יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך


 
שו"ת אונליין
רבני שו"ת מורשת
  הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
  הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
  מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
  הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
  הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
  הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
  הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
  הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
  מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
  רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
  מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
  מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
  מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
  הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
  הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
  הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
  הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
 
אמונה
 
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
 
בריתות
  הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
  רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
  רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
  הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות

 פרשת השבוע

דף הבית » פרשת השבוע » עלון מורשת » תוצאות חיפוש

חיפוש גיליון
 
חיפוש פרשה
הצג חפש
 
פרשה
   ערך לחיפוש
חפש
תוצאות חיפוש תוצאות חיפוש לערך  ערוב
תוצאות החיפוש הן מתוך 50 העלונים האחרונים שהופיעו

נמצאו 11 ערכים תואמים לשאילתת החיפוש
גיליון  53 פרשה נצבים / הגיע זמן התשובה
ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים
אתמהה, וכי החיים נמסרו לבחירת האדם, הלא כמה וכמה כבר שייחלו,
רצו בחיים ונקטפו בדמי ימיהם, או אף בערוב ימיהם שלא בטובתם ועל
כורחם? ואם נפרש שהכוונה היא על החיים הרוחניים, קיום המצוות
ושמירתם מן העבירות, הלא בלאו הכי כבר האריכה התורה לצוות עלינו
על רמ"ח עשין, ושמירה מעבירות בשס"ה לא תעשה. ומה ועל מה איפה
בא חיוב זה של "ובחרת בחיים"?
והנה נוכל לפרש על פי המקובל ומפורסם היום אף על ידי הרופאים,
שהחיים במדה מסוימת תלויים הם ברצון האדם. שהרבה מן החולים
במחלות קשות ואף חשוכות מרפא, כל זמן שרצון החיים מפכה בהם,
כשעדיין לא איבדו את התקוה לחיים ונאבקים על כך, עודם חיים עמנו.
ובשעה שהיאוש חדר אל ליבם, באותו רגע אבדה תקותם, וגזרו על עצמם
גזר דין מוות ר"ל.
לפי"ז דברים כפשוטם, מבקש הקב"ה מאתנו לא להתייאש מן החיים, משום
"כי לכלב חי הוא טוב מן הארי המת" וכל אשר יחובר אל החיים יש לו
תקוה. ובכל מצב שהוא, יפה שעה אחת של תורה ומצוות בעוה"ז, - אף
המלווים, ואולי דווקא כאלו המלווים ביסורים ובסבל- מכל חיי העוה"ב.
אמנם ביתר עומק יש לך לדעת כי גם איכות החיים תלויה היא ברצון האדם
וכמו שבחיים עצמם יש מדרגות. יש אדם בריא ער או ישן, מחוסר הכרה או
גוסס. ואינו דומה איכות החיים בין האחד לחברו, כן הוא בחיים הרומניים
עצמם, שרשעים בחייהם קרואים מתים. ואף בזה לא דומה חיי האחד
לחברו. זהו החידוש הנורא כאן שהאדם הוא הבוחר בעצמו כיצד לחיות אם
חיים פשוטים ארציים ומגושמים, או למעלה מכך אין סוף מדרגות.
דרך וטבע העולם שככל שהאדם מהגבר, יש לו מסגרת קבועה של חיים
שהציב הוא לעצמו. ומשנה לשנה הולכת היא ומתחזקת, ונראית כבלתי
ניתנת לשינוי. כל אדם לפי מדרגתו, באשר הוא שם. ובא ע"ז הכתוב
"ובחרת בחיים", לומר כי בחירת מצבו של האדם ומדרגתו, לעולם ניתנת
היא לשינוי, לפריצת מסגרות ולשינוי צורת החיים הרוחניים של האדם.
וידע האדם בנפשו נאמנה שאם עד היום יצא ידי חובתו בקביעת שעת
לימוד לתלמוד תורה, או בנתינת סך מסוים ומוגבל לצדקה משום ש"אין לו
זמן ואין לו אפשרות ליותר מכך", ידע בבירור כי באמת יש לו אפשרות, ויש
לו יכולת, ובבחירתו הוא.
נצרכת וחשובה ידיעה זו עד מאוד ערב יום הדין, בפרוס השנה החדשה
הבעל"ט. הוא זמן של קבלת לעתיד, לשינוי ולהתחדשות. שבזכות קבלה
נכונה נזכה להכתב ולהחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים, ולשלום.



אמרי פי


אנו מתפללים ומתחממים שהקב"ה לא יקח מאתנו את רוח קדשו. היינו את
הקדושה שהטביע בנו עם קבלת התורה, אולם השטן מתחכם ליטול
מישראל את כח קדושתם, והוא עושה זאת בדרך עקיפין, על ידי שהוא
מגרה בהם את התאווה. בנות ישראל מתהלכות ברחובות ובשווקים
בפריצות נוראה, וזה מעשה השטן שבכל מקום שמסתכל האדם הוא רואה
את הערוה, ובגלל זה השכינה ח"ו מסתלקת מישראל, וכמ"ש חז"ל )סנהדרין
קו( על הפסוק )במדבר כח,ב("ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ערומות פגעו
בהם". והכתוב צווח ואומר )דברים כג,טו("והיה מחניך קדוש ולא יראה בך
ערות דבר ושב מאחריך", הרי שתלה הכתוב את קדושת עמנו בענין זה,
ובדבר שלפנים היה השטן חייב לעמול כמה שנים עד שעלה בידו לטמא
ח"ו, התחכם היום ועושה זאת בזמן קצר מאד, אוי לעיניים שכך רואות.
ואף שאין אנו במדריגה כה גבוהה שמחשבותינו תהיינה זכות וטהורות,
אבל בכל זאת חייב האדם להיות זהיר מאד שלא להביא עצמו לידי
הרהורים וכבר אמרו חז"ל )נדה יג(:המביא עצמו לידי הרהורים אין
מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
ע"כ מחויב כל אדם לתקן בביתו שלא יתהלכו ב"ב בזרועות מגולים, וכן
שכל לבושיהן יהיו כדין, כדי שלא יביא עצמו לידי הרהור, ואף אם ילעגו
עליו אל יחוש לזה, וכבר אמרו חז"ל
)עדיות פח,מו( מוטב לו לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה
אחת לפני המקום.
ובזכות זו יתן לנו ה' בנים תלמידי חכמים.
)מכתב גלוי מהח"ח זצ"ל ר"ח תמוז תרפ"ד(



מעשי הגדולים


לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא
בספר "תולדות אדם" )עמ' רטז( מובאים דברי ר' זלמל'ה זצ"ל אודות
העצלות, וכך מסופר שם:
פעם אחת העיר הצדיק משנתו את נערו העומד לפניו לשרתו, כדי ללמוד
עמו את שיעורו הקבוע. כאשר ראה שהנער מתעצל לקום, הביא לפניו מים
ואת בגדיו והחל להוכיח אותו בדברים רכים המושכים לב בני אדם
בעבותות האהבה לאביהם שבשמים.
וכה דיבר:
העצלה והרפיון במעשה המצוות עוון גדול הוא. אם היה אדם ישן תשוש
על מטתו בליל סגריר ואופל מתחת השמיכה החמה, ולפתע היו מודיעים לו
שאי שם מונח מטמון של זהב ובאפשרותו להגיע לשם ולקחתו לעצמו, אין
ספק שהאיש יקום בזריזות מופלאה ויסלק עצלותו מעליו.
במהירות רבה ילבש את בגדיו מבלי לשים לב לסדר הנכון וירוץ כצבי מבלי
להרגיש באבני נגף ומכשולים העומדים בדרכו. כל מחשבתו בשעה זו תהא
נתונה להגשמת שאיפתו להגיע ראשון למקום המטמון לבל יקדימנו אחר.
כל זה מדובר בחפצי העולם הזה, אשר על כגון דא נאמר: "כי לא במותו
יקח הכל לא ירד אחריו כבודו". כל שכן שעל האדם לרוץ כצבי בלא עצלות
לעשות רצון אביו שבשמים. החלש יאמר גיבור אני, כי טוב סחרה מכל
סחורה, ערך כל העניינים הרוחניים יקר מזהב ומפז וכל חפצים לא ישוו
להם.


גיליון  25 פרשה פקודי / בית המוכשר להשראת השכינה
בהפטרה לפרשת פקודי כתוב: "ויהי עם לבב דוד אבי לבנות
בית לשם ה' אלקי ישראל: ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה
עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבת כי היה עם לבבך: רק אתה
לא תבנה הבית כי אם בנך היצא מחלציך הוא יבנה הבית
לשמי:

בספר "מנחם ציון" (ירח האיתנים, עמ' קס"ו) כותב אודות
פסוקים אלו: "ה' משבח את דוד עבור תשוקת לבו לבנות בית
לשמו, ולמרות זה הוא שולל ממנו ביצוע מבצע זה. ולכאו'
תמוה, למה ומדוע הנחיל ה' לדוד אכזבה כה נוראה? וביחוד
בלתי מובן הביטוי 'יען', וכי מפני שהיה לו רצון כה אדיר
לבנות את בית ה', 'יען' זה יענש?

אולם באמת אין כאן לא אכזבה ולא עונש אלא אדרבה, יש כאן
בשורה מאוד טובה ומאוד מעודדת. ה' אמר אל דוד 'יען'
תשוקתך העצומה לבנות בית לשם ה' תזכה לבן שיהיה ראוי
ומתאים למטרה כה נשגבה והוא יבצע את המבצע שאין ערוך
לגדולתו. זוהי הברכה הכי רוממה שאב יכול לזכות בה".
חיי האדם קצרים המה - שבעים שנה, ואם בגבורות - שמונים.
אפילו אם האדם ישקיע את כל כוחותיו במילוי חובותיו כלפי
בוראו, מה ביכולתו להשיג באמת, אל מול פגעי הזמן ומגבלות
כוחות האדם. זאת ועוד, אף אם יצליח האדם לבנות או להקים
מפעל, מוסד וכדומה לשם שמים במשך ימי חייו, בכל זאת הרי
כבר אמר דוד מלך ישראל: "כי לא במותו יקח הכל לא ירד
אחריו כבודו" - ומי יערוב להמשך מפעלו לאחר מותו?! ואם כן
מהי תקוותו ותוחלתו של אנוש עלי חלד?

זהו שאמר ה' לדוד: "רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היצא
מחלציך הוא יבנה הבית לשמי". בשכר מסירות נפשך לבנות
בית לשמי - לא יפסק מפעלך בתום תקופת חייך עלי אדמות,
אלא בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי - תזכה
להמשכיות. זוהי הברכה הכי רוממה שאב יכול לזכות בה!
ראוי להתבונן היטב וליצור זיקה רעיונית בין הנאמר לדוד
המלך לבין חיינו אנו. כל אחד מעונין שמפעלי חייו - ובפרט
במה שנוגע לענינים רוחניים - ימשכו. למשל: מי שיסד גמ"ח
להלואת כספים, להשאלת מכשירים רפואיים, או הקים מפעל
צדקה וחסד או חברת ביקור חולים, וכדומה, בודאי אינו מעונין
שכאשר יכלו ימי חייו גם מפעליו יפסקו. אך כיצד יוכל
להבטיח זאת כאשר הוא כבר לא יוכל לנהל בעצמו את מפעלו?
העצה היא שיעשה את מעשי החסד שלו במסירות ולשם שמים,
ואז יוכל לשים את בטחונו בה' שאכן תהיה למפעל המשכיות
וקיום, ואף תקווה איתנה שצאצאיו ימשיכו את דרכו.

בברכות קריאת שמע אנו אומרים: "אהבת עולם בית ישראל
עמך אהבת". העיר מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל שיש כאן הטעמה
מיוחדת אודות אהבת ה' לבית ישראל, "הבית היהודי". הבית
היהודי הוא מיוחד במינו הן בקשר המיוחד שבין איש ואשתו,
והן בצורה של המסורה מאב לבנו. כל מסורת ישראל וקיום
עמינו תלוי ביחס המיוחד של אב לבנו. שכן, כל דור ודור
מהווה חוליה נוספת בשרשרת המקשרת אותנו לסיני. לא די
שהאבא יתחבר אל הדור שלפניו. עליו ליצור את התנאים
הנאותים שיאפשרו לבניו אחריו להתחבר אליו - ודרכו לסיני.

והנה תפקיד המשכן והמקדש הוא לסמל את הקדושה שיש
ליצוק אל תוך חיי היום-יום. אולם רק כאשר מסגרת הבית
היהודי שומרת על מקוריותה, צורתה וקדושתה, - ובכך נהיית
בעצמה למין "מקדש מעט" - יש מקום לצפות ולייחל
להמשכיותה בדורות הבאים. מו"ר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו
"דרכי מוסר" מעיר בשם המגיד מדובנא שיש להתבונן מדוע
בחר הקב"ה לעשות משכן מכסף וזהב ודומיהם - הלא עדיף
היה לבנות את בית ה' מאורות עליונים הנאותים לו? אולם
מבאר מו"ר זצ"ל: "מה שהקב"ה צוה להביא כסף וזהב לעשות
מהם משכן, מפני שכל תכלית המשכן לא היתה שהשראת
השכינה תהיה רק במשכן, אלא התורה אמרה 'ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. כונת התורה
היא: שהמשכן יביא קדושה בכל החיים הגשמיים. המטבח של
ישראל צריך להיות ביהמ"ק - שיהיה בתכלית הכשרות. חדר
האוכל צריך להיות בית המקדש וכו', חדר השינה ודאי צ"ל
ביהמ"ק ממש - לשמור טהרת המשפחה. וכן כל אחד במסחרו
צריך להיות מקודש וכו', והעיקר לקדש את הדברים הגשמיים
וכו'. לכן צוותה התורה לעשות המשכן בכסף וזהב, שזה יהיה
סמל לקדש את הכסף והזהב. ז"א לקדש החיים הגשמיים וכו"'.

כאשר אדם עושה את כל המאמצים, ומשקיע את מיטב
כוחותיו, להקים בית המושפע בתוכן רוחני )ומכל שכן שאינו
מכניס לביתו ספרות או חפצים הנוגדים את רוח התורה
והקדושה( הרי הוא בונה בכך מעין מקדש לה'. כאשר יוסיף
לכך השקעה אמיתית וכנה בחינוך ב"ב, בסבלנות ובמאור פנים,
הרי שהוא יוצר בזה בית שיהווה בע"ה חוליה נוספת בשרשרת
המקשרת אותנו לסיני. בית זה הוא המוכשר להשראת השכינה.


יהודי בשלמות

"ויעשו כאשר צוה ה' את משה" )לט, א(

בספרו"זכרון מאיר" כתב הג"ר מאיר רובמן זצ"ל שקל להיות
יהודי טוב בערך - ירא שמים בערך, בעל מידות טובות בערך,
אבל לקיים את ציווי הבורא בדייקנות - קשה מאוד.

הנה לדוגמא נצטוינו ללמוד תורה מתוך עמל דוקא כמש"כ:
"אם בחוקותי תלכו" ואחז"ל: "להיות עמלים בתורה". ללמוד
בעמל באמת זה דבר קשה מאוד. דוגמא לעמל אמיתי אנו
מוצאים בגמ': "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא
ויתבה אצבעתיה דידיה )פרש"י: אצבעות ידיו( תותי כרעא וקא
מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא )פרש"י: היה ממעכן ברגליו
ואינו מבין תוך טרדא". שבת פח.

הוא הדין לגבי שקידה בתורה. קל להיות שקדן בערך, אבל
לקיים "והגית בו יומם ולילה", זהו דבר קשה מאוד. במשלי
)פרק ב'( נאמר: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו"'.
פירוש הדבר: מי שצריך לפרוע שטר חוב על סכום מסוים, אין
זה מספיק שישלם בערך את סכום ההלואה. כל זמן שחסר
אפילו סך קטן ביותר אין זה נקרא פרעון, שהרי לא פרע את
החוב. כך הוא הדבר בעניני הנפש, קיום חובת האדם בעולמו
אינו נקרא קיום אלא אם-כן הוא נעשה בשלמות ללא סייג.
זה מה שהתורה מציינת כאן כדבר היוצא מגדר הרגיל על
גדולת בצלאל ושאר עושי המלאכה, שעשו "כאשר ציוה ה"'
ממש ובדיוק. לכוון בדיוק "כאשר ציוה ה"' זה מהדברים
הנפלאים שהתורה מוצאת צורך לחזור ולהדגיש אותם חזור
והדגש - ח"י פעמים.
("ילקוט לקח טוב")
גיליון  17 פרשה בא / ישועת ה' כהרף עין
"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא
יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. וכו'. מצה - על שום שנגאלו
אבותינו ממצרים, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת
מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו
להם"
פסחים קט"ז, הגדה ש"פ


יש להתבונן מהי המשמעות המיוחדת של מאורע זה, שאבותינו "גורשו
ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם", שמחמתו הוא נקבע
כטעם לאכילת מצה לדורות?


יש אומרים )מלבי"ם להגדש"פ ועוד( שאכילת המצות היא זכר לחסד
הגדול של הקב"ה - שהרי ישראל ירדו במצרים עד למ"ט שערי טומאה. לו היו
נשארים במצרים אפי' לרגע אחד נוסף, אזי היו יורדים לטומאה עמוקה כל כך -
השער הנ' - שמשם כבר לא היו יכולים לעלות ולהטהר, וממילא לא להגאל.
אכילת המצות מסמלת לפי"ז הכרת הטוב להקב"ה על החסד הגדול שהוציא
אותנו ממצרים ברגע האחרון ממש, לפני שירדנו אל השער החמישים משערי
הטומאה - שמשם אין תקומה.


ונראה להוסיף הסבר נוסף למשמעות העמוקה של מצוה זו, והתיחסותה
למאורע בו לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שכן, לכאו' תמוה, מדוע לא
הקדימו בני ישראל לאפות את לחמם? והלא משה רבינו אמר להם שבחצות לילה
יעבור הקב"ה בתוך מצרים לנגוף את כל בכורותיהם, וכי אח"כ יוציאם ממצרים,
והיה עליהם להקדים ולאפות?!


נראה לומר שהסיבה לכך שבני ישראל לא הקדימו להכין את לחמם נעוצה
באכזבות הרבות שכבר נחלו. הרי בודאי שבמכת דם, כאשר משה רבינו אמר
לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים
אשר ביאור ונהפכו לדם", כבר התכוננו בנ"י ליציאה ממצרים. יתכן והיו
ביניהם שאף ארזו כבר מזוודות, נטלו תרמילים, )ואף אפו לחם(, והתכוננו
ליציאה. ואולם לאחר שבוע של מכת דם עדיין הם היו במצרים. וכך, ניתן לשער,
חזר הדבר על עצמו, שוב במכת צפרדע, ושוב במכת כינים. אולם, לאחר זמן
התיאשו כבר מהיציאה, שכן התרגלו לראות שלמרות שהמכות באות והולכות,
עדיין עולם כמנהגו נוהג - הם נשארו במצרים. סביר להניח שבמכת ערוב כבר לא
הכינו מזוודות. לכן, גם במכת בכורות, הם לא הזדרזו לאפות את לחמם. ופתאום,
בחצות לילה, כאשר זעק פרעה: "קומו צאו מתוך עמי", הם לא היו מוכנים
לצאת - לכן לא הספיק בצקם להחמיץ.


מהו הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מכאן? שחסדי ה' וישועתו אינם תלוים
בנסיבות, ואינם ניתנים לצפייה ולחיזוי מראש. לפעמים, דוקא בזמן הכי פחות
צפוי, ומתוך המצב הקשה ביותר, צומחת הישועה. וכך רגילים לומר: "ישועת
ה' כהרף עין". כי ה' יתברך אינו תלוי כלל במגבלות טבעיים. לכן, כאשר הגיע
עת דודים - זמן השיחרור של ישראל ממצרים - היה על ישראל לצאת ממצרים,
ולא יכלו להתמהמה ולאפות את לחמם )ועי' דבריו הנפלאים של הנצי"ב
להגדש"פ "אמרי שפר" עה"פ בהלל "שומר פתאים וגו"'(.


הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מכאן הוא לצפות תמיד לישועת ה' - אפילו
בזמנים הקשים ביותר. חז"ל אומרים: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של
אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" )ברכות י' ע"א(. פירושו של דבר הוא שגם
כאשר נראה כאילו אבדה כל תקוה לישועת ה' - גם אז על האדם להמשיך לקוות
לישועתו. גם אדם שכבר ציפה והתכנן רבות לישועת ה' - ועדיין לא נענה - גם אז
יש להמשיך ולקוות לישועתו, וכמאמרם ז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא
נענה יחזור ויתפלל שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' " )שם
ל"ב(.



זהו אחד הפנים של המשמעות העמוקה של מצוה אכילת מצה - להזכירנו
שבזמנים ובנסיבות שבאופן טבעי לא רואים פתח הצלה, לפעמים דוקא אז באה
ישועת ה'! )ועי' ספורנו וכלי יקר בראשית כ"ח י"ד עה"פ "והיה זרעך וגו"'(.
וכך בדיוק יהיה גם בבא משיח צדקינו במהרה בימינו, וכפי שאומר
הספורנו, על הפסוק "ויריצהו מן הבור" )בראשית מ"א( וז"ל: "כדרך כל
תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו 'כי קרובה ישועתי לבא', וכאמרו 'לו
עמי שומע לי', וכך היה ענין מצרים כאמרו 'כי גורשו ממצרים', כאמרם
ז"ל 'שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו". וכן אמר לעשות לעתיד
כאמרו 'ופתאום יבא אל היכלו האדון וכו"".


ישועת ה' אינו תלויה בתחזיות ולא בנסיבות טביעות. בעת צר לנו עלינו
לעורר רחמי ה' שוב ושוב, ולהתחזק תמיד באמונה ובבטחון שהישועה והגאולה
בא יבואו, בעת שיעלה רצון לפניו יתברך, וכמוש"כ: "אני ה' בעתה אחישנה"
(ישעי' ס').


(בעקבות מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל)



אמונת ישראל


"ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו"' )יב,לז(


הורגלנו בילדותנו לעבור בשטחיות על הכתוב: "ויסעו בני ישראל מרעמסס
סוכותה, שש מאות אלף רגלי - הגברים לבד מטף" )שמות יב, לז(. לא נעצרנו
להתבונן, להתרגש ולהתפעל: עם שלם בן מליונים - שש מאות אלף גברים מבני
עשרים, כפול נשים וכפל כפלים נוער וטף - קם ונעקר ממקומו! הכל לוקחין
תינוקותיהם בזרועותיהם, עוזבים את ארץ מגוריהם, פשוטו כמשמעו -
והולכים, פשוט, עוזבים את הבתים או את הצריפים על כל סידורי אורח חייהם
ויוצאים. לאן? המדברה! מה יאכלו ומה יאכילו את ילדיהם?! מה ישתו במדבר
צחיח זה?! איפה מחסה מהשרב והשמש הלוהטת ביום, והיכן ישכיבו ילדיהם
בצינת הלילה?


ואמנם לפי הליכות החיים הרגילים ודפוסי הקיום הטבעיים, היה בכך ח"ו
משום אבדון, וכבר "היו האומות אומרים: עתידין אלו למות במדבר..." )שמו"ר
כ"ה(. מה היה גורלם לולא המן, לחם מן השמים, ולולא המים מצור החלמיש,
וללא המחסה של ענני הכבוד?! אפס בצאת ישראל ממצרים, לא הרהרו ולא
שאלו. מה הבעיות? הרי זה צו הקב"ה בפי משה! "וגם צידה לא עשו להם" )שם
יב, לט( "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו: איך נצא למדבר בלי צידה? אלא
האמינו והלכו" )רש"י, מכילתא(. מה נאכל? - אמונה! מה נשתה? וכי מה
שותים במצרים? מים? בין רגע זה דם! הכל חפץ ה' הוא, "ההופכי הצור אגם
מים, חלמיש למעינו מים". מה שחשוב להצטייד בו לדרך: "משארותם צרורות
בשמלותם על שכמם" )שמות יב, לד( - אלו שיירי מצה ומרור", שיירי המצוה
על השכם: - "אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצוות"
)רש"י, מכילתא(. לפנינו אמונה, שהפכה לממשות חיה, אמונה נושמת חיים!
אמונה, אשר ע?ם מלא חי על פיה.


("בנתיבות האמונה")
גיליון  50 פרשה נצבים / וכי החיים נמסרו לבחירת האדם?
ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים".
אתמהה, וכי החיים נמסרו לבחירת האדם, הלא כמה וכמה כבר שייחלו,
רצו בחיים ונקטפו בדמי ימיהם, או אף בערוב ימיהם שלא בטובתם ועל
כורחם? ואם נפרש שהכוונה היא על החיים הרוחניים, קיום המצוות
ושמירתם מן העבירות, הלא בלאו הכי כבר האריכה התורה לצוות עלינו
על רמ"ח עשין, ושמירה מעבירות בשס"ה לא תעשה. ומה ועל מה איפה
בא חיוב זה של "ובחרת בחיים"?
והנה נוכל לפרש על פי המקובל ומפורסם היום אף על ידי הרופאים,
שהחיים במדה מסוימת תלויים הם ברצון האדם. שהרבה מן החולים
במחלות קשות ואף חשוכות מרפא, כל זמן שרצון החיים מפכה בהם,
כשעדיין לא איבדו את התקוה לחיים ונאבקים על כך, עודם חיים עמנו.
ובשעה שהיאוש חדר אל ליבם, באותו רגע אבדה תקותם, וגזרו על עצמם
גזר דין מוות ר"ל.
לפי"ז דברים כפשוטם, מבקש הקב"ה מאתנו לא להתייאש מן החיים, משום
"כי לכלב חי הוא טוב מן הארי המת" וכל אשר יחובר אל החיים יש לו
תקוה. ובכל מצב שהוא, יפה שעה אחת של תורה ומצוות בעוה"ז, - אף
המלווים, ואולי דווקא כאלו המלווים ביסורים ובסבל- מכל חיי העוה"ב.
אמנם ביתר עומק יש לך לדעת כי גם איכות החיים תלויה היא ברצון האדם
וכמו שבחיים עצמם יש מדרגות. יש אדם בריא ער או ישן, מחוסר הכרה או
גוסס. ואינו דומה איכות החיים בין האחד לחברו, כן הוא בחיים הרומניים
עצמם, שרשעים בחייהם קרואים מתים. ואף בזה לא דומה חיי האחד
לחברו. זהו החידוש הנורא כאן שהאדם הוא הבוחר בעצמו כיצד לחיות אם
חיים פשוטים ארציים ומגושמים, או למעלה מכך אין סוף מדרגות.
דרך וטבע העולם שככל שהאדם מהגבר, יש לו מסגרת קבועה של חיים
שהציב הוא לעצמו. ומשנה לשנה הולכת היא ומתחזקת, ונראית כבלתי
ניתנת לשינוי. כל אדם לפי מדרגתו, באשר הוא שם. ובא ע"ז הכתוב
"ובחרת בחיים", לומר כי בחירת מצבו של האדם ומדרגתו, לעולם ניתנת
היא לשינוי, לפריצת מסגרות ולשינוי צורת החיים הרוחניים של האדם.
וידע האדם בנפשו נאמנה שאם עד היום יצא ידי חובתו בקביעת שעת
לימוד לתלמוד תורה, או בנתינת סך מסוים ומוגבל לצדקה משום ש"אין לו
זמן ואין לו אפשרות ליותר מכך", ידע בבירור כי באמת יש לו אפשרות, ויש
לו יכולת, ובבחירתו הוא.
נצרכת וחשובה ידיעה זו עד מאוד ערב יום הדין, בפרוס השנה החדשה
הבעל"ט. הוא זמן של קבלת לעתיד, לשינוי ולהתחדשות. שבזכות קבלה
נכונה נזכה להכתב ולהחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים, ולשלום.

אמרי פי

אנו מתפללים ומתחממים שהקב"ה לא יקח מאתנו את רוח קדשו. היינו את
הקדושה שהטביע בנו עם קבלת התורה, אולם השטן מתחכם ליטול
מישראל את כח קדושתם, והוא עושה זאת בדרך עקיפין, על ידי שהוא
מגרה בהם את התאווה. בנות ישראל מתהלכות ברחובות ובשווקים
בפריצות נוראה, וזה מעשה השטן שבכל מקום שמסתכל האדם הוא רואה
את הערוה, ובגלל זה השכינה ח"ו מסתלקת מישראל, וכמ"ש חז"ל )סנהדרין
קו( על הפסוק )במדבר כח,ב("ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ערומות פגעו
בהם". והכתוב צווח ואומר )דברים כג,טו("והיה מחניך קדוש ולא יראה בך
ערות דבר ושב מאחריך", הרי שתלה הכתוב את קדושת עמנו בענין זה,
ובדבר שלפנים היה השטן חייב לעמול כמה שנים עד שעלה בידו לטמא
ח"ו, התחכם היום ועושה זאת בזמן קצר מאד, אוי לעיניים שכך רואות.
ואף שאין אנו במדריגה כה גבוהה שמחשבותינו תהיינה זכות וטהורות,
אבל בכל זאת חייב האדם להיות זהיר מאד שלא להביא עצמו לידי
הרהורים וכבר אמרו חז"ל )נדה יג(:המביא עצמו לידי הרהורים אין
מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
ע"כ מחויב כל אדם לתקן בביתו שלא יתהלכו ב"ב בזרועות מגולים, וכן
שכל לבושיהן יהיו כדין, כדי שלא יביא עצמו לידי הרהור, ואף אם ילעגו
עליו אל יחוש לזה, וכבר אמרו חז"ל
)עדיות פח,מו( מוטב לו לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה
אחת לפני המקום.
ובזכות זו יתן לנו ה' בנים תלמידי חכמים.
)מכתב גלוי מהח"ח זצ"ל ר"ח תמוז תרפ"ד(

מעשי הגדולים

לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא
בספר "תולדות אדם" )עמ' רטז( מובאים דברי ר' זלמל'ה זצ"ל אודות
העצלות, וכך מסופר שם:
פעם אחת העיר הצדיק משנתו את נערו העומד לפניו לשרתו, כדי ללמוד
עמו את שיעורו הקבוע. כאשר ראה שהנער מתעצל לקום, הביא לפניו מים
ואת בגדיו והחל להוכיח אותו בדברים רכים המושכים לב בני אדם
בעבותות האהבה לאביהם שבשמים.
וכה דיבר:
העצלה והרפיון במעשה המצוות עוון גדול הוא. אם היה אדם ישן תשוש
על מטתו בליל סגריר ואופל מתחת השמיכה החמה, ולפתע היו מודיעים לו
שאי שם מונח מטמון של זהב ובאפשרותו להגיע לשם ולקחתו לעצמו, אין
ספק שהאיש יקום בזריזות מופלאה ויסלק עצלותו מעליו.
במהירות רבה ילבש את בגדיו מבלי לשים לב לסדר הנכון וירוץ כצבי מבלי
להרגיש באבני נגף ומכשולים העומדים בדרכו. כל מחשבתו בשעה זו תהא
נתונה להגשמת שאיפתו להגיע ראשון למקום המטמון לבל יקדימנו אחר.
כל זה מדובר בחפצי העולם הזה, אשר על כגון דא נאמר: "כי לא במותו
יקח הכל לא ירד אחריו כבודו". כל שכן שעל האדם לרוץ כצבי בלא עצלות
לעשות רצון אביו שבשמים. החלש יאמר גיבור אני, כי טוב סחרה מכל
סחורה, ערך כל העניינים הרוחניים יקר מזהב ומפז וכל חפצים לא ישוו
להם.
גיליון  18 פרשה בא / אכילת מצה לדורות
"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא
יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. וכו'. מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (פסחים קט"ז, הגדה ש"פ)


יש להתבונן מהי המשמעות המיוחדת של מאורע זה, שאבותינו "גורשו
ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם", שמחמתו הוא נקבע
כטעם לאכילת מצה לדורות?


יש אומרים )מלבי"ם להגדש"פ ועוד( שאכילת המצות היא זכר לחסד
הגדול של הקב"ה - שהרי ישראל ירדו במצרים עד למ"ט שערי טומאה. לו היו נשארים במצרים אפי' לרגע אחד נוסף, אזי היו יורדים לטומאה עמוקה כל כך - השער הנ' - שמשם כבר לא היו יכולים לעלות ולהטהר, וממילא לא להגאל.
אכילת המצות מסמלת לפי"ז הכרת הטוב להקב"ה על החסד הגדול שהוציא אותנו ממצרים ברגע האחרון ממש, לפני שירדנו אל השער החמישים משערי הטומאה - שמשם אין תקומה.


ונראה להוסיף הסבר נוסף למשמעות העמוקה של מצוה זו, והתיחסותה
למאורע בו לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שכן, לכאו' תמוה, מדוע לא הקדימו בני ישראל לאפות את לחמם? והלא משה רבינו אמר להם שבחצות לילה יעבור הקב"ה בתוך מצרים לנגוף את כל בכורותיהם, וכי אח"כ יוציאם ממצרים, והיה עליהם להקדים ולאפות?!


נראה לומר שהסיבה לכך שבני ישראל לא הקדימו להכין את לחמם נעוצה באכזבות הרבות שכבר נחלו. הרי בודאי שבמכת דם, כאשר משה רבינו אמר לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם", כבר התכוננו בנ"י ליציאה ממצרים. יתכן והיו ביניהם שאף ארזו כבר מזוודות, נטלו תרמילים, )ואף אפו לחם(, והתכוננו ליציאה. ואולם לאחר שבוע של מכת דם עדיין הם היו במצרים. וכך, ניתן לשער, חזר הדבר על עצמו, שוב במכת צפרדע, ושוב במכת כינים. אולם, לאחר זמן
התיאשו כבר מהיציאה, שכן התרגלו לראות שלמרות שהמכות באות והולכות, עדיין עולם כמנהגו נוהג - הם נשארו במצרים. סביר להניח שבמכת ערוב כבר לא הכינו מזוודות. לכן, גם במכת בכורות, הם לא הזדרזו לאפות את לחמם. ופתאום, בחצות לילה, כאשר זעק פרעה: "קומו צאו מתוך עמי", הם לא היו מוכנים לצאת - לכן לא הספיק בצקם להחמיץ.


מהו הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מכאן? שחסדי ה' וישועתו אינם תלוים בנסיבות, ואינם ניתנים לצפייה ולחיזוי מראש. לפעמים, דוקא בזמן הכי פחות צפוי, ומתוך המצב הקשה ביותר, צומחת הישועה. וכך רגילים לומר: "ישועת ה' כהרף עין". כי ה' יתברך אינו תלוי כלל במגבלות טבעיים. לכן, כאשר הגיע עת דודים - זמן השיחרור של ישראל ממצרים - היה על ישראל לצאת ממצרים, ולא יכלו להתמהמה ולאפות את לחמם )ועי' דבריו הנפלאים של הנצי"ב
להגדש"פ "אמרי שפר" עה"פ בהלל "שומר פתאים וגו"'(.


הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מכאן הוא לצפות תמיד לישועת ה' - אפילו בזמנים הקשים ביותר. חז"ל אומרים: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" )ברכות י' ע"א(. פירושו של דבר הוא שגם כאשר נראה כאילו אבדה כל תקוה לישועת ה' - גם אז על האדם להמשיך לקוות לישועתו. גם אדם שכבר ציפה והתכנן רבות לישועת ה' - ועדיין לא נענה - גם אז יש להמשיך ולקוות לישועתו, וכמאמרם ז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא
נענה יחזור ויתפלל שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' " )שם ל"ב(.



זהו אחד הפנים של המשמעות העמוקה של מצוה אכילת מצה - להזכירנו
שבזמנים ובנסיבות שבאופן טבעי לא רואים פתח הצלה, לפעמים דוקא אז באה ישועת ה'! )ועי' ספורנו וכלי יקר בראשית כ"ח י"ד עה"פ "והיה זרעך וגו"'(.
וכך בדיוק יהיה גם בבא משיח צדקינו במהרה בימינו, וכפי שאומר
הספורנו, על הפסוק "ויריצהו מן הבור" )בראשית מ"א( וז"ל: "כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו 'כי קרובה ישועתי לבא', וכאמרו 'לו עמי שומע לי', וכך היה ענין מצרים כאמרו 'כי גורשו ממצרים', כאמרם ז"ל 'שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו". וכן אמר לעשות לעתיד
כאמרו 'ופתאום יבא אל היכלו האדון וכו"".


ישועת ה' אינו תלויה בתחזיות ולא בנסיבות טביעות. בעת צר לנו עלינו לעורר רחמי ה' שוב ושוב, ולהתחזק תמיד באמונה ובבטחון שהישועה והגאולה בא יבואו, בעת שיעלה רצון לפניו יתברך, וכמוש"כ: "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעי' ס').
(בעקבות מו"ר הגרא"ש וסרמן זצ"ל)
גיליון  55 פרשה נצבים / וכי החיים נמסרו לבחירת האדם?
ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים".
אתמהה, וכי החיים נמסרו לבחירת האדם, הלא כמה וכמה כבר שייחלו,
רצו בחיים ונקטפו בדמי ימיהם, או אף בערוב ימיהם שלא בטובתם ועל כורחם? ואם נפרש שהכוונה היא על החיים הרוחניים, קיום המצוות ושמירתם מן העבירות, הלא בלאו הכי כבר האריכה התורה לצוות עלינו על רמ"ח עשין, ושמירה מעבירות בשס"ה לא תעשה. ומה ועל מה איפה בא חיוב זה של "ובחרת בחיים"?
והנה נוכל לפרש על פי המקובל ומפורסם היום אף על ידי הרופאים, שהחיים במדה מסוימת תלויים הם ברצון האדם. שהרבה מן החולים
במחלות קשות ואף חשוכות מרפא, כל זמן שרצון החיים מפכה בהם,
כשעדיין לא איבדו את התקוה לחיים ונאבקים על כך, עודם חיים עמנו. ובשעה שהיאוש חדר אל ליבם, באותו רגע אבדה תקותם, וגזרו על עצמם גזר דין מוות ר"ל.
לפי"ז דברים כפשוטם, מבקש הקב"ה מאתנו לא להתייאש מן החיים, משום "כי לכלב חי הוא טוב מן הארי המת" וכל אשר יחובר אל החיים יש לו תקוה. ובכל מצב שהוא, יפה שעה אחת של תורה ומצוות בעוה"ז, - אף המלווים, ואולי דווקא כאלו המלווים ביסורים ובסבל- מכל חיי העוה"ב.
אמנם ביתר עומק יש לך לדעת כי גם איכות החיים תלויה היא ברצון האדם וכמו שבחיים עצמם יש מדרגות. יש אדם בריא ער או ישן, מחוסר הכרה או גוסס. ואינו דומה איכות החיים בין האחד לחברו, כן הוא בחיים הרומניים עצמם, שרשעים בחייהם קרואים מתים. ואף בזה לא דומה חיי האחד לחברו. זהו החידוש הנורא כאן שהאדם הוא הבוחר בעצמו כיצד לחיות אם חיים פשוטים ארציים ומגושמים, או למעלה מכך אין סוף מדרגות.
דרך וטבע העולם שככל שהאדם מהגבר, יש לו מסגרת קבועה של חיים
שהציב הוא לעצמו. ומשנה לשנה הולכת היא ומתחזקת, ונראית כבלתי
ניתנת לשינוי. כל אדם לפי מדרגתו, באשר הוא שם. ובא ע"ז הכתוב
"ובחרת בחיים", לומר כי בחירת מצבו של האדם ומדרגתו, לעולם ניתנת היא לשינוי, לפריצת מסגרות ולשינוי צורת החיים הרוחניים של האדם. וידע האדם בנפשו נאמנה שאם עד היום יצא ידי חובתו בקביעת שעת לימוד לתלמוד תורה, או בנתינת סך מסוים ומוגבל לצדקה משום ש"אין לו זמן ואין לו אפשרות ליותר מכך", ידע בבירור כי באמת יש לו אפשרות, ויש לו יכולת, ובבחירתו הוא.
נצרכת וחשובה ידיעה זו עד מאוד ערב יום הדין, בפרוס השנה החדשה
הבעל"ט. הוא זמן של קבלת לעתיד, לשינוי ולהתחדשות. שבזכות קבלה
נכונה נזכה להכתב ולהחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים, ולשלום.
גיליון  18 פרשה וארא / תכליתן של מכות
עשר מכות הביא הקב"ה על מצרים וכולן לא באו עליהן אלא ממה שחישבו עליהן לעשות בהן לישראל, לפי שכל דר0כיו אמת אין מידה רעה יוצאת מלפניו אלא כל מידות טובות יוצאות מלפניו ובשביל מעשיהן המקולקלין של בני אדם מידה רעה יוצאה עליהן ואילו הן: דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות. ( תנא דבי אליהו רבא פרשה ח)' בעבור הראותך את כחי' כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת.
מקורות ספורנו שמות פרק ט פסוק טז
גיליון  12 פרשה צו / ''... וקדושתו מכפרת עוונותינו''
כזכור לכם בפרשת ויקרא הופיעו ארבעת סוגי הקרבנות לפי הסדר מהכבד לקל והם: עולה, שלמים, חטאת ואשם. עוד ראינו כי אף הקרבנות עצמם מסודרים בסדר יורד, כך למשל סוגי המנחות והחטאות ועוד.
פרשת צו עוסקת אף היא בחלקה הראשון בענין הקרבנות ומשום כך עלינו להבין מה חידוש יש בה שלא היה בפרשה הקודמת.ומה הקשר בין חלק זה לבין החלק השני העוסק בקרבנות הכהנים של שבעת הימים שקדמו להכנסם לעבודה.
נשים לב לסדר הקרבנות בפרשת צו. עולה, חטאת, אשם ושלמים. מדוע נדחה קרבן שלמים לסוף הקרבנות? נשים לב כי השינוי בסדר מהותי עד כדי כך שהתורה מדגישה אותו בפסוק מיוחד המסכם את הקרבנות (פרק ז פסוק לז).
תמוהים דברי רש"י בתחילת ובסיום הפרשה. בתחילת הפרשה הוא אומר "צו את אהרן - אין צו אלא לשון זירוז... אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", ואנו תמהים איזה חסרון כיס יש לכהנים בקרבן עולה, וכי העובדה שהם לא קבלו את בשרו לאכילה היא המסמלת חסרון כיס? ומה אם המקריב שהקריבו ושילם עליו מכספו ולא קיבל כלום?
בסוף הפרשה אומר רש"י "ויעש אהרן ובניו - להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל", מה השבח הגדול שלא הטו ימין ושמאל, ומה בסך הכל נצטוו?
תמיהות נוספות העולות למקרא הפרשה הן, מה לקרבן העולה ולחובת היות אש דולקת תמיד על המזבח, והרי כל הקרבנות כולם היו על המזבח כל הלילה עד הבוקר? ועוד נשאל מה הזיקה המיוחדת בין חטאת ואשם לעולה, זיקה המוזכרת בפרק ו פסוק יח ובפרק ז פסוק ב? ונוסיף ונשאל מדוע שב ומוזכר האיסור לאכול חלב ודם אחרי שכבר נאמר בפרשת ויקרא?
ובחלק השני של הפרשה נשאל מדוע הקריבו את החטאת לפני העולה? (ומדוע הוטעמה המילה "וישחט" של איל המילואים (פרק ח פסוק כג) בשלשלת?). ובעצם מהיכן למד משה את הציווי האוסר על אהרן ובניו לצאת מאוהל מועד שבעת ימים, ומה הרעיון הטמון באיסור זה?

פרשת "צו" עוסקת אף היא בקרבנות, אלא שבניגוד לפרשת "ויקרא" העוסקת בהם מזוית ראיתו של הנותן (קרבנות רשות ואח"כ חובה, קרבן גדול ואח"כ קטן), הרי שפרשת "צו" מונה אותן מזוית ראיתו של המקבל. נדמה כי החלק הראשון לא בא אלא כדי ללמדנו את החידוש הגדול של הפרשה אותו נגלה בסוף חלקה השני.
סדר הקרבנות הוא עולה חטאת אשם שהם קדשי קדשים, ורק אח"כ שלמים שהוא קדשים קלים. אמנם מצד הנותן עדיפים שלמים שהם קרבן רשות על פני חטאת שהביא קרבן חובה, אך מצד המקבל - חטאת עדיפה. לכן התורה שבה ומסכמת את הקרבנות בסדר המיוחד הזה להדגיש בפנינו את סדר חשיבותם מבחינת המזבח המקבלם השונה מסדר חשיבותם מבחינת האדם המקריבם.
אמת, כל הקרבנות כולם נשרפים על המזבח כל הלילה עד הבוקר, אבל קרבן עולה שהוא עולה כליל לאישים מסמל זאת יותר מכל הקרבנות האחרים, לא הוצמד ציווי "אש תמיד תוקד" לקרבן עולה אלא מפני היותם מסמלים רעיון דומה והוא השראת שכינה תמידית וכוללת. קרבן עולה שעולה כולו לה' כסמל שכל מה שיש לנו שייך לו, אף המזבח דולק כל הזמן לומר לך ששכינתו נמצאת ופועלת במשכן באופן תמידי, ובלעדי זה אין לנו כלום.
הישנות איסור חלב ודם בפרשתנו בא כדי להדגיש את איסור אכילתם זאת על רקע היות הקרבנות נאכלים. שמא תטעה לחשוב שציווי אכילת הקרבן מתיר את אכילת חלבו ודמו, דע לך שחלקים אלו נאסרו עליך. (בשיעורנו לפרשת "ויקרא" הסברנו את אמירת איסור האכילה כדי לחדד את הידיעה אצל האדם המקריב את הקרבן - שקרבן זה בחלבו ובדמו מהווה בעצם תחליף לחלבו ודמו שלו עצמו, וכפי שהזכרנו שם בתפילה הנאמרת לפני התענית "מיעוט חלבי ודמי...").
בשיעורים קודמים הזכרנו לא אחת שציווי מסוים שב ונשנה בפרשה נוספת כדי לגלות פנים נוספות לרעיון הטמון בו, ומשזה קיים בפרשה מסוימת הרקי שהציווי נשנה בה, כך למשל "שבת" נאמרה ביתרו ובמשפטים ובכי תשא ובויקהל ועוד, וכדרכנו הסברנו זאת בכל פרשה על פי ענינה.

החלק השני של הפרשה עוסק בדיוק באותו רעיון אלא שהוא מחדש חידוש נפלא, כזכור לכם עמדנו בשעורינו לפרשת "תצוה" על עובדת היות הכהנים חלק מחומרי הגלם בהם נערכת העבודה במקדש. רעיון זה שב ובא בעת היותם מתחנכים לעבודתם בו. כשם שהמזבח מקבל את הקרבן כך המשכן מקבל את הכהנים. כשם שבמזבח דולקת אש תמיד כך הכהנים צריכים להיות במשכן תמיד, אמנם נאמר ציווי זה לשבעת הימים בלבד, וזאת מסיבה פרקטית, אבל הרעיון הטמון בו והוא היות הכהנים מכפרים כקרבנות מתמצא בתחילת בואם לחנוך את המשכן.
נשים לב, מבחינת החשיבות, קרבן עולה עדיף מחטאת, אבל בסדר ההקרבה חטאת קודמת לעולה, סדר ההקרבה הוא סדר העליה בסולם, קודם צריך לפרוע את החובה ואח"כ להקריב נדבה. על הכהנים לכפר על חטאם לפני שיוכלו להקריב נדבותיהם.
שאלנו מה השבח הגדול של בני אהרן שלא שינו ממה שנאמר להם, נדמה כי החידוש הגדול הזה של היות הכהנים במשכן כקרבן על המזבח, נדמה לנו במבט ראשון פשטני מעט, אבל הוא הוא הקושי הגדול והעצום הניצב בדרכו של כל הבא לכהן לפני הקב"ה, לבטל עצמו ולא לחוש כמורם מעם, לדעת כי הוא משרת ולא מנהל, ורק אז קדושתו מכפרת עוונותינו, היותו מקריב את חלבו ודמו ומעל הכל את אישיותו רצונותיו וגאוותו על גבי המזבח כל הלילה עד הבוקר, אש תמיד שלעולם אינה כבית והיא מתחדשת ועולה מידי בוקר היא הערובה להיות המשכן קדש קדשים.
ומה קורה כשנקודה זו מתעממת ונחלשת? על כך בשבוע הבא.
שבת שלום ופסח כשר ושמח.

לשאלות והארות ניתן לכתוב ל:
lavi@moreshet.co.il
גיליון  9 פרשה כי-תשא / וכפר אדמתו עמו
תחילה התנצלות קצרה. פרשת "כי תשא" עוסקת בנושאים העומדים בכבשונו של עולם - וכל אחד מהם ניתן להדרש עד אין קץ. אך הצמצום המתחייב מעצם מקומו של מדורינו לא מאפשר לנו לעסוק אלא במעט מזעיר מהם, ואי"ה נרחיב בהסבר כל אחד מהם בפעם אחרת.

פרשת כי תשא מחולקת לשני חלקים.
החלק הראשון הוא מתחילת הפרשה ועד פרק לב פסוק יח, והחלק השני מתחיל בפסוק יח ומסתיים בסוף הפרשה.
כזכור, למדנו את פרשיות תרומה ותצוה לאור השיטת בה הלכו רוב הראשונים והיא טוענת שציווי המשכן היה אחרי חטא העגל, א"כ החלק הראשון של הפרשה שייך אף הוא לציווי המשכן והוא נאמר אחרי החלק השני, (בשאלה מדוע הוקדמה פרשת המשכן לפרשת העגל, עסקנו בעבר והרוצה יוכל לעיין בשעורינו לפרשת תרומה).
א"כ, הפסוק האומר "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים" מחובר לסוף פרשת "משפטים" (פרק כד פסוק יח), וכל מה שקדם לו -פרשות "תרומה - תצוה" וחצי פרשת "כי תשא"- מקומם הכרונולוגי הוא בסוף פרשת "כי תשא".
מספר שאלות עולות בקריאת הפרשה.
ראשית, מהו ענין מחצית השקל, והרי המקור התקציבי לבנין המשכן הוזכר כבר בראש הדברים (תחילת פרשת תרומה) כתרומה מרצון, ומדוע יש צורך בהטלת מס בסך מחצית השקל?
שנית, מה ענין הכיור לכאן, ומדוע אינו מוזכר בין כלי המשכן בפרשת תרומה?
שלישית מה ענין שמן המשחה והקטורת לכאן ומדוע לא הוזכרו בפרשת תצוה, עם השמן וקרבנות התמיד?
רביעית, פרשת "מינוי בצלאל" נראית כפתיחה לפרשת "ויקהל" ומדוע היא נזכרת כאן?
חמישית, מה ענין ציווי השבת לכאן?
שישית, מה ניתן ללמוד מחטא העגל, והאם יש בו משהו מעבר לסיפור הסטורי?
שביעית, מובן וברור למה חזר ונשנה האיסור לעבוד אל זר, אחרי חטא העגל. אבל מה ענין המועדים והשביעית לכאן?
שמינית, מה ענין "המסוה" ומה הוא בא ללמד אותנו?

(על ההבדל הבסיסי והקו המפריד בין משכן לעגל, נעמוד בשיעורינו לפרשת "פקודי").

המשותף לכל הנושאים המוזכרים בפרשת כי תשא והחידוש הגדול של הפרשה הוא ענין "התשובה", האפשרות לשוב ולהתכפר, הרעיון כי אדם יכול לשנות את מעמדו מחוטא לרצוי, הדרך לתשובה ואף החובה לשוב, הם חידושים שלא היו ידועים בעולם שלפני חטא העגל. עיון ברשימת החוטאים המתפרשת על החומשים בראשית ושמות מגלה לנו כי מי שחוטא אחת דינו להענש, כך אדם הראשון, קין, למך, דור המבול ודור הפלגה, וכך גם ראובן ויהודה, ער ואונן. אמנם חז"ל במדרשיהם טענו שחלקם שבו ונתכפר להם, אבל פסוקים מפורשים המספרים זאת לא מצאנו.
חטא העגל הוא הפעם הראשונה בא נאמר במפורש שהקב"ה מכפר.
כאמור, לא נוכל לעסוק בהרחבה במשמעות הכפרה ובוודאי שלא ביג' מידות והבנת דרכי ה' כפי שמבקש משה וכפי שניאות הקב"ה, אך ברור לנו שהקב"ה סלח להם בדרך זו או אחרת, וחלקם לפחות ניצולו מעונש הכליה עד שזו באה עליהם בחטא המרגלים.
המשותף לכל הנושאים הנידונים בפרשה הוא שהם מסמלים אספקטים שונים בתוך עולמה של "התשובה".
"מחצית השקל" אינה מגבית להשלמת התקציב החסר, בפירוש נאמר בה שוב ושוב כי היא מהוה "כפרה", במשכן באים לידי ביטוי כמה וכמה תיקונים לחטא העגל, התרומה היא אחת מהם, היא באה לכפר על התרומה לעגל, מחצית השקל באה לאחד את עם ישראל כולו במשכן. המשכן אינו ענין ליחידים, הוא לא מועדון וולנטרי שהמעונין יכול להצטרף אליו ומי שאינו מעונין ישאר בחוץ, המשכן מקום להשראת שכינה לכל עם ישראל, והאחדות שהיתה בשעת מתן תורה (ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד) הכרחית שתהיה גם במשכן, אלא שאז היה זה מרצון וכעת בכפיה.
רחיצת הידים בכיור אינה מוגדרת כעבודה, אשר על כן הכיור אינו דומה לשאר כלי המשכן, תפקיד הכיור לטהר את הכהן לקראת העבודה, (מבנה הכיור וגודלו עברו גלגולים לא מעטים עם השנים, כפי שלא קרה באף כלי אחר, יתר על כן, ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב, מה שמלמד על כך שאין הכיור הכרחי למטרה זו. הרוצה להרחיב בנקודה זו יעיין במשנה תורה לרמב"ם ספר עבודה ויבחין בעובדה שהרמב"ם כתב את הכיור ותפקידו בהלכות "ביאת המקדש" מפני שראה זאת כחלק מהחובה לשמור על קדושת המקדש. ובמיוחד יש לעיין בפרק ה' הלכות י-יא ובנושאי הכלים).
הכיור הוא סמל לכפרה, הטהרה והכפרה חד הם, החוטא הריהו כטמא, שניהם מתרחקים ממקור הקדש, וזה בטהרתו וזה בתשובתו מתקרבים ושבים למעלתם. מענינת העובדה שמקומו של הכיור אינו בפתח העזרה אלא בין המזבח להיכל (או לאולם, במקדש. כדי לרמוז לנו שאין ענין התשובה לחוטא בלבד, אלא אפילו למי שהוא בבחינת טהור ורוצה להוסיף טהרה או צדיק קטן וחפץ להוסיף על צדקותו.
הכהן שכבר הקריב על גבי המזבח וחפץ להיכנס להיכל נתקל בדרכו בכיור, והוא רומז לו כי עליו להוסיף ולהיטהר שהרי אינו דומה המקריב בחוץ לנכנס לפנים.
שמן המשחה מסמל פן אחר בתשובה, הוא השמן הנמשח על גבי כהנים פשוטים ועושה אותם לכהנים גדולים, וכן מושכים בו אנשים מן העם ההופכים למלכים. שמן המשחה הוא חותמו של הקב"ה המעיד על השב בתשובה כי שב מדרכו ונהפך לאחר. השמן מסמל כי אדם יכול לשנות מעמד ולהיות לאדם אחר בעוד הוא נשאר בשר ודם כשהיה, אין צורך להחליף גוף, יש צורך בהגעה למצב בו הקב"ה שם חותמו עליך. זהו שורש האיסור לעשות שמן כשמן המשחה, חותמו של הקב"ה לא נמסר לידי אדם אלא במקרים יוצאי דופן כמו המקדש. לא כל הרוצה ליטול את ה' יבוא ויטול.
הקטורת מסמלת את החיבור שבין חלקי הציבור, חז"ל דרשו שאין תענית שאין בה מפושעי ישראל, שכן החלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. סודה של התשובה הוא החיבור בין בני האדם, הצדיק והרשע גם יחד. לא ההתנתקות וההליכה למדבר, אלא דוקא החיבור השורשי בין סוגי האנשים השונים המצוים במחנה ישראל ונטילת מעט מהמעלה המאפינת כל אחד מהן - היא העילה והיכולת לשוב בתשובה שלמה ואמיתית. וגם זה ענין עמוק ולא כל אחד ראוי לא, על כן אסור לעשותו אלא במשכן המאחד את כולם במחצית השקל.
ישנו פן נוסף או ענין אחר בתשובה, והוא היות האדם איש ציבור. חז"ל אמרו כי מי שמתמנה פרנס על הציבור נמחלים לו כל עוונותיו, אין זה פטנט לתשובה קלה, אלא ענין מהותי האומר כי הציבור לא יכול לסבול בעבור חטאי מנהיגו, ולכן בהיותו איש העוסק בעבודת הציבור הרי חטאיו זזים הצידה כדי שלא יפריעו. בצלאל לא קיבל חכמה בעבור עצמו אלא בעבור עשית המשכן, ולא רק הוא קיבל חכמה אלא "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך" (פרק לא פסוק ו). כלומר, הרוצה להחכים יצטרף לעבודה. אחד מסודות התשובה הוא מחילת החטא בעבור הכלל. וגם את זה נפגוש בחטא העגל כשמשה מבקש מחילה בעבור האבות ובעבור שמו של הקב"ה שלא יחולל בגוים. כלומר תיתכן מחילה בעבור ענין חיצוני לחוטא.
בפרשת השבת נשים לב לנקודה המיוחדת המתחדשת בפרשתינו. לא מנוחת העבדים ולא רק בגלל מנוחת הקב"ה, זה היה הנושא בפרשת יתרו. כאן בא חידוש מיוחד והוא קידוש עם ישראל ע"י השבת. "כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש היא... שבת שבתון קדש לה'". החידוש בשבת הוא החידוש העמוק ביותר בתשובה והוא ענין התהפכות העוונות לזכויות.
נשים לב שבכל מקום בו מופיע איסור מלאכה בשבת צמוד לו ציווי עבודה בששת ימי המעשה, שבת משליכה אור על ימי החול, שמירת השבת נותנת קדושה במעשי החולין. אדם השומר שבת מתקדש כל ימיו, לא בשבת לבדה. הרעיון שמעשה חול יכול להיקרא קודש, הוא אותו רעיון ההופך עוונות לזכויות.

נקצר מאוד בהסבר ענין העגל, אך לא נוכל להתעלם מבקשת משה מהקב"ה שיראה לו את פניו כלומר את עצמיותו ודרכה את העתיד להיות, אך הקב"ה נעתר לו חלקית והוא יכול לראות רק את אחוריו, כלומר את מה שכבר היה, אך אין זו מילתא זוטרתא שכן הבנת העבר לאור מידותיו ודרכי הנהגתו של הקב"ה מאפשרות לאדם להבין את מה שמצופה ממנו בתיקון אותן עוולות שעשה, וזה כל ענינה של התשובה.

שבירת הלוחות אינו מעשה רצוני, כונתי לטעון שמשה לא החליט לשבור את הלוחות כדי להעניש את בני ישראל או כדי להפחידם. המדרשים מספרים על המאבק העז שהתרחש באותו רגע בין הקב"ה למשה, זה מבקש להשיבם ההרה וזה מבקש להורידם למטה, אבל משפרחו האותיות נעשו הלוחות כבדים והם נשברו מאליהם. אין ענין ללוחות בלי קיום הנאמר בהן, הלוחות אינן חפץ מאגי, הן קובץ הוראות לביצוע, ומשלא מבצעים את הנאמר בהן הן נשברות מאליהן.

גם ארץ ישראל איננה מקום ככל המקומות, אדמת הארץ היא המצע עליו אמור לפעול העם היהודי את המצוות אותן נצטווה. הקב"ה כורת ברית עם העם (פרק לד פסוק י) על הארץ, בקיום המצוות יגורשו עמי הארץ, ובהפרת הברית (ע"י כרית ברית עם אותם עמים) יגורשו הם עצמם ממנה.
המועדים המוזכרים בפרשת כי תשא באים לעורר את ענין העליה לרגל, הפרדוקס של מצוה זו הוא שדוקא הפקרת הערים והרכוש בעליה לירושלים היא השומרת עליהם מכל משחית, כך גם ענין השבת (והשביעית- לדעת ר' עקיבא ש"בחריש ובקציר תשבות" נאמר על שמיטה) שנזכרו כאן לא ישמשו לנטישת האדמה אלא דוקא לחיבור שורשי ועמוק אליה ולמשמעותה הרוחנית.
הזכרת קרבן חג המצות בא לומר שהקב"ה ששמר על בתי בני ישראל במצרים לבל יכנס לתוכם המשחית, מבטיח לבנ"י שישמור על בתיהם בעלותם לרגל. קרבן פסח מוזכר בפרשה בשם "זבח חג הפסח" בניגוד לפרשת משפטים שם נקרא "חלב חגי".
מענין לראות כיצד מובא בפרשתנו צמידות בין שני נושאים שלכאורה אין בניהם קשר. אמר כך "כח אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' ... לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח". עמידה במועד קרבן הפסח החל מיום יד ניסן בשעה השישית בו נאסר החמץ ועד עלות השחר בבוקר טו, הם הערובה כי גבולות הארץ יהיו דינמים ומתרחבים. וח"ו להיפך, הצמצום בזמן המצוה יגרמו לצמצום בגבולות הארץ.
"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" דברים לב מג), אומר רש"י "וכפר אדמתו עמו - ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר - לשון רצוי ופיוס". הכפרה אינה רק על האדם אלא גם על הארץ, הארץ זקוקה לכפרה מפני שהיא נתחללה בהיותה משמשת מצע לביצוע החטאים. החטא פוגע בארץ הוא מחלל אותה והיא זקוקה לפיוס וכפרה.
בפרשת שמן המשחה ראינו שהוא נועד למשיחת האדם והכלים, הקדושה חלה על האדם ועל כליו וכן להיפך.
בסיום הפרשה מופיע ענין המסוה. המסוה הוא הסמל הכי בסיסי לשינוי שחל בחוטא, הרעיון שהחטאים מהוים חציצה המפסקת בינו לבין הקב"ה עד שאין הוא יכול לראותו מופיעה במקומות רבים, כל למשל בישעיהו פרק נט "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע... על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה נקוה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך. נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף באשמנים כמתים". וברמב"ם הלכות תשובה פרק ז' "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".
המסוה הוא החוצץ בין פניו של משה המאירים באור הקב"ה לבין עם ישראל שחטא בעגל. תיקון החטא יאפשר להם לחזות בזיו פניו ללא מסוה. אך באמת לא מוזכר בפרוש שהם עשו תשובה על חטא העגל, ולמעט בני לוי (שבעצם לא חטאו כלל בעגל) הרי שהקב"ה סלח לעם עקב תפילת משה, והעובדה הכי בולטת בכל הסיפור היא שזה לא החזיק מעמד לאורך זמן, ובחטא המרגלים נטרפו הקלפים מחדש.
בין כך ובין כך הרי שנתחדש לעם ישראל מצות התשובה וחלק מהרעיונות הסובבים אותה, אך זאת יש לזכור כי התשובה קדמה לעולם, כלומר רעיונה הוא חיצוני וזר לעולם המתנהג ע"פ מידת הדין המחייבת עונש כתגמול על חטא והשוללת אפשרות של תיקון כלי שנשבר באמצעות תחינה וקבלה בלב, כלומר רעיון התשובה הוא חסד אלוקי טהור, אינו מובן לנו ואין לנו אפשרות לעמוד על טיבו, אך יש לדעת כי הוא מוטל עלינו כחובה וכזכות, וכי בלעדי אותו חסד מופלא לא היה קיום לעולמינו, שהרי בחטא העגל נשתברו הלוחות, ובחטא המרגלים מתו אבותינו במדבר, ועוד הרבה לפני כן בחטא עץ הדעת נגזרה מיתה וגלות ובמבול נחרב העולם, ואלמלא האפשרות לשוב ולהתכפר לא הייתה לנו ולבנינו תקומה.

האדם זקוק לתשובה, הארץ זקוקה לכפרה. ולעתיד יבוא הקב"ה "ונקם ישיב לצריו - וכפר אדמתו עמו".

כמו הציווי על המשכן גם ענין התשובה קדם לסיפור העגל, שהרי משניתן הציווי אין הוא תלוי בסיבה שגרמה לו אלא הוא משמש דרך המלך לעבודת ה', ובה נלך.

לשאלות והארות ניתן לפנות למחבר
lavi@moreshet.co.il
גיליון  3 פרשה בא / ואחרי כן יצאו ברכוש גדול
פרשת בא עוסקת במימוש החלק האחרון מהבטחת ברית בין הבתרים והוא ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
לשם הבנת הנושא נקדים ונבאר מהי בעצם אותה הבטחה או ליתר דיוק מה הרעיון שעומד מאחוריה? יהיה זה פשטני מאוד להניח כי הרכוש אינו אלא פיצוי על שנות העבדות והסבל, ראשית מפני שרכוש גדול ככל שיהיה, אינו מפצה על כל כך הרבה סבל. שנית מפני שאם המטרה היא הרכוש, לא היה שולח הקב"ה את בני ישראל למצרים, והרי כשישבו בארץ כנען הם לא סבלו מחסור, ובעצם מהי מטרת כל הירידה למצרים, העבדות הקשה והעינוי.
בעבר כבר אמרנו שאין לנו הסבר על השאלה הכל כך מטרידה "מדוע ברכת הארץ כרוכה בירידה למצרים וכל הענין הנורא הזה, לעומת ברכת הזרע שלא היתה כרוכה כמעט בשום התניה". ואמרנו שזה רצון ההשגחה העליונה ואין לנו להרהר אחרי זה. אלא שבפרשת שמות ניסינו -בדיעבד- להבין ולהפיק כמה מושכלות ולקחים מאותה גלות. בדרך זו נלך גם בהבנת פרשתנו וננסה להבין מה עומד מאחורי ענין היציאה ברכוש גדול.
עוד נזכיר כי בפרשת וארא עמדנו על כך שמכות מצרים משמשות כמסר כפול, לבני ישראל מחד ולמצרים מאידך. גם ביסוד זה נשתמש בפרשתנו.
בהבנת הענין נראה לי לומר כי היציאה ברכוש גדול אינה ענין כשלעצמה, אין כאן נסיון לפיצוי חומרי או אפילו אמצעים להתבססות כלכלית נינוחה בארץ כנען. "ביזת מצרים" (כפי שמכנים אותה חז"ל) מטרתה לשבור זרוע רשע, הקב"ה משפיל את המצרים ע"י שבני ישראל לוקחים את ממונם. כלומר העובדה שבני ישראל יוצאים עם רכוש מצרים בידיהם הוא סגנון של "עשית שפטים גדולים בהם ובאלוהיהם", וזה חלק חשוב מאוד מכל המהלך של הירידה למצרים וכל הכרוך בכך.
כלומר הקב"ה משתמש בירידת בני ישראל למצרים וכל מאורעותיהם שם ככלי למלחמתו בכפירה והרשע, בני ישראל יוצאים ממצרים בצורה שתבהיר לכל העולם כי האימרה הפרעונית "לי יאורי ואני עשיתיני" אינה אלא בדיחה תפלה. פרעה הופך ללעג וקלס בכל מובן. וזה ענינן הבסיסי של המכות הביזה וכל היתר.
בשבוע שעבר ראינו שהקב"ה אומר למשה שהמכות לא נועדו רק להוצאת בני ישראל -הקב"ה יכל להוציאם ברדכים קלות יותר- המצרים ופרעה משמשים כלי בידי הקב"ה להעביר מסר לכל באי עולם על מהותו של מנהיג הבירה. והדבר נאמר במפורש בתחילת פרשתינו "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם", כלומר מסר כפול לפרעה ולכם, וכל זה למה? "וידעתם כי אני ה'" ידיעת הקב"ה אינה יכולה להיות חד ממדית, ראית כוחו בלבד, היא צריכה להיות מורכבת גם מנפילת הכח הכביכול נגדי, האנטי תיזה, ובמקרה שלנו זה פרעה.
בניגוד לשבעת המכות של פרשת וארא שעסקו בנקמה, הרי ששלשת המכות המנויות בפרשתינו עוסקות בשבירת זרוע שלטונו של פרעה. אנו נבחין כי המשותף הראשוני לשלשתם הוא החושך, אך ברובד העמוק יותר המשותף להן הוא היותן מערערות את שלטונו של מי שמתיימר למלוך על העולם כולו.
כשבני ישראל הגיעו למצרים הם היו במצב של רעב, ואילו מצרים היתה מלכת העולם או לפחות מלכת מדינות האזור, וזאת באמצעות החזקת אוצרות המזון בשנות הרעב. דוקא היהודים הם שהביאו למצרים את סוד כוחה זה, אילמלא יוסף לא היתה מצרים אלא מדינה ככל שכנותיה הנאנקות ברעב. יוסף הצדיק הוא שנתן למצרים את היכולת להוות מדינה שכולן נשענות עליה. כעת כשעומדים בניו לצאת לחופשי הם נוטלים עמהם בחזרה את מה שעשה יוסף, הקב"ה מביא ארבה על המצרים שמחזיר אותם למצב הרעב הכי קיצוני "ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים".
משה מזהיר על כך בהתראתו למכת הארבה (פרק י פסוק ה) ועבדי פרעה שמבינים את הבעיתיות המיוחדת שמכה זו מביאה עליהם יותר משאר המכות, אומרים לפרעה "הטרם תדע כי אבדה מצרים".
מה נותר לך מהיותך מלך - שואלים העבדים את פרעה, הרי בני ישראל כבר לא עובדים לך (עיין בגליון פרשת וארא בהסבר המכות דם כנים דבר וברד) ואפילו ללעוג להם אינך יכול (שם, בהסבר המכות צפרדע ערוב ושחין), כעת לא נותר לך אלא השלטון על האנשים עצמם באמצעות היותך מכלכלם, תיכף ומיד גם זה יאבד לך. יתר על כן, בחשיכה שתשרור עם בא הארבה יכולים בני ישראל להימלט ממצרים, ולשם מה ההתעקשות. ופרעה נכנע, הוא מסכים לשלוח את הגברים, מתוך מחשבה כי באמצעות השארת הנשים הוא יכריח את בני ישראל לשוב מצרימה. וכך הוא ישאר מלך עליהם. לא זו בלבד אלא פרעה טוען כלפי משה טענת מוזרה "ראו כי רעה נגד פניכם", מה קרה שפרעה דואג פתאום לטובת בני ישראל? התשובה לכך היא שפרעה מנסה לעקוץ את משה כאילו בני ישראל הם הם השרוים בחושך, הם לא רואים את הרעה הניצבת נגד פניהם, ואילו פרעה הוא החוזה הגדול רואה יותר מהם, אבל משה אינו מתרגש מכך ואינו משיב לו כאיוולתו.
מבחינת הקב"ה זה אינו בא בחשבון כלל, ומשה אומר לו במפורש "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך" כולנו נלך ולך פרעה לא תישאר שום אחיזה בנו כנתינים, "כי חג ה' לנו" חגו של הקב"ה הוא בהיותו עלינו מלך ולא אתה.
רעיון זה עומד בבסיס אמירת המזמור "הללויה הללו עבדי ה'" בתפילת ההלל בימי חג ומועד. ההלל אינו כולל רק שיר ושבח, אלא ראשית הצהרה כי יסוד החג הוא ההימצאות תחת עולו של הקב"ה בלבד ולא תחת יד בשר ודם.
אחרי היות המכה נכנע פרעה ומסכים לשלח את העם בטענתו "חטאתי לה' אלקיכם ולכם. ועתה שא נא חטאתי אך הפעם... ויסר מעלי רק את המות הזה", פרעה נכנע כי שלטונו מתערער, פרעה רואה את ערעור שלטונו כמות. אבל הקב"ה מקשיח את לבו ואחרי לכת המכה הוא עומד במריו.
הקב"ה מביא עליו את מכת חושך, והיא עלית מדרגה בערעור שלטונו. כאן הוא ממש לא יכול לראות מה מתרחש מתחת לאפו, "לא קמו איש מתחתיו" זה ביטוי אירוני המזכיר לנו את תחילת השעבוד "ויקם מלך חדש על מצרים", פרעה אינו יכול לקום שלשה ימים ובעצם אינו שולט על ממלכתו.
ידוע מדרש חז"ל הרואה את מכת החושך כאמצעי בידי בני ישראל לגלות את מקומות המחטמונים שחל המצרים לטובת ביזת מצרים, המעניין הוא שחז"ל לא שאלו א"כ מדוע לא ניצלו זאת היהודים ולקחו את הרכוש, ומדוע המתינו עם הידיעה לימים שאחרי המכה? יתר על כן, מדוע לא ניצלו זאת בני ישראל ונמלטו ממצרים? התשובה לכך היא שיציאת מצרים כמו השאלת הרכוש אינו יכול להעשות בדרך של גניבה, שומא עליו להיות בדרך של פרהסיא ולאור יום כדי לבטא את שבירת השלטון הפרעוני.
לאחר מכת חשך מסכים פרעה לשלח את ישראל, אבל משה מנצל זאת לעלית מדרגה נוספת והוא דורש שאף רכוש פרעה יצא עמו ממצרים. משה לא מנצל את ההזדמנות ויוצא ברשות. מפני שיציאה ברשות מחטיאה את המטרה, בני ישראל צריכים לצאת למרות סרוב פרעה ולא בהסכמתו. לכן משה דורש "וגם אתה תתן בידנו זבחים ועלת".
כמובן שפרעה אינו מסכים ולמעשה תם הדו שיח בינו לבין משה, שהרי מה יכול משה לבקש עוד אחרי בקשת רכוש פרעה.
התורה מעידה כי משימת משה הצליחה. במאבק בינו לבין פרעה הנצחון מונח בידו "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. גם האידש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". המצרים מכירים בכך ששלטונו של משה עולה על זה של פרעה. אבל גם זה לא מספיק, עבדי פרעה יכירו במשה כשולט עדיף על פרעה בלבד, הם צריכים להכיר בכך כי מול משה אין שום שלטון בשום יחס. משה אומר זאת לפרעה בלשון חד משמעית "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואחרי כן אצא" ופרעה ההמום מהחוצפה לא משיב מאומה "ויצא מעם פרעה בחרי אף".

פרשת קרבן הפסח על כל הכרוך בה כגון שחיטת השה (אלהי המצרים) סימון פתח הבית (ככמוה כתלית דגל זר, ובעצם הכרזת מרד גלויה וקולנית) סגנון האכילה (החיגור ונעילת הנעלים והמקל), אינה אלא קריאת תיגר פומבית כלפי פרעה. למעשה זוהי פסגת ההכרזה כי הקב"ה מלך העולם וכי פרעה אינו אלא כלי משחק בידיו. אך דומה כי כאן המסר מופנה פחות כלפי המצרים ויותר כלפי בני ישראל, כאן בא לידי ביטוי ההבנה כי הרכוש אינו של בני ישראל בגלל שפרעה אינו אלוה, אלא דוקא בגלל שהקב"ה הוא הוא האלוק האמיתי. בני ישראל נדרשים לעשות מעשים קיצוניים תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שהם לצנינים בעיני המצרים, ובזכות זאת יגאל אותם הקב"ה. כאן בא לידי ביטוי המסר הכל כך עקרוני כי הקב"ה פורש את כנפיו על מי שמכניס עצמו תחתיהן. בני ישראל מקבלים על עצמם את עולו של הקב"ה והוא גואלם. ולא במצרים בלבד אלא בעיקר לדורי דורות "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם. והיה כי תבואו אל הארץ... ושמרתם את העבדה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". בני ישראל מצווים לדורות לדעת כי הקב"ה גואל את מי שמקבל על עצמו להיות בן חסותו ולשמור את מצוותיו.
כמה מעניין לקרוא את התוצאה בצמידות לסיבה "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו. ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" וכאן פרעה מבין כי שלטונו שרוי במחשך שאין למעלה הימנו, בחצי הלילה וכל בכוריו (הבכור מסמל את ראשית אונו) מתים. שלטונו התערער לחלוטין, הוא שרוי באפילה ובני ישראל יושבים כבני חורין ואוכלים כבני מלכים. כאן הוא כבר מסכים לשלחם ולא רק מסכים אלא אף דורש שילכו, ולא רק משלחם אלא אף נותן להם את כל מה שבקשו "גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם – מהו כאשר דברתם? גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" (רש"י).
חז"ל עמדו על הסתירה בפסוקים, מחד נאמר "ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים" ומאידך "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" והם תירצו זאת שפרעה ביקש לגרשם בלילה ומשה התעקש שהם יצאו באור יום. התעקשות זאת ענינה ברור, משה לא רוצה לצאת כגנב בלילה, אם היציאה היא המטרה - הרי שיכלו לצאת בכמה הזדמנויות בעבר, המטרה היא משותפת ליציאה ולהורדת פרעה, וחצי זה לא יתממש אלא ביציאה לאור יום ובגלוי כשהמצרים מתחננים שיצאו בגלל החורבן שהקב"ה ממיט עליהם, ובו זמנית באופן הכי פרדוקסלי בני ישראל נושאים חן בעיניהם.
כפי שכבר אמרנו, המסר מופנה לשני הכיוונים לאורך כל הדרך. הקב"ה מצוה למשה שיקדש לו כל בכור, שיטמיע בבני ישראל את ההכרה כי בכור אינו "בכור פרעה", אלא "בני בכורי ישראל". ולכן משה לא מלמד את בני ישראל את דיני בכור מיד בפסוק ב' אלא מקדים לכך 13 פסוקים בהם הוא מסביר את הרעיון העומד מאחורי הקדשת הבכורים, והוא מתריע וחוזר ומתריע שבהיכנסם לארץ לא ישכחו זאת ויזכרו את יציאת מצרים במשמעות הכי עמוקה שלה שהיא שלטון הקב"ה וזאת באמצעות שורה של מצוות שביניהם התפילין ולימוד התורה וקיום מצות הפסח השונות והגדה לבנים וגם הקדשת הבכור ע"י פדיון או עריפה.

לסיכום:
ראינו את ענינה של הפרשה שהוא המלכת הקב"ה למלך ובו זמנית הורדת שלטונו של פרעה על עפר, ואת זה מבטא המהלך של "ביזת מצרים", בני ישראל מרוקנים את שלטונו של פרעה מכל סמכות ומשמעות ומשאירים אותו חסר כל. תחילה בשלשת המכות האחרונות ואח"כ בשורה של מצות והנהגות הנערכות בתוככי מצרים, ואח"כ לדורי דורות בארץ ישראל ובשאר מקומות מושבותם.

כאן בעצם היו בני ישראל צריכים להיכנס לארץ אחרי מסע בן שלשה ימים, וברית בין הבתרים היתה מתממשת במלואה. אבל גרם החטא ואחריו חטאים נוספים והמסע לא הסתיים אלא לאחר ארבעים שנה במדבר. בפרשות הבאות אנחנו נפרדים מהנושא בו עסקנו החל מפרשת לך לך והוא "ברית בין הבתרים" ועוברים לעסוק בשאלת הקשר בין הקב"ה לעם ישראל על כל היבטיו.
גיליון  2 פרשה וארא / וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי
לפני שבועיים הסברנו את פרשת ויחי לאור הפרט הראשון בברית בין הבתרים שהוא "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ובשבוע שעבר הסברנו את פרשת שמות לאור הפרט השני שהוא "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" הרי שבאופן טבעי נסביר את פרשת וארא לאור הפרט השלישי שהוא "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי".

שבע מכות מופיעות בפרשת וארא וכולן מהוות דין תמורת העבודה והעינוי, אך לפני בא המכות הקב"ה מקדים ומסביר למשה את סוד התגלותו המיוחדת בעולם, שתבוא לידי ביטוי במכות. גם בעבר ראינו כיצד הקב"ה נגלה לעולם בחימה שפוכה וקצף גדול, למשל במבול. אבל כאן ניתקל לראשונה בדין שהוא בעצם רחמים, הקב"ה מכה את מצרים לשם גאולת ישראל ולא לשם נקמה גרידא וזה ענין חדש לחלוטין.

ענין זה יבואר בפסוקים הפותחים את פרשת בא וכך נאמר: "למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". כלומר המכות נועדו בו זמנית לנקום במצרים וללמד את בני ישראל. אך בפרשה שלנו זה בא לידי ביטוי בשמותיו של הקב"ה שהם בעצם דרכי הנהגתו בעולם.
למה כל זה חשוב? מפני שהמכות לא באות סתם כך, יש להן מטרה, ואם המטרה מובנת היא תושג. ולהיפך, היא תשאר בגדר תופעה שהנפש מתפעלת ממנה אך לא מעבר לכך.
נקודה נוספת שיש עלינו לזכור, היא שפרשת שמות הסתיימה בטענה הקשה של משה "ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" ובהבטחת הקב"ה "אתה תראה אשר אעשה לפרעה", ומכאן שפרשתנו עוסקת בראית משה את אשר עושה הקב"ה לפרעה.
ההבדל בין השם ש-ד-י לשם י-ד-ו-ד הוא שהם הפוכים זה מזה, י-ד-ו-ד מסמל את היצירה בעוד ש-ד-י מסמל את ההעדר. פשרו של שם זה בפי חז"ל הוא "שאמר לעולמו די" נשים לב לעובדה ששם זה מופיע לרוב בספר איוב ובשיר של פגעים (יושב בסתר עליון) מכיון שהוא מסמל את ההעדר את הצרות ואת השבר.
לעינינינו, הקב"ה אומר למשה שבעבר הוא נגלה בשם ש-ד-י שהוא שם ההעדר, כלומר כשהוא העניש הוא רק העניש, וכשתגמל הוא בעיקר הבטיח, אבל מכאן ואילך הוא עומד להעניש בשם הויה מפני שהעונש כאן הוא בעיקר תיקון, והוא עומד לתגמל ע"י קיום ממשי.
עונש זה שהוא גם תיקון בא על שתי סיבות, מחד "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען" ומאידך "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם". כלומר תגמול בני ישראל על ההבטחה וענישת מצרים על העבודה והעינוי.
משה רבנו מספר זאת לבני ישראל אבל הם אינם שומעים את דבריו "מקצר רוח ומעבדה קשה". טענה זו נשמעת תמוהה לכאורה. והרי הוא מבשר להם שיגאלו ולמה לא תרנין הבשורה את ליבם? כדי להבין זאת צריך לזכור שמשה לא מבטיח להם נוה במדבר, הוא מבטיח להם ארץ מיושבת שיש להילחם ולכבשה, והם מטבע הדברים מסתפקים בעבודה קשה שיש עימה ידיעת המצב והסביבה, על פני מלחמה שאין עימה שום ודאות.
משה שב אל הקב"ה ובפיו טענה, "הן בני ישראל לא שמעו אלי" כשאני מבטיח להם עתיד נפלא "ואיך ישמעני פרעה" שאני בא אליו בדירשה כואבת. אלא שהוא תולה את הבעיה בעיקר בעצמו "ואני ערל שפתיים" כלומר, לי יש בעיה ביכולת השכנוע שלי.
והקב"ה עונה לו שאין כאן ענין לשכנוע כלל וכלל "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
מכיון שלא רצונם של בני ישראל הוא המוביל לכל המהלך המתהווה והולך ובודאי שרצונו של פרעה לא משחק תפקיד, אלא קיום הבטחת הקב"ה לאבות הוא השורש לכל זה, ואם בני ישראל וכ"ש פרעה לא משתכנעים בטוב הרי שהם יעשו זאת בעל כרחם.

כאן מופיעה כאילו בסוגרים פרשיה העוסקת בתולדות משה ואהרון, וענינה כאן דורש הסבר.
בפרשה הקודמת ראינו כיצד עומד פרעה המלך החדש שקם לפתע על מצרים, ואיש אינו יודע מנין קם ומי היה אביו, יתר על כן הוא לא מחובר לעבר "אשר לא ידע את יוסף". ומולו יש עם שידוע מנין בא "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" והם קשורים היטב למסורת. כך גם הולדת משה מפורטת ביותר עד כדי תיאור הנישואין של הוריו "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". לא לחינם האריכה בכך התורה, רמז גדול יש בהנגדת האיש אשר יודע מנין בא שאינו יודע מה קרה רגע לפני כן וכל שיש לו הוא רק הוה מתמשך, לזה שידוע מה מקורו ולאן הוא פונה ברגע הראשון בו הוא יוצא מביתו המלכותי אל הרחוב.
כשמשה מתייצב לפני פרעה הוא לא בא כמשה בלבד, הוא בא כמשה בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב וכך הלאה עד אברהם אבינו. כלומר הוא מייצג עבר מפואר בשמו הוא ניצב ברגע זה ודורש ומצוה על פרעה לפעול כפי שהוא יאמר לו, רעיון זה בא לידי ביטוי גם בפרשתינו בהבאת סדר התולדות של משה עד יעקב.
נשים לב כיצד הפרשה הזאת נמצאת בתוך ענין קטוע כאילו אינה שייכת לכאן, איך פסוק א בפרק ז מהווה המשך לפסוק יג פרק ו, ופסוקים כח-ל מדגישים זאת ע"י שהם חוזרים לנושא הקודם, כאילו הם אומרים עד כאן היינו בנושא אגבי וכעת נחזור לנושא העיקרי.
והענין העיקרי הוא זה שפרעה צריך לקבל את המכות ויש להן מטרה עצמאית מעבר להוצאת בני ישראל שהייתה יכולה להתבצע בדרך קלה יותר מאשר הקשחת הלב והמכות.

הקב"ה נותן למשה אות להראות לפרעה, ללמדנו שלא יתכן לדון אדם כמזיד רק מפני שסירב לשמוע, צריך להקדים ולתת לו הוכחה כדי לשכנעו לבצע את ההוראה ורק לאחריה הוא יחשב כמזיד (ובלשון חז"ל "עדים והתראה"). אך בניגוד לבני ישראל שראו שלשה אותות ראה פרעה רק אחד מכיון שאין ענין לשכנע אותו יתר על המידה ואין כאן אלא נסיון לצאת ידי חובה, שהרי מראש הובטח למשה שפרעה יסרב.
בשבוע שעבר הסברנו את ענין האותות בכך שהם באים כתשובה לתמיהת משה האם אין גלות מצרים מוכיחה כאילו נטש הקב"ה את עמו, ואומר לו הקב"ה שהוא לא עזבם לרגע אלא הסתיר את פניו ואף זאת רק באופן זמני ומצב זה הינו הפיך בהחלט. והוא ממשיל זאת ע"י מטה המסמל כלי בר פוטנציאל לביצוע, ההופך בעצם השלכתו לנחש טורף ומכלה, כך גם היד המסמלת את הכח המבצע הופכת בהטמנתה בחיק למחלה הדורשת טיפול ואינה יכולה לעשות כלום, וכך גם המים הנותנים חיים לדם הממית כל שותהו (והסברנו זאת בהרחבה בשבוע שעבר. את אותו אות יעשה משה לפרעה אלא שיש הבדל אחד (נוסף על מה שהסברנו למה בני ישראל קיבלו שלשה אותות ופרעה רק אחד) והוא מהותי, לבני ישראל נעשה אות ישר והפוך ואילו לפרעה רק ישר, פרעה לא יראה כיצד הופך הנחש למטה, גם החרטומים שלו לא יעשו נס כזה, מפני שפרעה חסר תקנה. פרעה הוא המטה שהושלך והפך לנחש, אין לו תקנה לשוב ולהיות מטה. החרטומים שלו יודעים רק להרוס לא לתקן. האירוניה הטמונה כאן היא שאפילו בהתמודדות על כח ההרס - גדול מטה אהרן ממטותם בכך שהוא בולע אותם.
אבל פרעה לא שומע לאות, והגיעה העת להכות.
כזכור המכות הם מימוש "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". כלומר, הרוצה להבין את ענין המכות צריך לדעת על מה ולמה באו.
עוד זאת עלינו לדעת כי הקב"ה דן את המצרים על שני חטאים, שהרי נאמר "ועבדום וענו אותם" וכן בעינוי עצמו נאמר "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם... וכאשר יענו אותו...ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" וכך גם במדרש המופיע בהגדה "וירעו אותנו המצרים ויעננו ויתנו עלינו עבודה קשה. וירעו כמה שנאמר... ויענונו כמה שנאמר... ויתנו עלינו עבודה קשה כמה שנאמר...", כלומר ישנה עבודה וישנו עינוי, והדבר ידוע שיש מי שעובד קשה ונפשו טובה עליו ואילו יש מי שעובד עבודה קלה אך היא בעיניו כעינוי, מכאן שעבודה ועינוי אינם בהכרח מושגים חופפים.
הפרשנים השונים חילקו את המכות לקבוצות שונות, והם עשו זאת בעיקר על בסיס דברי ר' יהודה "דצך עדש באחב". אני מבקש לחלק אותם בצורה שונה לשני חלקים שהם שלשה, וזה פשר חלוקתם. שבע מכות מופיעות בפרשת וארא והן משמשות לקיום "דן אנוכי" כנגד "ועבדום ועינו אותם". שלש מכות מופיעות בפרשת בא והן משמשות לקיום "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בהסברן נעסוק בשבוע הבא). אלא ששבעת המכות הנוכחיות מחולקות אף הן לשני חלקים, יש מהן שפורעות מהמצרים על השעבוד והעבודה הקשה שכילו את כחם של בני ישראל ואף הרגו בהם. ויש מהן שפורעות במצרים על הבוז והלעג והעינוי הנפשי שנגרם לעובדים.

דם כינים דבר וברד הם מכות שענינן מוות. העדר המים והפיכתם לדם (באופן הכי אירוני שאפשר, וכבר ראינו בעבר עד כמה האירוניה מובילה את מהלך המאורעות החל מימי אברהם ואילך בבחינת "יושב בשמים ישחק") אינו מאפשר לגוף החי לתפקד, נוסף לכך הפיכת המים ביאור שהוא סמל החיים המצרי - לבית מוות עבור הדגים המתים בו, מתפרשת באופן ברור כמיתה. הכינים מוצצות את מעט הדם שנותר בגוף. הדבר ממית את המקנה, הברד ממית את האדם המקנה והצומח. נשים לב לעלית המדרגה הקיימת באותן מכות, הדם מונע את החיים מלפרוח ואילו הכינים נוטלות את שיש בו, אך הכינים רק מכאיבים ואילו הדבר הורג, הדבר ממית את החי בלבד ואילו הברד אפילו את הצומח. א"כ ארבעת מכות אלו באו תמורת "ועבדום" אותה עבודה שהייתה כרוכה לדעת חז"ל במכות וברציחות ובהטמנת ילדי ישראל במקום לבנים בבנין ועוד.

צפרדע ערוב ושחין אינם ממיתות, אבל הן מציקות נורא, ולא הצקה בלבד אלא הצקה משפילה ומבזה. נתאר לעצמינו את היהודי המושפל חוזה בתדהמה כיצד מעבידו המצרי מותקף בצפרדעים או נס מפני ערוב שעט עליו מכל עבר או שהוא מתגרד בכל גופו המוכה שחין מכוער ללא יכולת לשבת רגע אחד בשקט. יותר ממה שמכות אלו מזיקות באמת, הרי שהן משגעות את האדם ומוציאות אותו מדעתו. ניתן לומר שזו שמכות אלו היו עבור המצרים השפלה ושבירת מנהיגות מאין כמותה. כאן הייתה לבני ישראל בפעם הראשונה הזדמנות לעמוד רגע ולהניח את כלי העובדה ולומר לעצמם בשקט, שלא לעולם חוסן ויש מי שרוכב מעל הרוכב היושב על הסוס.

אם הסברנו את הפרשה כמימוש הדין אותו דן הקב"ה את המצרים, הרי שאין אנו יכולים להימלט מלשים לב לאפיון המיוחד של מכת ברד הסוגרת את הפרשה. משה מתריע כי יכול אדם להימלט ממכת הברד ע"י הכנסת המקנה הביתה. וכך אכן ארע "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה". רעיון מוזר הדורש הסבר כפול, ראשית למה ניתן פתח לחלק מהמצרים לא להיפגע, ושנית מהיכן צצו יראי ה' במצרים? התשובה לכך היא, אכן אין יראי ה' במובן הפשוט של המילה, הכונה כאן היא לאלו שלא הרבו להשתעבד בבני ישראל, הקב"ה רצה להראות לכולם שהמכות אינם תופעת טבע אקראית, לא די שהן אינן פוגעות בבני ישראל אלא שהן אף יודעות להבדיל בין מצרי המשתעבד יתר על המידה לזה שעושה זאת מחוסר ברירה או מלחץ חברתי וכדומה. מצרי ירא ה' הוא מצרי שדואג לעבדיו, שמכניס אותם הביתה על מנת להגן עליהם בעת צרה. מצרי כזה בוודאי לא השתעבד ביהודים, ולכן המכה לא תפגע בו. מצרי שאין לו את התכונה של דאגה לשלום עבדו, לעולם לא יכניס את עבדיו לבתים אף אם יקבל התרעה שיש לו יסוד סביר ביותר להניח כי תתממש. מצרי כזה יפגע באופן מדויק וישיר, למען ידעו כולם כי יש דין במכות והדין הוא על עוון "ועבדות ועינו אותם" כהבטחת הקב"ה לאברהם.
אבל כל זה עדין לא עזר כי יש עוד את החלק הרביעי בברית בין הבתרים והוא "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ובמימושו נחזה בשבוע הבא, בפרשת בא.
שבת שלום

פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines