יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך


 
שו"ת אונליין
רבני שו"ת מורשת
  הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
  הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
  מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
  הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
  הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
  הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
  הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
  הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
  מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
  רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
  מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
  מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
  מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
  הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
  הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
  הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
  הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
 
אמונה
 
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
 
בריתות
  הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
  רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
  רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
  הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות

 פרשת השבוע

דף הבית » פרשת השבוע » שבת בשבתו » תוצאות חיפוש

חיפוש גיליון
 
חיפוש פרשה
הצג חפש
 
פרשה
   ערך לחיפוש
חפש
תוצאות חיפוש תוצאות חיפוש לערך 
תוצאות החיפוש הן מתוך 50 העלונים האחרונים שהופיעו

נמצאו 50 ערכים תואמים לשאילתת החיפוש
גיליון  11 פרשה מקץ / שלום-(ה)בית היהודי
"נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו קודם משום שלום ביתו"
(חתימת הלכות חנוכה ברמב"ם)

הבית בהיווסדו
מפלגת 'הבית היהודי' יצאה לדרך ואני מושיט לה שתי ידים תומכות. ברכת הדרך לכם שלוחה למרות כל מנדבי-עצות ('עייצעס געייבערס') למיניהם המתמחים בזריעת ארס הספק, ולמרות כל הידוענים והידעונים שיודעים יותר טוב איך מרכיבים מפלגות אטרקטיביות. ובעיקר למרות כל בעלי טורי התקשורת והטוקבקיסטים החכמולוגים אשר לגלגנותם אומנותם.

אינני בקי בהתרחשויות שאירעו מאחורי הקלעים של מעשה המרכבה, פרט למה שדווח בתקשורת צמאת ה'אקשן' (ומכאן התייחסותי הספקנית לגביה). אני נותן אימון בכ-40 אישים ממרחבי קשת הציונות הדתית שעשו מלאכה בתנאים לוחצים (ולא רק לחץ זמן...) והנפיקו תוצר, דבר נאה ומתקבל. מכאן ואילך אני קורא בזאת לשלב ידים מחבקות סביב הבית היהודי, ובעיקר לשלב ידים בתוכו, ולא לרועע אותו לא בהכאות סודקות ולא בטענות צודקות.

למה צריך בכלל את 'הבית היהודי' - על כך אי"ה עוד חזון למועד, ומן הסתם עוד נעסוק בכך ואולי גם נשכנע פה ושם. היום אני מייחד את דבריי כלפי כל אלו שתמכו ותומכים עקרונית ב'בית' ובתהליך הקמתו, אך כאשר 'קיבלו את המפתחות', ובעצם כבר תוך כדי תהליך ההקמה, מעקמים את האף ומנופפים ללא הרף בחרב הפרישה ובמאכלת 'גזורו'!

בקורת חריפה במיוחד מופנית כלפי אישים - כולל רבנים - אשר היו, ועודם, שותפים למועצת חכמי הבית היהודי, ותוך כדי שיתפו פעולה עם אופוזיציונרים למיניהם, ואפילו יזמו מהלכי קעקוע וריעוע, וכן לא ייעשה! בקורת דומה מופנית כלפי תנועות וארגונים ו'גופים' ותת-תנועות ותת ארגונים ותת-גופים שעקרונית הם 'בעד' הקמת 'הבית היהודי', אבל אם לטעמם "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד,לה) מיד רצים, ללא המתנת "שבעת ימים", לקיים באדיקות: "ואת הבית יקציע מבית סביב, ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר אל מקום טמא" (שם מא).

תסמונת השטיבלאך
וכאן עיקר דבריי! לא יתכן להקים מפלגה ציונית-דתית אשר יש בה מקום רק למי שהוא בדיוק בצלמי ובדמותי. מי שמודד את סביבותיו - את מידת ימניותם ואת שיעור דתיותם - רק ב"אמת הבנין שבידו", ואיננו מכיר בזכות קיומו או שיתופו של מי שבידו אמת מידה שונה במקצת - הריהו מתלמידי בית שמאי הקפדנים (עפ"י האגדה המפורסמת ממסכת שבת לא,א). אמנם לעתיד לבוא הלכה כמותם (מובא בשם האר"י. ראו פרי צדיק ויקהל יא) אך לא בעלמא הדין (=בעולם הזה), שאינו סובל מידת דין מתוחה בדקדקנות.

כאשר ישיבת 'הר המור' התפלגה מ'מרכז הרב' לא הזלתי דמעות ולא נשאתי קינה. אדרבה, כתבתי במדור זה כי מעתה יהיו לנו שתי 'ישיבות מרכזיות מאסכולת הרב קוק'; כל אחת תפרוס כנפיים, "ישוטטו רבים ותרבה הדעת" (דניאל יב,ד), ו"קנאת סופרים תרבה חכמה" (ב"ב כא,א). גישה זו מתאימה אולי, ויש עוררין, למוסדות חינוך ולשטיבלאך בבחינת "כל עוף למינו ישכון" (ב"ב צב,ב מבן סירא יג), אך היא אסון לתנועה פוליטית. ארס הפלגנות והפסילה של מי-שלא-בדיוק-כמוני הוא הרסני, ואף נגוע במידה מגונה של יהירות וגאוה.

תוצר נאה ומתקבל
אכן, לו התוצאה היתה רשימה מוטית שמאלה, או לכיוון ה'לייט-דת' - כי עתה החרשתי. אך מי - מצד הימין החרד"לי - ילין כנגד עשיריית הגלריה שנבחרה כאשר ששה מתוכם הם שוכני הגדה הימנית של הקו-הירוק, פלוס שביעי מתוככי שדרות, ורוב מוצק של ציציותיהם כשרות למהדרין?

כאן מקום אתי לשבח את המועצה שהשכילה להפיק תוצאה זו תוך זניחת האסכולה השמרנית לפיה מקום בכנסת מגיע רק למי שהתבשל שנים רבות בקדירת העסקנות הציבורית, התקדם והעפיל עד לכסא המרומם. היום זה כבר לא עובד כך, גם לא במפלגות מיגזריות וסקטוריאליות, ובפרט אם המדד הוא האטרקטיביות בקלפי. אולי לא כ"כ צודק ואולי לא כ"כ דמוקרטי - אבל זה העולם הריאל-פוליטי בו אנו חיים, וחייבים להשלים עם שיטת בחירה זו הכוללת הצנחות נסיוניות. מכאן תמיהתי ובקורתי החריפה כלפי זעומי-מבט המסכימים עקרונית לשיטה, אך "לעולם לא יתמכו ברשימה זו" כי פלוני עב"ם, ואלמוני "לא היה ב'הסדר"', ו"אם כבר פלמוני - אזי עדיף חכמוני עשרת מונים, או לפחות סיבוני".

אני קורא לכל חברי המועצה הציבורית להביע תמיכה והזדהות בלי 'אבל'!

באזני כל מחפשי המומים, המקצועיים או החובבים, ובאזני כל הקנאים לאידיאולוגיה ולהתנצחות למענה - באזני כל אלו אזכיר את הלכת הסיום של חנוכה, המצוטטת בראש המדור: "נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו קודם, משום שלום בית". שלום הבית היהודי קודם להעלאת אורו של פך השמן הטהור ולנצחון על המתיוונים לדורותם.

(נכתב במוצ"ש וישב)

גיליון  11 פרשה מקץ / שבת חנוכה
א. ר"ח טבת חל השנה ביום שבת וביום ראשון. בשבת מוצאים שלושה ס"ת: בראשון קוראים ששה עולים בפרשת השבוע; בשני - "וביום השבת... יעשה ונסכו"; ובשלישי - בקרבנות הנשיאים את נשיא היום. ומפטירין: "רני ושמחי".

ב. לספרדים: אם עלו בקריאת פרשת מקץ יותר מששה עולים - אומרים בסיום חצי קדיש. בכל מקרה לאחר הקריאה בספר השני אומרים ח"ק; ושוב אומרים ח"ק לאחר הקריאה בספר השלישי. לאחר הפטרת רני ושמחי אומרים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "השמים כסאי" וכן פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "מחר חודש".

ג. לאשכנזים: לאחר הקריאה בספר ראשון מניחים את הספר השני על התיבה ומגביהין את הראשון; לאחר הקריאה בספר השני מניחים את הספר השלישי על התיבה, ואומרים חצי קדיש; מגביהים את הספר השני, וקוראים בשלישי. יש מקומות שנוהגים להניח על התיבה בזמן אמירת הקדיש את כל שלושת הספרים.

ד. בערב שבת מדליקים נרות חנוכה לפני נרות שבת. ויש להקפיד שנרות חנוכה ידלקו לפחות למשך שעה ורבע. במוצ"ש מדליקים בבית הכנסת נר חנוכה ואח"כ מבדילים, ואילו בבית - ברוב הקהילות נהגו להבדיל ואח"כ להדליק, אך יש הפוסקים כרמ"א, להדליק ואח"כ להבדיל - "ודעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד".

גיליון  11 פרשה מקץ / סחיטת השמן מן הלביבות
כפי שכבר למדנו, אסור לסחוט פירות או ירקות כדי להוציא את המיץ הטבעי שבתוכם. לעתים, ישנם מאכלים שנספג בהם נוזל חיצוני; למשל, מלפפון חמוץ הספוג בחומץ או במי-מלח, וכמובן בחנוכה - הלביבות עתירות השמן שרבים מעדיפים לצמצם את נוכחותו עד כמה שניתן. האם מותר לסחוט מאכלים אלו (לכיור או לנייר סופג)?

הגמרא (שבת קמה,א) מביאה מחלוקת לגבי דינם של כבשים (ירקות הכבושים בנוזל) ושלקות (ירקות מבושלים) - "שמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור... רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - חייב חטאת".

כלומר: לפי חלק מהדעות יש חילוק בין כבשים לשלקות. אולם, כולם מסכימים, שאם המטרה של הסחיטה היא "לגופן", כלומר שאין לו צורך בנוזל היוצא מהמאכל, אלא כוונתו בפעולת הסחיטה היא להיפטר מהנוזל הספוג - הרי שהדבר מותר גם בכבשים וגם בשלקות.


לפי זה אם סחיטת המאכל מטרתה לאכול את הירק ללא נוזל, הרי שדבר זה מותר לכתחילה. אולם, אם כוונתו להשתמש בנוזל שלהם (למשל, לנגב את הלחם בנוזל זה) הרי שהדבר אסור (לדעת רבי יוחנן אסור מן התורה, לדעת שמואל אסור מדרבנן). ולמרות שאין זה המיץ הטבעי של הירק, אלא מיץ שנכנס מבחוץ, הרי שיש בכך איסור (לפחות לשיטת ר' יוחנן) כי מוציא את הדבר הבלוע בפרי.

כפי שראינו, כולם מסכימים שמותר לסחוט כבשים ושלקות בכדי לאוכלם ללא נוזל, וכך פסק השלחן-ערוך (שכ,ז). מה טעם ההיתר?

הרמב"ן והר"ן (שבת קיא,א ד"ה האי מסוכרייתא) מבארים שסחיטה כזו ההולכת לאיבוד, אינה דרך סחיטה, ולא נאסרה כלל (למרות שלעתים גזרו חכמים גם על סחיטה כזו ההולכת לאיבוד, אך במקרה שלנו לא גזרו).

התוספות (כתובות ו,א ד"ה האי מסוכרייתא) ביארו אחרת. לדעתם כל האיסור הוא הוצאת משקה מתוך אוכל. אולם, כאשר איננו מעוניין כלל במשקה, הרי שאין עליו תורת משקה כלל. אין זה משקה אלא אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, ומותר.

לסיכום: מותר לסחוט ירק או פרי שיש בו נוזל חיצוני, אם המטרה היא לאכול את התבשיל ללא נוזל. לכן מותר לסחוט סופגניה או לביבה מן השמן שבתוכן, כמו כן מותר לסחוט מלפפון חמוץ על מנת להוציא את המים שבתוכו (כשהוא לא מעוניין בנוזל). אולם, אסור לסחוט ירק כבוש או מבושל, בשביל להשתמש בנוזל, כגון שרוצה לנגב ולטבל את הלחם בנוזל זה.

1. סחיטת נוזלים שנבלעו בתוך מאכל

2. לצורך "גופן", כלומר בכדי לאכול את המאכל ללא נוזל
3. לצורך "מימיהן", כלומר בכדי להשתמש בנוזל

4. מותר, כי חז"ל התירו סחיטה לאיבוד במקרה זה (רמב"ן) וכן אין על נוזל זה שם של "משקה" כי איננו מעוניין במשקה
5. אסור, למרות שאין זה הנוזל הטבעי של הירק (ונחלקו האם אסור מהתורה או מדרבנן)

6. לכן מותר לסחוט סופגנייה או לביבה כדי לאוכלה ללא שמן, או לסחוט מלפפון חמוץ כדי לאוכלו ללא מים
7. לכן אסור לסחוט מאכל כדי 'לנגב' ולתבל בו את הלחם
גיליון  11 פרשה מקץ / הפך ההפכפך
שכני הטוב לעלון זה, הרב יוסף צבי רימון, לימד אותנו לקראת חנוכה בטוב טעם ודעת היכן ראוי להניח את החנוכייה כראוי. מקריאת רשימתו 'הדלקת נרות בחדר מדרגות' מלפני שבועיים אפשר היה ללמוד שעומדות לפנינו מספר אלטרנטיבות מגוונות. יוצא שהתשובה לשאלה היכן? מוכרעת מהקריטריונים ההלכתיים בצרופם לנתונים בשטח. חג החנוכה הנחגג בלילות החושך הארוכים מצריך מאיתנו דיוקים מצד המקום, כפי שהוזכר. גם מצד הזמן והאנשים, מתבררים שיטות שונות מתי להדליק. בחושך יהיה עלינו להיות יותר מכוונים, שכן הכללים המוכרים לנו באור - כשהכול ברור- יכולים להשתנות ולהיות ההפך בחושך.

עיקר 'הניסים' הקטנים שיכולים להיות לנו כאשר יש מסביבנו כל כך הרבה חושך, תלויים ביכולת שלנו לדייק עכשיו על פי התנאים בשטח, מבלי להישען על שום הסתברות סטטיסטית, ואיך היה פעם, ומה הכי כדאי מצד מה שאנו רואים בחוש, כי כל אלו יכולים לפספס בגדול כשיש חושך. כאשר האיכר מטמין את הזרעים בתוך החושך של האדמה יש ועליו לנהוג ההפך מן ההבנה הפשוטה.

באיגרות הקודש לריי"צ מליובביץ' מובא הסיפור הבא:

שתי דעות בעובדי אדמה. יש הזורע את שדהו ונוטע את כרמו מבלי להשאיר מקום פנוי, ובוטח על הריבוי. ויש הזורע את שדהו ונוטע את כרמו ברווח רק תלמים אחדים. לראשון צומחים פירות ותבואה הרבה, אבל רובם קטנים והמוץ מרובה בהם, והקמח מעט, והסולת אין כלל. וכשנותנים מהם לזרע אז רוב תולדותיהם רימה ותולעה.

ואילו להשני צומחים פירות ותבואה מועטים אבל מלאים דשן, ורובם סולת, וכשנותנים אותם לזרע הנה תולדותיהם ותולדות תולדותיהם כיוצא בהם.

נכון ש'צריך פיס בחיים', אך זו רק פרסומת; נכון יותר לומר ש'צריך אומץ בחיים' ועיקר ההתנהלות שלנו היא בַַּכלל "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". העין החושנית מתרגמת כל מפגש למשהו כמותי. גם פך השמן הקטן יכול היה לעורר גיחוך בעיניים. האם פך קטן יוכל לדלוק שמונה ימים? 'אתה עובד עלי בעיניים'! לפעמים צריך לסגור את העיניים ולהיות בחושך מבלי לראות את הפך הקטן אלא את ההפך שיכול להיות בפך.

Shok9@walla.co.il
גיליון  11 פרשה מקץ / האם פרעה שיחק במונופול?
כיצד הומצא המונופול?
בשנת 1929 פקד את ארה"ב משבר כלכלי המזכיר במידה מסוימת את המשבר אותו אנו עוברים היום. מפולת המניות בוול-סטריט הביאה את ארה"ב למיתון אדיר ולאבטלה חמורה ביותר. צ'רלס דארודו היה אב צעיר שאיבד את מקום עבודתו באותו משבר. ערב אחד, בביקור חברי בבית שכניו גילה צ'רלס את המשחק 'אדוני הקרקע'. משחק אשר הומצא בשנת 1906 ע"י אליזבט מגי והיה מחובב ע"י סטודנטים לכלכלה בארה"ב שחלמו להיות כרישי נדלן. צ'רלס שחיפש דרך להרוויח מקצת מזומנים חזר לביתו, ועוד באותו ערב בעזרת אסתר אשתו ובנו ויליאם הם התחילו לפתח את משחק המונופול.

לאחר הצלחה במכירת מספר לוחות תוצרת בית, פנה צ'רלס לאחים פרקר (החברה שהמציאה את הפזל) וכך נפתרו למשפחת דארדו בעיות הפרנסה.

חלום פרעה
בתחילת פרשת מקץ מפורט חלומו של פרעה. בהמשכה של פרשה, מספרת התורה על פגישתו של יוסף עם פרעה. כאשר משווים בין תיאור החלום כפי שהוא מופיע בתחילת הפרשה וכפי שהוא נאמר ע"י פרעה ליוסף, מגלים אנו מספר פערים, מהם ניתן ללמוד רבות על משמעותו של החלום.

פשר החלומות
התיאור המופיע בתחילת הפרשה הוא סיפור המעשה: הפרות השמנות עולות מן היאור ובאופן מפתיע הפרות הדקות אוכלות אותן. כאשר פרעה מספר ליוסף על חלומו הוא מוסיף על גוף הסיפור מספר שורות הסבר. ראשית הוא מבהיר ליוסף כי הוא מעולם לא ראה פרות דקות כל כך בארץ מצרים. ושנית הוא מספר שלמרות הסעודה הדשנה של הפרות השמנות, הפרות הדקות נשארו דקות בשר.

הכלכלן של מצרים
יוסף על ספת הפסיכולוג מבאר לפרעה את משמעות הסמלים בחלומו, ומוסיף עצה טובה לפתרון בעיות הכלכליות. משטר חיסכון בשנות השפע, יגדיל את הרזרבות לעת משבר!

ע"פ שיטתו של יוסף את משטר החיסכון יש להקדים לשנות השפע. את התשתית לפתרונו מצא יוסף כנראה בדברי פרעה, הטוען כי שבע הפרות דקות הבשר לא היו שבעות מאכילת הפרות השמנות. כלומר בעיתות משבר לא ניתן לסמוך רק על צמצום ההוצאות, אלא יש להצטייד במלאי מוקדם.

מונופול והדרך אל האושר
פתחנו בסיפורו של צ'רלס דארודו, אשר באמצעות מיזם פשוט פתר את בעיותיו הכלכליות. בכל עיתות משבר נוח לאדם להיכנס לעמדה של מגננה ולשמר את הקיים בכל כוחו, אולם שימור זה יכול להובילו לאסון. הדרך ליציאה ממשבר היא ע"י יוזמות חדשות ותנועה קדימה.

לא בכל דור זוכים אנו ל'יוספים' שיזהירו אותנו מפני הבאות. אולם משטר חיסכון בעת שפע, ומשטר של יוזמות בעת משבר, הוא לכאורה הפתרון היעיל לעושר ושגשוג.

על הניסים
בימי החנוכה אנו מודים על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, אחד המנסים הוא נס פח השמן, שבו המעט הכיל את המרובה. כאשר החשמונאים נכנסו למקדש הם היו יכולים להחליט לחכות לאספקת שמן טהור חדש, ולהתחיל את פעילות המקדש בראש שקט. ברם בני חשמונאי העדיפו ליזום ולהשתמש במעט השמן ולצאת מן המשבר כמה שיותר מהר.

Bartov26@gmail.com

גיליון  11 פרשה מקץ / משיח מקובל, בתרתי משמע
"הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו?!"

השבת אנו עוסקים בדיוגו פירס, דור שני למשפחת אנוסים בפורטוגל. ספק רב אם נשא עמו לאיטליה, בהיותו כבן 25, איזושהי מסורת אבות. ובכל זאת מהטלית שנותרה אחרי מותו בעיר פראג לומדים הפוסקים (מג"א יא,כב) את מספר הכריכות בפתילי הציצית. כשהגיע דוד הראובני לליסבון הוקסם דיוגו מאישיותו. הוא חשב שהראובני מסרב לגלות לו את סודותיו בשל היותו ערל, ולכן, למרות ששימש אז כמזכיר בית דינו של המלך, מל את עצמו (בניגוד להוראתו של הראובני).

מאיטליה נדד מזרחה, והגיע עד לצפת. בדרכו נפגש עם ר' שלמה אלקבץ ("לכה דודי") ועם רבי יוסף קארו ("הבית יוסף"). ב"מגיד מישרים" מספר ר' יוסף קארו שהובטח לו שבהגיעו לארץ ישראל יזכה לקדש שם שמים ברבים כמו שקידש דיוגו פירס בעלותו על המוקד. בספרו "המפואר" שראה אור בשנת רפ"ט (1529) פירסם שבשנת ש' (1540) תבוא הגאולה, שחלק מסימניה יהיו רדיפות נגד עם ישראל וחורבנה של רומי. וברוח זו דרש את דרשותיו כששב לאיטליה.

הדבר לא מצא חן אף בעיני שומעי לקחו היהודים, והוא עצמו מספר: "סבבוני עדת מרעים והלשינו עלי לפני ההגמון". טענת המלשינות היתה שהוא הגיע לאיטליה כמרגל מטעם ממשלת תורכיה. דיוגו מצא מחסה אצל... האפיפיור קלמנס השביעי. זה נתן בידו מכתב המבטיח את שלומו, בין השאר משום שדיוגו ניבא לו ולחשמניו שעומד להתרחש ברומא שיטפון גדול, דבר שבאמת קרה. כן ניבא גם על רעידת אדמה שתפגע בארץ מולדתו, בפורטוגל, וגם זה קרה במציאות. אפיפיור זה אפילו הצילו פעם אחת משריפתו על מוקד האינקויזציה, כשבמקומו שלח אדם אחר לעלות למוקד.

בסופו של דבר כן הועלה על המוקד, בין השאר בשל אחד מראשי מתנגדיו מתוך הקהילה היהודית בוונציה, הרופא ר' יעקב מאנטינו. משערים שהיה זה בה' בטבת שנת רצ"ג (1532).

דיוגו פירס שינה את שמו לשלמה מולכו. אם תביטו היטב בחתימתו המסתלסלת בצד כתבה זו תוכלו להבחין באות למד המתנוססת לה כדגל, דגל של מלכות ישראל, שלתקומתה ייחל והטיף. מעניין שלמרות 'משיחיותו' היה מקובל בקרב חכמי ישראל (ראו לעיל ענין הציצית), שלא כמו שבתי צבי, שפעל כמאה שנה אחריו. אולי היה זה בזכות "הבית יוסף", שעליו היה מקובל.


וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי (מד,טו). רמז להם יוסף בזאת כי כל הצער והצרות שהביא עליהם, היתה כוונתו כדי שישובו בתשובה ממכירתו. וכיון שלא עשו תשובה שלימה, יבוא זמן שיקבלו עונש על זה, שתפשו מדתו של נחש ("כי נחש ינחש"), שקינא באדם. וכיון שבנימין לא היה במכירה, יבוא זמן שהוא ימשול על כל ישראל, "כמוני היום שאני מלך, בשביל שלא חטאתי". והוסיף ורמז להם, שבעוון מכירתו תישלל מיהודה המלכות הראויה לו (כמו שרמוז בברכת יעקב: "יהודה אתה יודוך אחיך"), שאע"פ שהציל את יוסף ממוות, מכל מקום לא הצילו משִׁבְיָה. והעונש הוא מה שנאמר על יהודה "כרע שכב כארי" - היינו, שיהיה חולה עד ש"מי יקימנו". ולכן "לא יסור שבט מיהודה" - פירוש, לא יהיה לך לבדך המלוכה, כי תמיד ימלכו מלכים כמו שהיה בימי המלכים מלכות יהודה ומלכות ישראל. וגם יחזקאל מתנבא על כך (בפרק לז): קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה... וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף... כי כל זמן שנמצא הנחש (הקנאה) בישראל, נחלקת המלכות לשבט אחר זולת יהודה. (המפואר)
גיליון  11 פרשה מקץ / מה לעשות עם שמן הטיגון?
"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים... בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן" (שבת כא,ב). ברוח דברי הגמרא הזאת, נוהג עם ישראל לאכול מאכלים שטוגנו בשמן. לכל טיגון, יש "מוצאי-טיגון": צריך לנקות את המחבת ולשפוך את השמן. אלא שפעולה בסיסית זו, אחריתה מי ישורנה:

שמן בפח המוצקים הביתי - עתיד לטפטף ולטנף; ושמן בכיור - מהווה מפגע סביבתי קשה וחמור.

שמנים באשר הם, אינם מסיסים במים, ולפיכך הם נוטים להתמצק על דפנות צנרת הביוב, ולהביא להצרתם המשמעותית. חמור מכך, כששמנים פוגשים שורשי צמחייה שחדרו למערכת הביוב או רשתות סינון - הם מתמצקים סביבם, ופעמים רבות סותמים את הצנרת לחלוטין.

לעתים השמנים והשומנים יוצרים גושים כדוריים מוצקים הצפים על פני המים. גושים אלה יחד עם מוצקים אחרים בביוב עלולים לגרום לסתימת כניסות מים למשאבות.

במט"שים (מכונים לטיהור שפכים), נוטים השמנים ליצור שכבה צפה על המים, להתמצק ולהידבק על הצנרת והדפנות, כתוצאה מכך נסתמות רשתות סינון וצנרת, ונוצרות בעיות בהפעלת משאבות. אמנם, כ- %75 מהשמנים המגיעים למט"ש מסולקים ע"י שיקוע כלפי מטה או הצפה כלפי מעלה, אך אם תגיע כמות שומנים ניכרת לשלב הטיפול הביולוגי, הרי שזמן השהייה ביחידות הטיפול הביולוגי יתברר כקצר מכדי לאפשר את פירוקם, ומלבד הקושי המכאני האופייני לכל שלבי תהליך הטיהור - השמנים עתידים ליצור גם קשיים מיוחדים בשלבי הטיהור המתקדמים יותר:

באגן השיקוע השניוני (מקום בו מתקיימים תנאים שקטים כדי להפריד בין בוצה לבין הקולחים המטוהרים), חלק ניכר מהשמנים והשומנים נפרדים מהמים, צפים ויוצרים "כדורי שומן" בעלי מראה (ולעיתים גם ריח) דוחה במיוחד.

באגני האוורור מופיעים לעתים כדורי שומן המפריעים לעבודת המאווררים. בנוסף, ריכוזים גבוהים של שמנים ושומנים בשפכים פוגעים בתהליך הפירוק הביולוגי של הבוצה המשופעלת (מוצקי השפכים שנמצאים בפירוק פעיל ע"י חיידקים ואצות מיקרוסקופיות), על-ידי ציפוי המפרקים בשכבת שמן בצורה הגורמת להפרעה במעבר החמצן מהשכבה הנוזלית לתוך פתיתי הבוצה. תופעה זו מתוארת לעתים כתופעת 'חניקה'.

מהו הפיתרון הראוי לשמן משומש?
שמן משומש מצוין להפקת דלק ידידותי לסביבה, הידוע בעולם כ"ביו-דיזל" (biodiesel). איסוף שמן טיגון נעשה היום ממפעלי מזון, מסעדות ושירותי קייטרינג, מזנוני מזון מהיר, דוכני פלאפל ועוד, מכל חלקי הארץ, מהגליל ועד אילת. כיום נאספים שמנים מלמעלה מ- 5000 מטבחים, המצטברים למאות טונות שמן טיגון משומש מדי חודש. השמן שנאסף עובר תהליכי ניקוי שבסיומם הוא משווק לשימושים שונים בתעשייה.

זהו כמובן מקור הכנסה נוסף לעסקים ולמוסדות הנוקטים בדרך זו, וזהו פיתרון נפלא למטבחים עתירי טיגון. מעוניינים יכולים לפנות לטל: 1-800-495-495.

לפני המשתמש הביתי עומדים שלושה ערוצי פעולה, במטרה לצמצום הנגע: א. צמצום צריכת השמן; ב. הבאה למיחזור בנקודות האיסוף; ג. בלית ברירה - זריקה לאשפה (בכלי סגור), ולא לביוב.

לתגובות:
ilanrn@gmail.com
גיליון  11 פרשה מקץ / חֲנֻכִּיַּת שִׁבְעִים הַנֵּרוֹת
"מָתַי כְּבָר נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?" שָׁאֲלוּ הַיְּהוּדִים זֶה אֶת זֶה וְנֶאֶנְחוּ. הֵם יָדְעוּ יָפֶה שֶׁהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ רְחוֹקָה מֵאֵי פַּעַם. הַשִׁלְטוֹן הַלְּבָנוֹנִי הַקָּשׁוּחַ הָיָה יָדוּעַ בְּשִׂנְאָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, וְלִיהוּדֵי לְבָנוֹן לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה אֶלָּא 'לְכוֹפֵף אֶת הָרֹאשׁ' וּלְהַמְתִּין עַד יַעֲבֹר זַעַם.

אַךְ לֹא כֻּלָּם סָבְרוּ כָּךְ. שׁוּלַמִּית קִישִׁיק-כֹּהֵן הִתְגּוֹרְרָה בְּעִיר הַבִּירָה בֵּירוּת בַּשָׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לְאַחַר קוּם הַמְּדִינָה. הִיא שִׁמְּשָׁה כִּמְרַגֶּלֶת לְמַעַן יִשְׂרָאֵל וְכִפְעִילַת עֲלִיָּה מַחְתַּרְתִּית. אַחַת הַפְּעֻלּוֹת הָעִקָּרִיּוֹת שֶׁל שׁוּלַמִּית הָיְתָה אִרְגּוּן חֲשָׁאִי שֶׁל קְבוּצוֹת לְשֵׁם עֲלִיָּתָן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַשִׁלְטוֹן עָשָׂה כָּל מַאֲמָץ לִמְנֹעַ מֵהַיְּהוּדִים לָצֵאת מִן הָאָרֶץ. הֵם הִפְעִילוּ מַעֲרֶכֶת שְׁלֵמָה שֶׁל בַּלָּשִׁים וְשׁוֹטְרֵי חֶרֶשׁ, שֶׁתַּפְקִידָם הָיָה לְגַלּוֹת אֶת הַהִתְאַרְגְּנֻיּוֹת הָאֵלֶּה, לִמְנֹעַ אוֹתָן וְלֶאֱסֹר אֶת הַפְּעִילִים. שׁוּלַמִּית לֹא נִרְתְּעָה מִכָּל אֵלֶּה וְהִמְשִׁיכָה לְאַרְגֵּן אֶת הַקְּבוּצוֹת, אַךְ תּוֹךְ זְהִירוּת גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא לְהִתָּפֵס.

בְּאַחַד הַמִּקְרִים, שֶׁהִתְרַחֵשׁ כְּשָׁבוּעַ לִפְנֵי חַג הַחֲנֻכָּה, הִתְאַסְּפוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשִׁבְעִים נְעָרִים בְּמַטָּרָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָאוֹטוֹבּוּסִים שֶׁהָיוּ אֲמוּרִים לְקַחְתָּם הִמְתִּינוּ בְּקִרְבַת מָקוֹם, וְהַנְּעָרִים עָרְכוּ אֶת הַהִתְאַרְגְּנֻיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת בְּמִבְנֵה בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּמַסְוֶה שֶׁל תְּפִלָּה וְלִמּוּד תּוֹרָה. שׁוּלַמִּית קִישִׁיק-כֹּהֵן צָפְתָה מֵאַחַד הַחַלּוֹנוֹת כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר. אַךְ מִיָּד הִבְחִינָה שֶׁלֹּא הַכֹּל בְּסֵדֶר... בָּרְחוֹבוֹת, בֵּין הַבָּתִּים, עַל הַגַּגּוֹת, מִתַּחַת לָעֵצִים - בְּכָל הַסְּבִיבָה נִרְאוּ הַרְבֵּה דְּמֻיּוֹת חֲשׁוּכוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים שֶׁשָׁלְחוּ מַבָּטִים חַשְׁדָנִיִּים לְכָל הַכִּוּוּנִים. אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְפַסְפֵס אֶת הַשּׁוֹטְרִים וְהַבַּלָּשִׁים הָרַבִּים, שֶׁכַּנִּרְאֶה יָדְעוּ עַל הַתָּכְנִית וְהִמְתִּינוּ בְּשֶׁקֶט כְּדֵי לִתְפֹּס אוֹתָם 'עַל חַם'. אִם הַלָּלוּ יִוָּכְחוּ שֶׁבֶּאֱמֶת הַקְּבוּצָה יוֹצֵאת לְכִוּוּן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֵם לֹא יְחַכּוּ עוֹד וְיַאַסְרוּ אֶת כָּל חַבְרֵי הַקְּבוּצָה, אֶת הַמְּלַוִּים וְאֶת הַמְּאַרְגְּנִים! מַה לַּעֲשׂוֹת? הַאִם יְבַטְּלוּ אֶת הַתָּכְנִית וְיִתְפַּזְּרוּ לַבָּתִּים?

חָלִילָה! מַחְשָׁבָה כָּזֹאת אֲפִלּוּ לֹא עָלְתָה בְּדַעֲתָהּ שֶׁל הַמְּרַגֶּלֶת הָאַמִּיצָה. הִיא הֵחֵלָּה לַחְשֹׁב בְּקַדַּחְתָּנוּת עַל פִּתְרוֹן אַחֵר, שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָם מִן הַמֵּצַר בְּלִי לְעַכֵּב אֶת הַיְצִיאָה לַדֶּרֶךְ. מֶה עָשְׂתָה? הִיא נִכְנְסָה לַמַּכֹּלֶת הַסְּמוּכָה וְקָנְתָה שִׁבְעִים נֵרוֹת. עֵינֶיהָ קָלְטוּ אֶת הָרַב שֶׁעָבַר בַּסְּבִיבָה, וְהִיא בִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ לְהִצְטָרֵף אֵלֶיהָ. שְׁנֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֶת הַנְּעָרִים בְּצוּרָה מֻפְגֶּנֶת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הֵם הֶעֱמִידוּ אֶת הַחֲבוּרָה בִּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת, כְּשֶׁכָּל נַעַר מַחְזִיק בְּיָדוֹ נֵר דּוֹלֵק, וְאָמְרָה לָהֶם: "אָנוּ יוֹצְאִים כָּעֵת לְתַהֲלוּכָה חֲגִיגִית לִכְבוֹד חַג הַחֲנֻכָּה. עַכְשָׁו נִצְעַד, וְנָשִׁיר שִׁירֵי חֲנֻכָּה". הַנְּעָרִים מְאֹד הִתְפַּלְּאוּ כִּי חַג הַחֲנֻכָּה טֶרֶם הִגִּיעַ, אַךְ שׁוּלַמִּית הִסְבִּירָה לָהֶם שֶׁכָּעֵת הֵם עוֹשִׂים חֲזָרוֹת כְּדֵי שֶׁבֶּחָג תִּהְיֶה לָהֶם תַּהֲלוּכָה מֻצְלַחַת.

וְאָכֵן, תּוֹךְ דַּקּוֹת אֲחָדוֹת הִתְאַרְגְּנָה הַתַּהֲלוּכָה, וְכֻלָּם יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בְּעִקְּבוֹת הַ'מַּדְרִיכָה' שׁוּלַמִּית, כְּשֶׁהֵם אוֹחֲזִים נֵרוֹת בִּידֵיהֶם וְשָׁרִים בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם הַשּׁוֹטְרִים הֶחְלִיטוּ שֶׁכַּנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת אֵלּוּ חֲזָרוֹת לְתַהֲלוּכָה, הִתְעַיְּפוּ וּפָרְשׁוּ. לָרֶגַע הַזֶּה חִכְּתָה שׁוּלַמִּית. כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה שֶׁהַדֶּרֶךְ נְקִיָּה, הֵרִיצָה אֶת הַנְּעָרִים לָאוֹטוֹבּוּסִים. תּוֹךְ כַּמָּה שְׁנִיּוֹת הִסְתַּעֲרוּ כֻּלָּם עַל הָאוֹטוֹבּוּסִים, הַנֶּהָגִים הֵגִיפוּ אֶת הַדְּלָתוֹת וּמִיָּד יָצְאוּ בִּדְהָרָה. עוֹד מִבְצָע הִסְתַּיֵּם בְּשָׁלוֹם.

שׁוּלַמִּית וְהָרַב נוֹתְרוּ בַּמָּקוֹם וְלִוּוּ בְּמַבָּטָם אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים הַמִּתְרַחֲקִים. הֵם חִיְּכוּ בְּסִפּוּק וְאָמְרוּ: "אִם נִרְצֶה פַּעַם לְהַזְכִּיר אֶת הַנֵּס הַזֶּה, נִצְטָרֵךְ לְהַדְלִיק חֲנֻכִּיָּה עִם שִׁבְעִים נֵרוֹת"...

(עפ"י הספר "שירת השולמית", מאת עזרא יכין)
(לתגובות והצעות לסיפורים: yikhat1@smile.net.il)
גיליון  11 פרשה מקץ / געגועים לישיבה שסגרה שעריה
דרור עמדי (21), ירושלמי. בוגר התיכון הדתי 'הרטמן' בעיר ובעברו מדריך בתנועת הצופים הדתיים שם הדריך חניכים בעלי צרכים מיוחדים. למד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, עד לסגירתה בחודש אלול האחרון. שירת ביחידת מודיעין-שדה ועומד כעת בפני חלקו השני של השירות.

במה התבטאה לדעתך הייחודיות של ישיבת עין-צורים, טרם סגירתה?

אני חושב שמה שהיה מיוחד בישיבה שלנו זה המגוון הרחב של הדעות והגישות שהושמעו בבית המדרש. בישיבה לימדו ר"מים רבים וטובים שהגיעו מעולמות שונים, כשהשיעורים חשפו את כולנו למספר רב של דרכי לימוד בעולמה של תורה. השפע הרב הזה הוביל לתסיסה תמידית ומבורכת אשר גרמה לכל תלמיד להרגיש שגם קולו ודרכו הרוחנית לגיטימיים וראויים לפומביות. מעבר לנ"ל, גם מסלול ה'שילוב' הצבאי הוא ייחודי במינו בעולם הישיבות. הישיבה חרטה על דגלה את נושא השילוב והמעורבות בחברה הישראלית ולכן תלמידי הישיבה משרתים כמו כל שאר חיילי צה"ל - 3 שנים בשירות סדיר.

כיצד חווית את בית המדרש בחודשים בהם כבר הפנמת את הסגירה הצפויה?

בשום שלב לא הפנמתי את העובדה שהישיבה אכן הולכת להיסגר. במובנים רבים גם כיום, למעלה מחודשיים לאחר מכן, אני לא בטוח שההפנמה מלאה. זה עניין בלתי נתפס. אתה נמצא בישיבה שהיא כל עולמך, בחברת כל חבריך, כשהלימודים בסדרים נמשכים כהרגלם, ועם כל זה אתה יודע שעוד מעט הכול יגווע והמקום הנפלא הזה שהוא ביתך, עומד להיסגר. מה שהכי מתסכל בסיפור העצוב הזה זו העובדה שאתה פשוט לא מבין מדוע. כשחזרתי לישיבה מהצבא ב'זמן קיץ' האחרון ניסיתי בעיקר להדחיק את הסגירה ולשקוע כל כולי בלימודים. ב'זמן אלול' זה כבר לא היה ממש אפשרי. כמעט כל דבר קיבל משמעות סמלית ועצובה: המשחק האחרון במגרש, 'הימים הנוראים', הפיוטים בסליחות, כיבוי האורות וכמובן שיום הכיפורים ותפילת הנעילה. היו רגעים בזמן אלול שהרגשתי ממש כמו ש"י עגנון ב'אורח נטה ללון', כשהוא מתאר את התחושות הקשות שלו לבד בבית המדרש הישן והמפואר של עירו שירד מגדולתו. צריך להבין שהייתה חוויה רוחנית קשה מאוד - אין דבר נורא יותר לתלמיד מלראות את רבותיו בוכים. להרבה אנשים ממש נשבר הלב והם ראו בסגירת הישיבה מעין חורבן רוחני של עולמם, למרות שלקראת התקופה האחרונה הישיבה לא מנתה קבוצה גדולה של תלמידים. באופן אישי ניסיתי להתמודד עם המצב ע"י כתיבה ושיחות עם חברים לגבי התחושות שלי. בכלל לא היה קל להיות בישיבה ברגעיה האחרונים, אבל אני לא מצטער לרגע על החלטתי לחזור ולנסות לתרום את חלקי למקום שנתן לי כל כך הרבה. בסך הכול אני יכול להגיד שהיה די כיף להיות בישיבה גם בזמניה הקשים - הצלחנו לגבש חבורה אינטימית ומלוכדת שנהנתה מהלימוד יחד. בעניין הזה מגיעות הרבה תודות לצוות הישיבה ובעיקר לרב אביה הכהן ולר' יואל קרצ'מר-רזיאל על כך שהצליחו לנהל את העניינים בתבונה, בכנות ועם הרבה חום - ממש עד הרגעים האחרונים.

מהם המסרים המרכזיים של ישיבת עין צורים על החברה הישראלית? האם לאחר שקיעתה, יהיה מי שימשיך להעביר אותם הלאה?

אני לא אוהב לדבר במונחים גבוהים שכאלו ואינני מתיימר לענות על שאלה שכזו. בכל זאת, אני מאמין כי הישיבה תרמה תרומה משמעותית ומכרעת ללימוד התורה כפי שאנו מכירים אותו בתקופתנו. נוסף על כך, בישיבה תמיד ניסו להתמודד עם האתגרים ההלכתיים הבוערים של זמננו והוצעו לתועלת החברה מספר פתרונות הלכתיים דוגמת "הסכם הקדם נישואים". גם לאחר 'שקיעתה' של הישיבה, כדבריך, אסור לשכוח שהר"מים ובוגרי הישיבה ממשיכים לפעול וללמד במספר רב של מקומות, כך שגם לאחר נעילת השערים קולה של הישיבה ממשיך להישמע ברמה. אולי כדאי להזכיר גם שישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע עדיין ממשיכה להתקיים בהצלחה רבה. הישיבה בגלבוע היא מעין אחות קטנה של הישיבה שלנו וגם בה נשמעים קולות דומים - גם אם לא זהים לאלו אשר נשמעו בישיבתנו.

האם ישנה עוד תקווה לתקומתה מחדש של הישיבה?

מפתה מאוד להיות פסימי ולמען האמת, כפי שאני קורא את המציאות, אין סימנים שיכולים להעיד על מהלכים ממשיים לקראת פתיחה מחודשת של הישיבה. אבל אסור לשקוע בייאוש ואני מקווה מאוד שמי שידו בדבר יפעל למען המטרה החשובה הזו, כשכבר בעתיד הקרוב תהיינה התפתחויות חיוביות. לקראת סיום אני שמח לבשר לקוראי "שבת בשבתו" על בית מדרש בשעות הערב שהוקם לא מזמן ע"י בוגרי הישיבה. בית המדרש פועל בשיתוף עם קהילת "ידידיה" בשכונת בקעה בירושלים והוא פועל בימי רביעי וחמישי בשעות הערב. אני מזמין את כולם לבוא ולטעום משהו מעולמה המתוק והעשיר של ישיבתנו, שלא תשתכח עם הזמן כזיכרון רחוק.

jonatanu@gmail.com
גיליון  11 פרשה מקץ / מי האיש
מי מוכן לקחת אחריות על חייו האישיים ולהנהיגם?

שנים חיכינו שמשהו משמעותי יקרה בחיינו, שיגיע המטפל המיוחל, הרב המושלם, או כל מסייע חיצוני ש'ייקח עלי אחריות', ושאוכל להתחיל לחיות כפי שאני ראוי יכול צריך ומסוגל.
והנה הגיע העת להתחיל לחיות, במקום שאין אנשים תהיה איש, למרות שאיני המנהיג המושלם לחיי, אך בשביל שחיי לא יגיעו לקיצם, בעודי מחכה לתפנית שתגיע על ידי מישהו חיצוני לי.

אני מפתח קשב למילותיו הנצחיות של דוד המלך - מי מוכן להנהיג את חייו? מי מבין שהגיע הזמן להיות "האיש".

השלב הבא הוא "החפץ חיים". חפץ מלשון רצון. היזכר ברצונותיך הכמוסים; מה יקר לך, איזה רצון אתה רוצה לממש בעולם. תחשוב על זה, תהרהר, תהגה, כתוב את זה התפלל על זה, סַפר לבורא שהחלטת לקחת אחריות על חייך!

ובשלב שני, אחרי קבלת האחריות, אתה בא לספר לו על הרצון; להיזכר, להגות, לחוש, לעורר את אותו רצון שברבות הימים והשנים הודחק ונשכח ולא קיבל את ביטוייו.

ובשלב הבא - "אוהב ימים" - אחרי שלקחת אחריות על חייך ונזכרת ופגשת מחדש את רצונותיך, זה הזמן לתרגל את תובנת אוהב ימים. כל יום הוא יחידת חיים חדשה כדברי רבי נחמן (בתורה רעב) - שאין לו לאדם כי אם את אותו היום והשעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי.

טבע האדם הוא שאם אינו מצליח לשנות את מכלול חייו ביסודיות ובקביעות, הוא מתייאש מלהתחיל. אך חכמי הדורות גילו לנו סוד משמעותי - שכל יום ויום הוא יחידת חיים עצמאית, כמין גלגול חיים של יום אחד.

דווקא בשלב הזה של לקיחת האחריות וההיזכרות ברצונות הגבוהים בכל היקפם, נצרכת מודעות יתרה להבנה שהשינוי המיוחל ופריצת הדרך שתמיד האמנו שבוא תבוא תלויה היא לגמרי בשלב זה בלקיחת האחריות על היום הבודד ועל השעה הנוכחית. החיים זה בעצם מה שקורה כרגע עכשיו, וככל שתהיינה לי נקודות כאלו של שעה, של יום, של חיים - הרי שאנו בנתיב הצמיחה.

השלב הבא הוא "לראות טוב" - לפתח ראיה חיובית על המציאות הסובבת. לראות את הטוב בחיי האישיים. אין הכוונה להתעלמות או להתכחשות ממה שחסר או כואב, כי אם לזהות ולראות את הטוב ולהודות עליו, ובמקביל אפשר לבקש ולהתפלל על החסר. אך הנקודה החשובה היא - האם אני מזהה את הטוב שבחיי, האם אני מכיר בו ומוקיר אותו.

סיכום ביניים של התהליך עד עתה:
שלב א - ההבנה שהגיע הזמן להנהיג את חיי ולא להמשיך ולהמתין לכך שמישהו חוץ ממני
יעשה את עבודתי האמתית עבורי. ההחלטה להיות "איש", שבלשון חז"ל מבטא מנהיגות.

שלב ב - להקדיש זמן ולהיזכר ברצונות האמתיים שלי ברצונות הכמוסים לעורר אותם לפגוש בהם ולהזכירם בתפילה ובשיחה אישית מול ה'.

שלב ג - לאהוב את היום הנוכחי, את השעה, את הרגע. לא סתם להיות נוכח בהם. החידוש כאן זה לאהוב את היום, גם אם המצב הכללי בכי רע ורחוק מהתיקון שבדרך.

ובשלב ד - העבודה היא לראות טוב ולהודות עליו, לשמוח בו ולהוקירו, גם אם הוא טוב מועט.

כל התהליך שאנו עוסקים בו, אינו מסתכם בתובנות לחיים מודעים יותר, כי אם באפשרות אמיתית של תחילת תהליך לחיים של צמיחה - תקוה - פריצה לעבר המחוזות האמתיים של חיי, שעד כה התמהמהתי מלהגיע עדיהם.


למאמרים, שיעורים ומידע נוסף
אתר חוות ישוב הדעת: www.ydaat.com
גיליון  11 פרשה מקץ / חלום גלותי
שני שליטים גויים זכו למעלה כפולה ומיוחדת: הקב"ה נגלה אליהם בחלום הלילה ומגולל לפניהם את העתיד להיות, ואף מציב לידם איש אלוקים שיוכל לפתור להם את חלומם הסתום. השליט הראשון הוא פרעה, שסיפורו מסופר בפרשתנו. השני הוא נבוכדנאצר, שחלם כיצד עתידות לעלות ארבע מלכויות, ובכללן מלכות יון, שאת תבוסתה אנו חוגגים בימים אלו.

דבר אחד נוסף מאפיין את שתי הדמויות הללו, והוא התעמרותם הקשה בישראל, שהיו כבושים תחת ידם. מפליא לגלות שה' יתברך נוהג ברשעים שפלים כאלה כמנהג הצדיקים, נגלה אליהם ומפרש להם עתידות. כיצד זכו הרשעים הללו למעלה שגדולי הצדיקים נתאוו אליה?

אבל באמת לא נתגלגלה הזכות הזו לאותם רשעים, אלא כדי לגלות לנו עד כמה חודר אור ה' אל עומק האימה, אל לב חשכת הגלות. כדי להורות לנו איך גם מציאות השעבוד הקשה - רצון ה' היא. איך גם מלכי האומות העזים והתקיפים ביותר אינם בעלי בחירה כלל, אלא כחומר ביד היוצר, כרצועה ביד המלקה. כיצד קורה הדבר?

בלב מצרים, האדירה בממלכות תבל, מנמנם לו המלך האדיר וחולם חלום מבהיל. עם שחר הוא ניעור, שטוף זיעה, ומגלה שרסן האחיזה במציאות הממשית נשמט מידו. יוסף מוּצא מבית האסורים, עולה לגדולה ואף נעשה שליט על ארץ מצרים... יד הברזל המצרית מתמוססת לפתע, נמוגה, כאילו לא הייתה אלא חלום. חלון נקרע בשמים האטומים, ודרכו ניבטת לרגע קט היד האלוקית העושה בתהליכי ההיסטוריה כבתוך שלה.

ושוב, אחרי דורות, נבוכדנאצר מתאמץ להביט מבעד ללהבות הכבשן המלבין מחומו, ורואה כיצד מתהלכים בתוכו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, כמו היה זה כר דשא נעים ורוגע. אם משהו לא זע בליבו, לב האבן, הרי ליבנו שלנו ודאי מחסיר פעימה.

מתוך עומק חשכת הגלות עומד דניאל ומתנבא: "'ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות' - זה מתתיהו בן יוחנן המעביר נוגש יון מעל ישראל" (רש"י דניאל יא,כ). מתוך הגילוי המיוחד לו היה בידו להשקיף הרחק ולראות איך חג אחד נשתייר לנו להאיר באור קטן את אפילת הגלות הארוכה מני ים. אור קטן, אבל אין מחשכים שיוכלו לו. אור של אמת, שנגדו מתפוגג הלילה כאילו היה רק חלום.

אם כך בימים ההם, ודאי כך הוא בזמן הזה. נביאים רבים התנבאו על החושך הנכון לנו באחרית הימים, אך כבר אנו רואים את קווי האורה הבוקעים מתוכו. "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים".

לקבלת שיחה שבועית בדוא"ל פנה ל: hesderrg@neto.net.il
גיליון  10 פרשה וישב / הללויה חב"ד
"הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם
ויאמר לו הנני... וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה.
וימצאו איש והנה תועה בשדה... ויאמר את אחי אנכי מבקש"
(לז,יג-טז)

הבו גודל
שאלה: מי נושא בעולם היהודי את דגל ה'שליחות' (כיוסף בפסוק המצוטט)? שאלה נוספת: מי מזומן לכל הצעת שליחות ומשיב מיד: 'הנני!' (כיוסף בפסוק המצוטט)? ועוד שאלה: מי מוכן להישלח ללא ניד עפעף "מעמק חברון" - מאיזור "מגורי אביו" המוכר והמוגן - אל 'שכם' המזומנת לפורענות (כיוסף בפסוק המצוטט וראו ברש"י שם)? ושאלה אחרונה הקשה מכולן: מי מוכן לקחת סיכונים קשים - נחשים ועקרבים והתנכלויות פנימיות וחיצוניות - רק כדי לדרוש "את שלום אחיו"? ולשם כך לתעות בשדה מנוכר ולהכריז באזני כל עובר אורח: "את אחי אנכי מבקש הגידה לי איפה הם רועים" (כיוסף בפסוק המצוטט)?

רמז: התשובה גלומה בכותרת המאמר!

כך מצאנו בליקוטי שיחות חב"ד (כרך לה עמ' 169. מעובד מתוך):

הסכמתו של יוסף לפגוש את אחיו, בשליחות אביו, היא הסתכנות של ממש. האם יש חיוב למסור את הנפש בציווי אבא? היש היתר לכך? ועוד: יעקב ביקש "לך ראה... והשיבני דבר". והלא אם ייהרג או יושלך לבור איך ישיבנו? ההסבר טמון בדברי הכסף-משנה על הרמב"ם (יסוה"ת ה,ד) בהלכות 'יעבור ואל יהרג': "ואם הוא אדם גדול וחסיד, ירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה". מכאן החלטתו של יוסף למסור את נפשו במצוות האב... לימים כך נהגו 'מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו' שמסרו נפשם על טהרת המקדש ונגד המתייונים. לפיכך זכו לשַמֵר לדורות את פך השמן בטהרתו, טבוע בחותם הכהן הגדול.

גוף ונשמה
לכבוד לידתי בתל אביב, בימי מלחה"ע השניה, פרסם אבי-מורי ז"ל חוברת צנועה בשם 'בעל התניא', בהוצאת ארגון בני-עקיבא(!), שהוקדשה "לבני בכורי ישראל" ומאז ינקתי זיקה למשנת חב"ד. מטרת החוברת - להנחיל לנוער הארצישראלי את תורת חב"ד ולחברו לתנועה מפוארת זו. מאז הלכו לעולמם שני אדמורי חב"ד (המהריי"צ 'הסכים' לחוברת זו!), עברנו שואה ומלחמת עולם, 'מסך ברזל' והתבוללות רבתי בגולה; בארץ ישראל קמה מדינה יהודית ובעקבותיה מלחמות רבות. לא חסרים לנו, כאן ובתפוצות, קשיים חברתיים, כלכלים ותרבותיים, ותנועת השליחות החב"דית על משמרתה עומדת גם בתחלופת האתגרים. היא ממשיכה לבקש את אחינו כל בית ישראל באשר הם רועים שם, בעיקר את אלו הנתונים בצרה ובשביה, באזיקי הגוף והנשמה.

מעניין וראוי להתבוננות מעמיקה ומאלפת: בין כל הזרמים החסידיים וה'תורות' אימצה חב"ד דוקא את הפן ההגותי, הפילוסופי, את המדרגות העליונות, השכליות, בהשתלשלות האדם והעולם: 'חכמה, בינה ודעת' (ר"ת חב"ד). סיסמתה היא "להשליט את המח על הלב" (עפ"י תניא פי"ב), שלא כחצרות חסידיות אחרות שכיוונו קשתם ותורתם אל הנפש, אל הלב, אל ההווי ואל הדיבוק החבֵרי. והנה מהפך, רבותי! המוח החב"די 'משתלט' ומרכז את מירב מאמציו ואת כח הבקעתו דוקא בשדה הלב, הנשמה, הניצוץ היהודי, החיבוק החברתי, כוסית ה'לְחַיים' ו'געפילטע פיש'. חלומם הראשון, כמאמר החב"די, הוא קודם כל לאַלֵם אלומות בתוך השדה, במירבץ החיים, ורק אח"כ לחלום על השמים - על השמש, הירח והכוכבים...

לחיים! לגאולה השלימה!
חלומם מתגשם, וכולנו קדים ומשתחווים לאלומתם: בתי חב"ד הפזורים בכל קצווי עולם - ממומבאיי ועד זימבבואה - הפכו, ביחד עם קוקה-קולה ובאותה תפוצה, להיות שקתות הַרְוָיה לכל נפש יהודי צמאה, במודע או שלא במודע. בקורס להכנת שלוחי חב"ד, לאחר סידרת 'מסירות נפש', מקנים אמצעים מיוחדים לגלות את הניצוץ היהודי באמצעות חיישני ריח מפותחים, מאור עיניים ו"אתדבק רוחא ברוחא" (=דבקות נשמה בנשמה. זוהר בראשית כב,א). תכונות אלו מונחלות לצאצאי השלוחים, הביולוגיים והרוחניים, כתכונות מולָדות-תורשתיות. לחיים!

תא הבעירה הפנימי המזין את כל המפעל הזורם הזה מכיל שבעה 'צילינדרים', הלא המה שבעת אדמו"רי שושלת חב"ד, עליהם נקרא בהפטרת שבת הבאה: "מנורת זהב כולה... ושבעה נרותיה עליה" (זכריה ד,ב). דומה כי מנוע בעירה זה כבר פועל מאליו, ללא נהג וללא 'משלֵח', מכח מדת ההשתלשלות וההאצלה שלמעלה מן הטבע...

נרשה לעצמנו, בעקבות 'חג הגאולה' החב"די י"ט כסלו שנחוג השבוע (מאז תקנ"ט), להציע במרומז לשלוחי דרבנן ושלוחי דידן נחבדים אלו שלב נוסף להשלמת הגאולה: לא רק להוציא את הגלות מן היהודים, אלא להוציא את היהודים מן הגלות, ולהוליכם קוממיות לארצנו, וד"ל.

ונסיים בקידה ("משתחווים לאלומתי") מאותה הפטרה: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור... תשואות חן-חן לה" (שם ד,ז).

(נכתב במוצ"ש וישלח)
גיליון  10 פרשה וישב / חנוכה מחוץ לבית
א. מי שעתיד להיעדר מביתו בלילה - טוב שאשתו תדליק עבורו בברכה.

ב. אם אין מי שידליק עבורו בביתו - כשרואה נרות חנוכה דולקים, יברך בלילה הראשון שתי ברכות (שעשה נסים ושהחיינו), ובשאר הלילות ברכה אחת (שעשה נסים) בלבד. ודווקא אם ראה אותם דולקים זמן של חצי שעה מהשקיעה או מצאת הכוכבים. אולם לאחר זמן זה, או שאינו יודע מתי הדליקו - יברך בלא שם ומלכות.

ג. להלכה, המדובר הוא דווקא על נרות שהדליקו בבית, ולא כשרואה את הנרות שהודלקו בבית-כנסת.

ד. האם יכול לברך ברכות אלו גם מי שאשתו מדליקה עליו בביתו? לפי הרמ"א, יכול לכוון לפני זמן ההדלקה שאינו יוצא ידי חובתו בהדלקה של אשתו, ואז יוכל לברך בראיה, אבל במשנה-ברורה (תרעו,ה) פקפק בזה.

ה. מי שאשתו הדליקה עליו בלילה הראשון, בלילה השני כשיבוא לביתו - יש אומרים שיכול לברך שהחיינו מכיון שלא בירך בפועל; וי"א מכיון שאשתו הדליקה עליו, הוי כאילו בירך שהחיינו. כיון שזהו ספק ברכות - לא יברך. אולם טוב שלאחר שיברך את שתי הברכות ביום השני - להדליק ושעשה נסים - ידליק נר אחד, ואז יברך שהחיינו בלי שם ומלכות, אלא רק יהרהר שם ומלכות.
גיליון  10 פרשה וישב / נרות חנוכה במגדלי עזריאלי
כפי שראינו בשבוע שעבר, אדם שגר בבית פרטי - ידליק בפתח החצר. מאידך, אדם שגר בבית משותף, ידליק בפתח החלון אם יש שם פרסומי ניסא רב יותר מאשר פתח הדלת הפונה לחדר המדרגות.

בבתים רבים, ישנה לכאורה בעיה להדליק בחלון, מכיוון שגובהו למעלה מעשרים אמה מעל מפלס הרחוב, והעין אינה שולטת בגובה זה. וכן נפסק בשו"ע (תרעא,ו). (עשרים אמה = 9.60 מטר לשיטת הגר"ח נאה).

לכן כתב בשער הציון (תרעא ס"ק מב), שכאשר החלון הוא מעל עשרים אמה, עדיף להדליק בפתח הדלת בביתו מאשר בחלון.

אולם, למעשה נראה שאם בחלון הבית יש פרסומי ניסא יש להעדיף להדליק בו. וזאת, מכמה סיבות:

א. לדעת רבינו יואל (עיין בראבי"ה תתמג, ובטור תרעא) חנוכייה למעלה מעשרים אמה פסולה רק כשמונחת באוויר על ידי מקל וכד', אך כשנמצאת בתוך בניין, אנשים רגילים להביט לגובה זה בגלל קירות הבניין. כמו שמצאנו בסוכה (ב,ב) שאם הדפנות מגיעות לסכך כשרה למרות שגבוהה (אמנם להלכה פסולה מטעם אחר).

הטור עצמו חולק על רבינו יואל, וסבור שגם הדלקה בבניין פסולה למעלה מעשרים אמה (ובסוכה מועיל כי על ידי הדפנות ניתן להבחין בכך שיש גג).

להלכה פסק המשנה-ברורה (שם,כח; ובשעה"צ,לג) דלא כרבינו יואל, אך מ"מ ניתן לצרפו לספק. ובפרט, שכיום רגילים לבנות לגובה, ומסתבר שגם ההבחנה של האנשים השתנתה והם מסתכלים גבוה יותר מאשר פעם.

ב. המציאות שלנו שונה מן המציאות בזמן חז"ל גם מסיבה נוספת. כיום, לא רק המדליק נמצא ב'גובה', אלא גם רבים מבני רשות הרבים, דהיינו השכנים ממול, נמצאים באותו גובה (וכן כתב בעל שו"ת שבט-הלוי - הובאו דבריו במצוות נר איש וביתו, בירורי הלכה סימן ט).

ג. במציאות שלנו, גם כשמדליק בגובה של עשרים אמה, מכל מקום בתוך הבית נמצאת החנוכייה בגובה כשר (יחסית לרצפת הבית), ואם כן, בכל מקרה יש פרסומי ניסא לבני ביתו! לפי זה, בכל מקרה יוצא ידי חובה. ואף אם נאמר, שמעל גובה עשרים אמה אין פרסומי ניסא המספיק בכדי לברך על הנרות, מכל מקום בודאי שיש לפחות היכר מסוים לבני רשות הרבים (וכ"כ הפמ"ג). ובפרט לפי מה שמסתבר שכיום יש פרסומי ניסא רב בכך.

לכן, בהדלקה בחלון מרוויחים גם פרסומי ניסא לבני ביתו וגם פרסומי ניסא לבני רשות הרבים. ובייחוד שעיקר המצוה היא פרסומי ניסא וכדלעיל (מעין זה בדברי שבט הלוי, שם). לכן, גם בקומות הגבוהות, אם העוברים ושבים או הגרים בבניינים ממול יכולים להבחין בנרות שבחלון - נראה שעדיף להדליק בחלון.

בחנוכה אנחנו מדליקים בבית, אך פונים לרשות הרבים. חנוכה הוא מצד אחד חג של כינוס וחיזוק האור המשפחתי הפנימי (עיקר ההדלקה בבית, ולא בבית הכנסת), אך מצד שני – יש בו פנייה של הבית כולו לרשות הרבים. מנסים אנו להפיץ אור של תורה וחסד כלפי חוץ, כלפי רשות הרבים. ככל שהבית יציב יותר, שמח יותר וחזק יותר, כך השפעת האור הטוב על בני רשות הרבים, תלך ותגדל. בע"ה נוסיף אור תורה, נוסיף אור חסד, נוסיף אור אהבה וראייה טובה, והקב"ה יראה לנו בחזרה אור נעים ואוהב.

1000 מי יודע? ארגון תעסוקטיף, בראשותו של הרב רימון, הכניס בימים אלו ב"ה את האדם ה-1000 מגוש קטיף, בחזרה למעגל העבודה. לצערנו, יש עוד 600 חסרי עבודה. הייה שותף לחזרתם לעבודה. חתום על הוראות קבע או תרומה אחרת לתעסוקטיף. פרטים: 07-22-127-125 www.jobkatif.org.il
גיליון  10 פרשה וישב / ציפוי שמקלקל את הציפייה
לאחרונה נתבקשתי ע"י אחד מאנשי החינוך שאשטח בפניו בכתב (עבור הנהלת המוסד) הצעה לסדרת סדנאות העוסקות בקשר שבין העשרת כוחות הנפש ויצירה. בין יתר הדברים שכתבתי הופיע המשפט: "מערך הנפש על פי הסדר וההתבוננות החב"דית..." כאשר הגיע המכתב לידידי המליץ בפני שלא אזכיר במכלול כתיבתי שום הקשר חב"די, כדי שלא לפגוע בסיכויי לעבור בשלום את העיניים הבוחנות של המוסד הגבוה להשכלה תורנית...

כאשר עוברים עלי מצבים שכאלו אני חוזר ומהרהר ביני ובין עצמי על אותה שאלה שנישאֵל אי שם למעלה: "ציפית לישועה"? תמיד נראה שבעולמנו הצר עם כל כך הרבה צרות שאלה זו לא תצליח להפתיענו. מצד שני, כדי שנכין את עצמנו נכון לעולם שכולו טוב ונעמוד מקרוב על עומק השאלה, חשבתי לעצמי שיש ציפייה ויש ציפייה. יש ציפייה אמיתית עמוקה וכנה לישועה, אך יש גם ציפוי חיצוני לישועה, ציפייה מוחצנת שאיננה מחלחלת לתשתיות העמוקות בנפש.

מי שתופס בחב"ד רק את הציפוי החיצוני, אכן יגלה בה תופעות שהיה ראוי שלא יבואו לעולם. אך מי שתופס כך את חב"ד העמוקה מיני ים, כנראה שכך הוא גם תופס מבחוץ תופעות נוספות בעולם, שהיה ראוי שניתן עליהם יותר חכמה יותר בינה ויותר דעת. התרשמותנו רק מהציפוי, גוזלת מאיתנו את האפשרות לצפות באמת לישועה. ההתעוררות והשליחות החב"דית סביב עניני הגאולה איננה מסתיימת בכוסית וודקה ובגרטל. לרוחב ולעומק של תורת חב"ד אין התחלה ואין סוף. כמו הרִישות האדיר של שליחי חב"ד בכל העולם, כך הרישות האדיר של חכמת חב"ד בכל העולמות. לא כולנו צריכים לצפות לישועה דרך החכמה החב"דית אך יהיה זה טעות להתייחס לחב"ד רק כאל תנועה נחמדה שמדליקה חנוכיות גדולות. עלינו להתבונן ולזהות בכל חנוכייה גדולה את פך השמן הקטן שבפנים.

ר' זאב וילנקר אמר פעם לאחיו ר' משה: "אתה נוהג לומר לי תורות של האדמו"ר הזקן, ספר לי גם קצת 'מופתים' שראית אצלו". השיב לו ר' משה: "אני נותן לך את לשד השמן, ואתה תובע ממני ציפורני הרגליים...".

סדנא להתבוננות בכוחות הנפש כגילויי יצירה:
Shok9@walla.co.il

גיליון  10 פרשה וישב / תעודת הביטוח של הרבי
מוקדש לעילוי נשמתם של שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא
רבי גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד
הוריו של מוישי, הילד המתוק
שהפיצו אור וטוב בממלכת הודו הרחוקה
ומשום כך נטבחו על ידי שליחי הרוע והאפילה
* * *
"ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך"

מתוך דיני הכשרת בשר: כדי להוציא את הדם מהבשר יש למלוח את החתיכה. התירו חכמינו למלוח כמה חתיכות, אחת על גבי השניה.

ומדוע לא חששו חכמים שהדם היוצא מהחתיכה העליונה ייכנס לחתיכה התחתונה? - משום שגם החתיכה התחתונה טרודה כעת להוציא דם, וכלל נקוט בידינו – "איידי דטרידי לפלוט לא בלעי" (=חתיכה הטרודה להוציא את הדם שלה אינה פנויה לבלוע דם זר). (יו"ד ע,א)

* * *

"הַקפּידו שיִישנוּ בשני מבנים שונים", ציווה הרבי מלובביץ' זצ"ל, "השליחוֹת הבּנות בדירה אחת, והשליחים הבָּנים בדירה אחרת. שלא יהיו ביחד". "מדוע?", נשאל הרבי מלובביץ, "מדוע הרב אינו סומך על השלוחים? אלו אותם שלוחים שמסתובבים ומפיצים יהדות במקומות מפוקפקים שבהם ישנן נשים רבות בלבוש לא צנוע. אם הוא סומך עליהם שלא יכשלו באותם מקומות בעייתיים, מדוע אינו סומך עליהם במציאות הרבה יותר קלה?"

תשובתו של הרבי הייתה פשוטה ומעניינת. "כלל נקוט בידינו - 'איידי דטרידי לפלוט לא בלעי'. כשהבחורים מוציאים מעצמם אין חשש שהם יבלעו מבחוץ. כשהבחורים עסוקים בשליחותם אינני חושש שהם יכשלו. כשהם עסוקים בלהפיץ אור ויהדות אינני חושש שייכנס לתוכם היצר ההוא".

"אתם יודעים מתי אינני סומך עליהם?" ענה הרבי זצ"ל, "כשהם אינם עסוקים בהוצאת טוב מעצמם. כשהם אינם טרודים בהפצת הטוב אז יש מקום ליצר להיכנס. כשהם אינם מפיצים אור, החושך עלול להיכנס ולקלקל. 'אין אפוטרופוס לעריות', ולכן כשהשלוחים אינם בתפקיד הם צריכים להיזהר ולהישמר מאוד מאוד".

* * *

כלל חשוב הוריש לנו הרבי מלובביץ' זצ"ל. היכולת שלנו לשמור על העקרונות והערכים שלנו גבוהה מאוד כאשר אנו חדורים בתחושת שליחות. כשאנו שליחים, אנו הרבה פחות פגיעים מפני קלקולים.

* * *

תנועת חב"ד שלחה את שלוחיה לרחבי העולם, כדי להפיץ את היהדות בארבע רוחות השמים. ביעד חשוב זה שאותו חרטה חב"ד על דגלה היא זכתה להצלחה מרשימה. לפי האִמרה המפורסמת 'בכל מקום בעולם תמצא שני דברים - קוקה קולה וחב"ד'.

לציבור הדתי לאומי ישנן מטרות נוספות חשובות גם כן. אחת מהמטרות הללו, אולי אף המרכזית שבהן, היא קידוש החול. לחיות חיי חול מתוך קדושה. לעבוד כמהנדס במפעל ולשמור על ערכי התורה. להיות רואה חשבון וללכת בדרך ה'. להיות עורך דין ולהתנהג בהגינות וביושר. להיות רופא ולהתנהג במסירות, באדיבות, ובמקצועיות.

משימה זו של קידוש החול הינה קשה מאוד. חיי החול נוטים להשכיח מאיתנו את הקודש. קשה להשקיע שעות רבות בעסקי חולין ובצד זה לא לשכוח את תורת ה'. אלא שכאן בדיוק יכולה לעזור לנו עצתו של הרבי זצ"ל. עלינו לחיות מתוך תודעת שליחות, שליחות של קידוש החול.

התנהגות ישרה במקום העבודה זוהי שליחות. נחמדות כלפי שומר בכניסה זוהי שליחות, חסד כלפי חבר במצוקה זוהי שליחות, תפילת מנחה באמצע העבודה זוהי שליחות. לימוד קבוע אחרי העבודה זוהי שליחות. זמן איכות עם המשפחה בצל השגרה השוחקת זוהי שליחות, אנו שלוחי קידוש החול!

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com
גיליון  10 פרשה וישב / ה'אליפים' - אחינו ובשרינו הם
הרב יהושע יגל הקים את מדרשית נע"ם בפרדס חנה. נולד בפולין, ובגיל 20 עלה ארצה כדי ללמוד בישיבת "מרכז הרב". מאוחר יותר לימד בישיבת "הישוב החדש" בתל-אביב, וגם למד בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה.

את מדרשית נע"ם הקים לאחר אישורו ועצתו של החזון-איש. אומרים שלאישור זה צורפו 3 תנאים: שהמוסד לא ייקרא 'ישיבה'; שהוא (הרב יגל) לא יגדל זקן; ושלא יזרקו משם תלמידים. שלא כישיבת בני-עקיבא בכפר הרוא"ה אז, במדרשיה למדו במשולב לימודי קודש ולימודי חול. בניגוד לחשש המקובל שתלמיד סוטה עלול לקלקל את כל סביבתו (כמו "תפוח רקוב"), ולכן יש "לזורקו", הרב יגל מרגע שקיבל על עצמו את האחריות לחינוכו של אותו תלמיד (אחרי בחינות כניסה קפדניות) נהיה אחראי לו בכל תנאי שהוא. הקשר נמשך גם לאחר סיום הלימודים - הרב יגל היה מגיע לחתונתו של כל בוגר. ואל יהי הדבר קל בעיניכם: כ-120 בוגרים בכל שנה (כפי שהיה במדרשיה בשנותיה האחרונות תחת ניהולו של הרב יגל) מניבים בממוצע 120 חתונות בכל שנה!

קוראינו זוכרים בוודאי משבוע שעבר כיצד לחם הרב נריה נגד ההתעללות ב"חמשושים". הרב יגל לא התנגד לתופעה (כמובן, עם סייגים מסוימים): הדבר מביא לידי "גאוות יחידה", אמר. באחד ממעשי הקונדס נפצע אחד התלמידים בידו, וחשש להיפגש עם הרב יגל שמא "יחטוף ממנו". אבל הרב יגל הראה לו שריטה קטנה בידו שלו ואמר: "כשהייתי בעיירה בפולין שיחקתי בחומר נפץ שהתפוצץ והשאיר לי את הסימן הזה. מאז בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו שאני לא בטוח שהוא חכם, אני מסתכל על הסימן הזה ביד, וחושב!"

היוזמה להקמת המדרשיה יצאה מתנועת "נוער מזרחי" (נע"ם) של "המזרחי" (לא להתבלבל עם "בני עקיבא" של "הפועל המזרחי"), שהוקמה על ידי ישראל סדן. הוא ניהל אדמינסטרטיבית את המדרשיה, במשולב עם ניהולו הרוחני של הרב יגל. ושוב דבר שייחד את המדרשיה: הרמוניה מליאה בין שני מנהליה. כמה חבל שהרמוניה זו וגם מוסד מפואר זה לא המשיכו באותה דרך לאחר פטירתו של הרב יגל בכ"ו בכסלו תשס"ז. גם הוא חסר לנו, אבל גם המוסד שבנה.

גדעון, שיש לו 70 בנים (שופטים ח,ל) נותר בחנוכה עם 43 בנים (השאר יצאו ללמוד בישיבות), אך יש לו בבית רק 44 נרות. מה יעשה? האם ידליק הוא לבדו ובכל יום יוסיף וילך (כ"מהדרין מן המהדרין" בשיטת בית-יוסף), או שכל 44 הנפשות ידליקו כדין ה"מהדרין" בחנוכה - "נר לכל אחד ואחד"?

אילו היו דיני המהדרין והמהדרין מן המהדרין בחנוכה נובעים מדיני הידור מצוה הרגילים ("זה א-לי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות), הרי שתמוה הוא שהמהדרין מכפילים בחנוכה פי 2 ואפילו פי 8 מבסיס המצוה, בעוד שהידור מצוה הוא רק בערך של שליש מהמצוה הבסיסית. אלא שתקנת נר חנוכה כך היתה, שניתן להסתפק במינימום של פרסומי ניסא, ואפשר לפרסם פירסום משופר. מהדרין מן המהדרין הוא הפרסום המעולה ביותר, ולכן נכונה היא הכרעתו של החיי-אדם (משנ"ב תרעא,ז) שלפיה עדיף שגדעון ידליק לבדו, ו-43 בניו יצאו עמו בהדלקתו.

האדמו"ר האחרון לא גרס את המונח "החופש הגדול", המסמל התנתקות ממחושכת ממסגרת חינוכית ומאווירה לימודית. משום כך עודד קיומם של מחנות קיץ, שהאחרון והגדול שבהם התקיים בקיץ תשס"ח במדרשית נע"ם - מחנה "אורו של משיח".

הרבי היה יורד עד לפרטי פרטים במחנות אלו. מאחד המחנות שלחו אליו את תפריט סעודת "מלווה מלכה", ושם הוזכרו ביצים מעוכות עם בצל. הרבי ענה בשתי מילים: "שאלה לרב". התברר שאת הביצים מכינים לפני שבת, ואז כבר קולפים אותן, והרי "לא יאכל ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, אפילו הם צרורות" (שו"ע הרב, הל' שמירת גוף ונפש).
עמוד 7:
גיליון  10 פרשה וישב / 60 שנה לקרב הדמים של הפלוגה הדתית
האסון הנורא קרה בנר שני של חנוכה ה'תש"ט. שמונים ושבעה לוחמי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני נהרגו בקרב גבורה אחד. היה זה הקורבן השני בגודלו בלחימה אחת בַּמהלך הארוך של מלחמת העצמאות. גדול ממנו היה רק האובדן האיום בַּקְּרָב האחרון של כפר עציון ערב קום המדינה. ואולם הפלוגה הדתית נלחמה הפעם דווקא בשלב האחרון של המאבק המתמשך, בו הביסו חיילי צה"ל את צבאות ערב.

מה, אם-כן, גרם לתוצאה המזעזעת של פעולת הפלוגה הדתית?! כמו במקרים רבים עד עצם ימינו אלה, לא הלוחמים בחזית הם שכשלו, אדרבא, הם נלחמו כאריות עד הכדור האחרון. השוגים היו המפקדים שמעליהם, שאמנם מתוך דביקות במטרה החליטו לשלוח אותם אלי קרב מבלי שהיו להם מקורות מודיעיניים ראויים על מה שקורה בשטח בזמן אמת. והרי העובדות לפניכם:

במלחמת העצמאות הוקמו מספר פלוגות דתיות. אחת מהן פעלה בגדוד 3 של חטיבת אלכסנדרוני. בחורף ה'תש"ט (1948/9) קיימה החטיבה מצור על "כיס פאלוג'ה" (אזור צומת פלוגות), בו הוסיפו המצרים להחזיק מעמד. בַּהמשך הוחלט לכבוש את ה'כיס', ובליל נר שני של חנוכה הוטל על החטיבה לכבוש את עיראק אל מנשיה (לימים קרית-גת). על-מנת למנוע מהמצרים להחיש תגבורת, נשלחה אחת היחידות לתפוש את "משלט הכביש", כדי להוות חסימה. ואולם היא נהדפה ולא הצליחה לנתק את הכפר. בכל זאת ניתנה הפקודה על כוח אחר, ובתוכו הפלוגה הדתית, להסתער ולכבוש את הכפר. המשימה אכן בוצעה כמעט במלואה ולא נותר אלא להשתלט על התל החולש על הסביבה.

ואולם אשר יגורו - בא. עם שחר פתחו המצרים מבחוץ בהתקפת נגד, כשהם מחישים גם כוחות שריון ורגלים באין מפריע. בשעה 9:30 בבוקר ניתנה לכוחותינו הוראה לסגת, אך פלוגת החוד הדתית, שכבר עמדה להסתער על התל, מצאה את עצמה מוקפת מכל צד, מכותרת. ושוב, כבעבר, מצאו את עצמם מעטים מול רבים, אך הפעם נס לא קרה לנו. חיילי הפלוגה נלחמו בגבורה ובעוז, גם בקרבות פנים אל פנים, עד שאזלה התחמושת. החיילים המצרים, שהובסו כבר בגזרות רבות, מצאו שעת כושר וביקשו נקם. הם הרגו גם את הפצועים וכן וידאו הריגה, כדי לא להשאיר איש בחיים. את כל גופות ה-פ"ז הם הטמינו בקבר אחים ורק כשנה מאוחר יותר הוצאו החללים משם והובאו למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבנחלת יצחק.

וכך מתאר אחד הניצולים המעטים מגיא ההריגה את תנאֵי הלחימה:
היה זה חורף סוער. הגשם ניתך עלינו שעות ארוכות ואנו התבוססנו בבוץ ונרטבנו עד לשד עצמותינו. גם כשחזרנו לנוח ב'בסיס', הגענו לאוהלים רעועים ודולפים. אך ממילא לא הייתה לנו מנוחה רבה, כי גם כשלא יצאנו לקרבות, יצאנו למארבים ושכבנו שעות ארוכות על הרפש הטחוב. הנשק התלכלך והיו בו תקלות רבות. בדרכנו למשימה האחרונה עצרנו בוואדי והדלקנו נרות חנוכה...

לזכר פ"ז הנופלים הוקמה בקרית-גת אנדרטה מרשימה, שעיצב האומן סול בסקין, אשר היה בעצמו ממפקדי אותו הגדוד. בבסיס האנדרטה רשומים כל שמות הנופלים ועליה מיתמרים שתי שלהבות מתכת, הזועקות לשמים. ושמא הן גם רומזות לשני נרות חנוכה, אותם הספיקו הלוחמים להדליק זמן קצר לפני שנשמותיהם עלו בסערה השמימה.
גיליון  10 פרשה וישב / אַחִים קְרוֹבִים בְּהוֹדוּ
שׁוּם דָּבָר לֹא הִסְתַּדֵּר בְּאוֹתוֹ יוֹם שִׁשִּׁי. הָיִיתִי חוֹלָה וַעֲיֵפָה. זְמַן לֹא מוּעָט שָׁהִיתִי בָּעִיר הָעֲנָקִית מוּמְבַּי שֶׁבְּהוֹדוּ, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לַחְזֹר הַבַּיְתָה. הִתְגַּעְגַּעְתִּי לָאָרֶץ, לַמִּשְׁפָּחָה וְלַחֲבֵרִים. הוֹצֵאתִי שׁוּב אֶת כַּרְטִיס הַטִּיסָה שֶׁלִּי מֵהָאַרְנָק, רַק כְּדֵי לִקְרֹא אוֹתוֹ שׁוּב וּלְהִתְעַצְבֵּן. זְמַן הַטִּיסָה עָבַר. וַאֲנִי עֲדַיִן כָּאן. אֶת הַטִּיסָה הִפְסַדְתִּי, וּמַה שֶּׁגָּרוּעַ מִכָּךְ הוּא שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי כֵּיצַד אוּכַל לַעֲלוֹת עַל טִיסָה אַחֶרֶת.

תִּשְׁאֲלוּ, מַדּוּעַ? יֶשְׁנוֹ כַּרְטִיס פָּשׁוּט וְחָשׁוּב שֶׁנִּקְרָא "דַּרְכּוֹן". הַדַּרְכּוֹן הוּא כַּרְטִיס הַמַּעֲבָר מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה, וּבִלְעָדָיו אִי אֶפְשָׁר 'לָזוּז' בְּחוּץ לָאָרֶץ. וַאֲנִי - אֶת הַדַּרְכּוֹן שֶׁלִּי אִבַּדְתִּי. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיךְ קָרָה הַדָּבָר. אוּלַי הִצַּגְתִּי אוֹתוֹ לְאֵיזֶה פָּקִיד וְשָׁכַחְתִּי אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אוּלַי סְתָם נָפַל וְאָבַד, ואוּלַי נִגְנַב. מִי יוֹדֵעַ? בְּכָל אֹפֶן בְּלִי דַּרְכּוֹן לֹא יָכֹלְתִּי לָטוּס. בָּרֶגַע שֶׁגִּלִּיתִי אֶת דְּבַר הָאֲבֵדָה רַצְתִּי מִיָּד לְמִשְׂרַד הַמֶּמְשָׁלָה הַהוֹדִי. אַךְ הִתְבָּרֵר שֶׁהֵם חוֹגְגִים אֵיזֶה חַג לְאֶחָד מֵהָאֱלִילִים שֶׁלָּהֶם... כָּל הַמִּשְׂרָדִים הָיוּ סְגוּרִים. לֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת. צָעַדְתִּי בָּרְחוֹבוֹת מוּתֶשֶׁת, חוֹלָה, מְדֻכֵּאת וּמִתְלַבֶּטֶת. מָה אֶעֱשֶׂה כָּעֵת?

לְפֶתַע עָלָה בְּדַעְתִּי רַעְיוֹן. בֵּית חַבַּ"ד! אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה פִּתְאוֹם עָלָה בְּדַעְתִּי הָרַעְיוֹן הַמּוּזָר הַזֶּה. מַה לִּי, חִלּוֹנִית תֵּל-אֲבִיבִית, וְלַבַּיִת הַדָּתִי הַזֶּה? יָדַעְתִּי שֶׁהַשַּׁבָּת מִתְקָרֶבֶת, וּבְוַדַּאי יַחְגְּגוּ שָׁם שַׁבָּת בְּצוּרָה דָּתִית כָּזֹאת מְשֻׁנָּה - אָסוּר וְאָסוּר וְאָסוּר, אֲבָל הַגַּעְגּוּעִים לְאֹכֶל בֵּיתִי וּלְכַמָּה מִלִּים בְּעִבְרִית עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם... בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב הָיִיתִי שָׁם, קְצָת חַשְׁדָּנִית וּקְצָת נְבוֹכָה מֵהָרַעְיוֹן שֶׁל לִהְיוֹת אוֹרַחַת בְּבַיִת שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁאֲנִי בִּכְלָל לֹא מַכִּירָה.

הָיְתָה אֲרוּחָה נִפְלָאָה. סְבִיב הַשֻּׁלְחָן יָשְׁבוּ אוֹרְחִים רַבִּים, תַּיָּרִים יְהוּדִים מִיִּשְׂרָאֵל וּמִכָּל הָעוֹלָם. בַּעֲלֵי הַבַּיִת, רִבְקִי וְגַבִּי הוֹלְצְבֶּרְג, הִתְגַּלּוּ כִּמְאִירֵי פָּנִים בִּמְיֻחָד, וְהִתְיַחֲסוּ לְכָל אֶחָד כְּאִלּוּ הָיָה אֵיזֶה אָח אוֹ חָבֵר קָרוֹב שֶׁבָּא לְבִקּוּר בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילָם. רִבְקִי הֵכִינָה חַלּוֹת וּסְעוּדָה לְתִפְאֶרֶת. גַּבִּי דִּבֵּר עַל פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ מִכָּל אוֹרֵחַ לְסַפֵּר עַל עַצְמוֹ, וְעַל מַשֶּׁהוּ חִיּוּבִי (גַּבִּי קָרָה לְזֶה "מִצְוָה") שֶׁעָשָׂה אוֹ יַעֲשֶׂה בְּקָרוֹב.

לְאַחַר קִנּוּחַ הָאָנָנָס הָיָה כְּבָר מְאֹד מְאֻחָר, אֲבָל אֲנִי כְּבָר מַמָּשׁ לֹא רָצִיתִי לַעֲזֹב. הָיְתָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים כָּל כָּךְ חַמָּה. הִרְגַּשְׁתִּי מַמָּשׁ רְצוּיָה וּבַת מִשְׁפָּחָה. רִבְקִי יָשְׁבָה אִתָּנוּ, הַבָּנוֹת, וְגִלְגַּלְנוּ שִׂיחָה עַד שֶׁבַּחֲצוֹת יָצָאנוּ חֲזָרָה לַמָּלוֹן שֶׁלָּנוּ - לֹא לִפְנֵי שֶׁרִבְקִי 'סָחֲטָה' מֵאִתָּנוּ הַבְטָחָה שֶׁנַּחְזֹר לְבַקֵּר.

לֹא הָיָה צֹרֶךְ לְהִתְאַמֵּץ כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחָה. מֵעַצְמִי חָזַרְתִּי. בַּיָּמִים הַבָּאִים בָּאתִי כָּל יוֹם, וְהֵבַנְתִּי לְאַט לְאַט אֶת מַשְׁמָעוּת הַמֻּשָּׂג 'בַּיִת פָּתוּחַ'. רִבְקִי עָזְרָה לִי מְאֹד לְסַדֵּר לְעַצְמִי דַּרְכּוֹן חָדָשׁ, וְקִבַּלְתִּי הֲמוֹן תְּמִיכָה נַפְשִׁית מֵהַזּוּג הַיָּקָר הַזֶּה.

זֶה הָיָה בִּשְׁבִילִי מַמָּשׁ מַדְהִים כַּמָּה הָיָה לִי נָעִים וְכֵיף בְּחֶבְרָתָם שֶׁל אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ שׁוֹנִים מִמֶּנִּי, דָּתִיִּים, חֲרֵדִים, חֲסִידִים. דִּבַּרְנוּ עַל הַחַיִּים, עַל יַהֲדוּת, עַל מִצְווֹת - וּפִתְאוֹם זֶה לֹא נִרְאָה לִי כָּל כָּךְ רָחוֹק. הֵם לֹא אָמְרוּ מִלָּה רָעָה עַל דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַחִלּוֹנִית שֶׁלִּי. הֵם עָזְרוּ לִי בְּלִי שׁוּם חֶשְׁבּוֹן, וְזֶה הָיָה מְקָרֵב לְבָבוֹת, יוֹתֵר מֵהַרְבֵּה פְּגִישׁוֹת 'קֵרוּב לְבָבוֹת' מְתֻכְנָנוֹת...

***

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו תשס"ט נִרְצְחוּ בְּנֵי הַזּוּג הוֹלְצְבֶּרְג בְּפִגּוּעַ טֶרוֹר. יְהִי זִכְרָם בָּרוּךְ.

(עפ"י סיפורה של דבי אדלאר, שהופיע ב-ynet לאחר הפיגוע)

גיליון  10 פרשה וישב / מאלסקה לחיספין
הרב ישראל הבר (61), נשוי למרים, אב לארבעה וסב לאחד. נולד בארה"ב מבלי שום קשר לחב"ד, כיהן כרב צבאי בחיל האוויר האמריקאי במסגרתו נשלח לאלסקה. משם התוודע לרבי והצטרף כשליח. כשעלה ארצה שירת בצה"ל. לשעבר מפקח משרד החינוך על יועצי בתי הספר בצפון. כיום משמש שליח חב"ד בחיספין (רמת הגולן) לשם הגיע עם ראשוני המתיישבים לפני כ- 25 שנה. קורות חייו ראו אור בספר "יהדות מעבר להרי הקרח".

הרב הבר, איך צעיר אמריקאי מגיע לאלסקה?

מול הישיבות בהם למדתי, עמדו לשכות הגיוס האמריקאיות שהציגו פוסטרים פסטורליים על שירות צבאי מאתגר. בהסכמת אשתי התנדבתי, ולאחר תקופה קיבלתי טלפון מקצין ששמח לבשר לי כי נבחרתי להתייצב באלסקה כרב צבאי. באותו רגע חשבתי על תירוץ: באלסקה לבטח אין מקווה ואיך יהודי יכול להסתדר בלעדיו? בשיחת הטלפון הבאה לקצין הגיוס, הוא הבטיח שזו כלל לא בעיה - ומקווה יבנה באלסקה. מסתבר שבאותו ערב אחד הסנטורים הבטיח לדאוג לרב צבאי לקהילה, 'בכל מחיר'. מה שמצחיק זה שהאמריקאים כלל לא ידעו מה זה 'מקווה' כשהסכימו לעניין; חודשים לאחר מכן עוד שאלו אותי "מה קורה עם המיקסר"?

עוד טרם הצטרפותי הייתי באחד מבתי חב"ד, ולבקשת השליחים שם כתבתי לרבי על כוונותיי והזכרתי את עניין המקווה, בעיקר בשאלה מי יבנה אותו מעשית. לאחר הכתיבה, סיפרתי לשליחים על הבעיה ובמקרה הסתבר כי אחד מהם מוכשר לבניית מקוואות - ו'על המקום' הוא הסכים להגיע לאלסקה ולהתחיל בעבודה. אפשר להגיד שהרבי השיב באופן מיידי. בבניית המקווה ואישורו היה מעורב הפנטגון בעצמו, כשהרבי עקב אחר הדברים מרחוק.

בחצי השנה שגרנו שם והמקווה טרם הושלם, אשתי הייתה צריכה להגיע למקווה הקרוב ביותר, במרחק... 2500 ק"מ. לשם כך קיבלנו אישור מיוחד מהצבא האמריקאי - ואשתי עלתה על מדים מלאים למסוק צבאי בדרך אל המקווה שהיה במרחק 5 שעות טיסה.

עד לשלב זה, טרם נוצר קשר עם הרבי. מתי זה קרה?

הגענו אל הרבי בשנת תשל"ה בשעה 11 בלילה. הייתי נורא לחוץ, ממש בפאניקה. אשתי הייתה הרבה יותר רגועה ממני. בכל הדקות הראשונות הרבי שוחח עם אשתי על עיסוקיה בתחום החינוך המיוחד - כשהוא מביט בעיניה ושואל אם היא זקוקה בעניין לעזרה אישית ואיך היא מסתדרת עם המגורים באלסקה, כל זאת מבלי שהזכרנו בכלל את הרקע שלה בחינוך מיוחד. לאחר מכן הוא פנה אליי ומבלי להביט בעיניי שאל מספר שאלות שתמציתן "האם ועד כמה אני דואג ליהודים באלסקה והסביבה", ואני זע באי נוחות בכסאי. לאחר מכן הביט בעיניי ושאל: "כעת, האם מעתה אתה מוכן לדאוג לכך"? כנראה שתשובתי הייתה כ"כ חיובית ומבטיחה עד שקפצתי מכסאי. הרבי חייך וכשהבטתי בפניו, היה זה כמו להביט בשמש מסנוורת באמצע ינואר קר. הוא הבטיח שבניי יהיו רבנים, כל זאת בשלב בו נתקלנו בקשיים בענין. אחרי מפגש אישי שארך 27 דקות (הרבה מעבר למקובל) יצאתי שונה לגמרי ממה שנכנסתי.

מהי בשבילך 'שליחות'?

בחיים הפרטיים והמשפחתיים שלי, דמותו של הרבי במרכז. אני מרגיש שהוא מלווה אותי בכל משימה. אותה פגישה אישית שהייתה לנו הכניסה אותנו לעולם ה'שלוחים' של הרבי - למשימת חיים של דאגה ליהודים. גם לאחר ארה"ב ואלסקה, כשהגענו כמשפחה ה- 36 לחיספין ופתחנו כאן את בית חב"ד - היו ששאלו "בשביל מה צריך בית חב"ד בחיספין?". התשובה היא דאגה לא רק לחיספין כי אם לישובים בסביבה: נוב, רמת מגשימים, אבני איתן ועוד. המשימות כאן רבות, אם זה 'לקראת שבת' ו'12 פסוקים' לילדי האיזור, ביקורי ישראלים ותיירים בבית חב"ד במסגרת טיולים בצפון, התוועדויות בתאריכי חב"ד וכד'. הבית אולי יחסית קטן ובהזדמנויות האלה הוא גדוש. מעבר לכך אני מבקר הרבה מאוד בבסיסי צה"ל שבסביבה, שם יש עבודה רבה.

אתה וכל ארבעת בניך שירתתם בצבא, לקחתם חלק מסוים במסגרות ציוניות-דתיות. איך זה מסתדר עם חב"ד, אין התנגשות?

לטעמי, לא! הרבי סלד מ'תגיות' - מבחינתו אין יהודי כזה או אחר, אלא רק 'יהודי'. בצבא שירתתי בנ"מ וכקב"ן. ככזה, נכחתי ברגעים שלפני קפיצת צניחה וראיתי חילונים גמורים מתפללים תפילת הדרך באדיקות שלא ראיתי אצל חסידים מלידה. חבל להיגרר אל קונפליקטים מיותרים, אל סטיגמות זולות - זה מיותר. כולנו יהודים המצפים לגאולה. האם אין זה מספיק לאחד בינינו?

כשליח, מהן תחושותיך בעקבות הפיגוע הנורא בבית חב"ד שבהודו?

אני עצוב נורא ככל יהודי שכואב ובוכה על הטרגדיה. אינני שונה מאחרים, אולי למעט העובדה שיש בזה משום פגיעה ה'קרובה לבית', כשליח לשליחים. ימים אחדים טרם הפיגוע נערך המיפגש השנתי בו התכנסו 3700 שליחים מכל העולם, ומיד לאחריו חזינו לצערנו בפיגוע האיום הזה. אך אנחנו בשלנו; המשפחה הבטיחה להמשיך את בית חב"ד בהודו, ביתר שאת, בעזרת השם.

ומה הלאה, מהן תוכניותיך לשנים הקרובות?

שעד שיתפרסם הגליון הזה, כבר נשמע שהגיעה הגאולה!
jonatanu@gmail.com
גיליון  10 פרשה וישב / שליחות של מלאכים
שאלה: האם אדם יכול להגיע למדרגה של מלאך ה'?

תשובה: ר' צדוק הכהן מלובלין כתב ספר שנקרא "שיחת מלאכי השרת" ובו הוא מבאר כי המילה "מלאך" אינה נוגעת רק לדרגה שמעל בני האדם, אלא שפירושה שליח "הנשתלח לעשות שליחות המשלח". הוא מוכיח פירוש זה מכמה מקומות במקרא שבהם נשלחים "מלאכים", וברור שהכוונה לבני אדם.

באופן ספציפי - הנביא, הכהן ותלמידי החכמים נקראים "מלאכים" והכוונה היא ששלושה אלו הינם שליחים מאת הקב"ה.

כהן חכם ונביא
הנביא מלאכי (ב,ו-ז) מתאר את תפקידו של הכהן ומכנה אותו מלאך "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". בגמרא בנדרים (לה,ב) מצינו דיון על מהות השליחות של הכוהנים - האם הם נחשבים כשליחים מאת ה' או כשליחי העם.

גם הנביאים ותלמידי החכמים נקראים מלאכים. כך שנינו במסכת דרך-ארץ זוטא (פרק השלום): "אמר ר' יהושע הנביא נקרא מלאך והחכם נקרא מלאך; הנביא נקרא מלאך שנאמר (חגי א,יג) "ויאמר חגי מלאך ה"'; והחכם נקרא מלאך שנאמר (מלאכי ב,ז) "כי מלאך ה' צבאות הוא". גם בגמרא (נדרים כ,ב) נאמר כי "מלאכי השרת" המוזכרים באותה סוגיה הם חכמים. במסכת שבת (כה,ב) נאמר על רבי יהודה כי דמה למלאך ה' - "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות". ובמסכת קידושין (עב,ב) אומר לוי "הראני תלמידי חכמים שבבבל, דומים למלאכי השרת".

מהי שליחות?
רבי יוחנן בגמרא בחגיגה (טו,ב) תובע מכל אדם ללמוד רק מרב הדומה למלאך ה' - "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". לכאורה זוהי תביעה בלתי אפשרית! אלא שכוונתו של רבי יוחנן היא שהרב צריך להיות כשליח ה' - אדם שתוכו כבָרו וכל מעשיו יונקים משליחותו וממילא אינו דואג לעצמו ולכבודו.

מדרש תנחומא, בפרשת שלח, מתאר את המדרגה הגבוהה של שליחים אמיתיים המשקיעים את כל כוחותיהם בשליחות "שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצוה שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו". דוגמא לשליחות מושלמת, אותה מביא המדרש, הם המרגלים ששלח יהושע לרגל את הארץ. שליחים אלו עומדים בניגוד למרגליו של משה רבנו שדאגו לעצמם, התנתקו משליחות ה', והוציאו דיבת הארץ רעה. "ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון". המדרש ממשיך ומתאר באופן ציורי את הדמיון בין שליח ובין מלאך, כשהוא מספר על תשובתו של פינחס (שהיה אחד מהמרגלים) לרחב שרצתה להחביאו "אמר לה פינחס אני כהן והכוהנים נמשלו למלאכים... והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה וכן הנביאים נמשלו למלאכים שכך הוא אומר במשה "וישלח מלאך ויוציאנו" (במדבר כ,טז)...".

אמנם, לא כל אחד נולד להיות כהן, ועדיין לא זכינו לחידוש הנבואה, אך ודאי שכל אדם יכול לזכות, על ידי עמל, למעלת תלמיד חכם. ולכן, כל אחד על פי כישוריו ותכונותיו המיוחדות יכול להתעלות למדרגת מלאך ה' - שליח העושה רצון שולחו. וראוי להזכיר כאן את דברי בעל שפת-אמת בפרשת שלח, המתייחס לעניין זה ואומר "כי כולנו שליחי מצווה שנשתלחנו מה' יתברך בעולם הזה לקיים מצוותיו".

הרב רא"ם הכהן: Reem.hacohen@gmail.com
גיליון  10 פרשה וישב / בירור זהות
האבות הקדושים כללו באישיותם את האומה כולה. השבטים, לעומתם, מייצגים חטיבות שונות בכלל ישראל, 'איברים' שונים בקומה הכללית של האומה. החלוקה המבדילה בין שבט לחברו מתבטאת לדורות בדגלי המדבר, בחלוקת הנחלות, בפיצול הממלכה ולבסוף גם בשני המשיחים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. חכמי פנימיות התורה מגלים שישנם גם שנים עשר שערים בשמים, כל אחד פתוח עבור תפילתו של שבט אחר - שאינה דומה לזה של חברו.

בפרשתנו אנו מגלים שחלקי השלמות הזו לא תמיד שמרו על החיבור ביניהם, ומשתאים לראות כיצד התגלגלו הדברים עד למעשה הנורא שבו קמו הרבים על אחיהם האחד ומכרוהו.

אם נדע להתבונן בהקשר הכללי בעין בוחנת, נגלה שהייתה סיבה לחשדנותם של בני לאה כלפי יוסף. לבית ישראל היה ניסיון קשה משני הדורות הקודמים, שבהם התפצלה המשפחה באופן כאוב והרה אסון. אברהם ביקש - "לו ישמעאל יחיה לפניך", ובכך נתן כוח לזרעו להצר לנו עד עצם היום הזה. יצחק עמד להעניק את ברכת "וישתחוו לך בני אמך" לעשו, ולולא רבקה - היינו אנו ובנינו משועבדים תחת ידו. גם כך לא יצאנו נקיים, משפט אחד יצא בכל זאת מפי יצחק - "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך" - וכמה דמים נשפכו בגללו על אדמת אירופה הארורה.

לכן מובן חששם של האחים. הנה קם יוסף - בן לאם אחרת, בעל הנהגות אחרות, חובר לבני השפחות ומוציא את דיבת בני לאה - שמא ההיסטוריה חוזרת? האם שוב אנו מוצאים בתוכנו נטע זר העלול לפרות ולהמיט עלינו אסון? אהבתו של יעקב ליוסף, למרבה הפלא, רק נסכה וודאות בטענתם. היה בה מעין דז'ה-וו לאהבתם של אברהם ויצחק לבניהם הסוררים.

אולם השאלה העיקרית היא לא מדוע חששו האחים, אלא למה העלים הקב"ה מעיניהם שהפעם שונה הדבר, שרחל ולאה יבנו שתיהן את בית ישראל, כל אחת על פי ייחודה וצביון בניה?

הסיבה העמוקה לכך היא שכל שלב בהתפתחות האומה דורש את מיצויו. הניגוד המוחלט נדרש לא רק בין טמא לטהור, כפי שהיה בימי יצחק ויעקב, אלא גם בין האיברים השונים בגוף האומה. כדי שיהיה כל איבר מושלם בצביונו, הוא מוכרח ראשית כל לבצר את מעמדו, להגדיר את מקומו. אולם בסופו של דבר - דווקא מתוך בירור השונה והמבדיל, באים לידי אחווה וחיבור של אמת.

לקבלת שיחה שבועית בדוא"ל פנה ל: hesderrg@neto.net.il

גיליון  9 פרשה וישלח / מי זהב
"וימלוך תחתיו הדר... ושם אשתו מהיטבאל
בת מטרד בת מי זהב" (לו,לט)

נזופים משמים
"הגיע ראש חדש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור (=שני חמישי ושני)... עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הציבור... עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין עליהם עוד שבע... עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום" (משנה תענית א,ה-ז)

לפי חשבוני אנו כבר נמצאים במחזור השני של 'שלש התעניות' הראויות להיגזר על הציבור, עקב אי ירידת הגשמים. במוצ"ש 'ויצא', עת כתיבת השורות, קדשנו את הלבנה בליל כסלו בהיר וחם, וזו נשקפה אלינו משמים חסרי-ענן. התחזית לימים הקרובים היא "חם מן הממוצע לעונה זו" - ואין נסתר מחמתו. גם אם בשבוע שבין כתיבת השורות לקריאתן ירדו גשמי ברכה שוטפים - אמן, כן יהי רצון! - עדין אנחנו במצוקת גרעון ויובש, "נזופין למקום", כלשון המשנה.

מקובלנו כי "תפילה עושה מחצה" (ויק"ר,י); המחצית השניה מוטלת עלינו, ובדרך הטבע וה'השתדלות'. אם נמלא את חובתנו 'מלמטה' נוכל לומר בלשון הפסוק: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה" (דברים כו,טו); "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת 'אם בחוקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם"' (רש"י). מה "גזרת עלינו לעשות" איננו רק "אם בחוקותי תלכו", בתורה ומצוות, אלא גם במילי דעלמא: בחסכון ובשימוש תבוני במים, בחינת "גולות עילית וגולות תחתית" (שופטים א,טו) - איתערותא דלעילא ודלתתא.

ניצול ומיחזור
לא אתחרה כאן במדור האקולוגיה, 'דעת המקום', המופיע בעלון זה, אשר תפקידו להתריע ולהגביר את תודעת הסביבה בכלל, וחסכון במים בפרט. וזאת לדעת: צריכת המים בישראל היא כ-2,000 מיליון קוב לשנה כאשר כ-50% מכמות זו מוקדשת לחקלאות, 40% נוספים לצריכה עירונית ומשקי-בית והשאר לתעשייה. במשקי הבית האסלות מחזיקות בשיא הצריכה של הנוזל היקר (כ-40%), רחצה כ-30%, כביסה והדחת כלים כ-10% (כ"א) ולשתיה אנחנו מסתפקים בכ-5% בלבד, ותודה ל'ויקיפדיה'. בשולי הנתונים אביע דעה כי לוּ כלי התקשורת היו מדווחים על ירידת מיפלס הכנרת במושגים הלקוחים מעולם הבורסה - צניחה חפשית, מפולת, מסכים אדומים וכיו"ב - מן הסתם התנהגותנו הבזבזנית במים לא היתה ממשיכה כתמול-שלשום.

אך בחסכון ובצמצום לא די. בכל תחומי המשק, החברה והרוח מקובלנו כי "רוח בני האדם עולה היא למעלה" (קהלת ג,כא). אציע לפרש מקרא זה במשמעות הפסיכולוגית שרוח האדם מעדיפה להמריא, לנסוק ולפרוץ גבולות, על פני "(רוח הבהמה) יורדת היא למטה" – להצטמצם, להתמזער ולהתכנס. מכאן קריאה לענייננו למצוא מקורות מים חלופיים, חדשניים.

מדינת ישראל מתברכת בהיותה בין המובילות בעולם בטיהור מי שופכין (כ-65% מכלל הביוב!) וניצולם החוזר לחקלאות. מעניין לציין כי בכרך האחרון (כ"ח) של 'תחומין' (בהוצאת מכון 'צומת') התפרסמו שני מאמרים ב'היפוך יוצרות', כביכול; שני חוקרים מן הטכניון (פרופ' גדעון סיני ואבנר חזות) מעוררים ספקות הלכתיים בהקשר להישג זה ('סכנתא', 'בל תשקצו' ו'קדושת המחנה') ודוקא 'הצד הרבני' (הרב משה שפטר, רבה של קבוצת טירת צבי. כמותו גם סבור הרב מרדכי זמיר משדה יעקב) יוצא בנחרצות להגנת טיהור המים וניצולם. לפי דרכנו למדנו פרק ב'תורת חיים' מול אקדמיה...

אתגר מי-ים
אך האתגר הגדול הרובץ לפתחו של הגניוס היהודי הוא התערבות במעשה בראשית בהתפלת מי-ים. כאן טמונה הבשורה ה'השתדלותית' למלא את כֵּלינו הריקים, ולהידמות לבוראנו "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה,ח). אני מפנה כאן קריאה רמה ל'ראש היהודי' ולכל פוטנציאלֵי פרס נובל: היי! אתם שם במרומי ה'היי-טק'! חדלו לכם מלהשקיע עוד ועוד משאבים ומוח בהמצאות מיקרו-דגיטליות; כיצד לראות 32 ערוצי תקשורת בו-זמנית, או לייצר 'סוּפֶּּר די-וי-די דור 4.5 בעל שמונה ממדים אפקיים בגודל חצי קופסת גפרורים' (מה זה בכלל?). רדו מהאולימפוס והטו כדכם כלפי מטה, לשאוב מי ים ולהתפילם לחקלאות ולשתיית "העדה ובעירם". כמדומני שישראל היא (בין) המובילה(ות) בניצול אנרגית השמש. יש לנצל אנרגיה זו להכפלת כמות המים בישראל וייצואם לארצות השכנות. ומי שלא יודע שידע: באשקלון כבר מתפילים 100 מיליון קוב לשנה, בחצי דולר לקוב! המפעל הגדול בעולם מסוגו!

* * *

הכותרת למאמר נלקחה מפסוק פרשתנו: "מהיטבאל... בת מי זהב". פרשנים ראו בה מי שנולדה עם כפית של זהב, למשפחת עשירים ה'רוחצים ב(מי)זהב'. לטעמנו ביטוי זה הולם את מי הים המותפלים שהם לדידנו "מי זהב" – שוה זהב.

(נכתב במוצ"ש ויצא)

גיליון  9 פרשה וישלח / טיולים ונסיעות ביום שישי
"ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח) - מכאן שאין להיכנס בערב שבת לעיר עם דמדומי חמה, כדי שלא להיכנס לספק חילול שבת. לפיכך:

א. אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות, כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת - בין שהולך לבית אחרים ובין שהולך לביתו (שו"ע או"ח רמט,א).

ב. שיעור זה של ג' פרסאות אינו מידת אורך, אלא שיעור זמן, והיינו שליש היום. לכן היוצא לדרכו בימי שישי, אפילו ברכב, אסור לו לנסוע נסיעה שתיארך יותר משליש היום. לכן, בימי שישי החל מסוף זמן קריאת-שמע, שהוא שליש היום, אסור כבר לצאת לדרך.

ג. אם סעודתו כבר מוכנה - מותר לנסוע יותר משליש היום. אולם גם כך, יש לחשוש שמא יבוא לידי חילול שבת כתוצאה מפקקים וכד'. לכן יש להקדים ככל האפשר את זמן הנסיעה כדי שיוכל להגיע לפני כניסת השבת. ראוי לקחת 'מקדם ביטחון' ולחשב את זמן הנסיעה בערב שבת, כפול מזמן הנסיעה שבכל יום.

ד. אין לנסוע במונית כשמגיע למחוז חפצו עם הדלקת נרות שבת, כי הנהג צריך גם הוא להספיק לחזור למקומו טרם ההדלקה.
גיליון  9 פרשה וישלח / היכן יש להדליק נרות בבית משותף?
הגמרא (שבת כא,ב) אומרת: "תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". נחלקו ראשונים האם הכוונה היא לפתח הבית (רש"י) או לפתח החצר שבה נמצאים כמה בתים. להלכה נפסק שיש להדליק בפתח החצר (תרעה,ב). לפי זה, היה צריך להדליק בכניסה של חדר המדרגות.

אולם נראה שעדיף לא להדליק שם, כי לדעת החזו"א (או"ח סה,נב;צ,כא) לחדר מדרגות אין דין חצר לעניין הדלקת נרות חנוכה, כיוון שכיום אין משתמשים בחדר המדרגות בתשמישי דירה (אמנם לדעת הרב מבריסק יש לחדר מדרגות דין חצר - מובא במועדים וזמנים ו,ז).

האלטרנטיבות שנותרו הן: א. הדלקה בפתח הדלת של ביתו; ב. הדלקה בחלון; ג. הדלקה בתוך הבית בפתח חדר האכילה (הנחשב כעיקר הבית לעניין הדלקת הנרות - רמ"א).

בהדלקה המשובחת "בפתח ביתו מבחוץ" היו שני יתרונות: א. פרסומי ניסא; ב. בתוך הפתח משמאל "כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (שבת שם). באלטרנטיבות שהעלינו - אם מדליק בחלון יש פרסומי ניסא אך אין 'פתח ביתו'. אם מדליק בפתח המטבח - יש פרסומי ניסא רק לבני ביתו אך יש 'פתח'. אם מדליק בפתח הדירה - יש פרסומי ניסא, אמנם בדרך כלל קטן מזה שבחלון, אך יש 'פתח ביתו'.

להלכה, הדבר החשוב ביותר הוא פרסומי ניסא - לכן אם בחלון יש פרסומי ניסא גדול יותר, נראה שעדיף דבר זה על פני הדלקה בדלת.

נבאר מעט עיקרון זה. הרמ"א (תרעא,ז) כתב שכשמדליקים בתוך הבית אין צריך להקפיד על הפתח, אלא שנהגו לעשות כן ואין לשנות. ומכל מקום רואים מדבריו שאין זה מעיקר הדין. וכתב המגן אברהם שלכן "נראה לי שאם יש לו חלון הסמוך לרשות הרבים, יניחנו ברשות הרבים" (ולא בתוך ביתו, בפתח הדלת). וביאר המשנה ברורה (ס"ק לח): "כדי שיהיה היכר לבני רשות הרבים ויתפרסם הנס" (וע"ע במ"ב ס"ק כז, ובשעה"צ ס"ק ל).

וכן כתב בשו"ת אגרות-משה (או"ח ד,קכה), שעיקר המצווה הוא פרסומי ניסא. וכיוון שעיקר פרסום הנס הוא בדרך כלל בהדלקה בפתח הבית או בפתח החצר, הקפידו חז"ל שההדלקה תיעשה בצד שמאל מפני שבו קיים טעם נוסף - כדי שיהיה מוקף במצוות. אך כאשר ההדלקה על סמוך לפתח גורעת מהפרסומי ניסא - פרסומי ניסא עדיף.

למעשה, הגר בבית משותף, נראה שידליק בחלון הפונה לרה"ר, אולם, אם יש פרסומי ניסא משמעותי בפתח ביתו - ידליק שם (ובתנאי שאין בכך בעיה ביטחונית מצד ילדים העוברים בחדר המדרגות וכדומה). ואם ישנם כמה מבני הבית שמדליקים, מסתבר שכדאי להרבות פרסום הנס ולהדליק במקומות שונים (בחלונות הבית הפונים לרה"ר, ובפתח הבית) ובפרט שעל ידי כך ניכרים יותר הנרות של כל אחד (עיין ברמ"א תרעא,ז).

1000 מי יודע? ארגון תעסוקטיף, בראשותו של הרב רימון, הכניס בימים אלו ב"ה את האדם ה-1000 מגוש קטיף, בחזרה למעגל העבודה. לצערנו, יש עוד 600 חסרי עבודה. הייה שותף לחזרתם לעבודה. חתום על הוראות קבע או תרומה אחרת לתעסוקטיף. פרטים: 07-22-127-125 www.jobkatif.org.il
גיליון  9 פרשה וישלח / איך משווקים חמורים זקנים?
מאחורי כל אחד ואחת מאיתנו מסה רבת שנים של לימוד תורה ומעשים טובים. לא פעם אנו עומדים מול תפילה יחידאית, לימוד משנה בין כמה דקות, ותחושתנו הנפשית איננה נסחפת ואיננה מתעוררת לנוכח עשייה זעירה פה זעירה שם. אין אנו מקבצים כאחד את מה שהיה ומה שעכשיו. המקבץ האדיר שהלך והצטבר באמתחתנו, שמור וחתום לו אי שם עמוק עמוק בתוך-תוכנו, ואת עיקר הניסיון להתרוממות רוח שתרומם אותנו מעל רדידותה האפרורית של המציאות אנו מנסים לקבל מקמצוצי התחושות שמתעוררות 'בקטן' פה ושם.

אם נתבונן בנפח העשייה והלימוד מן העבר, ונצרפם באש ההתלהבות ל'סתם' איזה תפילת מנחה זריזה או לאיזה לימוד תורה אקראי, יקבלו התפילה והלימוד מתוך מה שיש כבר בתוכנו עוצמה ואיכות נוספים וסוחפים. זוהי כבר איננה אותה תפילה ואותו לימוד. גם דף יומי שאיננו נלמד על בוריו מקבל את עוצמתו ממאות דפי הלימוד שנלמדו בעבר.

מסת העבר הטובה שרובצת בתוך-תוכנו יכולה להתנשא כארי לנוכח הניסיונות שאנו עומדים בפניהם, ולגבור עליהם. השאלה איך נצליח להתגבר, איננה רק שאלה מקומית ועכשווית, יש לעודד את עשייתנו הטובה משכבר הימים שתבוא ותצטרף לעזרתנו בכל עת.

הנה לנו איש שמגייס ומביא את העבר להתמודדות עם ההווה:

איש אחד עשיר מאוד חילק את כל ממונו לצדקה, ואחר כך התחבר עם אנשים פרושים ויצא עימהם אל המדבר, לעבוד שם את ה'. ויהי היום ושלחו אותו חבריו למכור שם שני חמורים אשר הזקינו ולא היו ראויים עוד למשא. באו אנשים לשוק וביקשו לדעת ממנו האם החמורים טובים. השיבם: "וכי יעלה בדעתכם שאילו היו טובים היינו מוכרים אותם?" ושאלוהו: "למה מרוטים הם החמורים על גבם וזנבם?" השיבם: "באשר זקנים הם ורובצים תחת משאם, מושכים אנו אותם בזנבם ומכים אותם על גבם, ולפיכך הם מרוטים".

לא נמצא קונה לחמורים וחזר האיש אל חבריו, ששאלוהו למה דיבר אל הקונים כאשר דיבר ענה, אמר להם: "'התאמינו כי עזבתי את ביתי ועושרי על כל החמורים והגמלים הצאן והבקר, כדי לעשות שקר בנפשי לצורך מכירת שני חמורים זקנים?" (מעשיה יהודית עממית)

Shok9@walla.co.il
גיליון  9 פרשה וישלח / אחמד בן שרה
בשלהי יום הכיפורים עלתה לכותרות העיר עכו. העיר שמנסה בכל כוחה לעלות לכותרות בזכות הפסטיבל לתיאטרון רחוב שבה, היתה הסמל לעוינות ושנאה הקיימות בין הציבור הישראלי לערבי. ברם המציאות בשטח, מראה גם פנים אחרות.

ארגון 'יד לאחים' עוסק זה שנים במיגור פעולותיו של המיסיון הנוצרי בארץ. בשנים האחרונות הרחיב הארגון את פעילותו והקים יחידה העוסקת בהוצאתן של בחורות ישראליות מלבם של כפרים ערבים. סיפורן של אותן נערות הוא בעל רקע דומה, בלילות שישי במסגרת בילוי בקניונים מועדונים ושאר מוקדי בילוי, הן נפגשות עם 'אביר חלומותיהם'. סולימן אשר הפך לשלומי, מזמין את שלומית הנערה הצעירה למשקה, בין אדי האלכוהול הפערים הלאומים נמחקים, וחיש קל מתפתח לו 'סיפור האהבה' שעם הזמן הופך לחתונה.

לאחר החתונה מתהפכת הקערה על פיה. הגבר כבר לא אביר אלא בעל, והנערה צריכה לקבל על עצמה את כל ההשלכות של החיים בחברה זרה. חברה שהקודים התנהגותיים שלה שונים מהקודים הישראלים, והיא שבחלק מן המקרים עוד לא מלאו לה 18 צריכה לחיות חיי מרורים המלווים באלימות פיזית ונפשית, הגובלת לעיתים בסכנת חיים.

קשה לדעת מספרית מהי עוצמת התופעה, אבל פעילי יד לאחים מדווחים. על כ- 1000 פניות מדי שנה לקו החם שהם מנהלים (וסביר להניח שישנם מקרים רבים נוספים שאינם מדווחים) להצלת נערות ונשים יהודיות שנכנסו למלכודת אש.

מבצע החילוץ
דינה יצאה "לראות בבנות הארץ" - ומשום כך נתגלגל הדבר שנפלה במלכודתו של שכם בן חמור. שמעון ולוי יוצאים למבצע חילוץ ההופך בסופו של דבר למבצע נקמה. על נקמתם עוד יאמר יעקב "בקהלם אל תחד כבודי". ונשאלת השאלה, מה היה קורה אילו שמעון ולוי לא היו נוקמים בכל אנשי שכם אלא בחמור בלבד. האם גם אז הם היו זוכים לאותו אמירה קשה בהיפרדם מאביהם?

בסופה של הפרשה, מסיימת התורה בדיאלוג בין יעקב לשמעון ולוי. יעקב מטיח כנגד הבנים "עכרתם אותי להבאישני" והן משיבים לו "הכזונה יעשה את אחותנו". המחלוקת בין הבנים לאב היתה מחלוקת אסטרטגית וערכית. עד מעשה דינה חי יעקב בשלום עם עמי כנען ורצה לשמר את המצב כפי שהוא. שמעון ולוי לא היו מוכנים לקבל את שתיקתו בגלל דאגתם לטהרת המחנה. הפרשנים נחלקו מהי משמעות המילה אחותנו - הרס"ג גרס 'לאחותינו' ברבים, לומר לנו כי שמעון ולוי ראו את מעשה נקמתם כתמרור אזהרה לכל בני כנען לא להתקרב לבנות יעקב.

יעקב משיב לשמעון ולוי רק בפרשת 'ויחי' במעמד הברכות, שם הוא נוזף בהם על האופי האמוציונאלי של מעשיהם. לומר לנו שאילו היו פועלים שמעון לוי נקודתית והיו מצילים את דינה אחותם מיד חמור לא היה דבק בהם רבב.

אחמד בן שרה
ארגון 'יד לאחים' מקיים היום מבצעי חילוץ רבים בתוך הערים והכפרים הערבים ל 'דינות' נוסח שנת תשס"ט. מבצעי החילוץ השונים מורכבים ועולים ממון רב, וכמו כן פעולות השיקום הבאות לאחריהם. לרבים מאיתנו נושא זה רחוק מן התודעה, אך הוא קיים וזוקק סיוע הן בממון והם בסיפוק מידע, ואף בנתינת בית חם לאותן נעורת ונשים.

ארגון יד לאחים מקיים קו פתוח 1800-620-640
גיליון  9 פרשה וישלח / סיפורים קטנים על אדם גדול

בשיעור החלו התלמידים לנמנם. כאשר ראה זאת לא כעס, אלא הציע שאם אנו עייפים, נניח כולנו (גם הוא) את הראש על השולחן וננמנם לכמה דקות. אחר כך העיר אותנו. ולהפתעתנו היינו ערניים עד סוף השיעור.

רגילים חסידים שאוכלים הם 'שיריים' ממאכל רבם, אבל יש שזה ממש מתהפך. לאחר ארוחת הבוקר נותרו על השולחנות חצאי גביעי לבן ושאריות פרוסות לחם. הרב עבר בין שולחנות, אסף את שאריות המזון, פרש לשולחן פינתי ואכל את אשר הותירו הנערים.

כדי שהתלמידים הבוגרים לא ינהגו בצעירים כב'אליפים', ובמיוחד לא בתקופת פורים, ביקש מהשמיניסטים לעבור בימי אדר ולהסביר לצעירים את מהותם הפנימית של החודש ושל הפורים. ב'שבת זכור' נודע לרב על שמיניסט שהתעלל ב'חמשוש'. מיד רץ לפנימיה לחפש את השמיניסט. הלה, גברתן אדיר ממדים, הלך אליו מעדנות. הרב שהיה נמוך קומה, התרומם לעומתו, הניף ידו גבוה אל עבר פניו והנחית על לחיו סטירה מצלצלת. שנייה של שתיקה רועמת, דומה שהיקום עצר מלכת. ואז לפתע הרב פורץ בבכי, ואף הבחור בוכה ודמעתו על לחיו והם מתחבקים.

נבחר כח"כ לכנסת השביעית. לימים שאלתי אותו האמנם ראוי שרב יתעסק בפוליטיקה. "לא ולא" ענה לי, "בפוליטיקה צריכים להתפשר אפילו על עקרונות כדי לעשות רווחים, וזה לא דבר מתאים לרב. למשל, אני הצבעתי בעד ביטול 'הממשל הצבאי' כדי להרוויח את פתיחתה של 'המכינה' בגבעת שמואל".

התעורר החשד שמשקפי השמש ש'נעלמו' לאחד התלמידים בעצם נגנבו ממנו. ביקש מכולם לעלות לבית המדרש. הוא ניסה לדבר, אך לא הצליח והחל לבכות. כעבור כמה דקות, יצא. ישבנו דמומים דקות ארוכות, ואחר כך יצאנו לאיטנו. מאז פסקו הגנבות.

הרב שימש כשליח ציבור בתפילות מוסף של ימים נוראים. מאז קום המדינה היה שר את הפִּסקה "הממליך מלכים ולו המלוכה" במנגינת "התקווה", ואת "ויאתיו כל לעובדך" בלחן של המנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער").

הרב משה צבי נריה, מהסיפורים הקטנים דלעיל העושים את האדם באמת גדול. נולד בפולין, ובהיותו בן 17 עלה ארצה ללמוד בישיבת "מרכז הרב" אצל הראי"ה קוק. היה ממייסדי תנועת "בני עקיבא", ואף חיבר את המנונה "יד אחים לכם שלוחה" (המילים והלחן). עברו עוד כעשר שנים, והוא הקים את ישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה. בתחילה שאף לשילוב של לימודי תורה עם עבודת כפיים, אבל עקב דרישת הציבור הוחלפה עבודת האדמה בלימודי חול. ליום העצמאות הוציא בשנותיה הראשונות של המדינה קובץ "תיקון יום העצמאות" עם מקורות המקדשים את היום כאחד מחגי ישראל.

"תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל" היו מילותיו האחרונות כשנפטר בי"ט בכסלו תשנ"ו, בגיל 82. במילים אלו ביטא את הרעיונות החשובים לו מכול.

"ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י לב,ח). והרי הם באים להורגו, ורשאי אדם להגן על חייו שלו אפילו במחיר חיי רודפו? אלא שניחא הדבר כלפי עשו, הרוצה להורגו; אבל 400 האנשים ההולכים עמו, שמא אנוסים הם על ידי עשו, ובעצמם אינם רוצים להורגו. אלא שאם כך, הרי דין הוא שגם האנוס להרוג את חברו כדי להציל את עצמו, אינו רשאי לעשות כך, "דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך". ועדיין אפשר שסברה זו קיימת רק בישראל, שנצטוו למסור את נפשם גם על עבודה זרה וגילוי עריות, מה שאין כן בן-נח, שהוא לא חייב למסור נפשו על קיומה של שום מצוה. (ענבי פתחיה)
גיליון  9 פרשה וישלח / ארץ חיים - עבור החיים!
"ותמת דבורה... ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון. ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם". פסוקים אלה מבטאים שינוי במנהג הקבורה שהיה מקובל עד אז: קבורה במערה. הקבורה במערות נבעה כנראה משני טעמים: שמירת הנפטרים והאביזרים הנלווים טוב ככל האפשר; שמירת עתודות הקרקע המשפחתיות לצרכי עיבוד ומגורים ללא מגבלות כבוד-המת וטומאת אוהל (טומאת-מת המצויה ב'אוהל' ובמערה שגובהה לפחות טפח - אינה בוקעת ועולה לפני השטח).

ניתן לשער שהמעבר לקבורת שדה (על פני השטח) המתחולל אצל יעקב, הוא הכרח הנגרם עקב אילוצי זמן ומקום שיצר המסע בו היה נתון.

מנהג קבורת השדה המקובל כיום בקהילות ישראל, מחייב הקצאות שטח שמדינת ישראל (כמו ערים רבות בעולם) אינה מסוגלת לעמוד בה: מדי שנה נפטרים בישראל כ- 35,000 יהודים, ומספר זה גדל מדי שנה ב-3%. מאחר ובקבורת שדה נקברים בממוצע 270 נפטרים בדונם, הרי שמדי שנה יש להקצות 126 דונם לקבורה. שטחים אלה כמובן צריכים להיות נגישים לכלל האוכלוסייה, וייעודם קבוע ולא ניתן לשינוי ולשימוש חוזר, כמתחייב משמם: בתי-עלמין.

לפיכך, התפתחו פתרונות קבורה שונים. חלקם, מנוגדים להלכה ואינם ישימים לרוב הציבור היהודי. לעומתם, קבורה רוויה היא פתרון ישים תוך שמירת ההלכה. קבורה רוויה הלכתית מציעה שלושה פתרונות קבורה שונים, שחלקם יכולים להתקיים במקביל:

קבורה רמה - קבורה במשטחים מדורגים שעליהם אדמה. קבורת מכפלה - קבורה זוגית של שני בני זוג - אחד מעל רעהו, וביניהם אדמה - בנחלת קבר אחת. קבורת סנהדרין - קבורה בכוכים שנחפרו ונוצקו בצלע ההר ובמורדותיו.

העיסוק ההלכתי בקבורה רוויה החל בארץ באמצע שנות השמונים, עקב יוזמתו של מנהל מקרקעי ישראל להנהיג בארץ קבורה רוויה. בבסיס הדיון ההלכתי שלוש סוגיות מרכזיות: המרחק בין הקברים (שו"ע יו"ד שסב,ד: "אין נותנין ב' ארונות זה על זה; ...ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים, מותר").

האם בטון המחובר לקרקע נחשב לקרקע? האם הקבורה צריכה להיות דווקא בעומק הקרקע? אחד מראשוני המשיבים בסוגיה בארץ, היה בעל "מנחת-יצחק" שכיהן כאב בית דין לעדה החרדית, ונדרש לסוגיה בשנת תשמ"ו. כחלוף שנה וחצי מועצת הרבנות הראשית אישרה באופן עקרוני קבורה רוויה בישראל. בישיבה זו נקבע כי אין מניעה מצד ההלכה לקבורה רוויה. הרבנות הראשית בישראל הקימה ועדת רבנים בראשות הרב שאול ישראלי, שליוותה והנחתה את הועדה הבין-משרדית לענייני קבורה בתהליך תכנון ובניית הקבורה הרוויה על מנת שתתאים לדרישות ההלכה. לוועדה בין משרדית זו יש אתר אינטרנט שמציג את הפתרונות השונים ואת יסודות הדיון ההלכתי באופן ברור ושווה לכל נפש. כתובת האתר היא: www.burial.gov.il/Burial.

לנו לא נותר אלא ללכת בעקבות פסיקת הרבנות הראשית: להסכים לקבורה רוויה עבורנו ועבור יקירינו, לשמור על עתודות הקרקע של ארצנו למטרות חיים, בניין ויצירה.

דוא"ל לתגובות: ilanrs@biu.013.net.il


גיליון  9 פרשה וישלח / יִתְרוֹן הָעֹנִי
הַמֶּלְצָר הִנִּיחַ עַל הַשֻׁלְחָן הַמַּבְהִיק אֶת מְנוֹת הָאֹכֶל הַמְפֹאָרוֹת. הוּא קָד קִידָה וְשָׁב אֶל הַמִּטְבָּח לְהָבִיא אֶת הַמָּנָה הַבָּאָה. שְׁנֵי הָאַחִים, אֲדוֹנֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הוֹדוּ לוֹ בְּנִעְנוּעַ רֹאשׁ וְחָזְרוּ לְשִׂיחָתָם הַקּוֹלַחַת. דָּבָר לֹא הָיָה חָסֵר לָהֶם, וְהָאַחֲוָה וְהַשָׁלוֹם שָׂרְרוּ בֵּינֵיהֶם. הֵם הָיוּ שֻׁתָּפִים בָּעֲסָקִים, בַּבַּיִת הַמְשֻׁתָּף עַל מְשָׁרְתָיו וְעוֹזְרָיו הָרַבִּים, בָּרְכוּשׁ וּבְכָל דָּבָר אַחֵר, וְנָהֲגוּ לְהִתְיַעֵץ וּלְשַׁתֵּף זֶה אֶת זֶה בַּכֹּל.

הַפַּעַם הָיָה דָּוִד מֻטְרָד. כְּאֵבֵי בֶּטֶן אָחֲזוּ בּוֹ לָאַחֲרוֹנָה וְלֹא נָתְנוּ לוֹ מָנוֹחַ. הוּא סִפֵּר לְאָחִיו שָׁאוּל עַל סִדְרַת הַבְּדִיקוֹת שֶׁעָבַר וְעַל הַתּוֹצָאָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה רַק אֶתְמוֹל: בְּשֶׁל בְּעָיַת עִכּוּל שֶׁהִתְפַּתְּחָה אֶצְלוֹ לָאַחֲרוֹנָה הָפַךְ הֶחָלָב לְנֶזֶק שֶׁל מַמָּשׁ בַּעֲבוּרוֹ. כְּאֵבֵי הַבֶּטֶן הֵם רַק סִימָן רִאשׁוֹן, וְהָרוֹפֵא הִזְהִירוֹ שֶׁאִם יַמְשִׁיךְ לֶאֱכֹל מוּצְרֵי חָלָב תַּחְרִיף בְּעָיָתוֹ עוֹד יוֹתֵר.

כְּפִתְרוֹן בֵּינַיִם הִתְחִילָה הַטַּבָּחִית לְהָכִין אַךְ וְרַק מַאַכְלֵי בָּשָׂר. וְאוּלָם, לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים וְגַם שָׁאוּל הֵחֵל לִסְבֹּל מִמְּחוֹשִׁים שׁוֹנִים. הוּא פָּנָה לְרוֹפֵא, וְזֶה גִּלָּה אֶצְלוֹ מַחֲלָה אַחֶרֶת. הִסְתַּבֵּר שֶׁמֵּעַתָּה אָסוּר לוֹ לְשָׁאוּל בְּאִסּוּר חָמוּר לֶאֱכֹל מוּצְרֵי בָּשָׂר כְּלָל. הָרוֹפֵא הִסְבִּיר לְשָׁאוּל שֶׁהַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה שֶׁלּוֹ לִשְׂרֹד וּלְהַאֲרִיךְ יָמִים הִיא פָּשׁוּט לְהִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִכָּל מַאֲכָל בְּשָׂרִי.

לְמָחֳרַת הַיּוֹם הֻפְתַּע דָּוִד כְּשֶׁהַמֶּלְצָר הִגִּישׁ לָאֲרוּחָה פַּשְׁטִידָה חֲלָבִית. "מַה קָּרָה? הַאִם שְׁכַחְתֶּם שֶׁאָסוּר לִי לֶאֱכֹל מוּצְרֵי חָלָב?" שָׁאַל דָּוִד בִּתְמִיהָה אֶת צֶוֶת הַמִּטְבָּח. "אָחִיךָ הוֹרָה לָנוּ לְסַלֵּק אֶת מוּצְרֵי הַבָּשָׂר וּלְהָכִין מֵעַתָּה רַק מוּצְרֵי חָלָב" הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה. "מַה??" הִזְדַּעֵק דָּוִד "וְכֵיצַד אֲנִי אֹכַל?" בֵּירוּר קָצָר הֶעֱלָה אֶת הַבְּעָיָה הַחֲדָשָׁה, אַךְ הִרְחִיק אֶת הַשָׁלוֹם מִן הַבַּיִת. הִתְבָּרֵר שֶׁכָּל אֶחָד מֵהָאַחִים הָיָה חַיָּב תַּפְרִיט שׁוֹנֶה. הַבְּעָיָה הָיְתָה שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם צִפָּה שֶׁהַטַּבָּחִים יָכִינוּ בְּעִקָּר אֶת מַה שֶׁהוּא צָרִיךְ, וְלֹא הִתְחַשֵׁב בִּצְרָכָיו שֶׁל הָאַחֵר. הַמַּצָּב הֶחָדָשׁ הַזֶּה הִרְבָּה אֶת הַמְּרִיבוֹת וּשְׁנֵי הָאַחִים הָאוֹהֲבִים הָפְכוּ לְשׂוֹנְאִים. עַד מְהֵרָה נִפְרְדוּ דַּרְכֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי הָאַחִים. הֵם פֵּרְקוּ אֶת הַשֻׁתָּפוּת, וְכָל אֶחָד מֵהֶם עָבַר לָגוּר בְּעִיר אַחֶרֶת.

שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ. מֵאָז פֵרוּק הַשֻׁתָּפוּת לֹא הֵיטִיבוּ הַחַיִּים עִם שָׁאוּל. הוּא יָרַד מִנְּכָסָיו, וַעֲסָקָיו הָלְכוּ וְכָשְׁלוּ. הוּא נֶאֱלַץ לִמְכֹּר אֶת נְכָסָיו. הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים לִידֵי כָּךְ שֶׁגַּם אֶת בֵּיתוֹ מָכַר, עָבַר לְדִירָה שְׂכוּרָה קְטַנָּה, וּבְקֹשִׁי הִשִּׂיג פַּת לֶחֶם דָּלָה וּמְעַט תַּפּוּחֵי אֲדָמָה לַקִּיּוּם הַיּוֹמְיוֹמִי.

יוֹם אֶחָד נָסַע שָׁאוּל לְרֶגֶל עִנְיָן כָּלְשֶׁהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. לְפֶתַע רָאָה מוּלוֹ אֶת אָחִיו הַנִּשְׁכָּח. בְּבַיְשָׁנוּת וְהַסְסָנוּת הוּא נִגַּשׁ אֵלָיו וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ. בֵּין הַשְׁנַיִם נִקְשְׁרָה שִׂיחָה. "נוּ" שָׁאַל שָׁאוּל אֶת דָּוִד "עֲדַיִן אַתָּה מַקְפִּיד עַל אֲכִילַת בָּשָׂר בִּלְבַד?" "אֵיזֶה בָּשָׂר?" עָנָה דָּוִד בְּעַגְמִימוּת "הַגַּלְגַּל הִתְהַפֵּךְ וְיָרַדְתִּי לְגַמְרֵי מִנְּכָסַי, וַאֲנִי מַשִּׂיג בְּקֹשִׁי מְעַט תַּפּוּחֵי אֲדָמָה לְמִחְיָתִי... וּמָה אִתְּךָ?" "כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ. אַף אֲנִי הָפַכְתִּי עָנִי מָרוּד. כְּבָר אֵינִי יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי חָלָב, גְּבִינוֹת וְשַׁמֶּנֶת. בְּקֹשִׁי אֲנִי מִסְתַּפֵּק בְּתַפּוּחֵי אֲדָמָה..." עָנָה שָׁאוּל.

שָׁעָה אֲרֻכָּה סִפְּרוּ הָאַחִים זֶה לָזֶה אֶת הַקּוֹרוֹת אוֹתָם, עַד שֶׁחָשַׁב הָאֶחָד: "אִם כָּךְ, אָחִי הַיָּקָר, עַכְשָׁו שֶׁשְׁנֵינוּ אוֹכְלִים רַק תַּפּוּחֵי אֲדָמָה, מַדּוּעַ שֶׁלֹּא נָשׁוּב לָגוּר בְּיַחַד?..."

הֵבִינוּ הַשְׁנַיִם אֶת הַטָּעוּת בְּדַרְכָּם הַקּוֹדֶמֶת, חָזְרוּ לְחַיִּים שֶׁל שִׁתּוּף וְאַהֲבָה, וְלֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁחָזְרוּ לְמַעֲמָדָם הַקּוֹדֵם, וְהַפַּעַם מָצְאוּ דְּרָכִים לְהִתְחַשֵׁב בְּצָרְכֵי הָאַחֵר...

(לתגובות והצעות לסיפורים: yikhat1@smile.net.il)
גיליון  9 פרשה וישלח / מן ההר אל העם
הרב דוד (דדי) תורג'מן (36), נשוי לשולי ואב לשישה. מאנשי הגרעין התורני "אומץ" בעיר עכו. בוגר ישיבת שבי-חברון. נולד וגדל בעכו, התגורר בכרמי-צור (שע"י קריית ארבע) וחזר לעיר לפעילות הגרעין. מלמד בבית הספר "נעם" בעיר וייסד תלמוד תורה לילדים שפעיל בשעות אחר הצהריים.

אתה אחד הפעילים בגרעין התורני "אומץ" שבעכו. כאמור לעיל, רוב הפעילות שלך היא בעיקרה חינוכית. האם זו האמירה העקרונית שעומדת בבסיס פעילות הגרעין: חינוך הקהילה העירונית?

אני באופן אישי מתחבר יותר למסגרת החינוכית-תורנית, אם זה בפעילות בבית הספר "נעם" בעיר, בית ספר בו למדתי בעבר, שעמד לפני 6 שנים על סף סגירה וכיום נחשב לאחד המצליחים באזור כולו; אם זה תלמוד-תורה לילדים שהקמנו לפני כשנתיים, או בית מדרש בשעות הערב לתושבי העיר. בבסיס פעילות הגרעין לא עומדת, חלילה, אמירה שיכולה להתפרש כ"באנו מבחוץ לחנך", אלא חברי הגרעין התורני בשיתוף עם הקהילה המקומית פועלים למען קידום העיר בתחומים שונים על ידי ייסוד מגוון פרויקטים, רובם בתחומי החינוך: ישיבה גבוהה, כולל, גנים תורניים, מועדוניות לילדים ונוער, מרכזי למידה, פעילויות שוטפות ומזדמנות בבתי הספר ועוד. כמובן שישנה פעילות רבה וענפה גם בתחומי החסד והרווחה.

נולדת בעכו ובצעירותך עזבת את המקום. כששבת אליו, חברת אל הגרעין התורני. מה השתנה בין עכו של אז לעכו של היום?

גם כשעזבתי את עכו, תמיד ידעתי שיום אחד אחזור. כל הזמן הייתי קשור בנעשה כאן. בכל זאת, אחת התקופות שגרמה לנו להבין את החשיבות בחזרה אל העיר, הייתה תקופת ההתנתקות. נסענו לגוש קטיף ושהינו שם יחד עם תושבי גני טל, אז גם העמיקה בנו ההכרה שישנה חשיבות רבה מאוד לאחיזה בקרב רבבות עם ישראל, בכל מושבותיהם. לדעתי, ההבדל בין עכו של אז להיום, היא שכיום ישנה הרבה יותר מודעות לפן הרוחני, הערכי. לפני כעשור שנים, היה הרבה יותר קשה לשמור על חיי קהילה דתיים וצעירים בעיר. כיום, ברוך ה', המצב שונה - עם התפתחות הגרעין וחיבור למשפחות שגרו פה, יש חברה לילדים וקהילה ששואפת לחיים תורניים.

מה הניע אותך להקים את התלמוד-תורה לילדי עכו?

האמת היא שהבן שלי מאוד התחבר לתלמוד-תורה שהיה בכרמי צור ופה ניסינו לעשות משהו דומה שירכך את המעבר עבורו, זו הייתה המטרה הראשונית מבחינתי. כמובן שההשלכות הציבוריות נרחבות. אנחנו מנסים לקשור את הילדים לעולם התורה, שלא במסגרת אליה הם מחויבים, כבתי הספר. המסגרת מרגילה את הילדים לחיי תורה, הם אוהבים את הלימוד ושמחים בו. זה משפיע על חיי המשפחות, אחד החבר'ה היה משכים את הוריו בקביעות שיביאו אותו לתלמוד תורה בחופשות. זה מדהים.

כיצד מצליח הגרעין לשנות את פני העיר? האם אתם מצליחים גם במישור האישי, כלומר גם כלפי האזרחים הפשוטים - או בעיקר ב'אווירה הכללית' של העיר?

קצת קשה למדוד או להגדיר השפעה, אבל ברור שלגרעין התורני בעכו יש חשיבות רבה. הגרעין הוקם לפני 12 שנים, עם 5 משפחות בלבד, וכיום, ב"ה מונה מעל 70 משפחות המפוזרות ברחבי העיר. בפעילות המרכזית של הגרעין אפשר להזכיר בקצרה את מרכז החסד שמחלק מאות חבילות מזון מדי שבוע; מועדוניות רווחה לילדים ולנוער, לצד פרויקט של הבאת משפחות סטודנטים לעכו; פרויקטים חינוכיים בבתי הספר בעיר ומפעלים תורניים ועוד רבים אחרים, אלו אכן פרוייקטים המשפיעים ישירות על אלפי תושבים. מעבר לזה, בפעילות הגרעין יש עניין משמעותי של דוגמא אישית והתחברות לעם. צריך להבין שעד לפני 3 שנים, בכל שנה עזבו עשרות משפחות יהודיות את העיר. אם בזמנו חברי הגרעין היו שומעים משכניהם את ההערה הנפוצה: "עכו? מה יש לכם לחפש פה?", כיום האווירה בעיר הרבה יותר חיובית.

יש הטוענים כי הציונות הדתית עוברת מהתיישבות והקמת התנחלויות אל 'התנחלות בלבבות' - מה שמקבל ביטוי במסגרת הגרעינים התורניים. אתה שותף לתחושה הזו?

אף אחד לא זונח חבלי ארץ חשובים לטובת עשייה אחרת, אך בהחלט נכון שהמודעות של הצורך להגיע לעם וליצור את הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם השכבות השונות של עם ישראל, הולכת וגדלה. באופן כללי הגרעין התורני יוסד על ידי משפחות שהאמינו מאוד בחשיבות 'ההתנחלות בלבבות', כפי שמכנים זאת כיום. באופן אישי ומשפחתי, ההכרה הזו התעוררה ביתר שאת לאחר עקירת יישובי גוש קטיף. אני מכיר משפחות נוספות שהצטרפו לגרעין בתקופה הזו. מעבר לכך, וודאי שיש צורך בהתיישבות יהודית בערים מעורבות ובייחוד בעכו, ואם ההכרה הזו הייתה ברורה לנו לאורך זמן, הרי שלאחר האירועים החמורים שהתרחשו בעכו ביום הכיפורים האחרון, תחושת השליחות והאחריות רק התחזקה, לא רק בקרב חברי הגרעין התורני אלא בקרב הציבור היהודי כולו בעכו ומחוץ לה.

jonatanu@gmail.com
גיליון  9 פרשה וישלח / משבר כלכלי? בשמחה תמיד!
"עבדו את ה' בשמחה". השגתה של שמחה קשורה בעבודה וביגיעה, המאפשרים לנו לקנותה, כחלק ממכלול אחריותנו הרוחנית. החיות והשמחה אפשריים בחיינו, למרות הנסיבות.

יש מי שממלא את חייו בעיסוקים, שבמקום לעורר אצלו חיות ושמחה הוא משיג את ההפך!... יש לנו מטלות ומחויבויות לפרנסה, וצרכים קיומיים שהם בבחינת "ההכרח לא יגונה", אך בתוך כל זה כדאי לשים לב לשלושת השאלות המכוונות. עצם השאלה זה כבר סוג של מסר. שאלות שבאפשרותן לקדמנו אל המחוזות הרצויים לנפש, או איך לנווט את חיינו בשעות ובזמנים שבבחירתנו:
א. מה נותן לי משמעות?
ב. מהם כישרונותיי?
ג. מה גורם לי הנאה?

מה נותן לי משמעות? האם עולם הערכים שלי בא לידי ביטוי בעיסוק שלי, או שמא העשייה שלי אינה קשורה כלל לדברים שבהם אני מאמין ורואה בהם בעלי ערך רוחני. במילה משמעות אנו מוצאים את המילה שָׁם הבאה לרמז על אופק על חזון. עשייה בעלת משמעות זה משהו שבא לקדם את הנפש, לפתחה לתקנה ולשכללה, ולא רק לתת מענה לבעיות ולקשיי הישרדות.

מהם כישרונותיי? ראשית עלי להכיר ואחר כך להוקיר באלו כישרונות חנני הבורא. כשרון שאיננו יוצא לפועל - יש בו מעין התרסה כלפי שמיא. הכישרונות הם ערכת כלי העבודה ואמצעי העזר שה' יתברך צייד אותי בהם על מנת להאיר את עולמו, על מנת לגלותו בבריאה. כשאינני מכיר את כישרונותיי, כביכול אני אומר לריבונו של עולם: "תודה על מתנותיך, אך אין לי צורך בהן. נמצא שהמשימה השנייה היא להכיר את הקיים בי.

והשאלה השלישית היא: מה גורם לי הנאה? לא במובן הירוד של נהנתנות המנותקת מכל הֶקשר, כי אם מתוך קשר מובהק לעולם הערכים וליכולות שלי.

יהודי מתוסכל ועצוב ח"ו - זהו חילול ה', מלשון חלל, מפני שאישיותו אינה משקפת את נוכחות ה'.

יש מי שקורא את הנאמר ורואה את הפער בין שלושת התובנות שהוזכרו ובין מצבו, ומקבל חלישות ומיד חושב על מהפכות; אך נדגיש כי אפשר לרכוש תובנות אלו בלימוד ובהפנמה גם בתוך הקיים, ובעז"ה השינוי יחלחל אל כל תחומי החיים.

חשיבות נוספת דווקא בימים הללו של משבר המיתון הכלכלי, בעקבות כך שיש מי שהשקיע את כל כולו בעמלו לצורך הישגים חיצוניים (ממון, רכוש, מעמד חברתי), ושכח את עולמו הפנימי, את חיותו. וכשהממון והרכוש ח"ו נאבד או מתכלה, הוא מרגיש שחלק גדול מחייו אבד - ובצדק! אובדן הרכוש חושף בפניו את הירידה לטמיון של כל השנים שבהם כילה את חייו בהישגים חיצוניים בלי לפתח את הנפש.

דווקא עתה מתבררת ביתר-שאת החשיבות של עבודה, איזו שתהיה, למצוא בה את שלושת המוטיבים המוסיפים ומעניקים חיות.

ע"פ האמור מתבארים דברי חז"ל: "דעת קנית - מה חסרת" (קהלת רבה,ז). אם השקעת בדעת, בהתרחבות פנימית, במימוש ערכיך בכל הדברים המחברים אותך לתכלית האמיתית (דעת מלשון חיבור), כך שאם דעת קנית בתוך כל עיסוקי ההישרדות פרנסה וקיום - אז גם בשעת משבר מה חסרת, משום שהחסר והמשבר החיצוני אינו נוגע באוצרותייך הפנימיים. אך אם דעת חסרת - שהשקעת את כולך בקניינים החיצוניים, שאין בינם לתכלית ובינם להתפתחות הנפש ולשמחת החיים מאומה - מה קנית? שכן כל הקניינים החיצוניים יכולים להעלם מבלי להתיר חותם.

סוג של ברכה יש במצב הנוכחי, שיכול להביאנו להתעוררות אמיתית לחיים, בזכות התערערות החוסן החיצוני.

למאמרים, שיעורים ומידע נוסף
אתר חוות ישוב הדעת: www.ydaat.com
גיליון  9 פרשה וישלח / כיעור חיצוני ויופי פנימי
חסידים אומרים: "כי ממנו נקח לעבוד את ה"' (שמות י,כו); לא רק מצאננו ובקרנו, מה ששייך לישראל ובא מתוך גבולות הקדושה והטהרה, אלא "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" - גם מצאן פרעה הטמא נעלה עמנו, להקריב ולְקָרֵב לפני ה'. ובאמת הדבר קשה, איך יֵרָצֶה לעולה צאנו של הרשע? אלא שכך היא דרכם של ישראל, שלא רק להציל את עצמם מן הצרות הם חפצים, אלא לגאול עמם את הכול. גם את המשעבד עצמו. גואל חזק הוא הקב"ה, והוא מהפך בגאולתו חושך לאור, רע לטוב, עד לייעוד הצפוי באחרית הימים: "להפנות אליך כל רשעי ארץ".

מיסוד מאמר חסידים זה למדו רבותינו להתבונן על ניצוצות האור הטמונים במעבה החושך, אפילו זה היותר שפל ותחתון, ולמצוא בהם את אור ה'. יהיה מי שיאמר שזה נראה כמתן לגיטימציה לרע ולמכוער, ובאמת כבר נפלו בכך משיחי השקר, אבל האמת לא תזוז ממקומה - משיחיים אנו, ומשיחיות עניינה להעלות הכול אל הקודש, כי עקבות הקודש נמצאים בכל.

בפרשתנו אנו קוראים על מעשה שכם ודינה, ומשתוממים על הדרך בה דרשו רבותינו את ה'רומנטיקה' של המעשה המזעזע הזה. התורה עצמה חוזרת שוב ושוב על ביטויים נאצלים שלכאורה לא יכירם מקומם בהקשר זה - "כי חפץ בבת יעקב", "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב", "שכם בני חשקה נפשו בבתכם", וחז"ל לא אטמו את אוזנם הקשובה מלהבחין בדגש הזה ולהוציא מתוכו לימוד יקר: "בשלוש לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה ובחפיצה... ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה. בדביקה - ותדבק נפשו, בחשיקה - שכם בני חשקה נפשו בבתכם, בחפיצה - כי חפץ בבת יעקב.

לעולם ישנם שני ממדים, פנימי וחיצוני. גם במעשה המזעזע ביותר. מבעד לגסות החיצונית הנוראה, מבחין מבקש הגאולה בקווים דקים של איכות פנימית שיופיים העמוק, העצמי, אינו יכול להיעלם לגמרי. יש ודווקא עוצמת הרשע החיצוני מחדדת לעין הרגישה את דבר קיומה של הדבקות הפנימית הזו, שאינה זזה ממקומה.

אמרו חז"ל כי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אם נזכה גם אנו לאחוז בשיפולי גלימתם של חז"ל, ולבקש את גרעין הטוב החבוי בכל מציאות של עוול ורשע - לא כדי להצדיקו, אלא כדי להעלותו ולתקנו - כי אז נדע לקרוא בשמו של מי שאמר והיה העולם על כל מעשיו, ובכך נביא גאולה לעולם.

לקבלת שיחה שבועית בדוא"ל פנה ל: hesderrg@neto.net.il

גיליון  8 פרשה ויצא / בית יהודי רחב-ממדים
אחים, בנים וידידים
בסיום פרשתנו מציינת התורה פעמיים את אֶחיו של יעקב: "ויאמר יעקב לאֶחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו גל" (לא,מו). ושוב: "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאֶחיו לאכול לחם, ויאכלו לחם וילינו בהר" (לא,נד). וכי היו ליעקב אחים? ומי הם? על פי הידוע לנו ליעקב היה רק אח אחד - עשו. רש"י מסביר בפסוק הראשון: "אחיו הם בניו שהיו לו [כ]אחים [ה]ניגשים אליו לצרה ולמלחמה". לאמר: אין מדובר באחים ממש אלא בבניו שהשתתפו עמו במאמץ. בפסוק השני מסביר רש"י: "לאחיו לאוהביו שעם לבן". לאמר: מדובר בידידיו ומוקיריו. מה ראה רש"י לפרש באופן שונה מי הם 'אחי' יעקב המוזכרים בפסוקים סמוכים?

נראה שהעניין פשוט: בפסוק הראשון יעקב נזקק לסיוע המחייב מאמץ והתגייסות; לאסוף אבנים ולהקים מהם גל צריך להזיע ואולי אף להיפצע בידים. למאמץ כזה רק הבנים מוכנים להתגייס, בשר מבשרו. רק הקרובים ביותר מרגישים מחוייבות לשאת בעול ולהקים את הגל. בפסוק השני מדובר בחגיגה ('דינר'), בסעודת מלכים חינם; לאירוע כזה מוכנים לבוא כל מי שיש לו קשר לבעל האירוע, ולו רופף ביותר.

הציונות הדתית בימי בחירות
לעיתים מזומנות אני נזכר ברעיון זה במציאות שבה אני חי כאיש פוליטי. בין בחירות לבחירות אני מקבל אין ספור פניות, אישיות וציבוריות. אף גורם אינו נמנע מלהזכיר לי את המחוייבות המוחלטת שלי לטפל בכל דבר ועניין. בין בחירות לבחירות כולם חברים שלי, כולם מכירים אותי, כולם מחייכים אלי, כולם מקבלים אותי בסבר פנים יפות. אילו הייתי נשאל כמה מנדטים היתה המפד"ל צריכה לקבל לפי מספר הפניות שבהן טיפלתי, יחד עם חבריי, הייתי מעריך שמדובר ב-15 מנדטים לפחות. החשבון פשוט: כל בעיה, ללא יוצאת מן הכלל, שקיימת בחינוך הדתי, או בכל אחת מהמערכות של הציונות הדתית או בהתיישבות הדתית - מטופלת כראוי על-ידינו. אם שרת החינוך החליטה לחסל את השירות הלאומי – פונים אלינו, ולא אל חברי הכנסת חובשי הכיפות הסרוגות מטעם שש מפלגות אחרות. אם ראש אכ"א בצה"ל החליט למנוע מבחורי ההסדר לשרת בגולני ובצנחנים – אנחנו הכתובת לפתרון הבעיה. כך גם בשאר הנושאים הקשורים לערכי הציונות הדתית, בכל תחומי החיים. התנהלות זו מתאימה מאד לפסוק השני: "לאחיו - לאוהביו שעם לבן".

לא כן בתקופת בחירות; בזמן זה אין זה מובן מאליו שלציונות הדתית יש בית פוליטי אחד. בזמן בחירות, לפתע פתאום, יש לגיטימיות להצביע למפלגות שאין שום קשר בינן לבין ערכי הציונות הדתית, גם אם יש בהן חובשי כיפות סרוגות. לדידם, דומה כאילו העולם הפוליטי נברא רק עכשיו. בצורה תמוהה, ואולי אף מחוסרת הכרת תודה למיטיבים עימם, הללו נוטים לשכוח את כל ההיסטוריה. יתרה מזו, הם אף מתווכחים האם בכלל ראוי שתהיה מפלגה ציונית דתית ומסורתית עצמאית, המחוייבת כל כולה להנחיל למדינת ישראל את ערכי תורה ועבודה.

תקופת בחירות מתאימה מאד לפסוק הראשון: "אחיו - הם בניו שהיו לו אחים ניגשים אליו לצרה ולמלחמה". בתקופה זו נושאים בעול ומתגייסים רק הנאמנים למשנת הציונות הדתית והמחוייבים למשפחה ולשבט. בתקופת בחירות אנו זוכים לאימונם של מי שמבין כי מפעלינו וארגונינו אינם תופעה טבעית ואינם חלק בלתי נפרד משיגרת המדינה. טועה מי שחושב כי כל אלו נוסדו ע"י המדינה, מתקיימים ללא קשר למפד"ל, ופשוט נולדו בלי אבא ואמא. בימי בחירות אנו זוכים לאימונם של אלו המבינים שלא החסידה הביאה את ההישגים הללו, ואף לא את המקווה שליד הבית. וגם אם טרם הצלחנו להקים את כל מה שרצינו, יש מקום להתגאות במה שהשגנו; מערכת חינוך ממלכתית-דתית, גני ילדים ובתי ספר, מתנ"סים, מערכת מגוונת של ישיבות מעולות, בתי כנסת ומקוואות, התיישבות מפוארת ועוד.

כולם מוזמנים לבית היהודי
בבחירות הקרובות נתייצב לפני הציבור עם תנועת 'הבית היהודי' המאחדת את כלל הציונות הדתית והמסורתית, עם סדר יום חדש שבראשו החינוך, זהות יהודית למדינה, צדק חברתי, יחד עם דאגה לביטחון ולהתיישבות. הפעם אין פילוג! בנינו בית פוליטי הכולל לפחות תשעים אחוז מקשת הדעות בציונות הדתית והמסורתית. הפעם אנו הולכים לבחירות עם גיבוי של מועצה ציבורית עצמאית הכוללת 39 אישים בכירים ומצטיינים, איש ואשה בתחומיהם. הפעם נלך עם רשימה אטרקטיבית שתכלול בתוכה אישים חדשים, ואשר אין בה שיריון לחברי כנסת מכהנים.

הפעם יש לציבור הזדמנות נדירה לקיים בתנועת 'הבית היהודי' את פירוש רש"י לאחיו - "לאוהביו שעם לבן". 'הבית היהודי' פתוח וכל משפחת הציונות הדתית והמסורתית מוזמנת להיות שותפה בו.
גיליון  8 פרשה ויצא / בית יהודי רחב-ממדים
אחים, בנים וידידים
בסיום פרשתנו מציינת התורה פעמיים את אֶחיו של יעקב: "ויאמר יעקב לאֶחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו גל" (לא,מו). ושוב: "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאֶחיו לאכול לחם, ויאכלו לחם וילינו בהר" (לא,נד). וכי היו ליעקב אחים? ומי הם? על פי הידוע לנו ליעקב היה רק אח אחד - עשו. רש"י מסביר בפסוק הראשון: "אחיו הם בניו שהיו לו [כ]אחים [ה]ניגשים אליו לצרה ולמלחמה". לאמר: אין מדובר באחים ממש אלא בבניו שהשתתפו עמו במאמץ. בפסוק השני מסביר רש"י: "לאחיו לאוהביו שעם לבן". לאמר: מדובר בידידיו ומוקיריו. מה ראה רש"י לפרש באופן שונה מי הם 'אחי' יעקב המוזכרים בפסוקים סמוכים?

נראה שהעניין פשוט: בפסוק הראשון יעקב נזקק לסיוע המחייב מאמץ והתגייסות; לאסוף אבנים ולהקים מהם גל צריך להזיע ואולי אף להיפצע בידים. למאמץ כזה רק הבנים מוכנים להתגייס, בשר מבשרו. רק הקרובים ביותר מרגישים מחוייבות לשאת בעול ולהקים את הגל. בפסוק השני מדובר בחגיגה ('דינר'), בסעודת מלכים חינם; לאירוע כזה מוכנים לבוא כל מי שיש לו קשר לבעל האירוע, ולו רופף ביותר.

הציונות הדתית בימי בחירות
לעיתים מזומנות אני נזכר ברעיון זה במציאות שבה אני חי כאיש פוליטי. בין בחירות לבחירות אני מקבל אין ספור פניות, אישיות וציבוריות. אף גורם אינו נמנע מלהזכיר לי את המחוייבות המוחלטת שלי לטפל בכל דבר ועניין. בין בחירות לבחירות כולם חברים שלי, כולם מכירים אותי, כולם מחייכים אלי, כולם מקבלים אותי בסבר פנים יפות. אילו הייתי נשאל כמה מנדטים היתה המפד"ל צריכה לקבל לפי מספר הפניות שבהן טיפלתי, יחד עם חבריי, הייתי מעריך שמדובר ב-15 מנדטים לפחות. החשבון פשוט: כל בעיה, ללא יוצאת מן הכלל, שקיימת בחינוך הדתי, או בכל אחת מהמערכות של הציונות הדתית או בהתיישבות הדתית - מטופלת כראוי על-ידינו. אם שרת החינוך החליטה לחסל את השירות הלאומי – פונים אלינו, ולא אל חברי הכנסת חובשי הכיפות הסרוגות מטעם שש מפלגות אחרות. אם ראש אכ"א בצה"ל החליט למנוע מבחורי ההסדר לשרת בגולני ובצנחנים – אנחנו הכתובת לפתרון הבעיה. כך גם בשאר הנושאים הקשורים לערכי הציונות הדתית, בכל תחומי החיים. התנהלות זו מתאימה מאד לפסוק השני: "לאחיו - לאוהביו שעם לבן".

לא כן בתקופת בחירות; בזמן זה אין זה מובן מאליו שלציונות הדתית יש בית פוליטי אחד. בזמן בחירות, לפתע פתאום, יש לגיטימיות להצביע למפלגות שאין שום קשר בינן לבין ערכי הציונות הדתית, גם אם יש בהן חובשי כיפות סרוגות. לדידם, דומה כאילו העולם הפוליטי נברא רק עכשיו. בצורה תמוהה, ואולי אף מחוסרת הכרת תודה למיטיבים עימם, הללו נוטים לשכוח את כל ההיסטוריה. יתרה מזו, הם אף מתווכחים האם בכלל ראוי שתהיה מפלגה ציונית דתית ומסורתית עצמאית, המחוייבת כל כולה להנחיל למדינת ישראל את ערכי תורה ועבודה.

תקופת בחירות מתאימה מאד לפסוק הראשון: "אחיו - הם בניו שהיו לו אחים ניגשים אליו לצרה ולמלחמה". בתקופה זו נושאים בעול ומתגייסים רק הנאמנים למשנת הציונות הדתית והמחוייבים למשפחה ולשבט. בתקופת בחירות אנו זוכים לאימונם של מי שמבין כי מפעלינו וארגונינו אינם תופעה טבעית ואינם חלק בלתי נפרד משיגרת המדינה. טועה מי שחושב כי כל אלו נוסדו ע"י המדינה, מתקיימים ללא קשר למפד"ל, ופשוט נולדו בלי אבא ואמא. בימי בחירות אנו זוכים לאימונם של אלו המבינים שלא החסידה הביאה את ההישגים הללו, ואף לא את המקווה שליד הבית. וגם אם טרם הצלחנו להקים את כל מה שרצינו, יש מקום להתגאות במה שהשגנו; מערכת חינוך ממלכתית-דתית, גני ילדים ובתי ספר, מתנ"סים, מערכת מגוונת של ישיבות מעולות, בתי כנסת ומקוואות, התיישבות מפוארת ועוד.

כולם מוזמנים לבית היהודי
בבחירות הקרובות נתייצב לפני הציבור עם תנועת 'הבית היהודי' המאחדת את כלל הציונות הדתית והמסורתית, עם סדר יום חדש שבראשו החינוך, זהות יהודית למדינה, צדק חברתי, יחד עם דאגה לביטחון ולהתיישבות. הפעם אין פילוג! בנינו בית פוליטי הכולל לפחות תשעים אחוז מקשת הדעות בציונות הדתית והמסורתית. הפעם אנו הולכים לבחירות עם גיבוי של מועצה ציבורית עצמאית הכוללת 39 אישים בכירים ומצטיינים, איש ואשה בתחומיהם. הפעם נלך עם רשימה אטרקטיבית שתכלול בתוכה אישים חדשים, ואשר אין בה שיריון לחברי כנסת מכהנים.

הפעם יש לציבור הזדמנות נדירה לקיים בתנועת 'הבית היהודי' את פירוש רש"י לאחיו - "לאוהביו שעם לבן". 'הבית היהודי' פתוח וכל משפחת הציונות הדתית והמסורתית מוזמנת להיות שותפה בו.
גיליון  8 פרשה ויצא / הכנסת נשק לבית הכנסת
ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כ,טז). מפרש רש"י: אילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה. ההתנהגות במקום קדוש חייבת להתבטא בעירנות מירבית, בלבוש הולם ובדקדקנות מה אדם נושא עמו בכיסו ובידיו. מהכתוב "ויקם (פינחס) מתוך העדה ויקח רומח בידו" למדו חז"ל שעד כה לא היה נשק בידו, ומכאן שאין להיכנס בכלי זיין לבית המדרש. ומכאן כמה הלכות למעשה בימינו:

א. אין להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, לפי שהתפילה מארכת חייו של אדם והסכין מקצר חייו של אדם. אולם באליה-רבה כתב שאין להחמיר אלא בסכין מגולה.

ב. לפיכך אסור להיכנס לבית הכנסת עם נשק מגולה. הנושאים אקדחים, חייבים לכסות את נשקם בהיכנסם לבית כנסת, לבל ייראו. רובים, שלא ניתן לכסותם, אין להכניס לבית כנסת.

ג. קיימים מצבים שהכנסת הנשק הינה חיונית, כגון כשציבור רב מתכנס, או בבתי כנסת ביישובי ספר. במקרים אלו יש לחפש דרך כיצד לכסות אף רובים בכיסוי מושלם, אלא אם כן אנשי בטחון מקצועיים מעריכים שכיסוי כזה עלול להפריע לנושא הנשק להפעילו ביעילות בשעת הצורך.

ד. לפי הקבלה, מקפידים שלא לשים ברזל על הגוף בשעת התפילה.
גיליון  8 פרשה ויצא / האם מותר לסחוט לימונים?
לכאורה צריך לאסור סחיטת לימונים (לתוך קערה ריקה), שהרי זהו פרי שרגילים לסוחטו (ויותר מזה, כמעט כל שימושו לסחיטה, ואין רגילים לאוכלו בדרך אחרת!).

אולם, כנראה שהמנהג הרווח במצרים היה לסחוט לימונים. בתשובת הרא"ש (כלל כב,ב) מתיר סחיטת לימונים כי "אין דרך כלל לסחוט לימונים לצורך משקה אלא לצורך אוכל". הבית-יוסף כותב שיש שתי סיבות להתיר סחיטת לימונים:

א. רק מיץ שרגילים לשתות לבדו אסור לסחוט, אבל מיץ שרגילים לשתות רק בתוך משקה אחר, אין איסור לסוחטו. מהי הסברה שבדבר? כנראה שמיץ כזה איננו נחשב למשקה אלא רק לתבלין (או לתרכיז), שהרי אין שותים אותו לבדו.

ב. רק מיץ שנוהגים תמיד לסחוט לתוך כלי ריק ורק אח"כ לערבב אותו אסור לסחוט; אבל מיץ שרגילים לסחוט לתוך משקה, אין לו שם של משקה, כי אף פעם איננו עומד בפני עצמו (ומותר לסחוט אותו לתוך משקה).

נפקא-מינה בין התירוצים: האם מותר לסחוט לימון לתוך כלי ריק? לפי הסבר א' מותר (כי המיץ עצמו אינו נחשב למשקה, שהרי לא שותים אותו לבדו) ולפי הסבר ב' אסור (שהרי המיץ עומד בפני עצמו בכלי).

האם היתר סחיטת לימונים קיים בימינו?
לפי הסבר א' ההיתר קיים גם בימינו, כי גם בימינו לא שותים את מיץ הלימון לבדו. לפי הסבר ב', ההיתר לא קיים בימינו, כי בימינו בתי חרושת סוחטים הרבה לימונים לתוך בקבוקים רקים.

השו"ע (שכ,ו) התיר סחיטת לימונים. מסתימת לשונו דייקו המג"א והט"ז (שם) ושו"ע הרב (סעיף י) שפסק כטעם א', ולכן לפי השו"ע יהיה מותר גם כיום לסחוט לימונים. וכך פסק הרב עובדיה יוסף להלכה (לוית חן שכ,נז).

החיי-אדם (יד,ד) והמ"ב (שכ ס"ק כב) והבן-איש-חי (שנה ב, יתרו,ב) פסקו שהעיקר כטעם השני, ולכן בימינו יש לאסור סחיטת לימונים. וכ"כ גם השש"כ (ה,ה) וכן האריך לאסור בשו"ת תפילה למשה (א,מג). ובמנוחת אהבה (ב, ו הע' 40).

האם מותר לשים פלח לימון בכוס מים קרים או בכלי שלישי; (או בכלי שני לחזו"א או"ח נב,יט שלימון הוא תבלין)? נפסק להלכה שמותר לשים בשבת ענבים בתוך היין שיתבקעו, וכך פסק המ"ב (שכ ס"ק יד. עיין בכך להלן). לכן ברור שמותר לשים לימון בכוס, למרות שיזוב ממנו משקה.

לסיכום:
הרא"ש התיר לסחוט לימונים. אולם טעמו אינו ברור, וספק האם היתרו קיים גם בימינו, כשרגילים לסחוט בקבוקים של מיץ לימון. לדעת הרב עובדיה יוסף ההיתר קיים גם היום, אולם, לדעת פוסקים רבים, אשכנזים וספרדים בימינו אין לסחוט לימון לתוך כלי ריק (אך מותר ישירות לתוך סלט וכדומה, כפי שיתבאר בע"ה בגליונות הבאים).

גיליון  8 פרשה ויצא / חורף חם (רק) בגלי צה"ל
לאחרונה ביקרתי בחנות נעליים. מבעד לאחד המדפים היותר צדדיים הציצו אלי כמה זוגות מגפיים שניכר עליהם שזמן רב הם מחכים לגואל שיצילם מעמדת ההמתנה. גם מעיל הגשם שלי עדיין לא זכה לטיול חורפי הגון. אני עוד זוכר שנות חורף שהיו בהם כמה ימים יפים של שמש, ואילו בשנות החורף האחרונות הגשם ב'חרופּ'.

על אף התחממות כדור הארץ על פי המדע, פניתי לבדוק את העניין באספקלריה 'רבי-נחמנית'. שהרי כך לימד אותנו שיש לעשות מהתורות תפילות, לשינוי התחזית והתחזיות של המדע. וכך בליקוטי מוהר"ן (ס) מסביר רבי נחמן את היחס ההפוך שבין ירידת גשמים לשפיכות דמים.

כאשר נעשה שפיכות דמים על כן אין יורדים גשמים כי הגשמים נעשין מין האדים, ועכשיו נעשה מן האדים עניין אחר, דהיינו שפיכות דמים. וזה שאמרו חז"ל בשעת גשמים אפילו גייסות פוסקות בו, כי כשיש גשמים, נפסקים הגייסות והמלחמות.

תחילת שפיכות הדמים בקנאת קין את הבל. הקנאה נובעת מהתחושה המדומה שהאחר נכנס למרחב החיים שלי, לגופי נפשי ורוחי. ומכוון שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, נוצרים מאבקים על טריטוריות שונות ומגוונות שבהם נשפך הרבה דם.

מכיוון שהאגו, כמו כלב כנעני, מבקש להרחיב את הטריטוריה שלו, נעשה צפוף. המאבקים מביאים לצפיפות והצפיפות מביאה למאבקים, שאינם משאירים מקום למשיב הרוח למצוא לגשם מקום לרדת אליו. אם יש דם אין מקום לגשם!!

את אחת התשובות לשאלה איך ניתן מקום לגשם לרדת, אני מוצא ביכולתו של האדם לצמצם את נוכחותו בעולם לאותן המידות שאליהן הוא נידרש באמת. לא עוד פזילות שתלטניות לעבר שטחים אחרים, אלא לחיות חיים הפונים בצורה מתאימה יותר אל שטח חייו האמיתי, ללא פניות כובשניות החוצה.

תמצות הרעיון, ברמז דק, איך עלינו לתרגל את עצמנו ללא פניות מיותרות, מצאתי בסיפור הבא:

שאל חסיד את האדמו"ר החב"די הרש"ב מה עליו לכוון בשעה שהוא מתפשט ומתלבש במקווה. ענה הרש"ב: "עכשיו אני מתפשט! עכשיו אני מתלבש!".

עם נעסוק בנדרש כנדרש נקטין חיכוך ואולי התחממות מיותרת תעבור מן הארץ.

Shok9@walla.co.il
גיליון  8 פרשה ויצא / מי יציל אותנו?
אחת החוויות שנצרבו בזיכרוני מתחילת לימודיי בישיבת 'הר-עציון' היתה שיחת ראש הישיבה בשבת תשובה. בזמן סעודה שלישית היה מתמלא חדר האוכל בתלמידים ואברכים שבאו לשמוע את שיחתו של הרב עמיטל. על אף שבכל שנה היה דורש הרב עמיטל דרשה חדשה ומקורית, תמיד הדרשה היתה מתחילה מאותו סיפור מופלא על רבי אלעזר בן דורדיא, שהחליט לשוב ולתקן את דרכיו, לאחר שחטא בעברות חמורות:

"הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו...
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא..." (ע"ז יז,א)

* * *

אחד הנסיכים המתועבים בתולדות אנגליה היה הרוזן סווין. רוזן מתועב זה שהיה אחיו של מלך אנגליה, לא הניח פשע ועוון שלא ביצע. ידו מלאה מעשים מתועבים ונפשעים עד שבשלב מסוים אף הוכתר רשמית בתואר המביש והמשפיל 'איש ללא כבוד'.

כדי לזכותו במחילה שלחוהו בני משפחתו לירושלים. מנהג נפוץ זה של פושע המצטרף אל עולי רגל כדי להימלט ממאסר או מהוצאה להורג רווח מאוד בחברה הנוצרית. משעה שקיבל הפושע את ברכתה של הכנסיה לנסיעתו לא יכלה הזרוע החילונית להשיגו.

לכנסיה היתה טבלה קבועה של ניקוד שאותו היה מקבל העולה לרגל. שהִייה של בין חמישה לארבעים יום באחד המקומות הקדושים הייתה מזכה את העולה לרגל בנקודות. בעזרת נקודות אלו צמצם העבריין את שהותו בגיהנום. אם הביא האיש עימו כתב המלצה חשוב או שנתן מתנות יקרות למסדרי הנזירים הממונים על המקומות הקדושים זכה האיש לנקודות רבות יותר. כך גם יכול היה לבטל את העונש כליל. (להרחבה, 'התנ"ך והחרב' 41-3)

* * *

בשנת 1343 פירסם קלמנס השישי שכיהן אז כאפיפיור הוראה בעלת חשיבות רבה בתולדות הכנסיה. קלמנס השישי גיבש וניסח את תורת מחילת העוונות של הכנסייה. בתורה זו נקבעה המשוואה הגורלית - מחילה תמורת כסף. הנותן מכספו לכנסייה קונה חלק ונחלה באוצר מחילת העוונות שהוריש לה 'אותו האיש'. שלם כסף וקבל מחילה, כך קבעה הכנסייה.

* * *

'כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים... אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד'.

* * *

אחד העקרונות המרכזיים של תורתנו היא האחריות העצמית. עלינו לדאוג בעצמנו לתקן את דרכינו. אין רצונו של א-להינו בכסף או בזהב. לא ניתן לשחד את אלוהינו על ידי ביקור בקברי צדיקים, ולא ניתן להתחמק מעונש על ידי אחיזה בקרנות המזבח.

ביקור בקברי צדיקים הוא דבר חשוב אבל אין זה מפני שבתמורה לביקור הצדיק ימחל על עוונותינו. נתינת צדקה מעבירה את רוע הגזירה אבל זאת משום שזהו מעשה טוב בפני עצמו ולא משום ששיחדנו מישהו.

אין שוחד לפני הבורא. האדם היחיד שיכול לעזור לנו הוא אנו עצמנו. מעשינו יקרבונו ומעשינו ירחקונו. אין הדבר תלוי אלא בנו.

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com

הבהרה: במדור "מנשים באוהל" בפרשת מטות דאשתקד, כתבה רבקה שמעון: "כשם שאנו בודקים תולעים בחסלט כך נכבוש את הארץ בדקדקנות... שלא נשאיר שום נשמה...".
בעקבות הערות שנזכרו להעיר לנו, מערכת "שבת בשבתו" מוצאת לנכון לפרסם הסתייגות מאמירה זו, שאינה ע"פ דרכה של תורה המייחסת דין זה לעמלק בלבד.
גיליון  8 פרשה ויצא / קצר וקולע
"השלום לו? - ויאמרו: שלום"

מנהג חדש בא למדינה: תחת החופה מתעטף החתן בטלית חדשה, ומברך עליה "שהחיינו", ומתכוון לצאת בכך גם ידי אשתו החדשה הניצבת לצידו. וכאן התימה: על טלית חדשה הוא מברך בוודאי, ואילו על יום חתונתו ויום שמחת לבו יש רק ספק? "הלכות קטנות", ספרו של רבי יעקב חאגיז (שנפטר בי"א בכסלו תל"ד), מיוחד בתשובותיו הקצרות והחדות. באחת מתשובותיו (א,ז) הוא משיב: "היה לו לשאול אם יאמר 'דיין האמת"'. תשובה זו נשמעת כבדיחה (ממש מזכיר את דרויאנוב על ההבדל בין לוייה, שבה נושאים את המת בשתי כלונסאות, לבין חתונה שבה נישאים השניים תחת ארבע כלונסאות).

אבל מתשובה אחרת של הר"י חאגיז (ב,ח) משמע שמדובר באחד שמחמת דוחקו הוכרח לישא אשה שלא היתה הגונה לו, שעליו לברך "הטוב והמטיב" על הממון שזכה בו, ו"דיין האמת" על שנפל בחלקו דבר שאינו הגון. אם אין הדבר משתמע מהתשובה הראשונה, הרי זה מחמת אופיו של הספר: תשובות קצרות, שנונות ולאקוניות.

ר' יעקב חאגיז (לאחר מחלה נוסף לשמו "ישראל") ממשפחת מגורשי ספרד, נולד בפאס שבמרוקו. כשנסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את ספרו "עץ החיים" (על המשניות), ביקשוהו לייסד בירושלים ישיבה, את ישיבת "בית יעקב" (אגב, למדו בה גם כתיבה וספרות, חשבון וחכמת התשבורת). תלמידים רבים ונודעים יצאו מישיבה זו, והיה בה מנהג שבימי שישי שואלים את הרב שאלות, והוא עונה עליהן בקיצור נמרץ, כיון שיום שישי הוא יום קצר מלעיין בו כל הצורך. הוא לא נרתע מכך שתשובות קצרות לעתים אינן מובנות כראוי. לדעתו, "אם לא יועילו להלכה, יהיו לעורר לב... התלמידים לחדודי בעלמא". אז, הנה, זה קורה גם עם התשובה הנ"ל, בעניין שהחיינו תחת לחופה.

בשל קיצור מעין זה זכה הספר להרחבות ולפירושים. החל בכך בנו של המחבר, ר' משה חאגיז, שהוסיף את הערותיו תחת השם המני"ח (המלקט משה בן יעקב חאגיז), לדפוס הראשון (וינציה תס"ד - בתמונה). ר' בן ציון אלקלעי כתב על הספר פירוש בשם "הלכה רווחת" (ירושלים, תרנ"ה). והנה, בשנת תרנ"ז הוציאו שוב בניו של ר' חיים הורוויץ, רבה של קראקא, את הספר בהוסיפם: "הספר היקר הזה הוא חזון בלתי נפרץ ליוקר מציאותו... וזה לך האות: כמאה שנה לא נשאו ונתנו עוד המחברים בדבריו". לספר הוסיפו הסבא והאבא של המדפיסים אזהרה: "חלילה לכל איש... להשיג גבול האחים... במשך חמש עשרה שנים". כנראה לא הגיע לאזניהם מה שעשה ר' ב"צ אלקלעי שנתיים קודם בירושלים. במהדורתו של זה הוזהרו הכול, בשנת תרמ"ח, שלא להשיג גבול הרב המחבר "מן יומא דנן ועד חמש עשרה שנה". אולי התכוונו רק לספר במתכונתו זו - עם פירושו "הלכה רווחת", ועם החלוקה העניינית של סימני הספר (שלא כבמהדורתו הראשונה).



וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (לא,ד). בגמרא (ברכות ח,א) משבחים על סמך פסוק זה את אלה שאינם יועצים אלא בשדה, ורש"י מוסיף: דאמרי אינשי: אזנים לכותל. האם זוהי הלכה שלא להאזין לשיחותיהם של אחרים? הר"י חאגיז כתב בהלכות קטנות (א,רעו), וכדרכו בקצרה: "שאלה - מה שנוהגין לכתוב על האגרות ופגי"ן, אם יש בו ממש? תשובה - בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו". כלומר, חרם דרבנו גרשום (שמחמתו היו כותבים בראש מכתבים: ופגי"ן = ופורץ גדר ישכנו נחש) לא חידש בעצם דבר, גם בלעדיו אסור היה לבצע האזנות סתר.
גיליון  8 פרשה ויצא / עבודת הקודש של עולי תימן
עולי תימן היו מראשוני העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881). הם הגיעו ממרכז תימן, שם סבלו מגזירות ורדיפות והיו בעיקר בעלי מלאכה. בארץ התיישבו בירושלים עיר הקודש, בה עברו רובם לעסוק בעבודות בנייה מפרכות, שעד אז יהודים התרחקו מהם. שונים היו בני תימן, שעלו אחר-כך ארצה, במהלך העלייה השנייה בשנת תרס"ט (1909). אלו האחרונים הגיעו מצפון תימן, שם נהנו מזכויות אזרחיות. החירות שניתנה להם הפיחה בהם רוח גבורה והם נודעו כִּגְּבָרים חסונים וחזקים, שיצלחו לכל עבודה קשה. לא ייפלא אֵפוא שבבואם ארצה הם נחלצו לעבודת האדמה, שעד אז עסקו בה בעיקר הפועלים הערבים. מעלה יתירה נודעה להם, לעולי תימן אלו בארבעה תחומים: א. בשמירת מצווֹת התורה ובלימודה. ב. בידיעת השפה העברית עוד מהגולה. ג. באהבת ארץ הקודש ללא תנאי. ד. בנכונות לעבוד כל עבודה קשה.

באותה עת כיהן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כרבן של יפו ומושבות יהודה. בחודש אב ה'תרס"ט (1909) הוא ביקר ברחובות ושם נפגש פנים אל פנים עם עובדי האדמה שעלו מתימן. הרב התלהב מאד מהם וכה כתב באיגרת שהריץ לאביו:

...פֹּה במושבה נוסף, ברוך ה', דבר לטובה... באו לארץ הקודש רבים מאחינו בני-ישראל היושבים בתימן... והם אנשים מסתפקים במועט מאד. רובם ככולם בני-תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם עם-הארץ כלל וכולם חרדים ויראי ה' מאד. מהם... מתפללים בכל יום ג' פעמים בציבור בכוונה, בחדר מיוחד שייחדו להם בבית הכנסת הגדול... מהם עובדים כפועלים במושבה והנם, ברך ה', אנשים בריאים, אוהבים את העבודה... והננו שמחים לראות קיבוץ נידחים, אלה מצפון ואלה מתימן, וכולם פונים אל ארץ חמדה באהבה, ושמחים על גורלם אשר הביאם ה' לארץ הקודש. ועובדים באהבה את עבודתם בשדה ובכרם... ושקדנים בתורה, ביראת-שמים תמימה, ואין פרץ ומריבות בשכונתם.

עבודתם הראשונה של עולי תימן ברחובות הייתה עקירת עשב-הבָּר, ה"יַבְּלית", שהשתלטה וחנקה את גידולי השדה. לשם כך הם חפרו במעדרים לעומק רב והייתה זו עבודת פרך. ובכל זאת מצא בה אחד העובדים, ר' זכריה בן דוד קפרא, סמלים ורמזים נשגבים, על דרך הקבלה והסוד, עד שחיבר עליה תפילה זו:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו. הריני נוטל מעדר זה, העולה בגימטריא "ש-די", להכרית בו החוחים והקוצים, ולחצוב בו כל הניצוצים מתוך אדמתנו, אדמת הקודש.

יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, המציב גבול אלמנה והמשיב בנים לגבולם, כי תחזקנו ותצליח דרכנו בעבודתנו, עבודת הקודש על אדמת הקודש. ונזכה לראות בטהרת אדמת ישראל מטומאתה, בעת שינערו רשעים ממנה, ותשוב אל בעלה הראשון עם בנין ציון וירושלים, אמן כן יהי רצון.

אפילו החלוצים הרבים, שכבר ביקשו להתנתק ממסורת אבות ולא הקפידו על שמירת התורה, התפעלו מתכונותיהם הטובות של הבָּאים מצפון תימן. וכך העיד עליהם אחד מראשי תנועת העבודה:

הבאים מתימן אוהבים מאד את הארץ... לַגָּלוּת הם מתייחסים בשלילה הרבה יותר מאשר האשכנזים. עולה מתימן, גם אם סובל הוא חרפת רעב נוראה, יגיד בכל זאת: "ברוך ה', אני בארץ-ישראל".

(עפ"י יהודה רצהבי, "תפילה לעבודת האדמה", בתוך "מעריב", 18.9.81)

גיליון  8 פרשה ויצא / הָעַקְשָׁן
לִפְנֵי קָרוֹב לְמָאתַיִם שָׁנָה רִחֲפָה גְּזֵרָה אֲיֻמָּה עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל יְהוּדֵי רוּסְיָה, גְּזֵרַת הַקַּנְטוֹנִיסְטִים. לְפִי הַחֻקִּים שֶׁקָּבַע הַצָּאר (הַקֵּיסָר) נִיקוֹלַאי, הָיוּ צְרִיכִים הַיְּהוּדִים לִשְׁלֹחַ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה אַלְפֵי יְלָדִים יְהוּדִים לַצָּבָא הָרוּסִי. הַיְלָדִים הִתְחִילוּ אֶת הַשֵּׁרוּת הַצְּבָאִי בְּגִיל 12-13 וְלִפְעָמִים גַּם פָּחוֹת מִכָּךְ, וְשֵׁרְתוּ בַּצָּבָא עַד גִּיל 43. בְּכָל הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ מְנֻתָּקִים לְגַמְרֵי מֵהַמִּשְׁפָּחָה וּמֵהָעָם הַיְּהוּדִי, וּבְכָל דֶּרֶךְ נִסּוּ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְהִתְנַצֵּר וְלִשְׁכֹּחַ אֶת יַהֲדוּתָם. חֶלְקָם הַגָּדוֹל נִכְנַע לַלַּחַץ וְלָעִנּוּיִים, אַךְ הָיוּ גַּם יְלָדִים שֶׁהִפְתִּיעוּ אֶת הַמְפַקְּדִים וְהַחַיָּלִים, בְּכָךְ שֶׁלֹּא הִסְכִּימוּ בְּשׁוּם אֹפֶן לְהָמִיר אֶת דָּתָם אוֹ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְווֹת.

***

הַמְפַקֵּד עָבַר עַל פְּנֵי שׁוּרַת הַיְלָדִים הַמְפֻחָדִים שֶׁהִגִּיעָה זֶה עַתָּה. הוּא נִפְנֵף בַּמַּגְלֵב שֶׁבְּיָדוֹ וְצָעַק: "כָּאן תַּעֲשׂוּ כָּל מַה שֶּׁיַּגִּידוּ לָכֶם לְמַעַן אִמָּא רוּסְיָה וּלְמַעַן אֲהוּבֵנוּ הַצָּאר הַגָּדוֹל! כָּל חַיָּל וְחַיָּל יְצַיֵּת לַמְפַקְּדִים בְּאֹפֶן מֻחְלָט, וְיַעֲשֶׂה כְּכָל שֶׁבִּיכָלְתּוֹ לִהְיוֹת חַיָּל מְעֻלֶּה. מִי שֶׁיָּעֵז לְהַמְרוֹת אֶת פִּינוּ עוֹד יִתְחָרֵט עַל כָּךְ!"

"לֹא אַסְכִּים לֶאֱכֹל טָרֵף" צִיֵּץ קוֹל מִתּוֹךְ הַקָּהָל "אֲנִי דּוֹרֵשׁ אֹכֶל כָּשֵׁר, וָלֹא - לֹא אֹכַל! הַיַּהֲדוּת הִיא דָּתֵנוּ וְדָת אֲבוֹתֵינוּ. נִשְׁבַּע אֲנִי כִּי לְעוֹלָם לֹא אֶעֶזְבֶנָּה".

"חַה חַה חַה!" רָעַם צְחוֹקוֹ שֶׁל הַמְפַקֵּד "הִנֵּה הִגִּיעַ לוֹ עַקְשָׁן חָדָשׁ! וְכִי אִכְפַּת לָנוּ מֵהַשְּׁבוּעָה הַיְּהוּדִית הַטִּפְּשִׁית שֶׁלְּךָ? אֵין דָּבָר, יַלְדּוֹן. כְּשֶׁתַּרְגִּישׁ קְצָת אֶת הַמַּגְלֵב הַזֶּה..." וְהוּא הֵנִיף אֶת הַמַּגְלֵב בִּשְׁרִיקָה חַדָּה "אוֹ אוּלַי כְּשֶׁתָּחוּשׁ אֶת טַעֲמוֹ שֶׁל הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן הַחוֹתֵךְ בִּבְשָׂרְךָ..."

"אֲפִלּוּ אִם אָמוּת בָּרָעָב, אֲפִלּוּ אִם תְּעַנּוּ אוֹתִי אוֹ תַּהַרְגוּ אוֹתִי - אֲנִי אֶת דָּתִי לֹא אָמִיר!" עָנָה הַנַּעַר בְּתַקִּיפוּת. הַמְפַקֵּד לֹא הִמְשִׁיךְ אֶת הַוִּכּוּחַ, אֶלָּא הֵרִיץ אֶת הַנְּעָרִים לְכִוּוּן מִשְׁטַח הָאִמּוּנִים לְהַתְחִיל בְּיוֹם הָעֲבוֹדָה הַמְפָרֵךְ.

עִם עֶרֶב הִתְכַּנְּסוּ הַנְּעָרִים לָאֲרוּחָה. הַנַּעַר שֶׁהֵעֵז פָּנָיו אֶל מוּל הַמְפַקֵּד, בָּרָ'קֶה שְׁמוֹ, עָבַר בֵּינֵיהֶם וְהִזְכִּיר לָהֶם לֹא לְהִתְגָּאֵל בְּמַאַכְלֵי הַטְּרֵפָה. הֵם הָיוּ רְעֵבִים מְאֹד, וְחֶלְקָם לֹא עָמְדוּ בַּנִּסָּיוֹן וְאָכְלוּ מִן הַמֻּגָּשׁ לִפְנֵיהֶם. רַבִּים הִתְאַפְּקוּ וְאָכְלוּ רַק מִן הַלֶּחֶם הַיָּבֵשׁ, אַךְ הֵם שָׁאֲלוּ אֶת עַצְמָם כַּמָּה זְמַן יוּכְלוּ לְהַחְזִיק מַעֲמָד בְּתַפְרִיט כָּזֶה.

בְּמֶשֶׁךְ הֶחֳדָשִׁים הַבָּאִים עָמְדוּ הַיְלָדִים בְּנִסְיוֹנוֹת קָשִׁים מְאֹד. כָּל מִי שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדִבְרֵי הַמְפַקְּדִים חָטַף עֳנָשִׁים חֲמוּרִים - אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם נֶעֱנַשׁ בָּרָ'קֶה. הַמְפַקְּדִים זִהוּ בּוֹ אֶת מַנְהִיג 'הַמּוֹרְדִים', וְעָשׂוּ כָּל מַאֲמָץ כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת רוּחוֹ בְּכָל מִינֵי עִינוּיִים וְהַמְצָאוֹת אַכְזָרִיּוֹת - אַךְ הוּא בְּשֶׁלּוֹ: "לֹא אָמִיר אֶת דָּתִי!"

פַּעַם אַחַת דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ הַמְפַקֵּד לְהַעֲמִיס עַל גַּבּוֹ שְׁנֵי שַׂקִּים מְלֵאִים חוֹל, וּבְנוֹסָף פָּקַד עָלָיו לְהָרִים אֶת יָדָיו וּלְהַחְזִיק גָּבוֹהַּ מֵעַל רֹאשׁוֹ רוֹבֶה כָּבֵד בְּמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַנַּעַר הַמִּסְכֵּן נֶאֱלַץ לַעֲשׂוֹת כָּךְ, אַךְ לֹא סִיֵּם אֶת שָׁלֹשׁ הַשָּׁעוֹת. לְאַחַר כְּשָׁעָה הִתְמוֹטֵט לְפֶתַע וְנָפַל אַרְצָה מְעֻלָּף. נִרְאֶה הָיָה שֶׁהוּא לְלֹא רוּחַ חַיִּים. כָּל הַנִּסְּיוֹנוֹת לְהַחֲיוֹתוֹ לֹא הוֹעִילוּ.

לְבַסּוֹף הִגִּיעַ הַחוֹבֵשׁ הַצְּבָאִי שֶׁהִצְלִיחַ בְּקֹשִׁי לְהָשִׁיב אֶת רוּחוֹ. "אָכֵן יִהְיֶה צֹרֶךְ לְהָנִיחַ לוֹ, לַיְּהוּדוֹן הָאָרוּר הַזֶּה" פָּנָה הַחוֹבֵשׁ אֶל הַמְפַקֵּד "נִרְאֶה שֶׁנּוֹחַ לוֹ לַעֲזֹב אֶת הַחַיִּים, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַעֲזֹב אֶת דָּתוֹ הַיְּהוּדִית הָאֲרוּרָה..."

לְאַחַר פָּרָשָׁה זוֹ יָרַד מְעַט הַלַּחַץ, וְכָךְ נִשְׁאַר בָּרָ'קֶה נֶאֱמָן לְדָתוֹ...

(מפי הקנטוניסט הנוצרי, בכמוטוב, ספר הגבורה ח"א)
(לתגובות והצעות לסיפורים: yikhat1@smile.net.il)


גיליון  8 פרשה ויצא / איך זוכים לשלווה מרגיעה?
יוסי ברנט (23), גר בשכונת רמות בירושלים. רווק, ילד רביעי מתוך ששה. למד בישיבה התיכונית נועם קרית משה ובוגר ישיבת ההסדר בנתיבות בה למד כשנה, כשלאחריה שירת שלוש שנים בחיל המודיעין. השנה יסיים את לימודי ההסבה לתואר B.ed בחינוך מיוחד, במכללה ירושלים. במשך השנים האחרונות הקדיש את זמנו להתנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. מקווה יום אחד להקים כפר נוער משותף לצעירים מוגבלים ו'רגילים' כאחד.


מהי מסגרת ההתנדבות שלך ב'שלווה' ירושלים? במה היא שונה ממסגרות אחרות המטפלות בילדים מוגבלים?

במסגרת ההתנדבות שלי בשלוה אני לוקח חלק פעיל בקבוצת 'רימונים' המורכבת מילדים מדהימים בגילאי 11-8. בהגדרת הפעילות אני אמור לסייע ככוח עזר לצוות המקצועי, אך כמובן המטרה המרכזית היא להיות פשוט חבר אמיתי לילדי הקבוצה. ישנן הזדמנויות בהן אני צמוד לילד במשך כל יום הפעילות כשהוא מקבל ממני את כל תשומת הלב - ובכך אני משמש מעין מתווך בינו לבין הקבוצה. כמו כן אני משתתף בפעילויות שונות של הארגון. ההתנדבות ב'שלווה' שונה ממקומות אחרים, בעיקר מפני שהמטרה של 'שלווה' היא מעט 'חופש' ו'שחרור' למשפחה ולאותו ילד מיוחד. לכן אני מאמין שבכל יום בו אתה מצליח לקדם את החניך בצעד נוסף ובמיומנות חדשה - אתה מחולל פלאים, לא רק כלפי החניך כי אם לכל המשפחה כולה - וזה מה שמייחד את המקום המדהים הזה. מבחינתי 'שלווה' מלמדת אותי, כאדם נורמטיבי בחברה, שכל מעשה טוב שאתה עושה למישהו משפיע באופן ישיר על קבוצה גדולה של אנשים. זה לקח משמעותי שאני מגלה בכל פעם מחדש.

האם ההתנדבות 'השתלטה' על חייך האישיים או שמא אתה מסוגל, בכל זאת, להעניק לה את המקום שלה?

אם תשאל את חבריי וקרוביי, הם לבטח יגידו לך ש'אין לי חיים' מחוץ ל'שלווה'. אני מסוגל להבין למה הם חושבים כך. נכון ש'שלווה' היא חלק מאוד משמעותי בחיי, אך בכל זאת אני מקבל ומבין שחשוב מאוד להפריד בין השניים כשמדי פעם מקובל ורצוי לקחת פסק זמן ולהשקיע מעט יותר בעצמך. לא מדובר באגואיזם - העבודה עם הילדים שוחקת מאוד ואי אפשר להגיע אליהם 'כבוי', חסר חיוּת. המפגש איתם חייב להיות טעון אנרגיות, אישיות מלאת שמחה ואהבה. מדובר בכוחות מחודשים אותם צריך, מדי פעם, לפתח בעצמך.

לבני נוער לא מעטים קיימת רתיעה מהתנדבות עם נערים מוגבלים. כיצד אתה מסביר את התופעה הזו ומדוע דווקא אתה הצלחת להתגבר ולהבין אחרת?

אני אשים את הדברים על השולחן: בכנות, אנחנו כבני אדם מפתחים רתיעה מכל אדם השונה מאיתנו. מהיכרות שלי, הפחד נובע בעיקר ממפגש עם הלא-נודע בכל מה שקשור לאותם ילדים מיוחדים, כשרובנו לא מכירים קשר כזה בטרם ההתנדבות. בגיל 15, בפעם הראשונה שאני הגעתי ל'שלווה', הבטחתי לעצמי שלא אחזור לשם. אולי הייתה זו ההתמודדות, אולי הגיבוי מהצוות המקצועי ואולי בכלל האהבה שקיבלתי מאותם ילדים מיוחדים - אך בסופו של דבר בחרתי להישאר. לקוראי "שבת בשבתו" אני יכול לסכם בשורה התחתונה: מי שלא מנסה - לעולם גם לא יצליח.

רוב המתנדבים בארגון מגיעים מרקע דתי. כיצד אתה מסביר זאת?

בגדול, החברה הדתית מתחנכת לחסד ועזרה לזולת, מהמסגרת המשפחתית למסגרות החינוכיות הרחבות יותר. יתר על כן, היקף ההתנדבות בבתי הספר ובתנועות הנוער הדתיות מקיפה מגזרים רבים בחברה - שמשאירים לבני הנוער 'טעם של עוד' ורצון להוסיף נדבך ועוד נדבך בגמילות חסדים. אין זה פלא שמתנדבים רבים ב'שלוה' מגיעים להעניק מזמנם ומרצם, גם בזמן השירות הצבאי שלהם ואף לאחריו - אם בשבתות ואם במחנה הקיץ.

טענה מרכזית ביחס להתנדבות גורסת כי המתנדב מקבל יותר ממה שהוא נותן. איך זה בא לידי ביטוי בקשר האישי שאתה מקיים מול ילדי 'שלווה'?

לדעתי, הטענה הזו כלל לא מקובלת. זה מסוג הדברים שראוי לדחוק מדעתנו, שכן כשהמתנדב 'מכמת' את הנתינה שלו, הוא מוריד מערכה של המצווה, שאין לה שיעור לדברי חז"ל. האם אם חיה במושגים של רווח והפסד כלפי ילדיה? האם רב מחשב את רווחיו מתלמוד תורה לתלמידיו? זו התחושה שלי ואף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת לאורך תקופת ההתנדבות. אם תשאל אותי בכל זאת מה קיבלתי מהילדים - אומר לך בכנות כי ההתנדבות ב'שלווה' שינתה את חיי; הגישה והיחס שלי לאנשים, הדימוי והביטחון העצמי, המעגל החברתי המיוחד - הם רק חלק קטן מהדברים שפיתחתי והרחבתי בשנים האלה הודות ל'שלווה'. כמו כן, אוכל לומר בוודאות כי בזכות 'שלווה' מצאתי את דרכי שלי בעבודה בתחום החינוך המיוחד, כשאני מקווה מאוד כי גם בשנים הבאות אוכל להמשיך להיות שותף לפעילויות של 'שלווה' עבור הילדים והמשפחות.


jonatanu@gmail.com

גיליון  8 פרשה ויצא / הבדלה על כוס לפני ערבית
שאלה: האם ניתן להבדיל על הכוס במוצאי שבת לפני תפילת ערבית? עניין זה רלוונטי במיוחד באירועים ציבוריים, שבהם אם ימתינו עד לתפילה עלול הציבור להתפזר בלא הבדלה.

תשובה: על מנת לענות לשאלה זו יש לברר את היחס שבין ההבדלה בתפילה ובין ההבדלה על הכוס.

יסוד התקנה
ר' יוחנן (ברכות לג,א) מתאר את השתלשלות התקנות על ידי אנשי כנסת הגדולה: "בתחילה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס, הענו חזרו וקבעוה בתפלה, והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס". לכאורה, הקביעה האחרונה, שמצריכה שתי הבדלות אינה ברורה, שכן מלכתחילה הסתפקו בהבדלה אחת. ואכן, הגמרא אינה מסתפקת בתיאור ההיסטורי ומביאה ראיות נוספות לכך שיש צורך בהבדלה הכפולה: "איתמר נמי, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס...". אף על פי כן, הגמרא גם פוסקת שמי ששכח להבדיל בתפילתו יסתפק בהבדלה על הכוס ולא יחזור. בהמשך הגמרא מסיק רב נחמן שגם הדין ההפוך נכון - כלומר אם הבדיל על הכוס צריך לשוב ולהבדיל בתפילתו "קל וחומר מתפלה: ומה תפלה דעיקר תקנתא היא אמרי המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס; המבדיל על הכוס, דלאו עיקר תקנתא היא, לא כל שכן". וכך פסקו המ"א והמשנה ברורה (רצד). גם מסקנת הסוגיה היא שההבדלה הכפולה היא חובה ואין בדבר איסור של "ברכה שאינה צריכה" ו"לא תשא".

כלומר, בסוגיה זו מתוארות שתי ההבדלות ככפילות - הן מצד ההשתלשלות ההיסטורית והן מצד הדין שאין חוזרים על התפילה. להלכה, המסקנה היא שצריך להבדיל פעמיים אף על פי שאין שוני מהותי בין שתי ההבדלות.

מה מתירה ההבדלה
שני דברים אסורים קודם ההבדלה ומותרים לאחריה - עשיית מלאכה ואכילה. הגמרא במסכת שבת (קנ,ב) קבעה שלמלאכה מספיקה ההבדלה בתפילה או אפילו אמירת "המבדיל". כך גם פסק הרמב"ם (שבת כט). אולם, אכילה הותרה רק לאחר הבדלה על הכוס, כמבואר בגמרא בפסחים (קה,א). הרשב"א בתשובות (תשלט) מביא ירושלמי שהבדלה בתפילה מתירה לתבוע חפציו.

אם כך, אנו רואים כי ישנה הבדלה עקרונית בין שתי ההבדלות: ההבדלה על הכוס מתירה גם מלאכה וגם אכילה, וההבדלה בתפילה מתירה רק מלאכה ובקשת בקשות.

לאור זאת, לכאורה קשה - מדוע מי שהבדיל על הכוס חוזר ומבדיל בתפילה, הרי הבדלה על הכוס מתירה גם אכילה וגם מלאכה?

הגרי"ד סולוביציק זצ"ל ("שיעורים לזכר אבא מארי") ביאר שהבדלה על הכוס מסיימת את מצוות עונג שבת וכבוד שבת (ולכן אין לאכול לפניה), ואילו הבדלה בתפילה מתירה מלאכה. ברם, אין זה מסביר את הכפילות שכן, כאמור לעיל, ברור שהבדלה על הכוס גם מתירה במלאכה, ואם כן לא ברור מדוע כאשר הבדיל על הכוס לפני התפילה צריך שוב להבדיל בתפילה?

ונראה שהבדלה בתפילה אינה רק להיתר מלאכה אלא גם דין בגדרי תפילה. לדעת הרדב"ז, הוא דין בתפילת ערבית בלבד ואילו למגן-אברהם עיקר התקנה להבדיל בתפילה ולכן אם שכח בערבית צריך להבדיל בשחרית גם אם הבדיל על הכוס.

בין כך ובין כך, רואים כי לאחר התגלגלות התקנות שתי ההבדלות משלימות האחת את חברתה. לפיכך, לכתחילה יש צורך בשתי ההבדלות וסדרן אינו משנה - בין אם התחיל בתפילה ובין אם התחיל על הכוס.

לסיכום: היות ששתי ההבדלות אינן תלויות זו בזו, וסדרן אינו מעכב, נלענ"ד שאין מניעה מלהבדיל על הכוס לפני תפילת ערבית בזמן שהציבור מכונס.

הרב רא"ם הכהן: Reem.hacohen@gmail.com
גיליון  8 פרשה ויצא / העוגן והשותפות
"יש שזיווגו בא אצלו, ויש שהולך אצל זיווגו" (ב"ר,סח). יצחק נשאר בארץ ישראל וכלתו מגיעה אליו. יעקב יורד לחרן, עובד בפרך שבע ועוד שבע שנים, ורק כך הוא זוכה בבנות לבן אחי אמו.

זיווגם של אבות הוא ביטוי לסוד שיח נשמתם, להארה שהם מאירים לאומה בכל דורותיה, "מעשה אבות סימן לבנים". יצחק אבינו - עולה תמימה. בשעת העקדה עלה והתמסר כולו לשמים, וגם כשירד מעל המזבח, הרי אפרו - תמצית אישיותו - נותר צבור על גביו ומגן על ישראל לעד.

יעקב - נע ונד, מטולטל ומתענה. "מעט ורעים היו ימי שני חיי". לא רק שהוא יוצא מתחומי ארץ הקודש, כסבו ולא כאביו, אלא הוא גם משתקע בחרן ובמצרים. זיווגו של יעקב דורש ממנו לרדת אל תוך העוני והעינוי שבמֵצרי העולם החומרי, וסופו שהיא מוביל לשעבודם הקשה של בניו בחומר ובלבנים.

מעתה אנו שואלים: על שום מה שונות כל כך דרכיהם של הבן והאב, ומה נוכל אנו ללמוד מן המסר הכפול והסותר שהותירו עבורנו?

משל למה הדבר דומה: לבן שיוצא מבית הוריו כדי לסלול לעצמו דרך בחיים, ומפעם לפעם הוא מוצא את עצמו זקוק לעזרת הוריו. עזרה זו, שתי פנים לה - העוגן והשותפות. מחד, מהווה עבורו בית ההורים עוגן. ההורים כבר יושבים לבטח בנחלתם, וגם אם יסערו גליו יוכל תמיד לחזור אל ביתם ולמצוא אותו בטוח ויציב עבורו. מאידך, הבן זקוק להוריו גם כשותפים, כאוזן קשבת, אכפתית ומסייעת המצויה בפרטי המהמורות וההרפתקאות העוברות עליו ויוצאת לעזרתו באופן מעשי.

כך נוהג עמנו ה' יתברך, בגלותנו ובצרותנו. הכל יודעים ש"אין שכינה זזה מכותל המערבי לעולם". זהו המקום הבטוח, הבלתי-מעורער, שאליו אנו נושאים את עינינו בכל מחוזות גלותנו. מאידך, "לכל מקום שגלו ישראל - שכינה עמהם". יתרה מזו: כל אימת שצער מתגלגל ובא לפתחו של יהודי באשר הוא, בגשמיות או ברוחניות, שכינה מה אומרת: "קלני מראשי קלני מזרועי".

זהו סימנם של יצחק ויעקב. יצחק רומז על גילוי השכינה שעומד במקומו לעד, ואילו יעקב רומז על גילוי השכינה שהולכת עם ישראל בכל מקום שגלו לשם. כביכול הקב"ה בעצמו אומר לנו: פעמים שזיווגי בא אצלי, כשישראל יושבים על אדמתם והבית עומד על תלו, ופעמים שאני הולך אצל זיווגי, כשבני נתונים במצור ובמצוק ואני בעצמי - לא ע"י מלאך, שרף או שליח - יוצא אליהם, להשיבם אל ביתי.

לקבלת שיחה שבועית בדוא"ל פנה ל: hesderrg@neto.net.il
גיליון  7 פרשה תולדות / הבית הנפיץ
"ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים.
ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו.
ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה
ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה
ויקרא שמה רחובות, ויאמר
כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כו,כ-כב)

עשק ושטנה
אינני יודע מה גורלו של 'בית השלום', הנמצא בגבול קרית ארבע בואכה חברונה, בעת קריאת שורות אלו. בעת כתיבתן - הדי צחצוח חרבות עולה באזניי. שבת 'חיי שרה', שבתה של חברון ומערת המכפלה, עברה על עשרות אלפי הנקהלים לעיר האבות באווירה מרוממת מהולה באדי התנצחות שריחפו בחללה. המריבה מוצאת את ביטויה גם בשמות שנקראו לבית: 'בית השלום' בפי המתיישבים, 'בית המריבה' בפי התקשורת שבכך מיצבה את עצמה בסיטרא דשמאלא, וה'בית החום' בלשון בית המשפט הנחזה כניטראלי, כביכול.

ואל תהי קריאת שם קלה בעיניך. צא ולמד מיצחק אבינו בגרר שהקפיד לקרוא שם ייצוגי לבארות שחפר, כמצוטט בראש המדור, וטבע בכך משמעות לדורות כדברי המפרשים ובראשם הרמב"ן. שלשת שמותיהם של בארות יצחק – עשק, שטנה ורחובות – מתאימים (ותקוותי כי גם האחרון) גם ל'פרוייקט' שלנו. אם יורשה לי להוסיף שם משלי אציע "בית הניצוץ ובית המוקד" (משנה תמיד א,א), וכפי שיבואר להלן.

אימון חלקי בלבד בבית המשפט
אודה ולא אבוש, אני נותן אימון בבית המשפט בעניינים אזרחיים ופליליים, וסבור כי מוסד זה הינו עוגן חיובי וחיוני בחברה הישראלית (מבלי להיכנס לשאלת ה'ערכאות'), ו"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב). מאידך, בענייני ציבור רבים, ובודאי באלו הקשורים בהשקפות עולם החוצות את פני החברה הישראלית – אין לי שום אימון בשופטי בג"צ. לעתים רבות משפטם מוטה ביודעין לצד ההשקפתי הרווח בקרב חוגים א-לאומיים וא-דתיים (האות 'א' במשפט הקודם מייצגת קיצור של 'לא' או של 'אנטי', לבחירתכם).

אמת, סביב הבית מתנהל דיון משפטי על זכויות ובעלות. מתוך מה שפורסם אני מבין שיש טענות ומענות כדרכו של עולם. גם אם יש לי עמדה פוליטית התומכת בהרחבת ההתיישבות היהודית בחברון, ובעיקר בצמצום רווחים בין ה'קריה' ל'מערה' - אני מסכים כי התדיינות משפטית צריכה לזרום בצינורות המקובלים. הכל יודעים, עוד מימות אברהם אבינו, כי רכישת "שדה ומערה" "וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (כג,יז) ביהודה ושומרון היא ענין למשא ומתן מפותל ומתוחכם, רצוף גינוני-סרק ותחבולות חנפנות, ולרוב איננו מתרחש "לעיני... כל באי שער עירו" (כג,יח). גם לאחר שהוגשה קלטת שמע לבית המשפט הדן בשאלת הזכויות, שהוגדרה ע"י הרוכשים כ'נוק אאוט', עדין בית המשפט צריך לומר את דברו כאשר רק אימת הדין עליו, ולא אימת המאיימים באלימות.

אצבע פוליטית על הדק הפינוי
מאידך, חושבני כי מרבית הציבור איננו יודע שלא היתה שום החלטה משפטית לפנות 'בינתיים' את המתיישבים, ותקנו אותי אם אני טועה. מדובר בצו של המינהל האזרחי המטפל באלפי מבנים שנויים במחלוקת ובלתי חוקיים בעליל. "המדינה" (כך קרוי המינהל האזרחי במסמכי בית המשפט) מבקשת ליתן 'צו לסילוק פולשים' אזרחי, תמים לכאורה. העותרים לבג"צ בקשו להימנע מפינוי עד להכרעת הדין, אך נתקלו בחומת בג"צ, הנחשד בעיניי כמנצל את רום(?) מעמדו לאמירה פוליטית.

אינני יודע האם כך נהג בג"צ ברוכשי דירות 'חפצי-בה' או באלפי מחלוקות-נדל"ן, פלישות ו'חזקות' משני עברי הקו הירוק. כמדומה שבשום מקום אין הנושא ענין לצבא אלא למשטרה, ובנורמות המקובלות עליה. בודאי שלא עולה על הדעת לארגן 'מבצע' פינוי דרמטי במחלוקות אזרחיות יומיומיות.

מלחמת דעות במסווה משפטי
אין בלבי ספק כי שני הצדדים, המתיישבים והבג"צ, נלחמים על השקפתם הפוליטית ודרכי מימושה. המתיישבים מודים בכך 'על השולחן'! "אנו רוכשים נכסים בתחבולות מפותלות מכורח הנסיבות הידועות לכל". אני מצפה כי גם (חלק משופטי) בג"צ יודה בפה מלא: "אנחנו יריבים פוליטיים שלכם! אנחנו דואגים לזכויות הפלשתינאים המעונים תחת מגפי הכיבוש הציוני! לא ניתן ל'ימין הקיצוני' לממש שאיפותיו ונקפד ראשו וזנבו בכל מקום וכל דרך שנוכל".

המחלוקת הפוליטית חוצת-ישראל מתמקדת איפוא ב'בית המוקד' בחברון. חבל שמניות בית המשפט העליון מוסיפות לצנוח בעיני אזרחים כמוני ומתונים ממני. מה מנע מבג"צ להגיע להסדר על הקפאת המצב העובדתי הקיים ("מי שכבר גר ימשיך. מי שטרם - ימתין"), או משהו יצירתי דומה (ויש תקדימים, כמדומני), כדי לעקוף את המוקד הפוליטי הממולכד בבית זה. האם היו חייבים להפעיל את מלוא עוצמת הכח כדי 'לכופף ידים'? האם לא השכילו להבין כי 'בית המוקד' ייהפך ל'בית הניצוץ' לפתיל רועם?

(נכתב במוצ"ש חיי שרה)
גיליון  7 פרשה תולדות / שומע כעונה בברכת המזון
א. שלושה שישבו לאכול פת כאחד - מעיקר הדין רשאי אחד מהם להוציא את חבריו בברכת המוציא ובברכה אחרונה, אבל נהגו שכל אחד מברך לעצמו.

ב. באכילת פירות וירקות - לדעת השו"ע יכול אחד להוציא את חבריו בברכה ראשונה, אולם בברכה אחרונה יברך כל אחד לעצמו. לדעת הרמ"א, גם בברכה ראשונה יברך כל אחד לעצמו, וכן נוהגים.

ג. כשיש צורך להוציא אחרים ידי חובתם (כשלא כולם יודעים לברך, או כשמסופקים אם אכלו כשיעור) - יודיע להם שמתכוין להוציאם ושיתכוונו גם הם לצאת.

ד. אין לתת אוכל אלא למי שיודעים בו שיברך. אם הנתינה היא בתורת צדקה ויש רק ספק אם יברך - לדעת הרמ"א: אין הספק דוחה את מצות צדקה הוודאית; ואילו לדעת הבית-יוסף גם אז אין לתת.

ה. המזמין אורחים לביתו וחושש שלא יברכו, יאמר להם שהוא מכוון להוציאם ידי חובת הברכה, ויברך בקול רם.

ו. בעל קיוסק או מסעדה רשאי למכור גם למי שברור לו שלא יברך.

ספר תורה ציבורי נכתב ע"י קהילות ישראל בארץ ובעולם - לרפואתו והחלמתו של מרן
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו בן מזל שליט"א, בתוך שאר חולי ישראל.
לתרומות: לשכת בית הרב - 1800-272-997; www.harav.org

גיליון  7 פרשה תולדות / מתי יש איסור "דש" בסחיטת פרי?
במשנה (שבת קמג,ב) מבואר שאסור לסחוט פירות בשבת. איסור זה של סחיטת הפירות הוא תולדה של דש, הנקרא איסור "מפרק". כמו שדישה היא הוצאת הפְּנים (החיטה) מתוך הדבר שהוא בלוע בתוכו (הקליפה), כך בסחיטה מוציאים את המיץ מתוך הפרי (משקה מתוך אוכל). חכמים אסרו את המיץ היוצא מהם, אפילו אם יצא מעצמו.

הגמרא (שם, ואילך) מדגישה, שאיסור סחיטה מן התורה קיים בזיתים ובענבים בלבד, ואילו סחיטת תותים ורימונים אסורה מדרבנן. ואכן הרמב"ם (שבת כא,יב) ושאר הראשונים פסקו שבסחיטת תותים ורימונים ישנו איסור מדרבנן, כי יש אנשים הרגילים לסוחטם, ואילו בשאר פירות (כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין), שאינם מיועדים כלל לסחיטה, מותרת הסחיטה לכתחילה, מפני שאינן בני סחיטה.

כלומר ישנן שלוש רמות: זיתים וענבים - סחיטתם היא איסור תורה. תותים ורימונים (שמקצת אנשים נוהגים לסוחטם) - איסור דרבנן. שאר פירות (שלא רגילים לסוחטם) - מותר לכתחילה.

מדוע רק זיתים וענבים אסורים מן התורה? מצאנו שני ניסוחים בדברי רבותינו הראשונים: רש"י (קמה,א ד"ה דבר תורה) כותב: "אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו", משמע, שההיתר נובע מכך שאין דרך לסחוט פירות אלו. וכך כתב גם התוס'-רי"ד (שבת קמד,א), והרשב"א והריטב"א (שם קמה,א).

אולם, המאירי (שבת קמה,א ד"ה מה שאמרו) ביאר אחרת בשם "גדולי הדורות": "ואף לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט... שאר פירות כגון תותים ורמונים שאין המשקה כנוס בהם... והדברים נאים ומתקבלים. כלומר, לזיתים וענבים ישנה תכונה מיוחדת שהמשקה כנוס בתוכם.

הר"ן (על הרי"ף שם) כותב שרק בזיתים וענבים, היוצא מהם נחשב כמשקה. לפי זה, ייתכן שישנה קביעה עקרונית, שרק משקה מזיתים ומענבים נחשב כמשקה, ולכן רק בהם יש איסור דש, שמוציא משקה מתוך אוכל. דבר זה מסתבר גם לאור העובדה שיש הסוברים שרק על מיץ ענבים ושמן זית יש חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, וכן שישנה ברכה מיוחדת למיץ ענבים.

נראה שיסוד הדברים נובע מכך שדש הוא גמר יצירת הפרי. בפירות רגילים, נגמרת יצירת הפרי בקטיפתו מן העץ. אולם, בזיתים וענבים המסיקה והבצירה אינן סיום התהליך, מפני שהמיץ היוצא מהם חשוב מן הפרי, ולכן הסחיטה יוצרת את המוצר המוגמר.

להבנות אלה, תהיה השלכה על סחיטת פירות בימינו. כיום, רוב הפירות מיועדים לסחיטה, וישנם פירות, כגון חלק מפירות הדר, שמגדלים אותם לצורך סחיטה. האם סחיטת פירות אלו תהיה אסורה מן התורה?

אם נבין כרש"י, שהיסוד של איסור התורה בזיתים ובענבים נובע מן הרגילות לסוחטם - אזי גם בסחיטת פירות אלו יהיה איסור תורה. אולם, אם נבין שרק מיץ ענבים ושמן זית נחשבים כמשקה מן התורה, ולכן רק סחיטתם אסורה, כי היא נחשבת כיצירת משקה מתוך אוכל - הרי שסחיטת שאר הפירות לא תהיה אסורה מן התורה.

קשה להכריע בספק זה, אך בכל מקרה, ישנו איסור דרבנן בסחיטת שאר הפירות. ואמנם, פירות שאין רגילים כלל לסוחטם - מותרים לכתחילה בסחיטה, אך נראה שכיום אין פירות כאלו, ואת כל הפירות סוחטים ברמה זו או אחרת.

לסיכום: סחיטת כל הפירות והירקות בימינו אסורה. זיתים וענבים - מן התורה; פירות אחרים שרגילים לסוחטם - ספק אם זהו איסור תורה או איסור דרבנן; פירות שרק מעטים רגילים לסוחטם - אסורים מדרבנן בלבד.
גיליון  7 פרשה תולדות / נצנוצי חלומות במציאות אפורה
אין ספק שמציאות של הסתר הפנים, איננה מספקת את 'הסחורה' שעליה אנו חולמים. החלום מעניק לנו תקווה, אנו מייחלים לגילוי פנים, ומצפים לשינוי המסרב להגיע. כך אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו, אוכלים כדי שיהיה כוח לעבוד, ועובדים כדי להביא אוכל; לומדים כדי לדעת עד כמה איננו יודעים. האם חיינו הם רק מסע לקראת המיוחל, או שמא את שברירי החלומות העתידיים, נוכל למצוא פה ושם גם בחיינו העכשוויים.

הנה אחד מסיפורי חיי שבו החלום נכנס לי לתוך המציאות, ושינה את המציאות עצמה:

כשנה לאחר נישואי נהגתי בלוית רעייתי בדרך שבין בקעת בית שאן לרעננה. סמוך למחנה 80 שם עשיתי טירונות מפרכת ומעייפת... נרדמתי על ההגה. ערנותה וזריזותה של רעייתי הצילו את המצב, ובקריאת שלמה!! אדירה התעוררתי מיידית, והשתלטתי על המצב לפני שהמצב השתלט עלינו ח"ו.

לאחר שנים, נסענו קבוצת חברים להשתטח על קברו של האר"י הקדוש. בשעות הלילה המאוחרות היה בדעתנו לחזור ירושלימה. אני שהפעם לא נהגתי, התיישבתי ליד הנהג... ונרדמתי. עוד אני ישן החליטו חברי תוך כדי נסיעה וללא ידיעתי לחזור דרך מישור החוף, העוברת גם ליד מחנה 80. וכך עוברת לי הנסיעה בשינה עמוקה והנה חלום. ובחלום שחזור מדויק לנסיעה ההיא מתחילת סיפורנו שבה אני נוהג בלוויית רעייתי, ונרדם... ושאגה אדירה: שלמה!! הפעם אני מתעורר מתוך החלום למציאות שבה חברי הנהג נרדם לידי, ובתושייה מלאת ניסיון אני משתלט על הרכב ומחנה אותו בצידי הדרך. לאחר דקות ארוכות של התאוששות, מבלי לדעת, כנזכר, שהיינו אמורים לעבור בכלל בדרך זו, אני פוקח עיני, משפשפם שוב ושוב לאמת את העובדה המדהימה שאנחנו נמצאים שוב ליד מחנה 80!

אז סוף טוב הכול טוב. פעמיים 'שעשה לי נס במקום ההוא'. פעם בזכות המציאות, ופעם בזכות המציאות שהפכה לחלום שניכנס לי אל תוך המציאות.

יש חלומות תוך כדי שינה ויש גם חלומות בהקיץ. את שניהם אנו מבקשים למצוא במציאות. עד לעתיד המיוחל של 'והיינו כחולמים' נתבונן ונמצא פה ושם נצנוצי חלומות בתוך המציאות העכשווית.
Shok9@walla.co.il
גיליון  7 פרשה תולדות / הקול קול פורוש, הידים ידי ברקת
שורות אלו מתפרסמות לאחר פרסום תוצאות הבחירות לעיריית ירושלים. ביום שאחרי - מקננת בכל תושב משאלת הלב שהרצוי יהפוך למצוי, ושהמעומד הנבחר יקיים את הבטחותיו לציבור.

את מסע הבחירות של מאיר פורוש לעיריית ירושלים ליווה איור של סבא טוב. הפרסומים ויועצי התדמית ניסו למתג את מאיר פורש 'החרדי' כסבא טוב נוח לבריות היכול להיות ראש עיר טוב גם לציבור החילוני. מיתוג שניתן לומר די הצליח, לעומת מועמד שחור צהוב שהצטלם בצורה מעוררת פחד.

מותגים
אל הדעות הקדומות הצטרפו בשנים האחרונות יועצי התדמית, העושים בפוליטיקה כבשלהם. מבצעי 'הפאר' של ממשלת שרון לוו ע"י יועצי תדמית שדאגו להעביר את המהלכים הטפשיים וקשי הלב שידעה מדינת ישראל. יועצי התדמית המנסים למתג מועמד או מהלך פולטי, יודעים היטב את נפש הבוחרים. וע"י אריזות שונות בהם הם עוטפים את המועמד, והוא הופך בין לילה מאיש לבוש שחורים לסבא טוב.

ראה בני
בסוף ימיו מאבד יצחק את חוש הראיה, הוא מתגבר על נכותו באמצעות ארבע חושים: שמיעה, מישוש, טעם והרחה. בעת שיעקב נגש לקבל את הברכות ראשית יצחק בוחן את קולו (ע"פ פרוש הרמב"ן בראשית א,כז), לאחר מכאן הוא ממשש את ידיו, ואז הוא מברך לראשונה את יעקב (התורה לא מגלה לנו את תוכן הברכה אבל כנראה שזאת היתה ברכה קצרה). הוא טועם מן 'הציד' (טעם) ולבסוף הוא מריח (ריח) את בגדיו של יעקב, ואז מברכו בברכת הארץ. השלבים השונים בתהליך השתכנעותו של יצחק מלמדים אותנו רבות על כיצד הסביבה החיצונית משפיעה על מערכת קבלת החלטות שלנו.

מערכת החושים
את מערכת חושים ניתן לחלק לשניים. החושים - שמיעה, ראיה ומישוש, פועלים בעיקר על גירוי עצבי המתעורר ע"י גלים שונים. החושים טעם וריח - פועלים בעיקר על בסיס חומרים (כימיקאלים) הנקלטים בגוף.

אם נחזור לסיפור נטילת הברכות, ניתן לומר שככל שהגירוי שעטף יצחק היה פנימי יותר, כך הוא נעשה משכנע יותר. בתחילת התהליך עדיין היה "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" אולם לאחר שנוספו הטעם והריח, מקבל יעקב זהות חדשה "ריח בני כריח השדה". במילים אחרות: כדי לקבל את ברכות לא היה די ליעקב להתחפש לעשו, הוא היה צריך גם לקבל את ריח השדה.

בונה ירושלים
לא משנה כיצד ימתגו יועצי את התדמית את ראש עריית ירושלים. תדמית זאת בעצם הגדרתה היא זמנית שכן היא מבוססת בעיקר על גירויים חיצוניים המשתנים תדיר. אם נשים לב מספר הכוכבים שעלו וירדו בשמי הפוליטיקה בשנים האחרונות הוא רב מאוד. מאחר שהמשחק הפוליטי כיום מבוסס ברובו על מיתוג ותדמית, מועמד אשר לא מתעדכן בזמן הנכון נופל מהמשחק.

ריח השדה הוא אשר העניק ליעקב את ברכת הארץ. ריח זה משקף במידה לא מובטלת את עולם המעשה. מי ייתן וירושלים תתברך בראש עיר של מעשים שיכול לקיים את בה את ברכת בונה ירושלים.
Bartov26@gmail.com

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines