיוחדת לו שתפקידו לבער
אותה. רק כך יגיע לתכלית שלימותו, וזו עיקר עבודת
האדם בעולמו - למצוא את אותה נקודת הרע. יכול אדם
לחיות שבעים שנה במעשים טובים, אך את אותה נקודה
רעה לא הצליח לעקור. כי היצר הרע מנחה את האדם
להילחם בכל החזיתות מלבד זו העיקרית. משום שלא
אכפת לו שיצליח לנצח בכל המאבקים, העיקר שלא ישים
לב לתפקידו העיקרי שלשמו ירדה נשמתו לעולם. וכבר
כתבו רבותינו הקדושים כי העצה לגלות את אותה נקודת
רע המיוחדת לו היא בכך שישים לב באיזה מידה יש בו
התגברות יצר הרע יותר מעל. וכאן צריך מלחמה במסירות
נפש, כי זו ציפור נפשו. על מידות ויצרים אחרים יתגבר
באופן טבעי אך כאן בחזית העיקרית, המלחמה קשה עד
כדי מסירות נפש.
וזה רמוז בביעור חמץ. לבער את השאור שבעיסה. כשם
שהשאור המועט מחמיץ את העיסה כולה כך השאור
שבעיסה "מחמיץ" את האדם כולו, והוא בעוכריו בכל
ענייניו. ולכן חמץ איסורו במשהו, כי אותו חמץ אם לא
יבער אותו עד תומו - מה הועיל!
יש לחטט ב"חורין ובסדקין" בכדי לגלות את אותו חמץ
שהיצר הרע מנסה להעלימו מעין האדם.
(הגרש"נ ברזובסקי - האדמו"ר מסלונים)

גיליון  29 פרשה תזריע / על האדם להשלים הבריאה
"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: 'הואיל הוא
(הקב"ה) חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?'
א"ל ר' עקיבא: 'לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות
אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד 'אמרת ה' צרופה וגו"".
(ע"פ תנחומא, תזריע - ועיי"ש)


הבריאה כולה נבראה באופן שמוטל על האדם להשלימה
ולהביאה לידי התיקון השלם. על הפסוק "ויקח ה' אלקים
את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" אומרים חז"ל:
"'לעבדה' - זו מצות עשה, 'לשמרה' - זו מצות לא תעשה"
)זהר ח"א כ"ז(. ומכאן עלינו ללמוד שלא זו בלבד שמוטל
על האדם לתת את דעתו שלא לקלקל ולהחריב את העולם
)עיין מס"י פ"א( - שזהו תוכן חיוב השמירה מלעבור על
מצוות לא תעשה, אלא שבנוסף לכך עליו להתאמץ להביא
את העולם אל תיקונו, בבחינת "'לעבדה'-זו מצות עשה."


ולמה הקב"ה ברא כך את העולם? וכי לא היתה הבריאה
מושלמת יותר אילו היה הקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו
"מתקן" אותה? למה הקב"ה ברא רק שיבולים - ואילו על
האדם לטרוח להוציא מהם גלוסקאות? וכי לא עדיף היה לו?
ברא הקב"ה בעצמו את הגלוסקאות? למה תינוק נולד לא
מהול - ועל האבא למולו וכך להביאו לידי תיקון?


על כל השאלות האלו יש תשובה אחת: "לפי שלא נתן
הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן". לאמור,
תכלית הבריאה הוא בשביל לצרף את האדם )לטהר ולתקן
את נפשו ואת מידותיו(. לתת לאדם את המקום ואת
האמצעים שעל ידם יוכל לצרף ולתקן את עצמו. לו כל דבר
היה נברא בצורתו המושלמת והסופית, לא היה נותר לאדם
במה להביא את עצמו אל השלימות.


וביאור הדברים הוא עפ"י מה שאומרים חז"ל: "'וכל עשב
השדה טרם יצמח' - עדיין לא צמח וכו'. 'כי לא המטיר' -
ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה,
ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך
לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים"
)רש"י בראשית ב', ה'(. אמנם כבר בשעת הבריאה נמצא בה
- "בכוח" - כל טוב העולם. אולם אין ה-"בכוח" יוצא אל
"הפועל" כל עוד האדם לא מתפלל על כך. לכן רק כשבא
אדם הראשון והתפלל על הגשם, הם ירדו. כי הבריאה
נועדה לצרף את האדם וכאשר אדם מתקן ומשלים את
הבריאה, עליו לעשות זאת באופנים שיביאו גם את תיקון
והשלמת נפשו - שזוהי התכלית.


ועד כמה שהדבר נכון ביחס לבריאה בכלל, נכון הוא ביותר
ביחס לתורה. הקב"ה מסר את התורה לעם ישראל באופן
שכל זמן שלא יתאמצו בעמל לימודה - לא יזכו בה. ובשם
מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל ראיתי כתוב לפרש את הפסוק:
"כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" על דרך זה.
דהנה, באמת קשה, למה כתוב "לקח טוב" - מלשון לקיחה?
הרי אם צריך לקחת אין זו מתנה, ואם זו מתנה אז למה
צריך לקיחה? לכאו' היה צריך לומר: "כי 'מתנה' טובה
נתתי לכם"?! אולם באמת כך היא דרכה של תורה - רק
כאשר מתאמצים לקחתה )מלשון "לקח"( זוכים בה כמתנה
)"נתתי לכם"(. אבל מי שמצפה לקנות או לקבל את התורה
כלאחר יד ובלי מאמץ, יתאכזב. כי התורה נועדה לגרום
ששכל האדם ישיג את תכלית המעלה. אדם שלומד בלא
מאמץ ויגיעה, רוכש ידיעות בלבד, אך אין הלימוד פועל
עליו לצרף ולזכך את מחשבתו ואת מעשיו.


והנה דברים אלו יתנו לנו מבט חדש על פעולותינו, מעשינו
ומצוותינו. בכל מצב בו נמצא האדם יש באפשרותו לנצלו
להשיג עליה והתקדמות נוספת, צירוף והשלמת נפשינו.
כאשר לוקחים פרי לאוכלו זה דורש שהאדם יתקן אותו
תחילה, על ידי הפרשת תרומות ומעשרות כדין, ואחר כך
על ידי ברכה לפניה ולאחריה. כאשר אדם אופה לחם מוטל
עליו להפריש חלה. כאשר הוא נוסע בדרך עליו להבין
שיתכן שהקב"ה לא זימן לו את ההכרח של נסיעה זו אלא
בכדי לזכותו בתפילת הדרך, או לנסותו בכדי לראות אם
יאמרה, ואיך. כאשר אדם רוכש עושר, עליו להפריש ממנו
צדקה, שכן לצורך כך הקב"ה נתן לו אותו. וכך הלאה
והלאה, על האדם מוטל להביא את העולם לידי תיקונו,
באופן שיצרף ויזכך גם את עצמו, שזוהי תכלית הבריאה.


הדבר דומה לאותו רבי שאמר לאחד מחסידיו שההבדל
ביניהם הוא כך. בעוד שהחסיד מברך בכדי שהוא יוכל
לאכול את התפוח, הרבי אוכל את התפוח רק כדי שיהיה
לו אופן נוסף לברך את ה' וכך לקיים מצוה. כך מוטל עלינו
להביט על כל חלק מבריאה כמכשיר לעבודת ה', ולחפש
היאך נוכל בכל מעשינו לעשות את חפצו יתב'.


טהור הוא!


"כולו הפך לבן טהור הוא" )יג-יג(


אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא
מאי קרא? - כולו הפך לבן טהור הוא )סנהדרין צ"ו(
כאשר לב המלכות נוטה לרעה ולרשעות, ברי הדבר כי
ימות המשיח מתקרבים ובאים, שכן זה נגרם בעיקר מזה
שמבקשים מן השמים להחזיר את ישראל בתשובה, ולכן
מקימים עליהם "מלך קשה כהמן", אשר על ידי גזירות
ותלאות קשות יביאם לידי תשובה.


וכאשר כל המלכות כבר הפכה למינות ואין עוד שום מורא
ובושה לא מפני השם-יתברך ולא מפני אנשים, ומצוקתם של
ישראל מגיעה לשיאה - כי אז הרי זה מביא לידי טהרה,
שלבבות ישראל נטהרים ומלכות-הרשעה שכבר עשתה את
שלה נעקרת מן השורש ומפנה מקום למשיח בן דוד...
)לפי חתם סופר(


ברוח קדשם ובעינם הצופיה למרחוק ראו חכמינו, כי
עתידה לבוא עת קשה של ירידה רוחנית איומה על כלל
ישראל, כאשר הצרעת הרוחנית, הכפירה והמינות, תשתלט
חלילה על כל גופו של העם ולא ישאר בו אף צד של זכות;
נתייראו איפוא פן יפלו בני ישראל בזרועות היאוש, ולכן
הרגיעו וניחמו אותנו בדברים, כי דוקא אז כאשר תכלינה
כל הזכיות תבוא מן ההכרח הטהרה; דוקא אז יתגלגלו
רחמיו של השם-יתברך על עמו וישלח להם משיח בן-דוד
לגאלם.
(הדרש והעיון - מעינה של תורה עמ' ע"ה)
גיליון  28 פרשה שמיני / מה המיוחד במנין שלנו?
"נוהגים לקרות פרשת החודש בשבת הסמוכה לר"ח ניסן כדי
לקדש חודש ניסן דכתיב בתורה 'החודש הזה לכם ראש
חדשים"'(ע"פ משנ"ב תרפ"ה - וע"ש).


חודש ניסן הוא חודש מיוחד במובנים רבים )עיין ס' מזבח
אבנים פ"ב( אך בפרט מתיחד הוא בזה שחל בו חג הפסח.
כידוע "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא
יצא ממצרים", וחיוב זה כולל את ההתבוננות בעיקרי
האמונה, דהיינו שמוטל עלינו לצייר בדמיוננו את הנסים
והנפלאות שראו אבותינו בחוש בשעה שיצאו ממצרים,
ולדמיין לעצמינו כאילו גם אנחנו היינו עדים לאותם הנסים,
בבחינת "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", וכך לחזק
אצלינו את עיקרי האמונה.


והנה כיצד "מקדשים" את חודש ניסן? על ידי קריאת פרשת
החודש. ומפורסמים הם דברי רש"י בתחילת פרשת בראשית
בשם רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל ]את[ התורה אלא מ-
'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ]בה[ ישראל
וכו"'. בעצם התורה היתה צריכה להתחיל בפרשת החודש,
ורק מטעמים מיוחדים התורה התחילה מפרשת בראשית )ראה
רש"י שם(. מה המיוחד במצוה זו - ולמה בעצם היה צריך
להתחיל בה את התורה?


ביאר מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל )בשם הרב אייזקסון מל.א.(
שהיחודיות שבמצות "החודש הזה לכם" היא משום שניתן
להוכיח על ידה באופן חושי את האמונה בה' ובתורתו.


וביאור הענין הוא בהקדמת מאמרם ז"ל: "ושמרתם ועשיתם
כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים - איזו חכמה ובינה
שהיא לעיני העמים? - הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות."
והיינו שאף אומות העולם מוכרחים להודות שיש לישראל
מידע מיוחד - שבהכרח בא לנו על ידי נבואה מאת בורא יוצר
כל המביט סוף דבר בקדמתו - שעל פיו אנו מונים ומחשבים
את לוח השנה שלנו.


מה המיוחד במנין שלנו לעומת - להבדיל - מנינם של הנוצרים
או המוסלמים? הנה המוסלמים מונים את סדר שנותיהם רק
על פי הלבנה, ודבר זה יוצר אצלם עיוותים גדולים בסדר
ח?ג?או?תיהם ומועדיהם, שכן מי שמונה רק לפי הלבנה אין
בלוח שנתו קיץ וחורף וקור וחום, ומועד שבשנה אחת חל
בעונת הקיץ יחול בשנה אחרת בחורף. גם לוח השנה של
הנוצרים - המונים רק לפי החמה - אינו ניצל מחוסר עיקביות.
להיפך, הם ניזקקו לתיקונים על גבי תיקונים ושינוים על גבי
שינוים - ועד היום לא הצליחו להגיע אל מנין מוחלט בסדר
לוח שנתם, )ויעויין בפירוש "אוצר נחמד" לספר הכוזרי, מ"ב
ס"ד שהביא את כל השינויים שחלו בלוח השנה של הנוצרים,
והוא מסכם ואומר: "הרי כמה נתבלבלו חכמי העמים במדת
השנה ולא נודע להם האמת עם כמה חקירות וכו"', ועיין שם
בכוזרי(.


אבל תורתנו הקדושה אשר מפי עליון ניתנה - והוא היודע
והמבין, ואין תכלית וקץ להשגתו ולחשבונותיו - הוא ציווה
לנו היאך למנות ולסדר את לוח שנתינו שנים רבות מאוד
לפני שבהבליהם המציאו אחרים לוחות שנה לפי חישובים
אחרים. והנה חשבון תורתנו הקדושה עומד לעד בלי צורך
בתיקונים ושיפוצים, יש קיץ ויש חורף ועת לכל מועד -
"צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת". ולהיפך, ככל שחולפות
והולכות עוד ועוד שנים מבלי צורך לשנות או לשפץ את לוח
שנתינו, כן הולכת ומתחזקת ראי' זו על אמיתות התורה
והנבואה.


נראה לומר שמכיון שחודש ניסן הוא חודש שבו עלינו
להשריש בעצמינו את יסודות האמונה על ידי ההתבוננות
בניסי יציאת מצרים )וכנ"ל(, לכן כבר בתחילת החודש
מקדשים אותו בצורה מיוחדת - על ידי קריאה בפרשת
החודש. והטעם הוא - על פי המבואר - כדי להתחיל כבר
בתחילת החודש להשריש בקרבנו את יסודות האמונה.
ההתבוננות בסוד העיבור תביא בהכרח להכרה ואמונה
ביסודי היסודות של האמונה בה' ובתורתו.


הירח ועם ישראל


"החדש הזה לכם ראש חדשים" )יב-ב(


בני ישראל מונים וקובעים את עתותיהם על-פי הירח.
הירח הוא סמל עם ישראל. כשם שהירח מתמעט והולך
מתמעט והולך, עד שהוא נעלם מן העין והכל סבורים שאיננו
עוד, ואז זורח הוא מחדש ומתרבה והולך ומתגדל והולך - כך
גם עם ישראל, אף אם כבר נתון הוא בשפל המדרגה ודומה כי
הנה שוקע הוא כליל, הריהו חוזר ומתנער משפלותו, חוזר
וזורח במלוא אורו; וכשם שלעתיד לבוא יתמלא אור הירח
כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כך יהיה גם עתידו
של עם ישראל.
)לפי המדרש(


בני ישראל מונים לפי הירח ואומות - העולם לפי החמה.
אומות - העולם יכולות להתקיים רק כאשר החמה זורחת
עליהם, בעיצומו של יום; ואילו משמחשיך יומם, מיד נשמדים
הם ונמחים מתוך דברי-הימים. לעומת זאת בני ישראל קיימים
ומאירים גם כאשר שרויים בחשכה, כדוגמת הירח שזורח
בחשכת הלילה...
)"שפת אמת" מעינה של תורה(

גיליון  27 פרשה צו / "אין מזרזין אלא למזורזין"
"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת
תורת העלה וגו"'
"צו את אהרן - אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר'
שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"
(רש"י)


התורה משתמשת בלשון "צו" להורות על צורך מיוחד בזירוז.
מכיון שבהקרבת קרבן העולה יש משום חסרון כיס, על כן
נצרכו לציווי מיוחד כדי לזרזם.


אולם כבר לימדונו חז"ל )ספרי במדבר א'( ד-"אין מזרזין אלא
למזורזין". אין הזירוז מועיל לכל אחד. רק מי שהוא בבחינת
"מזורז" ניתן ומועיל לזרזו.


והדבר צריך ביאור - הרי אם האדם הוא כבר "מזורז" למה
צריך לזרזו? על כרחנו - ביאר מרן המשגיח הגר"מ חדש זצ"ל -
הכוונה היא שראוי ונכון לזרז רק למי שהוא עצמו מוכן,
מסוגל ורוצה לקבל את הזירוז. אבל מי שאינו רוצה שיזרזו
אותו - הרי כל הזירוזים שבעולם לא יעזרו לו.


ומרן המשגיח זצ"ל היה מוסיף על זה משל. כאשר תרנגולת
מתפלשת בעפר, אם ינסה אדם לנקותה בכל מיני תכסיסים,
הדבר לא יצליח בידו. אך ברגע שהתרנגולת עצמה תנענע
בכנפיה - בניסיון להתרומם אל על, תיכף היא תתנקה מכל
האבק שבנוצותיה )ועיין בר"ר ע"ה א(. וכך הדבר באדם. זר
יוכל לזרזו, להוכיחו ולהטיף לו מוסר, אולם כל זה לא יועיל
מאומה כל עוד האדם לא יתאמץ בעצמו להתנקות מחטאיו
ועוונותיו ולרומם את עצמו בעבודה רוחנית. רק כאשר יעשה
כן, יצליח להתנקות מכל חטאיו, כאבק פורח.


בהתאם להבנה זו - שעל האדם לזרז את עצמו תחילה - היתה
למרן המשגיח הגר"מ חדש זצ"ל הנהגה מיוחדת. כל שיחותיו
המוסריות נאמרו רק לכאלו שרצו שיזרזו אותם בעבודה
המוסרית. לכן הוא היה מדבר בקול נמוך - כמעט בלחישה,
באופן שהספסלים האחוריים לא היו מצליחים לקלוט את
דבריו. אולם הוא סבר שבלאו הכי הדברים לא ישפיעו על
היושבים בספסלים האחוריים, שכן אין הם מעונינים שיזרזו
אותם. אלו המעונינים שיזרזו אותם בעבודה המוסרית, הרי
היו תופסים מקום בספסלים הקדמיים.


והיתה לו למשגיח זצ"ל עוד הנהגה מיוחדת. כל אימת
שהתלמידים רצו לשמוע דברי מוסר מפיו, הם היו צריכים
לבקש זאת. אפילו ביום הקבוע לשיחה מוסרית, הוא לא היה
נעמד בכדי להתחיל ולמסור את שיחתו, עד שאחד מהנוכחים
היה ניגש לבקש זאת ממנו. וטעמו ונימוקו עימו - רק אם יש
צמאון ורצון לשמוע דברי תוכחה וזירוז לעבודת ה' יש טעם
להשמיעם, שאם לא כן הדברים ילכו לבטלה ולאיבוד. לכן
התלמידים היו צריכים לבטא את רצונם לשמוע דברי מוסר
על ידי בקשה מיוחדת, שאכן המשגיח ישמיע אותם.


ובעצם, היסוד הנ"ל מבואר בדברי רבינו יונה: "היה הלל ע"ה
אומר: 'אם אין אני לי מי לי? וכו". ביאור הדבר - אם האדם
לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי שנכנסים
בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו, כענין
שנאמר: "וחסדכם כענן בקר", ונאמר: "כסף נבחר לשון צדיק
לב רשעים כמעט". פירוש: מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו
נבחר, אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא וכו'.
אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים
אל לבו, ולחשוב בהם תמיד, ועליהם יוסיף לקח, ומלבו
יוציא מלין, ויתבודד בחדרי רוחו, וישוב יהפוך יד תוכחתו
על נפשו, ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו. ותוכחתו
לבקרים ולרגעים תהיה, עד אשר תקבל נפשו המוסר, ועד
אשר תטהר". - והרי דברים מפורשים יוצאים מפי רבינו יונה
שאף על פי שהמוסר שמשמיע הצדיק הוא "זך בלי סיג,
ולשונו נבחר", עם כל זה הדברים לא ישפיעו על השומע כל
זמן שהוא לא "יעורר נפשו לשום הדברים אל לבו, ולחשוב
בהם תמיד".


רבים הם הדברים היכולים לעורר את האדם לשמוע אל קול
הצו האלקי המעוררו ומחזקו תמיד ליתר דקדוק בשמירת
המצוות, להקדשת עתים ללימוד התורה, ולזהירות בכבוד
החברים וכדומה. אך האדם נוטה להתעלם - "בל יחת
מהעתיד הודאי, עת יפקוד ה' על כל מפעליו, ובשפטים קשים
יוסר" )לשון הגר"י סלנטר זצ"ל באגרת המוסר(. אולם חובתנו
היא: "לתת אוזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת,
לחשוב שכר עבירה כנגד הפסדה" )שם(.


והנה, כאשר ניתן "אוזן קשבת אל השכל להשכיל על דבר
אמת" הרי נמצא על כל צד ושעל מעוררים המסוגלים להקיץ
את האדם מהתרדמה הרוחנית שהוא עלול להיות שרוי בה.
מחובתנו להיות בבחינת "מזורזים" - נכונים לשמוע דברי
זירוז לעבודת ה'. כאשר אנחנו נטה אוזן קשבת בבחינת
"מזורזים" נמצא שכל הבריאה בכלל, והתורה הקדושה בפרט,
הם כולם "מזרזים" בלי הפסק לעבודת ה'.


זאת חקת התורה" )יט,ב(


"זה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד )איוב יד(, כגון
אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, יאשיהו מאמון, מרדכי משמעי,
ישראל מאומות, העולם הבא מהעולם הזה, מי עשה כן, מי
ציוה כן, מי גזר כן - לא יחידו של עולם...


העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה
מטהרת בגדים, אמר הקב"ה: חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי
אתה רשאי לעבור על גזירתי" )מדרש רבה יט, א(.


חז"ל למדונו בזה, אומר הגר"י לוינשטיין זצ"ל )מובא ב"מופת
הדור עמ' פב(, שהסתכלות בחוקי הבריאה והתורה מביאה
אותנו להכרת יחוד הבורא בעולם. מצד הטבע חייב הפרי
לבהיות דומה במהותו לזרע שממנו צמח וגדל, איזה קשר
טבעי אפשר למצוא בין אברהם לבין תרח אביו? וכן כיצד
מתקשר עולם הבא שכולו רוחני לעולם הזה - עולם החומר?
אם אף על פי כן ישנו קשר בין העולמות, ואדרבה, דווקא על
ידי קשר זה נוצר העולם הבא של האדם, אין זאת אלא משום
שיחידו של עולם גזר כך. כך גם לגבי חוקי התורה: דיני
טומאה וטהרה וכדומה מורים על מחוקק בעל חכמה ללא
תכלית. מתוך כך מקבלים אנו הכרה מחודשת במעלת התורה,
ערכה וגדולתה האין-סופיים. הכרה זו חייבת לשנות את
גישתנו לתורה ולחיים. כיוון שמתברר לנו כי חכמה אלוקית
בלי גבול טמונה בתורה, אם כן כל קושיא או אי הבנה אינם
יכולים בשום אופן להפחית מערך הדברים ואמיתותם. חסרון
ההבנה אינו נובע אלא מהגבלת שכלו והבנתו של האדם.


אמנם, עד כמה שהאדם יכול להבין, חייב הוא להשתדל
וליגע שכלו בהבנת התורה, אולם מתוך ידיעה ברורה כי
מוגבל הוא בהבנתו. הגישה לתורה צריכה להיות מתוך
התבטלות לחכמה העליונה ורצון ה' המונח בה. (ילקוט לקח
טוב)
גיליון  26 פרשה ויקרא / הקרבנות כסמל להשתעבדות מוחלטת
ספר "ויקרא" עוסק ברובו בתורת הקרבנות. מהי המשמעות של
הקרבת קרבן?הרמב"ן אומר בטעם הקרבנות: "בעבור שמעשי בני
אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא
יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד
הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק
הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל
אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף
גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה
שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד
ראשי אבריו, וכו"'.


כאשר אדם חוטא, פירושו של דבר שהוא מגלה עצמאות - כאילו
עומד הוא ברשות עצמו וביכולתו להחליט כיצד ואיך לנהל את
חייו. לעומת זאת, הקרבת הקרבן שהוא בא לכפר על מחשבה
מעוותת זו של האדם, מסמלת השתעבדות מוחלטת, של
המחשבה, הדיבור והמעשה, לאלוקים.


בהפטרה לפרשת זכור )אותה אנו קוראים בשבת זו( מסופר כיצד
שמואל הנביא ציווה את שאול המלך: "לך והכיתה את עמלק
והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה
מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור", אולם שאול לא
עשה כן, אלא: "ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן
והבקר". בהמשך, שמואל יוצא לקראת שאול ושואל אותו: "מה
קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע?". ושאול עונה:
"מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען
זבח לה' אלקיך" - והרי לכאו' זוהי מחשבה נעלה - להקריב את
מיטב הצאן והבקר קרבן זבח לה'?


אבל כיצד מתיחס שמואל הנביא לענין: "ויאמר שמואל החפץ
לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'?! - הנה שמע מזבח טוב
להקשיב מחלב אילים!". מהו ביאור דבריו?


כאמור לעיל, הקרבנות באים לסמל השתעבדות מוחלטת של
האדם לרצון ה', במחשבה, בדיבור ובמעשה. רצון ה', כפי שנאמר
לשאול המלך ע"י שמואל הנביא, היה שימית כל בהמה. אולם
שאול המלך מגלה כאן מחשבה עצמאית - וזה היה שורש חטאו -
והתחיל להרהר אם לא היה עדיף יותר להקריב את הבהמות
לקרבן. והרי במחשבה זו טמונה טעות נוראה - טעות של מיניה
וביה - שהרי תכלית הקרבן היא לשעבד את המחשבה לרצון ה',
ואילו שאול מנסה לרצות את ה' על ידי מחשבה עצמאית
המנוגדת לצו מפורש מפי עליון. היתכן לרצות את ה' כך?


"החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'?! - הנה שמע מזבח טוב
להקשיב מחלב אילים!" הלא כל תכלית הקרבן היא ההכנעה
לרצון ה' - ולכן "שמוע )בקול ה'( - מזבח טוב", יען כי התכלית
היא השמיעה בקול ה', והקרבן הוא בבחינת אמצעי או כלי-עזר
להביא לידי כך.


עלינו להבין דבר יסודי. כאשר אדם מקיים מצווה או מבצע רצון
ה' בגלל שהוא מבין את זה, אין זה יכול להקרא "עבודת ה"',
שכן אין הוא עושה את הפעולה מחמת שה' ציווה לעשות אותה,
אלא בגלל שהוא סבור שיש לעשותה. עבודת ה' אמיתית ניכרת
דוקא באותם המקרים שבהם אין מבינים למה ה' ציוה לשמור
מצוה מסויימת.


משל למה הדבר דומה? למלך שרוצה לבחון את נאמנות עבדיו.
כל זמן שיש לעבד תועלת עצמית - או אף הבנה בסיבת ציווי
המלך - שוב אין עשיית רצון המלך מהווה הוכחה לנאמנות
מוחלטת. יתכן ואין העבד מבצע כאן אלא את הבנתו העצמית.
בשביל לבחון אם העבד נאמן באופן מוחלט לרצונו, עלול המלך
לנסותו על ידי שיבקש ממנו לבצע שליחות המנוגדת בעליל לכל
הגיון. רק כאשר יבצע העבד שליחות זו, ידע המלך שאכן הוא
נאמן לו באופן מוחלט.


יש בתורה מצוות המכונות "חוקים" - שהבנתן היא מעל ומעבר
להשגה אנושית - "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". עלינו
ללמוד מכך שמחובתנו לעשות גזירת מלך בגלל שהיא גזירת
מלך, ורק זו היא "עבודת ה"' ולא "עבודת עצמינו". כך מוכיח
האדם השתעבדות מוחלטת לרצון ה'.


היום, בעוונותינו, אין קרבנות. אבל הרי כל תפקיד הקרבן הוא
להביא לידי הכנעה לרצון ה', ואם כן גם אנו יכולים לזכות
לאותו דרגת קרבת ה' שהיינו זוכים לה לו היו לנו קרבנות.
הכיצד? "הנה שמוע - מזבח טוב", על ידי שמיעה בקול ה' זוכים
אנו לקרבת ה' יותר גדולה מאשר על ידי עצם הבאת הקרבן, שכן
הקרבן הוא רק מכשיר להביא לידי הכנעה לרצון ה', ואילו
לשמוע בקול ה', שזוהי ההכנעה אליו - היא התכלית, ולתכלית
זו שייכים גם אנו.
גיליון  25 פרשה פקודי / בית המוכשר להשראת השכינה
בהפטרה לפרשת פקודי כתוב: "ויהי עם לבב דוד אבי לבנות
בית לשם ה' אלקי ישראל: ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה
עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבת כי היה עם לבבך: רק אתה
לא תבנה הבית כי אם בנך היצא מחלציך הוא יבנה הבית
לשמי:

בספר "מנחם ציון" (ירח האיתנים, עמ' קס"ו) כותב אודות
פסוקים אלו: "ה' משבח את דוד עבור תשוקת לבו לבנות בית
לשמו, ולמרות זה הוא שולל ממנו ביצוע מבצע זה. ולכאו'
תמוה, למה ומדוע הנחיל ה' לדוד אכזבה כה נוראה? וביחוד
בלתי מובן הביטוי 'יען', וכי מפני שהיה לו רצון כה אדיר
לבנות את בית ה', 'יען' זה יענש?

אולם באמת אין כאן לא אכזבה ולא עונש אלא אדרבה, יש כאן
בשורה מאוד טובה ומאוד מעודדת. ה' אמר אל דוד 'יען'
תשוקתך העצומה לבנות בית לשם ה' תזכה לבן שיהיה ראוי
ומתאים למטרה כה נשגבה והוא יבצע את המבצע שאין ערוך
לגדולתו. זוהי הברכה הכי רוממה שאב יכול לזכות בה".
חיי האדם קצרים המה - שבעים שנה, ואם בגבורות - שמונים.
אפילו אם האדם ישקיע את כל כוחותיו במילוי חובותיו כלפי
בוראו, מה ביכולתו להשיג באמת, אל מול פגעי הזמן ומגבלות
כוחות האדם. זאת ועוד, אף אם יצליח האדם לבנות או להקים
מפעל, מוסד וכדומה לשם שמים במשך ימי חייו, בכל זאת הרי
כבר אמר דוד מלך ישראל: "כי לא במותו יקח הכל לא ירד
אחריו כבודו" - ומי יערוב להמשך מפעלו לאחר מותו?! ואם כן
מהי תקוותו ותוחלתו של אנוש עלי חלד?

זהו שאמר ה' לדוד: "רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היצא
מחלציך הוא יבנה הבית לשמי". בשכר מסירות נפשך לבנות
בית לשמי - לא יפסק מפעלך בתום תקופת חייך עלי אדמות,
אלא בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי - תזכה
להמשכיות. זוהי הברכה הכי רוממה שאב יכול לזכות בה!
ראוי להתבונן היטב וליצור זיקה רעיונית בין הנאמר לדוד
המלך לבין חיינו אנו. כל אחד מעונין שמפעלי חייו - ובפרט
במה שנוגע לענינים רוחניים - ימשכו. למשל: מי שיסד גמ"ח
להלואת כספים, להשאלת מכשירים רפואיים, או הקים מפעל
צדקה וחסד או חברת ביקור חולים, וכדומה, בודאי אינו מעונין
שכאשר יכלו ימי חייו גם מפעליו יפסקו. אך כיצד יוכל
להבטיח זאת כאשר הוא כבר לא יוכל לנהל בעצמו את מפעלו?
העצה היא שיעשה את מעשי החסד שלו במסירות ולשם שמים,
ואז יוכל לשים את בטחונו בה' שאכן תהיה למפעל המשכיות
וקיום, ואף תקווה איתנה שצאצאיו ימשיכו את דרכו.

בברכות קריאת שמע אנו אומרים: "אהבת עולם בית ישראל
עמך אהבת". העיר מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל שיש כאן הטעמה
מיוחדת אודות אהבת ה' לבית ישראל, "הבית היהודי". הבית
היהודי הוא מיוחד במינו הן בקשר המיוחד שבין איש ואשתו,
והן בצורה של המסורה מאב לבנו. כל מסורת ישראל וקיום
עמינו תלוי ביחס המיוחד של אב לבנו. שכן, כל דור ודור
מהווה חוליה נוספת בשרשרת המקשרת אותנו לסיני. לא די
שהאבא יתחבר אל הדור שלפניו. עליו ליצור את התנאים
הנאותים שיאפשרו לבניו אחריו להתחבר אליו - ודרכו לסיני.

והנה תפקיד המשכן והמקדש הוא לסמל את הקדושה שיש
ליצוק אל תוך חיי היום-יום. אולם רק כאשר מסגרת הבית
היהודי שומרת על מקוריותה, צורתה וקדושתה, - ובכך נהיית
בעצמה למין "מקדש מעט" - יש מקום לצפות ולייחל
להמשכיותה בדורות הבאים. מו"ר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו
"דרכי מוסר" מעיר בשם המגיד מדובנא שיש להתבונן מדוע
בחר הקב"ה לעשות משכן מכסף וזהב ודומיהם - הלא עדיף
היה לבנות את בית ה' מאורות עליונים הנאותים לו? אולם
מבאר מו"ר זצ"ל: "מה שהקב"ה צוה להביא כסף וזהב לעשות
מהם משכן, מפני שכל תכלית המשכן לא היתה שהשראת
השכינה תהיה רק במשכן, אלא התורה אמרה 'ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. כונת התורה
היא: שהמשכן יביא קדושה בכל החיים הגשמיים. המטבח של
ישראל צריך להיות ביהמ"ק - שיהיה בתכלית הכשרות. חדר
האוכל צריך להיות בית המקדש וכו', חדר השינה ודאי צ"ל
ביהמ"ק ממש - לשמור טהרת המשפחה. וכן כל אחד במסחרו
צריך להיות מקודש וכו', והעיקר לקדש את הדברים הגשמיים
וכו'. לכן צוותה התורה לעשות המשכן בכסף וזהב, שזה יהיה
סמל לקדש את הכסף והזהב. ז"א לקדש החיים הגשמיים וכו"'.

כאשר אדם עושה את כל המאמצים, ומשקיע את מיטב
כוחותיו, להקים בית המושפע בתוכן רוחני )ומכל שכן שאינו
מכניס לביתו ספרות או חפצים הנוגדים את רוח התורה
והקדושה( הרי הוא בונה בכך מעין מקדש לה'. כאשר יוסיף
לכך השקעה אמיתית וכנה בחינוך ב"ב, בסבלנות ובמאור פנים,
הרי שהוא יוצר בזה בית שיהווה בע"ה חוליה נוספת בשרשרת
המקשרת אותנו לסיני. בית זה הוא המוכשר להשראת השכינה.


יהודי בשלמות

"ויעשו כאשר צוה ה' את משה" )לט, א(

בספרו"זכרון מאיר" כתב הג"ר מאיר רובמן זצ"ל שקל להיות
יהודי טוב בערך - ירא שמים בערך, בעל מידות טובות בערך,
אבל לקיים את ציווי הבורא בדייקנות - קשה מאוד.

הנה לדוגמא נצטוינו ללמוד תורה מתוך עמל דוקא כמש"כ:
"אם בחוקותי תלכו" ואחז"ל: "להיות עמלים בתורה". ללמוד
בעמל באמת זה דבר קשה מאוד. דוגמא לעמל אמיתי אנו
מוצאים בגמ': "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא
ויתבה אצבעתיה דידיה )פרש"י: אצבעות ידיו( תותי כרעא וקא
מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא )פרש"י: היה ממעכן ברגליו
ואינו מבין תוך טרדא". שבת פח.

הוא הדין לגבי שקידה בתורה. קל להיות שקדן בערך, אבל
לקיים "והגית בו יומם ולילה", זהו דבר קשה מאוד. במשלי
)פרק ב'( נאמר: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו"'.
פירוש הדבר: מי שצריך לפרוע שטר חוב על סכום מסוים, אין
זה מספיק שישלם בערך את סכום ההלואה. כל זמן שחסר
אפילו סך קטן ביותר אין זה נקרא פרעון, שהרי לא פרע את
החוב. כך הוא הדבר בעניני הנפש, קיום חובת האדם בעולמו
אינו נקרא קיום אלא אם-כן הוא נעשה בשלמות ללא סייג.
זה מה שהתורה מציינת כאן כדבר היוצא מגדר הרגיל על
גדולת בצלאל ושאר עושי המלאכה, שעשו "כאשר ציוה ה"'
ממש ובדיוק. לכוון בדיוק "כאשר ציוה ה"' זה מהדברים
הנפלאים שהתורה מוצאת צורך לחזור ולהדגיש אותם חזור
והדגש - ח"י פעמים.
("ילקוט לקח טוב")
גיליון  24 פרשה ויקהל / שתהיה התחלה טובה - ואז הכל יהיה טוב
עומדים אנו בעיצומו של חודש אדר, והרי מצווים אנו:
"משנכנס אדר מרבין בשמחה". אולם, לדאבוננו נפוצה הבנה
מוטעת ביחס למהותה של שמחה*(, ופעמים רבות נפרצת
הגבול הדק שבין "שמחה" ל-"הוללות". בנוסף, עלינו לשים
לב שרק ביום הפורים עצמו יש חיוב מיוחד של "משתה",
בעוד שבכל שאר ימי חודש אדר אין חיוב של "משתה" - אלא
רק של "שמחה".
שלמה המלך אמר "ושבחתי אני את השמחה", אך מאידך גם
אמר: "ולשמחה מה זה עשה?!". כיצד שני פסוקים אלו
מתיישבים יחד? האם שמחה היא דבר משובח או לא?
מבארים חז"ל: "'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה,
'ולשמחה מה זה עשה' - זו שמחה שאינה של מצוה. "
מהי ה-"שמחה של מצוה" שאנו חייבים בה בחודש אדר?
כידוע, אבותינו קיבלו את התורה בהר סיני, ואמרו "נעשה
ונשמע". אולם בכל זאת חז"ל דורשים: "ויתיצבו בתחתית
ההר: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית,
ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם
תהא קבורתכם". ואמר רב אחא בר יעקב: "מכאן מודעא רבה
לאורייתא" - פירוש: יכולים ישראל להישמט משמירת
התורה בטענה שנאנסו לקבלה, והרי מיקח שנכפה על הלוקח
אינו אלא מקח טעות והוא בטל. אם כן יכולים ישראל לטעון
שקבלת התורה היתה "מקח טעות".
בכל זאת אומרים חז"ל שאנחנו - בני ישראל - חייבים
בשמירת התורה: "אמר רבא: אף על פי כן )שכפו את בנ"י
לקבל את התורה, והיה זה מחמת אונס(, הדו?ר )שוב( קבלוה
בימי אחשורוש. דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', - קיימו מה
שקיבלו כבר". בימי מרדכי ואסתר היתה קבלת התורה
מחודשת, מרצון ומאהבת הנס, וקבלת התורה זו, השנית, היא
התקפה והמחייבת כיום.
נמצא שכאשר שמחים אנו על נס ההצלה מהמן הרשע -
נכללת בשמחה זו גם שמחה על קבלת התורה מחדש. והרי
אין לך "שמחה של מצוה" יותר גדולה מזו שכן תלמוד תורה
שקול כנגד כל המצוות. "פקודי ה' ישרים משמחי לב!"
"משנכנס אדר מרבים בשמחה". אולם משמעותה וצורתה
המעשית - של השמחה הגדולה שעלינו להרבות בה - צריכה
למצוא את ביטויה בריבוי עתים ללימוד התורה. בחודש זה
עלינו לחדש ולהעמיק את הזיקה שלנו לתורה, בבחינת
"'קימו וקבלו היהודים', - קיימו מה שקיבלו כבר!". זוהי
השמחה שאליה התכוונו חז"ל כשאמרו "מרבים בשמחה". מי
שינסה זאת יגלה שעל אף שיתכן שבתחילה ישנו קושי
מסויים בלימוד התורה, אין זה אלא משום שכל התחלות
קשות. אולם אחרי שיעבור את שלב ההתחלה, הוא ייווכח
שאין לו שמחה גדולה כשמחת לימוד התורה.


*( אגב: מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל כתב ששמחה אמיתית
באה תמיד מנתינה ועזרה לזולת, בעוד שהוללות היא תוצאה
של נטילה ולקיחה.


התחלה טובה


"נדבה בבקר בקר" )לו, ג(
הדגישה התורה "בבוקר בבוקר", כי העיקר הוא לתת נדבה
עם כח ה"ראשית", ההתחלה, שיש בכל יום ויום.
)שפת אמת(


הנה מה שכתב בפירוש "שיח יצחק" )סידור הגר"א( בביאור
ברכת "המעביר שינה": "נסמכה בקשת 'יהי רצון וכו'
שתרגילני בתורתך ודבקני במצוותיך' וגו' לתפילת 'המעביר
שינה', כי הכל הולך אחר ההתחלה, כאשר האדם מתחיל
ללכת בדרך טובה, אז הוא הולך ומתחזק מעלה מעלה, וכן
חס וחלילה להיפך.
"ולכן אמרו בזוהר כי כשאדם קם בבוקר צריך לומר יהי רצון
וכו' שיהיה לבי נכון ומסור בידי שלא אשכחך, ע"כ. ומה
שהזכיר הזוהר דוקא ה'לב', כי הלב הוא שורש כל הפעולות.
"ולכן נסמכה תפילה זו לכאן, שאחר שברכנו 'המעביר שינה
ותנומה', שהם סילוק התיישנות המחשבה, וכשהאדם ער
תיכף הוא מתחיל לחשוב מחשבות, באותו הזמן הוא 'פרשת
דרכים' לאדם אם לטוב, אם להיפך. לכן אנו מבקשים תיכף
'שתרגילנו בתורתך וכו", שתהיה התחלה טובה, ואז יהיה
הכל טוב".
בכתבי הגרי"ז מסלאנט נמצאו הנהגות פרטיות מרבינו הגר"א
ובהן נאמר: א. תיכף כשישכים ממטתו לומר בלב שלם
ובשמחה:האיני מקבל עלי עול תורה היום.
("טללי אורות")
גיליון  23 פרשה כי-תשא / את טובתנו הם דורשים
בספר דרכי מוסר למו"ר הגר"י ניימן זצ"ל ז"ל:מצינו במדרש
)תנחומא כי תשא י"ג(, כשמשה רבינו עלה למרום ובני ישראל
עשו את העגל, הראה להם השטן מטתו של משה וחשבו שמת -
לכן עשו את העגל. כשירד משה ראה את העם מצחק. לכאורה
היה להם להתאבל, ולבכות ולספוד על מות רבם ומנהיגם שראו
מטתו, ולא לשמוח בתופים ובמחולות.

לפי"ז יחויב שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'הניחה לי ואכלה
אותם כרגע,' היה לו למשה להסכים לכך, שהרי העם הזה אינו בן
נמוס ותרבות, שצוהל ושמח ואינו מתאבל על מות מנהיגו. - בכל
זאת ויתר על כבודו, התפלל בעד העם, והכריז: 'ימותו אלף
כמשה ואל יזוז צפורן אחד מישראל.'
ומכאן דוגמא על מידת האחריות ומסירות נפשו של המנהיג
בישראל בשביל צבורו" - עכ"ל.

גדולי התורה, שהם מנהיגי ישראל האמיתיים שבכל דור, דאגתם
נתונה לישראל, בביטול עצמי מוחלט. אין דוגמא בעולם לדאגה
שיש לגדולי התורה למען כל איש ישראל - זולת האהבה של אבא
לבנו. רק אבא מסוגל לתת את כולו, ואף לסכן את עצמו, לטובת
בנו. רק אבא חש באופן הקרוב ביותר כל פגם וחיסרון בבנו,
וסובל צער ועוגמת נפש מכל מגרעת או דופי המתגלית בו.
גם מנהיגי ישראל האמיתיים, הם כמו אבות לאומה. כאשר אליהו
הנביא עלה בסערה השמימה, קרא עליו תלמידו, אלישע: "אבי
אבי רכב ישראל ופרשיו" )מלאכים ב, ב(. לומדים מכאן חז"ל:
"כשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב" )ספרי דברים
ל"ד(. לאמור, היחס של תלמידי חכמים - מנהיגי הדור - לישראל,
הוא כיחס האבא לבנו.

הגמ' במס' ב"מ )מ"ח ע"א( אומרת: "הנושא ונותן בדברים וחוזר
בו )היינו מי שסיכם על מקח מסויים, אף על פי שעדיין לא עשה
'קנין' וגם לא העביר תשלום - וחוזר בו( - אין רוח חכמים נוחה
הימנו." ומפרש רש"י: "אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין נחת רוח
לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם, הימנו -
על ידו."

מבואר כאן - אמר מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל - שרצון חכמים הוא
שיהיה להם "נחת" מכל אחד ואחד בישראל. אבל, אם יש אחד
מישראל שאינו עומד בדיבורו, כבר "אין נחת רוח לחכמי ישראל
במעשיו של זה". והרי זה נפלא, שכן רק אבא רוצה לרוות נחת
מכל פעולה שמבצע בנו. אולם חכמי ישראל שהם אבות האומה
גם רוצים לרוות נחת מכל איש ישראל.

מחד, דברים אלו הם לימוד לקח עבור כל תלמיד חכם, שהוא
מנהיג עדה בישראל, או בעל השפעה על כל ציבור שהוא כיצד
עליו להתייחס אל עדתו. מוטל עליו לעמוד לימינם, וברוחניות
ובגשמיות למלאות את חסרונם. - להיות להם לאבא!

אבל מאידך - וזהו הלימוד שנוגע אלינו - יש לנו לדעת שאכן
חכמי ישראל רוצים רק את טובתנו. אם הם מתריעים מפני
תחלואי הדור או מצווים שלא להתקרב למקום מסויים וכדומה,
הרי זה כמו אבא שמזהיר את בנו שלא להתקרב אל מקום סכנה.
אם הם מעודדים אותנו להרבות בלימוד תורה או בשמירת
המצוות, עלינו להבין שאת טובתנו הם דורשים, ואת הצלחותינו
הם מקווים. חכמי התורה רוצים לרוות נחת רוח מכל איש ישראל,
ורק למעננו ולטובתנו נאמרים על ידיהם מדי פעם דברי מוסר
ותוכחת חיים. "שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים!"

שבת קודש

"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" )לא, יז(

בעל ה"חפץ חיים" )עה"ת( המחיש במשל נפלא את מעלת השבת
כאות בין הקב"ה ובין ישראל. כל אדם שיש לו חנות או בית
מלאכה קובע לו שלט מעל דלת חנותו או של בית המלאכה שלו,
ובשלט זה - הפונה לרשות הרבים - כתוב באותיות גדולות מה
טיבה של חנות זו או בית המלאכה. שלט זה אף בא להעיד כי כל
עוד הוא קבוע מעל לפתח העסק סימן הוא שבעל העסק חי
וקיים, והוא מנהלו כראוי וכיאות. אפשר שיסע בעל העסק מן
המקום ויסגרנו לשבועות אחדים, אבל השלט מעיד כי העסק
מוסיף להתקיים. אולם אם יוסר השלט מעל העסק, הרי מעיד
הדבר כמאה עדים שבעל העסק העתיק משכנו למקום אחר, ונטש
המקום לחלוטין.

כך הוא הדבר בענין השבת, אות היא בין בורא העולם ובינינו:
"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי
שבת וינפש". השבת היא גם אות וסימן לכל יהודי ויהודי המעיד
על היותו יהודי ועל הברית אשר נכרתה בין הקב"ה ובין ישראל.
ואף אם קרה שעבר יהודי על אחת ממצוות התורה, עדיין לא
פקעה ממנו יהדותו ח"ו. שהרי אף אם עזב את ה"עסק" לפרק זמן
קצר, מ"מ עדיין לא הורד ממנו השלט הקבוע מעליו. וכל עוד
הוא משמר את השבת, עדיין הוא בעל העסק. ברם, אם מחלל
יהודי את השבת הרי הוא כמסיר את השלט מעל פתחו, והריהו
כמעיד על עצמו שאין עוד נשמתו נשמה יהודית. כי נשמה זו
פנתה ונסעה מזה, כאותו בעל עסק שנטש את חנותו.
וזה שאמרו חכמינו ז"ל ש"כל המחלל את השבת כאילו כפר בכל
התורה כולה".
("ילקוט לקח טוב")
גיליון  22 פרשה תצוה / להעמיד תלמידים בעלי יכולת עצמית
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית
למאור להעלת נר תמיד".


חז"ל מגלים לנו שהמנורה והשמן רומזים לתורה הקדושה
)ברכות נ"ז, ובמקומות רבים(. בנוסף, הלכה היא במנורה
"להעלת נר תמיד - שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא
שתהא עולה על ידי דבר אחר" )שבת כ"א(.


נמצאנו למדים - כותב הרש"ר הירש זצ"ל - היות והשמן
רומז לתורה, ויש הלכה "שתהא שלהבת עולה מאליה", אם
כן "תפקיד מלמד-התורה הוא לעשות את עצמו מיותר!",
דהיינו ששליחות הקודש המוטלת על המלמד תורה לישראל
הוא להעמיד תלמידים בעלי יכולת עצמית, שלא יהיו
נזקקים לרב על כל צד ושעל. )כמובן שאע"פ שזו חובת
הרב, חובת התלמיד נשארת תמיד לשמור על קשר הדוק עם
רבו, וכן שלא להורות הלכה בפניו(.


כאשר משה רבינו קיבל את התורה הוא נצטווה למוסרה
לבנ"י: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - אמר לו
הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק
וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה,
ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר
אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני
האדם" )שמות כ"א, ורש"י שם(.


הדבר מתמיה לכאו', שכן משה רבינו שמסר את נפשו למען
עם ישראל - היעלה על הדעת שיתנהג במין צרות עין ולא
יטריח את עצמו להסביר לבני ישראל את טעמיהם ופירושם
של מצוות התורה?! מדוע נזקק משה רבינו לציווי מיוחד
"לשים" את התורה לפני בנ"י - "כשלחן הערוך ומוכן
לאכול לפני האדם"?


מו"ר הגר"ח קמיל שליט"א ביאר כי יתכן שאכן היה עולה
על דעתו של משה רבינו שלא להסביר את טעמי התורה
לבנ"י. מדוע? כיון שהתורה בעצם איננה ניתנת להסברה.
כדי להבין את התורה האדם צריך לעמול בכוחות עצמו, עד
שכביכול תשרה עליו רוח ממרום שתאיר לו את הבנת
הדברים. שכן, התורה איננה סתם מדע - אלא היא חכמה
אלוקית. הבנת התורה יכולה לבוא רק מהשמים. )אמנם,
לבסוף בכל זאת הקב"ה אמר למשה להסביר את התורה
לעם ישראל כמידת יכלתו, שכן צורת מסירת התורה בעם
ישראל צריכה להיות תמיד במסורה מרב לתלמיד, וכך
לומד התלמיד את דרכי העיון הנכונים בכדי לזכות דרכם -
מעצמו - להבנה נכונה בתורה(.


נראה להוסיף על זה הערה ממו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל.
הוא היה אומר שיש לדייק היטב בדברי רש"י הנ"ל: רש"י
לא אומר שהיה הו"א שמשה רבינו לא יטריח עצמו
"להסביר טעמי הדברים". אלא ההו"א היתה שמשה רבינו
לא יטריח את עצמו "להבינם טעמי הדבר ופירושו". יש
ללמוד מכאן שדברי תורה באמת אינם ניתנים להסברה
באופנים הרגילים. )לכן באמת קורה שככל ש-"מסבירים"
לתלמיד יותר, הוא מבין פחות(. תפקידו של הרב הוא
לגרום לתלמיד שיבין מעצמו את התורה. זהו: "להבינם
טעמי הדבר ופירושו". להצית את אור ההבנה שתאיר
מאליה.


כותב השורות נכח פעם בכיתה, באחד מה-"חיידרים"
הותיקים של ירושלים. היה מדהים לראות שהמלמד לא
"הסביר" שום דבר לתלמידיו. הוא קרא מילים אחדות
מהגמרא ושאל שאלה קצרה שנועדה לעורר את התלמידים
להבין מעצמם את דברי הגמרא. רק כאשר התלמידים הבינו
מעצמם את כוונת הגמרא המשיך המלמד וקרא עוד כמה
מילים, ושוב שאל שאלה קצרה עם אותה מטרה, וכך הדבר
חזר על עצמו במשך שעה ארוכה. התלמידים היו צריכים
להבין את דברי הגמרא בכוחות עצמם - השלהבת צריכה
היתה לעלות מאליה!


והנה יסוד זה נכון גם בנוגע ללימודי השקפה ומוסר: נעתיק
את דברי הרבינו יונה )שע"ת, ב', כ"ו( על מאמרם ז"ל "אם
אין אני לי מיד לי?!" )אבות א(, וז"ל: ביאור הדבר - אם
האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי
שנכנסים בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו,
וכו', אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום
הדברים אל לבו, ולחשוב בהם תמיד, ועליהם יוסיף לקח,
ומלבו יוציא מלין, ויתבודד בחדרי רוחו, וישוב יהפוך יד
תוכחתו על נפשו, ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו.
ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה, עד אשר תקבל נפשו
המוסר, ועד אשר תטהר וכו"'.



עדות לבאי עולם


"באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערוך אותו אהרן
ובניו מערב עד בוקר" )כז, כא(
נר מערבי עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל
)שבת כב:(


באיגרת משנת תרח"ץ כתב רבי יצחק הוטנר:
"נשאלתי למה הנני מתנגד לעשות סדרים כאלו בישיבה -
שישמשו חומר לתעמולה לאורחים המוזמנים לבקר את
המתיבתא.


"והשבתי דאיתא בגמ' שהנר המערבי היה עדות לבאי עולם
שהשכינה שורה בישראל. ולכאורה תמוה מאוד, כי הרי
במקום שהיה נר המערבי דולק, היה אפילו ישראל אסור
להכנס, וכל שכן נכרי, ואם כן איזו 'עדות לכל באי עולם'
יש כאן.


"ועל כרחך, שהנר המערבי פעל שתתחזק הכרה זו
ש'השכינה שורה בישראל', בין ישראל בעצמם, ובה במדה
שהכרה זו מתחזקת ומתברכת בישראל, בה במדה כל באי
עולם רואים 'שכינה שורה בישראל'. וכמו כן אם אנחנו
רוצים שהעולם ידע על פעולותיה של הישיבה, אנו צריכים
לפעול פעולתנו בישיבה עצמה, במקום אשר עין זר לא
תשורם, ובכל זאת אנחנו יכולים להיות בטוחים כי סוף סוף
יהיה הנר הזה הדולק בצנעא - לעדות בישראל, כי השכינה
שורה במעשה ידיה של המתיבתא".


"טללי אורות" מספר הזכרון, פחד יצחק
גיליון  21 פרשה תרומה / "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
)כ"ה ח(
"בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה,
ואמר איך יכול האדם לעשות בית להקב"ה, והלא כתיב,
הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקב"ה, לא
לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם וכו"' )ע"פ
במד"ר י"ב ג'(.

בספר "חפץ חיים עה"ת" מעיר כאן דבר נפלא: "מדברי חז"ל
אלו, אנו רואים, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו,
וכל אחד מהם מחויב לעשות רק מה שיש בכוחו וכו"' -
ע"ש.
התעוררות גדולה יש לנו ללמוד מדברים אלו. חז"ל הרי
אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין
ליבטל ממנה". זאת אומרת, שאל לו לאדם להחליט שלא
להתעסק ברוחניות משום שאין בכוחו לגמור את המוטל
עליו, שכן "לא עליך המלאכה לגמור" - הקב"ה דורש את
המאמץ, לא את התוצאה. לכן גם "לא אתה בן חורין ליבטל
ממנה" - חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו. כאשר נעשה אנו
את חלקנו, כביכול הקב"ה ישלים את חלקו, וכדוגמת דברי
המסילת ישרים בביאור מידת הקדושה: "תחלתו עבודה
וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו
הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו,
והוא משז"ל: אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה.
מלמטה מקדשים אותו מלמעלה".
לכן, אף שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש*( להקב"ה -
אבל הקב"ה אינו דורש זאת מהאדם. רק זאת הקב"ה מבקש,
שכל אחד יעשה כפי יכלתו - "לא לפי כוחי אני מבקש אלא
לפי כוחם" - . כאשר כל אחד משתדל - לפי כוחו - לבנות
מקדש להקב"ה, זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את
שכינתו.
כאשר יוצאים מבית המדרש בסוף יום של לימוד תורה תיקנו
חז"ל לומר: "אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר
והם עמלים ואינם מקבלים שכר" )ברכות כ"ח ע"ב(. נשאלת
השאלה, וכי סנדלר, נגר או חייט אינם זוכים לשכר בסוף
יום עבודה. מדוע אנו אומרים "הם עמלים ואינם מקבלים
שכר"?
מבארים המפרשים שבודאי גם הם זוכים לשכר, אבל שכרם
אינו על העמל אלא על התוצאה. למשל, אם יגלה חייט
בסוף יום של עבודה שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי
מידותיו של הלקוח, הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל
עמלו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה, אף אם
אינו מצליח בכך, בכל זאת גם על עצם המאמץ שהוא
השקיע לקיים את המצווה זוכה לשכר. לכן: "אני עמל
ומקבל שכר" - על עצם העמל אני מקבל שכר.
במסכת אבות )פ"ד( כתוב: "הלומד ילד למה הוא דומה?
לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו
כתובה על נייר מחוק". לכאו' ידיעה זו עלולה לגרום לזקן
להתרשל בלימוד התורה, שכן בין כה וכה לא יתקיים בידו.
לכן אומר הרבינו יונה שם: "ואל יאמר הזקן: 'הן אני עץ יבש
- ואחרי שאין התורה מתקיימת בידי למה אלמוד ולריק
איגע?' כי מכל מקום שכרו אתו אשר למד, וטרח, ועשה
מצוה, ומה לו אם לא יזכרנה, שבין כך ובין כך השכר
נותנים לו.
משל לשוכר שנתן לשני פועלים טרסקל נקוב למלאתו מים
ופסק עמהם לעשות עמו מלאכה זו יום אחד, טפש אומר:
'מה תועלת במלאכתי?' הפקח אומר: 'ומה לי? - השכר יתן!'
כך הזקן מה לו אם הוא שוכח, השכר נותנים לו. אחד
המרבה ואחד הממעיט בזכרונו ובלבד שיכוין את לבו
לשמים".


*( שזוהי מידת הקדושה - אודותיו כותב המס"י הנ"ל
"תחילתו עבודה וסופו גמול" - שכן מקום ה-"מקדש" הוא
"בתוכם" - שכאו"א ישיג את מידת הקדושה, ודו"ק.

הבא ליטהר מסייעין אותו

"ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" )כה, לא(
תיעשה המנורה מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר
לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה
)רש"י(
אם אמנם נעשתה המנורה מעצמה ומאליה, לשם מה איפוא
הראה לו הקב"ה למשה, והרי בין כך ובין כך לא יעשה את
הדבר בעצמו.
אלא למדים אנו מכאן יסוד גדול.
כאשר אדם מתאמץ ועושה ככל יכולתו את מעשה המצוה,
אזי אף את אותו חלק שאין בכוחו לעשות, יזכה ש"נעשית
מעצמה", מובטח לו כי הדבר ייעשה בידי שמים. "השלך את
לאו?ר והיא נעשית מאליה".
גיליון  18 פרשה בשלח / לא לעולם חוסן
הגאון רבי זבולון גרז זצ"ל, שהיה אב"ד רחובות ואחד מגדולי
בעלי המוסר מתלמידי הסבא זצ"ל מסלבודקא, סיפר שכאשר
שלחו אביו לראשונה ללמוד בישיבה למד איתו את דברי
המדרש לפרשתנו :

"ויהי בשלח פרעה' - משל לאחד שמצא צרור של מרגליות
ולא היה יודע מה בידו, אמר לאחד בדרך, 'רצונך ליטול
הצרור הזה שבידי?' אמר לו, 'למה לי צרור שלך?' אמר לו,
'טול אותה ואיני עומד בפניך'. נטלה הימנו. כיון שנכנס
במדינה ישב וחרז הגדולות לעצמן, והקטנות לעצמן,
והבינוניות לעצמן. נכנס אותו שמסר לו את הצרור בעיר וראה
את האיש שנטלו הימנו שפתחן בחוץ, ואדם בא ליקח ממנו,
ואמר לו: 'קטנה זו בכמה?' אמר לו: 'במאה רבוא!'. 'והגדולה
בכמה?' אמר לו: 'באלף רבוא!' 'והבינוניות בכמה?' אמר לו:
'בשמונה מאות רבוא!' כיון שראה כך קרע בגדיו, אמר: 'כל
העושר הזה בידי היה וחינם הוצאתי מידי - אוי לו לאותו
האיש שכך הוציא מידו'.
כך היה פרעה. הצרור של מרגליות - אלו ישראל שהיו בידו
שנאמר 'צרור המור דודי לי'. התחיל צווח 'קומו צאו'. התחיל
משה מונה אותן, שש מאות אלף חוץ משבטו של לוי שלא מנה
אותן. כשראה פרעה כל האוכלוסין התחיל צווח 'ווי!' הוי:
"ויהי בשלח פרעה".
)שמו"ר כ' ט ועיין שאר מדרשים שם בסגנון דומה)

לאחר שלמדו יחד את המדרש שאל אביו של רבי זבולון זצ"ל:
מהו הדמיון בין אותו אדם שמצא צרור של מרגליות, לפרעה
מלך מצרים? הלא בעל המרגליות מסר את הצרור מרצונו
החופשי, ועל כן מובן שהתאונן אח"כ על שמסרם לאחר,
שהרי היה בידו להשאירם לעצמו. אבל פרעה מלך מצרים הרי
הוכרח לשלוח את ישראל על ידי עשרת המכות, ובפרט על
ידי מכת בכורות, ולא היתה לו ברירה אלא לשלחם. אם כן
למה הוא התאונן על ששלחם, ואמר "ווי"?

אלא, אמר אביו של רבי זבולון, על כורחנו לומר שמה שפרעה
התאונן אח"כ, לא היה זה על עצם שילוחם, אלא שלאחר
שיצאו בנ"י ממצרים, וראה פרעה כיצד הם הופכים להיות
"סגולה מכל העמים - ממלכת כהנים וגוי קדוש", כאשר הוא
נוכח שאותה האומה שהוא עשה מהם עבדים שפלים, לבנות
"ערי מסכנות", הם בעצם עם בעל כוחות אדירים, וסגולות
נפלאות, "צרור של מרגליות" - כלשון המדרש, התאונן לא על
ששלחם, אלא על שלא מצא את הדרך לנצל אותם כראוי
במשך שהותם במצרים, כאשר היו עדיין תחת ידו.

וכאן פנה האבא אל זבולון הקטן ואמר לו: "אמנם כעת אתה
רק נכנס לישיבה, אך דע כי לא לעולם חוסן - לא תוכל לשבת
כל ימיך בישיבה ללמוד תורה בלי הפרעות צדדיות. רבים
נאלצים לצאת מהישיבה כעבור כמה שנים, אם כדי לבנות
בית בישראל, אם לצורך פרנסה, ואם מסיבות אחרות, ולאחר
שיוצאים, הם צועקים "ווי!" על שלא ניצלו את שהותם
בישיבה כראוי. בני! תדע לנצל את שהותך בישיבה לעליה
תמידית בתורה ויראת שמים, כדי שכאשר תאלץ אחר זמן
לעזוב את הישיבה, לא תהיה מאותם הצועקים על שלא
השכילו לנצל כראוי את ההזדמנות שהיתה בידם".
)סיפר הגרמ"מ חדש שליט"א(

לכל אדם במשך ימי חייו יש הזדמנויות שעליו לנצל אותם
לעליה בתורה, יראת שמים, ועבודת ה', שכן: "אין לך אדם
שאין לו שעה" )אבות ד'(. כמה חבל, וכמה יש להתאונן על
כך שכאשר מגיע "שעתם" של אנשים רבים הם דוחים אותה
למחר, והרי ה-"מחר" כמעט אף פעם לא מגיע, שכן אמרו:
"ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" )שם ב'(. כאשר
יש לאדם הזדמנות ללמוד תורה או לעשות מצוה עליו לעשות
זאת מיד, וכמאמרם: "ואם לא עכשיו אימתי?!" )שם א'(.
ניצול ההזדמנויות הנופלות לידנו היא חובתנו - ומונע צער
ועגמת נפש במשך הזמן. מי שישתדל לנהוג כך לעולם לא
יגיע לידי חרטה ותסכול וצעקת "ווי!".

תפילה אמיתית
"
ויצעקו בני ישראל אל ה"'

מסופר על רבי פנחס מקוריץ שהתפלל תפילת ערבית כשליח
ציבור כאשר הגיע לברכת "שומר עמו ישראל לעד", הוא
הרים את קולו וצעק בקול רם. באותה שעה עברה ליד ביהכ"נ
אשת הפריץ הגוי, היא שמעה את הצעקה ואמרה: כמה צעקה
זו אמיתית! היא יוצאת מן הלב! כשסיפרו את הדברים לרבי
פנחס, הגיב: גם גוי יכול להבחין בדבר אמיתי.

החפץ חיים היה אומר:
אם אדם לא הצליח לכוון בתחילת התפילה אל יפול ליאוש
ולעצבות, אלא אדרבה ישתדל לכוון לפחות בהמשך התפילה,
ואפילו אם לא יצליח לכוין רק בחלק קטן מתפילתו, חייב
הוא למהר ולחטוף, שאם לא יעשה כן אף מעט זה לא ישאר
בידו.
משל לילדה שעמדה בשוק ומכרה תפוחים ליד דוכנה של
אמה, בא גוי והתחיל לחטוף את התפוחים, עמדה הילדה
נבוכה ומיררה בבכי ולא ידעה מה לעשות. עבר שם אדם
פיקח ואמר לה: מדוע את עומדת ובוכה? הרי נשארו לך עוד
קצת תפוחים, מהרי קחי אותם וברחי, שאם לא תעשי כן, גם
תפוחים אלו לא ישארו לך!
)"מורשת אבות"(
גיליון  17 פרשה בא / ישועת ה' כהרף עין
"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא
יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. וכו'. מצה - על שום שנגאלו
אבותינו ממצרים, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת
מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו
להם"
פסחים קט"ז, הגדה ש"פ


יש להתבונן מהי המשמעות המיוחדת של מאורע זה, שאבותינו "גורשו
ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם", שמחמתו הוא נקבע
כטעם לאכילת מצה לדורות?


יש אומרים )מלבי"ם להגדש"פ ועוד( שאכילת המצות היא זכר לחסד
הגדול של הקב"ה - שהרי ישראל ירדו במצרים עד למ"ט שערי טומאה. לו היו
נשארים במצרים אפי' לרגע אחד נוסף, אזי היו יורדים לטומאה עמוקה כל כך -
השער הנ' - שמשם כבר לא היו יכולים לעלות ולהטהר, וממילא לא להגאל.
אכילת המצות מסמלת לפי"ז הכרת הטוב להקב"ה על החסד הגדול שהוציא
אותנו ממצרים ברגע האחרון ממש, לפני שירדנו אל השער החמישים משערי
הטומאה - שמשם אין תקומה.


ונראה להוסיף הסבר נוסף למשמעות העמוקה של מצוה זו, והתיחסותה
למאורע בו לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שכן, לכאו' תמוה, מדוע לא
הקדימו בני ישראל לאפות את לחמם? והלא משה רבינו אמר להם שבחצות לילה
יעבור הקב"ה בתוך מצרים לנגוף את כל בכורותיהם, וכי אח"כ יוציאם ממצרים,
והיה עליהם להקדים ולאפות?!


נראה לומר שהסיבה לכך שבני ישראל לא הקדימו להכין את לחמם נעוצה
באכזבות הרבות שכבר נחלו. הרי בודאי שבמכת דם, כאשר משה רבינו אמר
לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים
אשר ביאור ונהפכו לדם", כבר התכוננו בנ"י ליציאה ממצרים. יתכן והיו
ביניהם שאף ארזו כבר מזוודות, נטלו תרמילים, )ואף אפו לחם(, והתכוננו
ליציאה. ואולם לאחר שבוע של מכת דם עדיין הם היו במצרים. וכך, ניתן לשער,
חזר הדבר על עצמו, שוב במכת צפרדע, ושוב במכת כינים. אולם, לאחר זמן
התיאשו כבר מהיציאה, שכן התרגלו לראות שלמרות שהמכות באות והולכות,
עדיין עולם כמנהגו נוהג - הם נשארו במצרים. סביר להניח שבמכת ערוב כבר לא
הכינו מזוודות. לכן, גם במכת בכורות, הם לא הזדרזו לאפות את לחמם. ופתאום,
בחצות לילה, כאשר זעק פרעה: "קומו צאו מתוך עמי", הם לא היו מוכנים
לצאת - לכן לא הספיק בצקם להחמיץ.


מהו הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מכאן? שחסדי ה' וישועתו אינם תלוים
בנסיבות, ואינם ניתנים לצפייה ולחיזוי מראש. לפעמים, דוקא בזמן הכי פחות
צפוי, ומתוך המצב הקשה ביותר, צומחת הישועה. וכך רגילים לומר: "ישועת
ה' כהרף עין". כי ה' יתברך אינו תלוי כלל במגבלות טבעיים. לכן, כאשר הגיע
עת דודים - זמן השיחרור של ישראל ממצרים - היה על ישראל לצאת ממצרים,
ולא יכלו להתמהמה ולאפות את לחמם )ועי' דבריו הנפלאים של הנצי"ב
להגדש"פ "אמרי שפר" עה"פ בהלל "שומר פתאים וגו"'(.


הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מכאן הוא לצפות תמיד לישועת ה' - אפילו
בזמנים הקשים ביותר. חז"ל אומרים: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של
אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" )ברכות י' ע"א(. פירושו של דבר הוא שגם
כאשר נראה כאילו אבדה כל תקוה לישועת ה' - גם אז על האדם להמשיך לקוות
לישועתו. גם אדם שכבר ציפה והתכנן רבות לישועת ה' - ועדיין לא נענה - גם אז
יש להמשיך ולקוות לישועתו, וכמאמרם ז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא
נענה יחזור ויתפלל שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' " )שם
ל"ב(.



זהו אחד הפנים של המשמעות העמוקה של מצוה אכילת מצה - להזכירנו
שבזמנים ובנסיבות שבאופן טבעי לא רואים פתח הצלה, לפעמים דוקא אז באה
ישועת ה'! )ועי' ספורנו וכלי יקר בראשית כ"ח י"ד עה"פ "והיה זרעך וגו"'(.
וכך בדיוק יהיה גם בבא משיח צדקינו במהרה בימינו, וכפי שאומר
הספורנו, על הפסוק "ויריצהו מן הבור" )בראשית מ"א( וז"ל: "כדרך כל
תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו 'כי קרובה ישועתי לבא', וכאמרו 'לו
עמי שומע לי', וכך היה ענין מצרים כאמרו 'כי גורשו ממצרים', כאמרם
ז"ל 'שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו". וכן אמר לעשות לעתיד
כאמרו 'ופתאום יבא אל היכלו האדון וכו"".


ישועת ה' אינו תלויה בתחזיות ולא בנסיבות טביעות. בעת צר לנו עלינו
לעורר רחמי ה' שוב ושוב, ולהתחזק תמיד באמונה ובבטחון שהישועה והגאולה
בא יבואו, בעת שיעלה רצון לפניו יתברך, וכמוש"כ: "אני ה' בעתה אחישנה"
(ישעי' ס').


(בעקבות מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל)



אמונת ישראל


"ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו"' )יב,לז(


הורגלנו בילדותנו לעבור בשטחיות על הכתוב: "ויסעו בני ישראל מרעמסס
סוכותה, שש מאות אלף רגלי - הגברים לבד מטף" )שמות יב, לז(. לא נעצרנו
להתבונן, להתרגש ולהתפעל: עם שלם בן מליונים - שש מאות אלף גברים מבני
עשרים, כפול נשים וכפל כפלים נוער וטף - קם ונעקר ממקומו! הכל לוקחין
תינוקותיהם בזרועותיהם, עוזבים את ארץ מגוריהם, פשוטו כמשמעו -
והולכים, פשוט, עוזבים את הבתים או את הצריפים על כל סידורי אורח חייהם
ויוצאים. לאן? המדברה! מה יאכלו ומה יאכילו את ילדיהם?! מה ישתו במדבר
צחיח זה?! איפה מחסה מהשרב והשמש הלוהטת ביום, והיכן ישכיבו ילדיהם
בצינת הלילה?


ואמנם לפי הליכות החיים הרגילים ודפוסי הקיום הטבעיים, היה בכך ח"ו
משום אבדון, וכבר "היו האומות אומרים: עתידין אלו למות במדבר..." )שמו"ר
כ"ה(. מה היה גורלם לולא המן, לחם מן השמים, ולולא המים מצור החלמיש,
וללא המחסה של ענני הכבוד?! אפס בצאת ישראל ממצרים, לא הרהרו ולא
שאלו. מה הבעיות? הרי זה צו הקב"ה בפי משה! "וגם צידה לא עשו להם" )שם
יב, לט( "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו: איך נצא למדבר בלי צידה? אלא
האמינו והלכו" )רש"י, מכילתא(. מה נאכל? - אמונה! מה נשתה? וכי מה
שותים במצרים? מים? בין רגע זה דם! הכל חפץ ה' הוא, "ההופכי הצור אגם
מים, חלמיש למעינו מים". מה שחשוב להצטייד בו לדרך: "משארותם צרורות
בשמלותם על שכמם" )שמות יב, לד( - אלו שיירי מצה ומרור", שיירי המצוה
על השכם: - "אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצוות"
)רש"י, מכילתא(. לפנינו אמונה, שהפכה לממשות חיה, אמונה נושמת חיים!
אמונה, אשר ע?ם מלא חי על פיה.


("בנתיבות האמונה")
גיליון  16 פרשה וארא / על האדם להזהר לא רק בדיבורים אלא גם באופן הבעתם
"מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב? נצר לשונך מרע ושפתיך
מדבר מרמה!"
"מות וחיים ביד לשון!"
"כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא
המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא"
"אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו
בני אדם' - מה אומנותו של אדם בעולם הזה? - ישים עצמו כאלם! יכול
אף לדברי תורה? - תלמוד לומר: צדק תדברון! יכול יגיס דעתו? - ת"ל:
מישרים תשפטו בני אדם!"
לכל דבר, לכל חפץ, ולכל פריט בעוה"ז, ניתן להתיחס בשני אופנים.
אופן אחד הוא לבדוק "מה ניתן לעשות בחפץ?". אופן שני הוא לברר
"מה צריך לעשות עם חפץ?". בדיקה עיונית של שתי הגישות הנזכרות,
תוביל בהכרח למסקנה, שהגישה הראשונה היא שטחית וילדותית,
ועלולה להביא לאסון. למשל, כאשר ילד רואה מצלמה, הוא עלול
לבדוק מה ניתן לעשות איתה. יתכן ומסקנתו תהיה שניתן להחדיר
מסמרים לקיר בעזרתה. והרי כך, המצלמה תתקלקל. מאידך, גישה
מבוגרת ואחראית יותר, דורשת בירור וליבון מדוקדק של תפקידם
ומטרותם של חפצים - לדעת לאיזו תכלית נועדו, והתאמת השימוש
בהם אל אותה התכלית. רק כך החפץ יביא תועלת מקסימלית ולא
יתקלקל במהרה. לכן, כאשר אדם מבוגר ואחראי רוכש מכשיר, לפני
השימוש הוא מעיין בעלון הוראות של היצרן ולומד אותו. כך אין הוא
מסתכן בהריסת המכשיר ע"י נסיונות בלתי אחראים, אלא מפיק ממנו
את התועלת שלשמו נועד.
ואם כלפי כל החפצים שבעולם, הדברים אמורים, הרי שלגבי גוף
האדם נכונים הדברים עוד יותר. גישה ילדותית גורסת שיש לברר מהן
התועליות שניתן להפיק מגוף האדם. במטרה לנצל את גוף האדם עד
תום, יש ההורסים אותו לחלוטין על ידי שימוש באמצעים שונים
ומשונים כגון סמים. ואף כאלו שאינם משחיתים את גופם בפועל ממש
על ידי סמים, עישון, וכדומה, אבל עם חוסר זהירות, ובלי התבוננות
ובדיקה מעמיקה לאיזה צורך נועד כל חלק וחלק בגוף האדם, עלולים
גם הם, מבלי משים, להמיט על גופם אסון. די לנו אם נזכיר קיומן של
מחלות נוראיות הקשורות ישירות במילוי תאוות גופניות ללא
מעצורים.


וכיצד ידע האדם להשתמש בגופו כהלכה? כמו לכל דבר, התשובות
נמצאות בתורה - "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא!". עלינו רק
לחפש, ולדעת כיצד ואיך לחפש, בתורה - שהיא מהווה מעין "עלון
הוראות" של "היצרן" - כדי לדעת כיצד ראוי, ומה צריך לעשות עם גוף
האדם, ועם כל חפץ ופריט בעולם.
כל הנ"ל הוא נכון באופן כללי, אבל ביחס לכוח הדיבור שבו ניחן
האדם, הדברים נכונים ביותר, שכן, בכוח הדיבור, האדם מתיחד ונבדל
מכל בעלי החיים שבעולם. חלק זה של האדם הוא חלק אלוק ממעל,
וכמוש"כ: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", ובתרגום
אונקלוס: "לרוח ממללא )לנשמה מדברת(". כביכול הקב"ה נפח באדם
ממנו יתב'. מעתה מובן, שדרושה זהירות מיוחדת בשימוש שהאדם
עושה בכח הדיבור.
בסוף הפרשה הקודמת, יש לנו דוגמא מאלפת, עד כמה מוטל על האדם
להזהר לא רק בדיבורים שמוציא מפיו, אלא אף באופן הבעתם
וסיגנונם. אודות דברי משה רע"ה להקב"ה "למה הרעתה לעם הזה",
אומרים חז"ל: "אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי
כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב, ולא הרהרו על מדותי
וכו', אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה, בקש מקום
לקבור את שרה - ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא
הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך,
בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו וכו', ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי
ליעקב הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה, ביקש מקום לנטוע אהלו
ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה - ולא הרהר אחר מדותי וכו'. ואתה
אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את
עמך".


ביקורת זו על משה רבינו היא מדהימה. הרי, בשונה מהאבות הקדושים
שצויינו לשבח על "שלא הרהרו אחר מידותי )מידותיו של הקב"ה("
בעניניהם הפרטיים, משה רבינו התאונן על צרת הכלל, וכמו שמבואר
במדרש: "שבשביל צער ישראל דבר כן", והרי, לכאו', זוהי חובתו של
מנהיג, ואם כן על מה נתבע?
מו"ר הגר"י ניימן זצ"ל מעיר את ההערה הנ"ל בספרו "דרכי מוסר",
ואומר: "הטענה על משה רבינו לא היתה על שצעק על צרת עמו מתוך
מרירות הלב - אלא על הביטוי "למה הרעותה לעם הזה? וכו"' )ע"ש(.
לאמר, גם כאשר צריך האדם לומר דבר-מה, עליו לברור היטב באלו
מילים ראוי ונכון להשתמש. מהמילים בהם השתמש משה רבינו
להתאונן על צערם של ישראל, השתמע כביכול הרהור בעצם אחר
מידותיו של הקב"ה. לו משה רבינו היה אומר את אותם הדברים
במילים אחרות, יתכן והיה אף נזקף הדבר לזכותו.
בדורינו, כאשר הזילזול במוצא שפתיים הגיע לשיאים חסרי תקדים,
עלינו להתחזק במיוחד בשמירת הפה - לפחות מדברים אסורים, כגון
לשון הרע וניבול פה, ובמקום זה להרבות בדברי תורה, וכמו שאמרו
חז"ל: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? - ישים עצמו כאלם! יכול אף
לדברי תורה? - תלמוד לומר: צדק - תדברון!"

יראת שמים
ואשר לא שת לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה )ט,
כא(
הרי שאם רק לא שם ליבו לדבר ה', יצא מכלל הראוי להקרא 'ירא את
דבר ה". וכנגד זאת, יראת ה' משמעה תשומת לב לכל דבר,
ההתבוננות שלא לעשות דבר אשר אינו כרצונו.
)האדמו"ר רא"מ מגור(


בשש מכות שהיו עד כה, כבר הוכיח הקב"ה את כוחו הגדול של בורא
עולם. הכיצד זה נמצאו אנשים בני דעת, אשר לא יראו את ה' ולא עשו
פעולה פעוטה וחסרת ערך, כמו שילוח הצאן הביתה. הכיצד זה לא
הסיקו, לאו דוקא מתוך יראה, כי אם מתוך הגיון פשוט, שאם שש
פעמים צדק משה, הלא ודאי יהיה צודק גם הפעם. מכאן שכפירה
אינה מחמת חוסר דעת והכרה, כי אם מחמת חוסר רצון. שכן זו דרכו
של הכופר, לבטל בלבו כל דבר אשר אינו רוצה להאמין לו, והרי הוא
קובע את הכפירה בתוקף בליבו, ובלבד שלא יאמין. וראיה לכך,
שמחמת רצונות ותאוות הגיע הכופר למה שהגיע, ולא מחמת הכרה
ושיטה בדעתו, ממה שעינינו רואות פעמים רבות כופרים המכחישים
בכל תוקף דברים אשר הוחזקו כמה וכמה פעמים כדברים אמיתיים,
ואף את מראה עיניהם אשר רואים בחוש, דוחים מפני כפירתם, ובכל
זאת מאמינים בכל מיני הבלים ואמונות טפלות. אין זאת אלא מפני
שלא דעתם הביאה אותם לכפירתם, שאם כן ודאי היו כופרים בכל
מכל, אלא מפני שתאותם ורצונותיהם הביאו אותם לדעותיהם
המשובשות.)ברכת פרץ(
גיליון  15 פרשה שמות / התבוננות - רצון ללמוד
"כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו" )רמב"ם הל'
תשובה פ"ה ב'(. הרוצה לזכות להיות צדיק כמשה רבינו ראוי לו
שיתבונן בעובדות שהתורה מספרת לנו על תחילת גידולו של
משה רבינו, והפיכתו למנהיג, ולנסות לסגל אותם לעצמו במידת
האפשר. )זוהי הרי כוונת התורה, שהרי התורה לא באה לספר
סיפורי מעשיות סתם(. נעיר בקצרה - וישמע חכם ויוסף לקח.
ראשית, היתה הקפדה מוחלטת על צורת ההשפעה שהוא
יקבל, עוד בהיותו יונק, וגם ביניקה עצמה - שהוא יינק רק
ממקור טהור. וכמו שהתורה מספרת שכאשר בת פרעה לקחה את
משה, אמרה לה מרים אחותו: "האלך וקראתי לך אשה מינקת
מן העברית ותינק לך את הילד?". והיא ענתה: "לכי!". וכך
היה: "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד". אומר רש"י: "מן
העברית - מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי
שהיה עתיד לדבר עם השכינה".
נלמד מזה שפה שעתיד לדבר עם השכינה, פה שעתיד לדבר
דברי קדושה ודברי תורה, יש להקפיד כבר בשעת היניקה שלא
יינק ממקור בלתי טהור. ראוי שנישא קל וחומר בנפשינו. אם
צריכה להיות הקפדה שלא לינוק חלב ממקור בלתי טהור, כל
שכן שצריך להזהר שלא להחשף לכל צורה של דעות, השקפות,
מראות, מאכלות, וכו', הנוגדים את דרך התורה והקדושה, שכן
הנחשף להם יתקשה שבעתיים אח"כ להיטהר ולהתקדש
בקדושת התורה.
אח"כ מספרת התורה: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא
אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו:
ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
הרי לנו מפגש ראשוני עם פעולותיו ומעשיו של משה רבינו -
אמנם מצבו האישי היה טוב שהרי הוא היה נסיך בבית המלך,
אבל הוא לא התעלם מהצרות של אחיו. הוא מגלה איכפתיות.
הוא בא לעזרתם.
ובהמשך: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים
ויאמר לרשע למה תכה רעך". בסיפור הקודם היה זה גוי שהכה
יהודי, והיה מוטל על משה רבינו לגלות אחוה לבן עמו. לכן משה
רבינו הרג את המצרי. היה בזה בחינה של "לא תעמוד על דם
רעך". אבל בסיפור השני, כאשר שני יהודים רבים, הבעיה היא
שונה, ויותר חמורה. כאן עיקר המעוות הדורש תיקון איננו צרת
המוכה, אלא הירידה המוסרית של המכה - "איך יתכן שיהודי
יכה יהודי?!". יהודי צריך לדעת שתמיד עדיף לו להיות נרדף
מלהיות רודף. לכן, במקרה הזה, משה רבינו פונה למכה ואומר
"למה תכה רעך?!". כאן ההשחתה המוסרית של יהודי, היוותה
את עיקר הדאגה של משה רבינו.
אח"כ משה רבינו גולה למדין, והוא רואה את בנותיו של כהן
מדין שבאו לדלות ולמלאות את הרהטים להשקות צאן אביהן,
אולם הרועים באו וגירשום. כאן מספרת התורה: "ויקם משה
ויושען". כאן לא היה מוטל על משה רבינו לגלות אחוה לבנות
כהן מדין שהרי הן לא היו יהודיות. גם לא חלה על משה הדאגה
לרוחניות ולדרגה המוסרית של רועי מדין. אבל, היות וסוף סוף
הוא ראה אותם עושקים את בנות כהן מדין, הוא הרגיש
שמחובתו להציל עשוק מיד עשקו. לכן הוא קם והושיע אותן
)ועיין ספורנו(.
בהמשך מספרת התורה: "ומשה היה רועה את צאן יתרו
וכו', וינהג את הצאן אחר המדבר" - ויש לשאול: מי רועה צאן
במדבר? אומר רש"י: "להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות
אחרים". והרי בודאי שאפילו אם לא היה רועה את הצאן
במדבר, משה רבינו היה עושה כמיטב יכלתו לשמור לבל ירעו
בשדות זרים. אבל משה רבינו רוצה להתרחק אפילו מחשש רחוק
של איסור גזל, בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו!".
ממשיכה התורה ומספרת: "וירא והנה הסנה בער באש והסנה
איננו אכל, ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה
מדוע לא יבער הסנה". כאן אנו לומדים שהיה למשה נסיון -
האם יסור לראות ולהתבונן למה הסנה לא נאכל, או לא. רק
בגלל שהוא התעניין והתבונן מדוע לא יבער הסנה, ה' נגלה אליו,
וכמו שכתוב: "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך
הסנה". עלינו ללמוד מכאן שהתבוננות - הרצון ללמוד ולהבין
דברים - זה תנאי חשוב לגדלות. לעומת זאת, הרבה אנשים
סקרנים ורוצים לדעת "מה קורה?" אולם אין הם לומדים
ומתפתחים מחמת סקרנות כזאת, כי רק התבוננות, לדעת
ולהבין "למה ואיך דברים קורים?", היא חיובית - כי כך
לומדים דברים. בפרט, על האדם להתרגל להתבונן בבריאה, על
מנת להכיר דרכה את הבורא ואת הטובות הרבות שהוא משפיע
על האדם, וכן להתרגל להתבונן ולהבין את התוה"ק לעומק גענו
כאן בכמה נקודות בקיצור נמרץ, ואלו הם: זהירות מהשפעות
שליליות, דאגה לגשמיות ולרוחניות של הזולת, התרחקות
מחטא, והתבוננות - רצון ללמוד. אלו הם ראשי פרקים של
דברים שעלינו ללמוד מתחילת דרכו של משה רבינו.
)בעקבות מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל(



כן ירבה וכן יפרוץ
"ותמלא הארץ אתם" )א,ז(
מתוך התבוננות בפשוטו של מקרא, יכול האדם להגיע לידי
התחזקות באמונתו, באמונה שבהשגחה פרטית.
בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים, ולאחר זמן לא רב הפכו
לאומה גדולה, עד שהגיע מספר הגברים מגילאי עשרים עד
שישים לכדי שש מאות אלף, וכל זה אינו כולל את הנשים, את
הזקנים ואת הטף. יש אף המפליגים ואומרים, כי מספרם של
היוצאים הגיע לכדי עשרין מליון נפש, ואם נקח בחשבון, כי רק
חמישית מכלל יהודי מצרים יצאו, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק
"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" )שמות יג, יח וברש"י
שם(, נמצא כי הגיע מספרם בעודם במצרים לכדי מאה מיליון
נפש!
לא הועילו איפוא כל מאמציה של הממלכה המצרית כדי לבטל
את ישראל מפריה ורביה, לא פעלו הגזירות את פעולתן, ואף
מעשי ההרג והכליון לא יכלו לרצון ה'.
אין זאת אלא כי גזירה היתה מלפניו ית' "כאשר יענו אותו
כן ירבה וכן יפרוץ", והכל כדי לקיים את ההבטחה
שהובטח.
גיליון  14 פרשה ויחי / המוכן לברכה - אליו הברכה תגיע
כאשר יוסף הגיש את שתי בניו, אפרים ומנשה, לפני
יעקב אבינו על מנת שיברך אותם לפני מותו, התורה
מספרת שיעקב אבינו השית את יד ימינו, דוקא על
ראשו של אפרים - הצעיר, ונתן לו את עיקר הברכה,
ואמר ליוסף, שעל אף שגם האח הגדול - מנשה,
יהיה לעם, וגם הוא יגדל, "אולם אחיו הקטן יגדל
ממנו".


נשאלת השאלה, הרי בודאי שמהראוי שהאח הגדול
הוא שיזכה לגדולה יותר מהקטן. אם כן, למה לא
ברך יעקב אבינו את מנשה - הגדול, שעל אף
מגבלותיו הטבעיות, יזכה להיות גדול יותר מאחיו
הקטן - אפרים?


התשובה היא, אומר המשגיח ממיר רבי ירוחם
ליבוביץ זצ"ל, שלמדים אנו מכאן, כי "לא כפי
שרגיל אצלנו שהולכים אצל "איש צדיק" לבקש
ממנו "ברכה", וחושב כי האיש-הצדיק ודאי יש לו
"קופסה" מלאה ברכות, ומבקש הוא ממנו שיתן
אחת מהם. לא כן הוא הדבר - גם לברכות יש מהלך
וסדר, רק זה המוכן והמותאם לזאת הברכה, רק
אליו הברכה תגיע, אבל בשום אופן לא ישיגנה זה
שאינו ראוי לה, ולא תחול על שאינו מותאם לה."
ביאור דבריו הוא, שאין פירושה של "ברכה", שאדם
ישיג דבר שהוא מעבר ליכולת הטבעית שלו. הברכה
האמיתית שאפשר לברך בה אדם, הוא שהאדם
ימצה את עצמו - את כוחותיו הוא. לכן, עיקר
הברכה של יעקב אבינו היתה שכל בן של יוסף ימצה
את עצמו ותכונות נפשו, ולכן מכיון שהתכונות של
אפרים הצעיר היו יותר נעלות מאלו של מנשה
הבכור, על כן שת יעקב את יד ימינו עליו.


הפתגם העממי אומר שהדשא של השכן תמיד נראה
ירוק יותר. אדם רגיל לראות את המעלות של זולתו
ולקנא בהם - "הלואי וגם אני הייתי כמוהו!".
אולם, באמת לכל אדם יש מעלות משלו, ותכלית
בריאתו הוא שימצה דווקא את הכוחות המיוחדים
שהקב"ה העניק לו.


חז"ל עצמם מתייחסים להבדלי האופי בין אדם
לרעהו, ותולים הרבה מהבדלים אלו במזל בו נולד
האדם )שבת קנ"ו(. יחד עם זה, אין חז"ל מייעצין
לאדם לנסות לשנות את האופי או את המזל בו הוא
נולד, אלא להתאים את האופי בו הוא ניחן
מהשמים, לעבודת ה'. למשל אמרו: "האי מאן
דבמאדים יהי גבר אשיד דמא" )הנולד במזל
מאדים, יהיה שופך דמים(. אמר רבי אשי: אי
אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא )או מקיז דם,
או ליסטים-ההורג נפשות, או שוחט, או מוהל("
)שם(. דהיינו, שאף על פי שיש לאדם שנולד במזל
מאדים אופי נתון - להיות שופך דמים, עדיין
האפשרות פתוחה לפניו לכוון אופי זה לענייני מצוה
ועבודת ה', כגון להיות מוהל.


יש לשים לב, אין חז"ל מייעצים לאדם זה לשנות
את טבעו, אלא לכוון אותו. הגר"א בפירושו למשלי
)פרק כ"ב( מדגיש זאת: "האדם אי אפשר לו לשבור
דרכו וכו' וזה שנאמר 'חנוך לנער על פי דרכו' - לפי
דרך מזלו וטבעו תחנכנו ותדריכנו לעשות מצות, ואז
גם כאשר 'יזקין לא יסור ממנה', אבל כשאתה
מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתך אותך,
אבל אח"כ בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה, כי
אי אפשר לו לשבר מזלו". )כמובן שהאדם צריך
להזהר לא להדביק לעצמו תוית של אופי מסויים
ולשנות את הרגלי חייו מחמת כן, אם לא לאחר עיון
מדוקדק ונטול פניות צדדיות(.העולה מהדברים הוא
כך:


הברכה האמיתית היא שאדם ימצה את הכוחות
והתכונות המיוחדות שבורא העולם נתן לו, וכמו
שכותב הרבינו יונה: "כי הקל יתב' אינו מבקש מבני
אדם כי אם לפי כחם וכו', וגם האבות ז"ל לא
עבדוהו כי אם לפי כחם והשגתם" )פ"א שערי
העבודה(. אך יחד עם זה על האדם להזהר לא
להמעיט בערך עצמו, שכן "הפתח הראשון הוא
שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו וכו',
וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה
ההיא" )שם(. עלינו לדעת שלכל אדם - בלי יוצא מן
הכלל, יש כוחות נפש אדירים, וכאשר האדם יתאמץ
להוציא מהכח אל הפועל את אותם תכונות יחודיות
שהוא ניחן בהן, ולהשתמש בהם לצרכי מצוה
ועבודת ה', אזי יעלה לפסגות רמות של הישגים
רוחניים, שיתכן שהוא בעצמו לא היה מעלה על
דעתו קודם שהוא שייך אליהם. מיצוי עצמי היא
הברכה האמיתית!


כאפרים וכמנשה
"בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים
וכמנשה" )מח-כ(
למה יתברכו בני-ישראל דוקא באפרים ומנשה ולא
בשני שבטים אחרים?


ברם, יסודה של התורה כולה הוא, שלא יתגאה אדם
על חבירו ולא יקנא בו. משראה יעקב אבינו, כי
למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר
לפני מנשה הבכור, בכל-זאת לא נשתלטה גאוה על
אפרים ולא קנאה על מנשה, כי אם נשארו שניהם
כמקודם - אמר, שיהיו כל בני-ישראל כך, ללא גאוה
וללא קנאה.


ובכן, מה שאומר הכתוב: "וישם את אפרים לפני
מנשה" - פירוש הוא על הברכה: "ישימך אלקים
כאפרים וכמנשה". לפיכך יהיו ישראל מתברכים
בהם, משום שעל-אף אשר "וישם את אפרים לפני
מנשה" לא השפיע על שניהם הדבר לרעה - מה
שלדאבון-הלב לא היה אצל שאר האחים - "ויקנאו
בו אחיו"... )אגרא דכלה(
גיליון  13 פרשה ויגש / הווה דר במקום תורה
פרשתנו מתארת את ירידת יעקב אבינו למצרים.
באיזה מצב היה יעקב כאשר נאלץ לרדת לגלות מצרים?
אומרת התורה: "והרעב כבד בארץ: ויהי כאשר כלו
לאכל את השבר אשר הביאו ממצרים ויאמר אליהם
אביהם שבו שברו לנו מעט אכל" )בראשית מ"ג(. מדברים
אלו למדים אנו שהיה מצב של רעב שאילץ את יעקב אבינו
לרדת. יתכן אפילו שהירידה למצרים היתה בה גדר של
הצלת נפשות ממש - לא היה מה לאכול )השוה פירושי
רש"י ואוה"ח(.


בנוסף, יעקב ירד למצרים אחרי ניתוק של כ"ב שנה
מבן זקוניו, שאהב אותו יותר מכל בניו, וכל עתידו בעוה"ז
ובעוה"ב היה תלוי בו )עיין תנחומא ויגש סי' י'(. לא ניתן
כלל לשער איזה מחשבות היו יכולות להעסיק את ראשו
של אבא זקן, לקראת הפגישה הצפויה עם בן אהוב שנותק
ממנו בנסיבות כה מצערות.


ואולם למרות הרעב, ועל אף הצפייה לפגישה עם בנו,
ועל אף עצם הטירדה והמאמץ הכרוכים בהעברת משפחה
שלימה למצרים, איזה מחשבה עמדה בראש דאגותיו של
יעקב אבינו? -


"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו - לתקן
לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"! )מ"ו כ"ח, ורש"י
שם( - לאמור, אמנם הוא טרוד "לעבור דירה", אמנם
הרעב מציק, ואמנם הוא עומד לפני פגישה מרגשת עם בנו
אהובו, אבל בראש מעיניו, גם בשעה זו, עמדה הדאגה
"לתקן לו בית תלמוד". והדבר מבהיל, שהרי לכאורה
יכול היה להמתין עד שהוא עצמו יבוא למצרים על מנת
לתקן בית תלמוד. אבל לא! - יעקב אבינו מוכרח שמיד
כאשר יגיע למצרים תהיה שם כבר ישיבה.


אומרים חז"ל: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה
מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם, היו במדבר - ישיבה
עמהם. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה. יצחק אבינו
זקן ויושב בישיבה היה. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה
היה. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה וכו"'
)יומא כ"ח ע"ב(.


נתבונן, הרי בימי האבות לימוד התורה לא היה דבר
קל שהרי זה היה עוד לפני מתן תורה. ומנין למדו תורה?
התורה היתה צריכה להגלות מפנימיות האדם - וכמו
שאומרים חז"ל על אברהם אבינו: "נעשו שתי כליותיו
כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה" )בר"ר צ"ה( -
ובכל זאת, על אף הקושי האובייקטיבי בלימוד התורה,
לא פסקה ישיבה מהם. וכך, כאשר יעקב אבינו יורד
למצרים, בראש דאגותיו שלא תפסק, חלילה, ישיבה ממנו
ומבניו. לכן שלח את יהודה לפניו לתקן לו בית תלמוד,
כדי שלא תהיה אפילו הפסקה קלה בלימוד התורה.


וכך אמר רבי יוסי בן קיסמא: "פעם אחת הייתי מהלך
בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום.
אמר לי: רבי! - מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר
גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך
שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב
ואבנים טובות ומרגליות?! אמרתי לו בני אם אתה נותן לי
כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר
אלא במקום תורה וכו"' )אבות פ"ו(.


יש כאן מקום לשאול: הרי אילו היו לרבי יוסי בן
קיסמא "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות"
היה יכול לייסד ולפתוח ישיבה גם באותו מקום שהיה
הולך שמה לדור, ולהפוך גם את אותה העיר לעיר של
חכמים וסופרים? לאור דברינו הביאור הוא שאמנם כן, לו
הוא היה מקבל את ההצעה יכול היה להקים שם ישיבה,
וניתן היה להפוך עיר זו למקום של חכמים וסופרים. אבל
בינתיים, עד שהיה נוצר המהפך בעיר, היה נאלץ רבי יוסי
בן קיסמא לדור שלא במקום תורה ומאחר שהתורה היא
עצם החיות של האדם, והישיבות הם נשמת אפיו של העם
היהודי, על כן רבי יוסי בן קיסמא לא היה יכול להרשות
לעצמו, אפילו לזמן קצר, לדור שלא במקום תורה.


כל ישראל ערבים זה לזה


בשעה שתפס יוסף את בנימין ואמר להם "הוא יהיה לי
עבד" - אמר לו יהודה בנימין אתה תפוס ושלום בבית-
אבא. מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע
מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן.


בנימין הנהו סמל היהודי הרך, הנתלש מחיקו של ישראל
סבא ונגזל בידי זרים, הרוצים לחנכו ולגדלו בחינוך זר,
כדי להטעותו מדרכו של יעקב. ישנם סתם יהודים,
המתייחסים באדישות לאסון זה, משימים עצמם כאינם
שומעים ואין הענין נוגע להם כלל וכלל. רק "יהודה" -
אותם יהודים המרגישים בגודל האחריות של "כל ישראל
ערבים זה לזה" - "כי עבדך ערב את הנער" - הללו אינם
יכולים לנוח ולשקוט לנוכח האסון הזה. כאשר בנימין הוא
"תפוס" בידים זרות, אזי לא יתכן "שלום בבית אבא" -
ביתו של אב בישראל אינו יכול להיות שלם ושרוי בנחת
ושלום, כאשר בני הנעורים נקרעים מתוכו. לפיכך הריהם
מצעקים, מעוררים ומנערים את כלל ישראל, מצביעים על
הסכנה המאיימת, מנהלים את המאבק הקשה נגד
החוטפים הזרים; וקולם הנהו כה גדול וחזק, עד שהוא
מחריד את כל המחנה, עד שאפילו ה"חושימים" -
האדישים והנרדמים - שומעים אותו ונזעקים להצלה...
(אבני אזל)
גיליון  12 פרשה מקץ / 'אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו'
"במדרש רבה )פר' מקץ( 'אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו' - זהו יוסף,
'ולא פנה אל רהבים וכו" - ע"י שאמר יוסף 'וזכרתני והזכרתני' ניתוסף
לו שתי שנים' - עכ"ל. וראיתי מקשים איזה חטא הוא במידת הביטחון
מה שעשה השתדלות? ואפשר לומר כי חטאו של יוסף היה מה שבקש
פעמיים, כי רק פעם אחת היה צריך לבקש. כי האדם צריך לעשות איזה
השתדלות, אבל כיון שביקש פעמיים, בזה הראה שבוטח בשר המשקים
וכו"'.
("דרכי מוסר")


כידוע, שבעים פנים לתורה, ויתכן להוסיף פירוש אחר, לבאר מה היתה
התביעה הגדולה על יוסף, שמחמתה נגזרו עליו עוד שנתיים מאסר -
והרי חלה על האדם חובת ומצוות השתדלות?!


אלא שיש לומר שלא כל הזמנים ולא כל האנשים שוים. יש זמנים ויש
אנשים שעימם הקב"ה מתנהג בהנהגה "טבעית". אדם זה יכול להבחין
שהנהגת הקב"ה ביחס אליו אינה שונה מההנהגה הכללית של הקב"ה
עם הבריאה. אדם כזה זקוק כמובן לסייעתא דשמיא, לתפילות
ולזכויות, על מנת להצליח בכל עניניו, אבל בנוסף לכך חובתו היא
להשתדל השתדלות גשמית-טבעית. אבל יש אנשים שאין הקב"ה מתנהג
עימם בהנהגה גשמית-טבעית, אלא בהנהגה על-טבעית, בשונה משאר
הנהגת העולם. האם לאדם כזה יש מקום לעשות השתדלות "טבעית"
למען הצלחותיו? - הרי כל הנהגת הקב"ה עם אדם כזה איננה הנהגה
"טבעית"!


הבה נתבונן כיצד היתה ההנהגת הקב"ה כלפי יוסף הצדיק?
יוסף יכול היה להווכח שהנהגת הקב"ה עימו לא היתה כלל הנהגה
טבעית. היה ברור לכל מתבונן, שהקב"ה מנהיג ומוביל "מהלך" מסויים.
אמנם לא היה ברור עדיין לאן יובילו הדברים, אבל לא היה מקום לספק
שלשם אותה המטרה - שבאותה עת עדיין היתה סמויה - הקב"ה מנהיג
את יוסף שלא בדרך ההנהגה הטבעית של העולם.


ראשית, יוסף הושלך לבור שלא היו בו מים, אבל היו בו נחשים
ועקרבים, ויצא חי. לאחר מכן הוא נמכר כעבד ל-"ארחת ישמעאלים
וכו' וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה", וכמה
מוזר ולא טבעי הוא הדבר שדוקא בשעה שמוכרים אותו למצרים הזמינו
לו "נכאת וצרי ולט - להודיע מתן שכרן של צדיקים" (לשון רש"י שם).


בהמשך נמכר יוסף לפוטיפר שר הטבחים ושם ממנים אותו ל-"מנכ"ל"
ה-"משרד", וכמוש"כ: "ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו", אולם
כעבור זמן לא רב מעלילים עליו עלילה שפילה, ויוסף מושלך אל בית
הסוהר. כאן, בבית הסוהר, ממשיך יוסף להתקל במערכת שלימה של
מאורעות לא טבעיים - מהם היה על יוסף ללמוד שהקב"ה מוביל מהלך
של השגחה שאינו מותיר מקום להשתדלות. ראשית, הקב"ה נותן את
חינו של יוסף בעיני שר בית הסהר - "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את
כל האסירים אשר בבית הסהר, ואת כל אשר עושים שם הוא היה
עשה". בהמשך מושלכים למאסר - יחד עם יוסף - שר האופים ושר
המשקים, והם חולמים חלומות, והנה, יוסף פותר את חלומו של שר
המשקים בצורה פלאית ביותר! "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך
והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית
משקהו".


הנשמע כדבר הזה ששר העומד ומשרת לפני מלך יושלך למאסר, ויבלה
שם שנה, ולאחר מכן יוציאוהו מהמאסר ומיד יושיבוהו שוב בין
היושבים ראשונה במלכות?! הלא אין משליכים שר למאסר עד שגומרים
מערכת שלימה של דרישות וחקירות, עם ערעורים ל-"בגצי"ם"
בהרכבים מיוחדים, וגם כאשר שר כזה יזכה לצאת חפשי, הרי לעולם
לא יוכל לשוב ולשרת במשרת שר, ואילו זה בדיוק מה שקורה לשר
המשקים! הרי שמערכת שלימה של מאורעות מופלאים התרחשו עם
יוסף, או בסביבתו הקרובה.


יתכן לפי"ז, שהסיבה לכך שנתוספו ליוסף שנתיים מאסר הוא משום
שהיה עליו להתבונן ולהכיר שאין הקב"ה מתנהג איתו הנהגה טבעית.
היה לו להבין שהקב"ה מוביל מהלך - ואין כאן מקום להתערבות
מצידו. במצבו של יוסף עצם ההשתדלות היוותה מעין חטא, ולכן נענש
בעוד שנתיים מאסר - "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל
רהבים ושטי כזב"!
גיליון  11 פרשה וישב / סוף ההצלחה לבא
המעיין בפרשת השבוע למצא את קשר ומהלך הענינים, דומה בעיניו שההגיון
היחידי בין הדברים הוא... חוסר הגיון ומהלך טבעי בתוצאות המעשה. יעקב
אבינו עושה לבנו כתונת פסים, ומאותה כתונת פשוטה יצאו פסים פסים של
מאורעות תקלות ויסורים, "פסים" ר"ת פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים.
וכתב המהר"ל שהזכיר פוטיפר בראשונה מפני כי סוף המעשה הוא תחילת
המחשבה שהקב"ה רצה שירד למצרים לכך הקדים זאת הכתוב.


מעשה יהודה ותמר, אמרו חז"ל, "ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה
ירד ליקח לו אשה והקב"ה מביא אורו של מלך המשיח". א"ר יוחנן ביקש
)יהודה( לעבור, וזמן לו הקב"ה מלאך וכו' אמר לו להיכן אתה הולך יהודה,
מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גואלים עומדים ויט אליה אל הדרך בעל כרחו
שלא בטובתו. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני אמרו חז"ל יצאה בת קול ואמרה
ממני יצאו כבושים.


בטבע הוא שהאדם פועל ועושה עפ"י הערכתו את ההצלחה ותוצאות
מעשהו. אבל הנה מתברר לנו מכל אלו המדרשים שההצלחה לא בידינו היא,
ויש מנהיג לבירה שקובע כיצד יתנהלו הדברים, מעתה לא נותר לנו כי אם
לעשות את החיוב המוטל עלינו, וה' הטוב בעיניו יעשה. ובלשון בעלי המוסר
אמרו - אדם צריך לעשות ולא - להצליח.


מכח יסוד זה יצאו החשמונאים למלחמה שסיכוי לנצחון לא היה בה וקרב
אבוד היה מראש. כי אמנם אילו תלוי הדבר בידם, הרי שאין לך שגעון גדול
מזה לצאת למלחמת התאבדות שיגרור אחריו כליון ושמד כל העם. אבל אם
הכל בידי שמים הוא ובמצב זה של גזירת כליון רוחני על העם, בשעה שזממם
של היונים הוא להפוך את עם ישראל מיהודים ל"ישראלים", ועם ככל
העמים, הרי טוב המוות מחיים מעין אלו. ובמצב זה לא נותרה הברירה כי אם
להלחם באותה מלכות הרשע שלא קם כמותה.


בשולי הדברים נוסיף כי האמת היא שבשעה שעושה אדם שלא על מנת
להצליח בדווקא, סוף ההצלחה לבא וכשם שכתב הרמב"ם על מצות צדקה.
שלעולם אין אדם מפסיד ממצוה זו ושום היזק והפסד לא יגרם לאדם מחמתה,
כן הוא בכל מצוות שעושה האדם, לעולם לא יפסיד האדם הפסד של ממש
מקיום חובתו ומעשיית תפקידו וכחשמונאים שנעשה להם נס בימיהם ההם כן
הוא בזמן הזה.



אמרי פי


ברוך אתה ה' משען ומבטח לצדיקים
וגמליהם נושאים וגו', למה פרסם הכתוב את משאם להודיע מתן שכרן של
צדיקים שאין דרכן של ערבים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו
בשמים שלא יזוק מריח רע )רש"י, לז, כה(.


ויש לציין מה שכתב רבינו הגר"א ז"ל, בביאור הנאמר בתפילה העמידה "ברוך
אתה ה' משען ומבטח לצדיקים". שהשי"ת הוא גם "מבטח" לצדיקים הבוטחים
בו, ונותן להם שאלתם ובקשתם - לאחר זמן. ואף קודם שיגיע הזמן הנכון
והראוי למילוי משאלתם, הרי הוא "משען" להם, שלא יאבדו בטחונם בו
יתברך, עד זמן הראוי.


כענין שמצינו במצרים, שאף שקודם שהגיע הזמן הראוי לתכלית - יציאה
מארץ מצרים, מכל מקום הראם השי"ת נסים ונפלאות, וזאת כדי שישענו בו,
ויהיו דבקים בבטחון גמור ושלם, ויצאו בריש גלי.


...וכן לעתיד, "כימי צאתך אראנו נפלאות", להיות לנו משען לנו בבטחונו בו
יתברך.


)אבני אליהו, סידור(
גיליון  10 פרשה וישלח / חובת ההשתדלות
"ויבא יעקב שלם עיר שכם וכו"'.
אמרו חז"ל ש"שלם" הכוונה היא, שלימות בכל הבחינות. שלם בגופו,
שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם
בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן.


והנה מה שאמרו, "שלם בממונו, שלא חסר כלום מאותו דורון" צריך ביאור
שהרי במציאות ודאי שנחסר. ואף אם תאמר שלא חשוב היה בעיניו אותו
חסרון לרוב עושרו, אבל עדיין הביטוי "שלם" שהוא לשון שלימות אינו נכון
ומתאים לפירוש זה.


"ויותר יעקב לבדו" פירוש חז"ל ששכח יעקב פכים קטנים וחזר עליהם. וטעם
הדבר הוא משום שצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם. ופירשו המפרשים
היות והממון משמש ככלי לעבודת ה', וככל שהממון רב יותר יש בידו יכולת
רבה יותר לקיים בזה רצון ה', מעשים טובים צדקה ות"ת עד אין שיעור. הן
זהו המבט האמיתי של עובד ה', לראות בכל דבר גשמי מכשיר ואופן לעשיית
רצון אבינו שבשמים. ואין לך מכשיר רב עוצמה יותר מן הממון. מכאן גם
החשיבות והחביבות הניתנת לאותו אדם הבוחן ערך כל חפץ לפי כבוד שמים
שניתן להפיק ולהוציא ממנו.


והנה ברור שכל דבר המגיע לתכליתו לא שייך בו לשון חסרון או הפסד. וכמו
שלא יאמר על חפץ שנאכל כי נפגם הוא ונחסר, כך גם ממון שמגיע ליעודו
ולתכליתו לא נאמר עליו כי הופסד.


יעקב שנתן דורון לעשיו וקיים בזה את חובת ההשתדלות להנצל ממחשבתו
הרעה של אחיו, העידה עליו התורה שכל מה שנתן היה בדקדוק עצום. "עזים
מאתים ותישים עשרים רחלים מאתיים... גמלים מיניקות ובניהם..." דבר
המצריך משקל מדויק עד מאוד. והרי זה כחבל דק אשר אין לנטות ממנו ימין
או שמאל. שהרי אילו פחת מן המתנה שהיתה נדרשת באותה שעה, מתחייב
היה בנפשו כדין הסומך על הנס. כי חיוב גמור היה עליו לפצות ולפייס את
אחיו עד אשר ישוב חרון אפו.


ואילו היה מוסיף על מתנתו, היתה התביעה רבה עליו עוד יותר, על חוסר
אמונה ובטחון בהקב"ה שהבטיח לו "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה
עמך". כי זה משפט הבוטח ונשען על כוחו, להשאירו על אותה משענת קנה
רצוץ אם תעמוד לו בעת צרתו. ע"ז אמר הכתוב "ויבא יעקב שלם" שלם
בממונו שלא חסר כלום מאותו דורון. היינו שכל מה שנתן היה בדקדוק כפי
המתחייב, ובזה הגיע הממון לתכליתו, היות שזהו שהיה הנדרש לעשות ממנו
באותה שעה. ואולי העיד הדבר גם על שלימות בתורתו שלא שכח כלום
ממנה, משום שגם בשעת מבחן עשה כפי שלמד להשתדל על פי גדרי התורה
בג' ההכנות שהכין.
בתפילה, בדורון, ולמלחמה.


אמרי פי

ברכות אמצעיות
הנך רואה את כל העתיד שלך, כי נשוא הנהו מה', בעוד רק הוא יכול לתתו
לך, ובגלל זה עליך לחשוב את המתנות שלו רק לאמצעים נתונים לך בעד
עבודתו - לכן את כל העתיד שלך ושל עמך - משאלותך - תקוותיך והתחרותך,
לקבל את המנות האלה, הנך מניח ביד ה', שהוא רק הוא יכול לחנן אותך בהן
או להצליח את התחרותך בהשגתן: מתנות הרוח )אתה חונן( והלב )השיבנו(
רפואה חיי הרוח והלב, שנחלו ונחלשו ע"י החטא )סלח( רפואת גוף העם
החולה (ריבה) ורפואת כל גוף חולה (רפאנו) ברכות התפתחות הזמן בטבע
)לפי תקופת השנה, א"ח, קי"ד (ברך) בחיי הגוף של עמנו (תקע) בחיי הרוח
)השיבה( אי הצלחת השתדלות האויבים להרע (ולמלשינים) גם החזקה
ותמיכה לעמודי עמנו ומוסדותיו בגולה (על הצדיקים), תקומת האושר
הלאומי החיצון )ולירושלים( ושלמות ערכו הרוחני (את צמח), ובאחרונה,
להניח ולהפקיד ביד ה' את מלוא כל משאלותיך ברוח האהבה והחמלה( שמע
קולנו), ואתה אומר בכל מתנה הנתונה לך, לראות אותה בתור אמצעי לעבודת
ה' בפועל, ולהשתמש איתה רק ברעיון כזה (ברוך חנן הדעת, ברוך הרוצה
בתשובה כו').


("חורב", לרש"ר הירש זצ"ל)
גיליון  9 פרשה ויצא / עבודת ה' דורשת תחבולות רבות
בכנס שנערך לאחרונה באחת מערי הנגב, במטרה לסייע בביסוס תלמוד תורה
חדש שזה עתה נוסד, פנה ראש ישיבת אפקים הגר"ח קמיל שליט"א, בקריאה
נרגשת, ליטול חלק במצוה גדולה וחשובה זו. בתוך דבריו אמר, שכאשר אדם
זוכה להיות בין המייסדים של ת"ת אזי כל התורה הנלמדת באותו ת"ת עד
לקץ הימים, מתייחסת אליו, שהרי הוא זה שבנה את היסודות, וכל הבנין
העתידי עומד עליו. וכך זה גם בכל שאר המצוות - המתחיל במצוה יש לו חלק
וזכות גם בכל מה שהבאים אחריו יוסיפו לקיים את המצוה.


יש ליסוד זה מקור בדברי המדרש לפרשתנו. אחרי שה' נגלה אל יעקב ובישר
לו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך וכו"', נדר יעקב נדר לה',
ואמר: "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". אומרים חז"ל: "יעקב פתח בנדר
תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה את הנדר אלא בו", ובהמשך:
"א"ר אבהו כתיב 'אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב'. ל-'אביר אברהם' ו-
'לאביר יצחק' אין כתיב כאן, אלא 'נדר לאביר יעקב', תלה את הנדר במי
שפתח בו תחלה".


כפי שנתבאר, זכה יעקב אבינו שכל מי שנודר, לא תולה את הנדר אלא בו
)ביעקב(, היות שהוא זה שפתח במצוה תחילה, ובזה סלל את הדרך לכל
הבאים אחריו לעשות כמוהו. והענין הוא, מאחר שבאופן טבעי יש לאדם פחד
ורתיעה מליסד ולהתחיל דברים ומשימות חדשות, על כן אדם שבכל זאת נכנס
לעובי הקורה ומתחיל במצוה, יש לו חלק וזכות בכל מה שאחרים יוסיפו
לקיימה.


עבודת ה' דורשת תחבולות רבות, ורבותינו לימדונו כלל: "מאויבי תחכמני
מצותך", דהיינו שעלינו להתבונן אף בדרכם של אויבי ה' במלחמתם נגד דת
קודש, ולהשתמש באותן התחבולות עצמן לעבודת ה'. על כן הבה נתבונן כיצד
הגדול שבאויבי ה' שבכל הדורות - עמלק - התנהג, בבואו להלחם בה'.
אומרים חז"ל: "היו כל האומות יראים להלחם בכם )בישראל(, ובא זה
והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה
לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה
אותה בפני אחרים". ביאור הדבר הוא שכאשר יצאו ישראל ממצרים על ידי
עשרת המכות, ובנוסף עשה ה' לישראל עוד עשרות נסים על הים, וביותר
נגלה כבוד ה' על ישראל במעמד הנשגב של מתן תורה בהר סיני, דמו ישראל
לאמבטי' רותחת, ושום אומה ולשון לא היתה מוכנה להסתכן ולפתוח
במלחמה נגד ישראל, שהרי לעשות כן היה כמו לפתוח במלחמה נגד הקב"ה
בעצמו. רק עמלק הסתכן בזה - וקפץ לתוך אמבטי' רותחת. אומרים חז"ל: "אף
על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים". על ידי עזותו של עמלק לקפוץ לתוך
"אמבטי' רותחת", צינן הוא בזה את כל הפחד שהיה לשאר האומות מפני עם
ישראל, ומחמת זה, העיזו - ומעיזים - שונאי ישראל לדורותיהם, להמשיך
במלחמת שינאה נגד עמינו.


לפעמים אנשים מתייחסים לעבודת ה' כאילו שהיא אמבטי' רותחת ומפחדים
להתחיל בה. )כמובן שזו טעות הדמיון, ומי שעובד את ה' באמת ובתמים, יודע
שאין הנאה גדולה יותר מעבודת ה' - אבל מאחר שחשש כזה מקונן בליבות
אנשים( לכן, אשרי האיש שזוכה להיות המתחיל דרך חדשה בעבודת ה', שהרי
בזה הוא "מקרר" את האמבטי' - ומפיג את הפחד והרתיעה של רבים רבים
שיבואו אחריו, לעשות כמוהו בעבודת ה'.


חז"ל אומרים: "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה
הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו נותנין לו שכר כנגד כולם", והרי שוב
רואים את גודל המעלה והזכות להיות בין הראשונים למעשה מצוה או עבודת
ה'. המשכים להימנות בין עשרה הראשונים לבית הכנסת זוכה שאפילו אם
מאה באים אחריו, נותנים לו שכר כנגד כולם.


המתבונן בדברים אלו, יקח מהם מוסר והתעוררות להיות נמנה תמיד בין
הראשונים למצוות ולכל דבר שבקדושה. אל ירתע האדם לפתוח ולייסד
שיעורי תורה - דבר שהוא ברכה בכל מקום - שהרי כל התורה שילמדו באותו
שיעור עד עולם תקרא על שם המייסד. אל יתעצל האדם מלהשכים לבית
הכנסת, שהרי כאשר האדם הוא מעשרה הראשונים נוטל שכר כנגד כולם. אל
יהסס אדם מלהיות הראשון והמתחיל בשום דבר מצוה, שהרי בזה הוא יוצק
את היסודות לאותה מצווה, וכל מה שיוסיפו לקיים הבאים אחריו, הרי
מתבסס ועומד על ההתחלה שהוא התחיל, ואין תולין את המצווה אלא במי
שפתח בה תחילה.


גיליון  8 פרשה תולדות / ונשמרתם מאד לנפשותיכם
בשעה שקרא יצחק לבנו עשיו, וציוהו "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה
לי ואוכלה בעבור תברבך נפשי בטרס אמות", שינה יצחק ולא אמר "בעבור
אברכך" אלא "בעבור תברכך נפשי". וצריך ביאור בטעם הדבר. גם עצם זה
שהיה זקוק לצורך הברכה לאכילת מטעמים, אף זה דבר שלכאורה אינו מובן,
וטעון אף הוא הסבר.


ויראה עומק וביאור הענין בזה בהקדם פירוש אמירתנו בתפילת אשר יצר "רופא
כל בשר ומפליא לעשות". אמרו חז"ל שהפלא הגדול ביותר בבריאה עליו נאמר
"ומפליא לעשות" הוא על היות האדם מחובר מדבר גופני ונפשי. אם כי ודאי
שדבר מפליא הוא שיהו דרים בכפיפה אחת הגוף עם הנפש.


אבל עיקר הנפלאות הוא בהפיכתם לדבר אחד ממש. דוגמא לזה מצאנו בגמ'
באחד מהאמוראים שאמר לתלמידו שהטעם למה ששינה בדבריו מיום קודם,
והתברר לו שטעה, הוא משום ששרוי היה בתענית ולא אכל בשר שור. היינו
שבאותו רגע שהגוף לא מקבל את מזונו הדרוש לו לא תוכל אף הנשמה למלא
את יעודה.


כך הוא גם טבע העולם שבשעה שהגוף נחלש, כושר ההתמודדות והחוסן הנפשי
שבאדם אף הוא נשבר. וכן להיפך אדם בעל כוחות נפש רבים יכול הוא להתקיים
בגוף, שבאופן טבעי בקושי נושא את עצמו. דבר מפורסם ומקובל הוא גם כי
הרבה מחלות ותפקודי גוף לקוי שורשם נעוץ בבעיות נפשיות, אשר בשעה
שמגיעות אל פתרונם נעלמות אותם מחלות כהרף עין.


והנה הציווי שנצטוינו הכולל גם ציווי על שמירת גופינו הוא "ונשמרתם מאוד
לנפשותיכם". לא אמרו הפסוק "ושמרתם את גופכם" כי אם שמירת הנפש
מוזכרת כאן, והטעם פשוט.


בהיות כל מטרתנו ותכליתנו עלי אדמות לתקן את נפשותינו, הרי ששמירת הגוף
טפילה היא ורק מכשיר שעל ידו תתוקן הנפש. משום כך נצטוינו לשמור על כלי
זה הנקרא גוף, שהוא "מכיל את הנפש בעולם הזה ". אכן מה נואלו האנשים
המוכנים לתת כל רכושם בעבור שמירת גופם וכשגור בפי הבריות "העיקר
הבריאות", ואילו שמירת הנפש שהיא היא מטרת ביאת האדם לעולם, דבר זה
מזולזל בפי העולם, עד כי דומה שאילו היה פה לנפש, היתה מצווחת על
דריכתה, רמיסתה והשפלתה עד עפר.



וזהו באמת הפירוש הפשוט בפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" כלומר לשמור
על הנפש עצמה שלא תפגם ידע יצחק והבין סוד קישור הגוף והנפש, ובשעה
שהזקין והיה קרוב לתיקון והשלמת הנפש, באותה שעה הגיע גם זמן הברכה
שהיא צורת ההנחלה והירושה בגוף וברוח" בכל אשר לו לממשיך דרכו. היות
וסבר יצחק שראויה ברכה זו להוריש לבנו הרי שמוכרח היה לצרף כוחות הגוף
כדי שתהיה ותחול הברכה בשלימותה. ועל כן אמר "תברך נפשי" כלומר שתהיה
הברכה נובעת משלימות כל הכוחות, ומטעם זה הוכרח לפייס את הגוף
במאכל קודם הברכה .

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines