''על כן יאמרו המשלים באו חשבון וגו'''
''המשלים – אלו המושלים ביצרם, באו חשבון – בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו''' (בבא בתרא עח, ב)
מביא הילקוט לקח טוב בשם ה''חפץ חיים'' את הסיפור על סוחר ששכר עגלון ...
''על כן יאמרו המשלים באו חשבון וגו'''
''המשלים – אלו המושלים ביצרם, באו חשבון – בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו''' (בבא בתרא עח, ב)
מביא הילקוט לקח טוב בשם ה''חפץ חיים'' את הסיפור על סוחר ששכר עגלון להובילו למקום מסוים והזהירו שישגיח היטב על סוסו שלא יסטה מן הדרך. העגלון נרדם תוך כדי נסיעה, הסוס סטה מן הדרך כדי לאכול עשבים בצידי הדרך, וכך התהפכה העגלה על יושביה. כעס הסוחר על העגלון שלא השגיח על סוסו. הצטדק העגלון ואמר: ''מכיר אני את סוסי כי משכיל הוא ומעולם לא עלה על דעתי כי ייטה מן הדרך הישרה''. אמר לו הסוחר: ''שוטה שכמותך, וכי שייך לומר על סוס שהוא משכיל? הרי בהמה הוא וכל זמן שהוא רואה דבר שמגרה אותו , מתגברת עליו התאווה והולך אחריה. לכן היה עליך להשגיח עליו!''
הוא הדין, אומר ה''חפץ חיים'' לגבי האדם. כיוון שהוא מורכב מנפש בהמית ונפש שכלית, חייב הוא להשגיח היטב בכל שעה ושעה על הנפש הבהמית שלו ולאחוז היטב במושכות לבל תשתלט עליו.
הסחת דעת מועטה, ומיד עושה הנפש הבהמית את שלה, ולוכדת את הנפש השכלית ברשתה.
הנפש הבהמית של הנהג המצוי רוצה דבר אחד, להגיע מהר למחוז חפצה. אין ברצונה להתחשב בנהגים אחרים או בכללי הזהירות. הכוחות המובילים אותה הם כעס וחמדה. חובתה של הנפש השכלית של הנהג להנהיג את פעולותיה עם השכל ולא לתת לרגשות השליליים והבהמיים להשתלט עליו.
על האדם לחשב תמיד את דרכו ולא להניח לנפש הבהמית לעשות כפי תאוותה, ויתקיים בו הכתוב ''ושם דרך – אראנו בישע אלוקים'' (תהילים נ). א. ד. כהן, תל-אביב
''כדאי להיות יהודי'' – אומר בלעם: כשכולם מרוויחים – אתה שותף ברווחים וכשרק אתה מרוויח – אין צורך שתתחלק ברווחיך עם אחרים. כך מסביר רש''י את ברכתו של בלעם ''הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'' (כג,ט). ב...
''כדאי להיות יהודי'' – אומר בלעם: כשכולם מרוויחים – אתה שותף ברווחים וכשרק אתה מרוויח – אין צורך שתתחלק ברווחיך עם אחרים. כך מסביר רש''י את ברכתו של בלעם ''הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'' (כג,ט). בפועל, כשאדם נעשה שותף בעסק, הרי הוא מקבל את חלקו היחסי הן ברווחים והן בהפסדים שכן בעל מניות בעסק דינו במובנים מסוימים כשותף וכבעלים. אם כן - מה דינו של אדם שקנה מניות של חברה הפועלת בשבת? האם נחשב הדבר כאילו החברה שלו מחללת שבת?
יש לדון מהי הגדרתו של בעל מניות לענין שליטה בחברה. יש הסוברים שבעל מניות מוגדר כשותף בחברה ולכן רק כאשר מדובר בחברה שמנהליה גויים וגם חלק מבעלי מניותיה הם כאלה – לא ניכר שמדובר בעסק של יהודי ולכן מותר. בנוסף, בעל המניות אינו נחשב כמסייע בידי עוברי עבירה.
יש המחדשים, שחברה בע''מ מוגדרת כישות משפטית בפני עצמה, שלא ניתן לתבוע אישית את בעלי מניותיה, כשיש תביעה כנגד החברה (אלא במקרים קיצוניים). מכיון שכך, אין לבעל המניות אחריות אישית על פעילות החברה ולכן אינו מוגדר כבעליה במידה והיא עובדת בשבת.
דעה נוספת מחלקת בין בעל מניות שליטה בחברה לבין בעל מניות רגילות. לבעל מניות שליטה יש בעלות על העסק ולכן החברה שלו היא הפועלת בשבת, בניגוד לבעל מניות רגילות שאין לו כל יכולת להשפיע על ההחלטות בחברה ולכן לא ייחשב כבעליה. הרב משה פיינשטיין פוסק אחרת וקובע שמותר אף לקנות את רוב מניותיה של חברה העובדת בשבת (כל עוד מנהליה ועובדיה הם גוים) מכיון שבעלות על מניות אינה מוגדרת כבעלות בפועל.
במקרה של חברה בניהול יהודי שגם עובדיה יהודים, יש לדון גם מצד מסייע בידי עוברי עבירה.
יצוין כי כיום פועלות בשוק הישראלי מספר קרנות נאמנות שקבעו כמדיניות, השקעה רק בחברות שאינן פועלות בשבת. (עפ''י תחומין כרך יב עמ' 403-405)
סיפור שריפת ספר התורה ע''י אפוסטמוס - הדבר היה בתקופת שלטון הרומאים בארץ (בזמן בית המקדש השני). את סיפור המעשה מספר יוספוס פלביוס בספרו: ''קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד, כי בדרך המלך, על יד בית חורון ה...
סיפור שריפת ספר התורה ע''י אפוסטמוס - הדבר היה בתקופת שלטון הרומאים בארץ (בזמן בית המקדש השני). את סיפור המעשה מספר יוספוס פלביוס בספרו: ''קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד, כי בדרך המלך, על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר (הרומי) ובזזו את כולה. קומנוס(הנציב הרומי) שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם היהודים ולהביאם אליו. כי מצב בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפסם. ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש''. בתלמוד הירושלמי (תענית כג,ב) הובאו שתי דעות לגבי המקום שבו אירע הדבר: ''רבי אחא אמר במעברתא דלוד, ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסא''. סיפורו של יוספוס פלביוס מתיישב לפחות עם '' מעברתא דלוד'', שבית חורון נמצאת במעבר שבין לוד לירושלים. אולם, יש הסבורים כי המעשה מתייחס לאנטיוכוס אפיפנוס שעליו ועל אנשיו מסופר: ''וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש''.
החיים הדתיים בגטו וילנה
רוצה אני לספר כאן על החיים הדתיים בגטו וילנה, על קיום המסורת, המנהגים והתפילות, ועל כמה מבעיות המצפון שנתעוררו בגטו - במידה שראיתי את הדברים במו עיני, או שמעתים מפי אחרים. רואה אני חשיבות היסטורית בכך, שעם רישום דברי ימי-השואה לא ייעדר בהם תיעוד החיים הדתיים בימי האימים.
''יום הרבנים'' – ערב שבעה עשר בתמוז (נדחה)
סח לי בשעתו הרב גוסטמאן, שהיה גר בשניפישוק שבווילנה:
המעשה היה ב-13 ביולי 1941, במוצאי שבת, ערב שבעה עשר בתמוז, שחל כנדחה בראשון בשבוע. בשתים עשרה בלילה התקרבה מכונית לחצר; מתוכה יצאו 3 גרמנים וליטאי אחד. התחילו הגרמנים מכים אותו על ראשו. למה תכוני? - שאל. - יען כי רב הנך; בבית קם שאון; עלה בידו להיחלץ מידיהם, לברוח לחצר ולהסתתר שם בין שיחי תפוחי-האדמה הצפופים.
למחרת נודע לו, כי בו ביום עברו הגרמנים ורשימה בידם, על פני דירותיהם של כל הרבנים בעיר, מדירה לדירה, וכל מי שנמצא בביתו נלקח אתם.
''יום הרבנים'' - כך נקרא היום ההוא אחר-כך.
מהר קבעו יהודי וילנה, שימי חג יהודיים משמשים לגרמנים ימי פורעניות ליהודים.
''יום הרבנים'' חל בשבעה עשר בתמוז.
בתשעה באב אותה שנה נאסרה ליהודי וילנה ההליכה במדרכות.
בראש השנה תש''ב נורו כ- 4000 יהודים מן העיירות הסמוכות לוילנה: וילייקה החדשה, טורגל, רוקון, וכן במחנות-הכבל בסביבות וילנה: קנה, שומסק, קומארובה.
ביום הכיפורים תש''ב בוצעה בוילנה ''פעולת יום כיפור'' (מגטו מס' 1 הוצאו למוות 2200 יהודים, ומגטו מס' 2 - 1700 יהודים).
בימי ערב סוכות הוצאו מגטו מס' 2 - 2000 יהודים.
באסרו חג של סוכות הוצאו מן הגטו מס' 2 - 3000 יהודים.
בימי חנוכה האחרונים הוצאו למוות 400 איש (''האקציה של התעודות הוורודות'').
התאמה זו בין ימי-חג יהודיים ובין ימי-פורעניות - קבעו בימי השואה גם בגיטאות רבים אחרים. כנראה היה בזה משהו מתוכנן ע''י הנאצים. ד''ר מ. דבורז'צקי. סיני מ''ז, תש''כ
פרשה אקטואלית / פינת העורך
טראומת העקירה מחבלי מולדת כמעט חזרה על עצמה לאחר שמונה שנים דווקא בחודש שבו הובקעה העיר ירושלים. כשמאמר זה נכתב, בראש חודש תמוז, התקבלה הבשורה על הסכם שגיבשו נציגי הממשלה עם נציגי בית אל בראשות רב היישוב, הרב זלמן מלמד. גם אם היה נראה שכלו כל הקיצין ואין מה לעשות – צריך, במדינת חוק, לקיים את החלטת בג''צ, חשבו על פתרונות יצירתיים כדי להימנע מהרס בתי מגורים בארץ ישראל. טראומת הריסת גוש קטיף בתשעה באב לא תירפא עוד הרבה שנים, ועכשיו הרס וחורבן בבנימין? התעשתנו, סמוך לשבעה עשר בתמוז הוחלט על ניסור הבתים והעתקם, תוך הימנעות מהריסתם - העיר לא הובקעה.
לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים ... נראה שאת זה כולם זכרו לפני שבאו להבקיע את חומת בתי האולפנא. במדרש איכה רבה (א, כט) אמרו על הפסוק ''כל רודפיה השיגוה בין המצרים'': שארית יעקב החלשה, שהיתה מפוזרת בין העמים תהיה כאריה בין בהמות היער. יעקב נחשב לפחות ערך רק ובגלל שהיה מפוזר בין הגויים – נטול כח מלכד. יעקב זה יקום כארי וככפיר (הפטרת בלק) – כל זה כשעם ישראל מלוכד בתוך ארצו. הלוואי וכבר נזכה לכתוב במקרא ''כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים''.
אחת מדרכי ההנהגה בעולם מתבססת על האימרה: ''בדרך בה אדם רוצה לילך - בה מוליכים אותו''. אימרה זו, הלקוחה מן הדרשה על הליכתו של בלעם אל בלק [במדב''ר כ,יב] מעלה תמיהה – מה החידוש? פשוט! בדרך שבה אדם רוצה ...
אחת מדרכי ההנהגה בעולם מתבססת על האימרה: ''בדרך בה אדם רוצה לילך - בה מוליכים אותו''. אימרה זו, הלקוחה מן הדרשה על הליכתו של בלעם אל בלק [במדב''ר כ,יב] מעלה תמיהה – מה החידוש? פשוט! בדרך שבה אדם רוצה ללכת – שם ימשיך ויצליח ללכת. אולי הסיומת היתה צריכה להיות – ''בדרך שאדם רוצה לילך – בדרך הזו יגיע ליעדו''. מה משמעות המשפט כפי שהוא מנוסח?
בלק שולח מלאכים אל בלעם לקרוא לו.
אך אלוקים אומר לבלעם: ''לא תלך עמהם'', ואכן בלעם מודיע לשרי בלק: ''מאן ה' לתתי להלוך עמכם''. הקב''ה מבקש למנוע את בלעם ללכת בדרך של שרי בלק.
שרי בלק מוסרים לבלק את תשובת בלעם. בלק איננו מתייאש ומבקש להמשיך לילך בדרכו שלו ומוסר מסר לבלעם: ''אל נא תמנע מהלך אלי...''.
בפעם השניה כבר אומר לו ה': ''קום לך אתם'', ואכן בלעם הולך עם שרי בלק, בדרכם שלהם.
שניים הולכים בדרך – בלעם והאתון, בלעם רכוב על האתון, אך אף על פי כן – הם אינם הולכים באותה הדרך. בלעם הולך בדרך שאינה ישרה [זו של שרי בלק] ואולי משום כך מבקשת האתון ליטות מן הדרך וללכת בשדה. בלעם משדל את אתונו להטותה חזרה אל הדרך שלו, אך זו מסרבת ולוחצת גם את רגלו שלו, רגל המבקשת לילך בדרך שלה, כאומרת: ''אם אין אני הולכת בדרכי שלי, גם אתה לא תלך בדרכך שלך''. בלעם הולך בדרך משלו. בעיניו, הדרך נראית טובה, אך האם מקשיב בלעם לקול האתון? האם מבין הוא כי בדרך שבה הולך – לא בטוח שיגיע ליעדו?
לעתים, כשהאדם יוצא אל הדרך שבחר, הוא פתע חש כי רגלו לוחצת – האם זו תלאה מתלאות הדרך וצריך להתגבר ולהמשיך לילך? הוא ודאי שואל את עצמו - למה לא? מה רע כאן? מדוע לא לילך בדרך זו? או אולי הכאב, סימן הוא לכך כי אינני הולך בדרך הנכונה?
לעתים אדם מבחין כי מחסומים, תמרורי אזהרה ומלאכים וחרבותיהם שלופות בידיהם עומדים לפניו – אך הוא בוחר להתעלם מהם. האם אדם קשוב לקולות אחרים הנקרים בדרכו? האם הוא עוצר לפעמים בדרך לרגע, בוחן את עצמו, חושב ושואל אם הוא הולך בדרך הנכונה? כשאדם אינו בוחן את מעשיו - הוא ימשיך לילך בכל הדרך בה בחר, כי בדרך שבה אדם הולך – מוליכין אותו, אך ליעד - לא בטוח שיגיע. על סף ההגעה אל היעד – יביט אליו ויבחין כי טעה בו. או אז, יסתובב לאחור ויצעד את כל הדרך חזרה.
נכון הוא, כי לעתים מכשולי הדרך אינם כי אם אבני נגף המבקשות לבחון אם כוונותיו של ההולך בה רציניות והאם דבק הוא ביעדו, אך לעתים מבקשות הם לומר לו כי לא רק שטעה בדרך אלא טעה גם ביעד. לעתים, ניתן להגיע אל היעד בדרכים שונות, אך כשהיעד איננו מתאים, ודאי שגם הדרך איננה נכונה. דומה שעל האדם, מדי פעם, לבחון את דרכו ולשאול האם הקריאות לעצור והמכשלות שבדרך מעידות כי הדרך איננה נכונה או שהיעד איננו מתאים!
הימים העומדים בפתח הם בסימן פתיחת 'החופש הגדול'. דומני שטוב יהיה אם נציב לעצמנו ולילדנו יעדים ומטרות לחופש, וממילא נמצא עצמנו הולכים בדרך אל היעד. טוב אם נגדיל לעשות ונבחן במהלך החופש פעם או פעמיים האם אנו בדרך הנכונה, האם אנחנו צועדים בדרך אל היעד אותו הצבנו לעצמנו. שבת שלום! הרב ליאור שיליאן, רב הקיבוץ הדתי עין צורים
הגליון מוקדש לעילוי נשמות הורינו היקרים
חוה (אווה) פלאוט ז''ל, נפטרה ב–י''ד בתמוז תשס''ו
וקלונימוס (קרלוס) פלאוט ז''ל, נפטר ב–י''א בתמוז תש''ע.
אנשי חסד ואמת. יהי זכרם ברוך! מוקדש ע''י הילדים ומשפחותיהם.
שבת פרשת חקת
ההפטרה: ''ויפתח הגלעדי'' (שופטים יא, א).
במנחה פרקי אבות: פרק ו'
שבת פרשת בלק
ההפטרה: ''והיה שארית יעקב'' (מיכה ה, ו).
במנחה פרקי אבות: פרק א'
יום ראשון: צום – שבעה עשר בתמוז
תענ...
שבת פרשת חקת
ההפטרה: ''ויפתח הגלעדי'' (שופטים יא, א).
במנחה פרקי אבות: פרק ו'
שבת פרשת בלק
ההפטרה: ''והיה שארית יעקב'' (מיכה ה, ו).
במנחה פרקי אבות: פרק א'
יום ראשון: צום – שבעה עשר בתמוז
תענית ציבור – תחילת הצום מעלות השחר ירושלים: 3:50, ת''א: 3:51, חיפה: 3:55, באר שבע 3:46, אילת: 4:01.
סיום הצום: ירושלים: 20:14, ת''א: 20:11, חיפה: 20:15, באר שבע 20:12, אילת: 20:04.
שבעה עשר בתמוז – תחילת ימי בין המצרים
במדרש איכה רבה (א, כט) אמרו על הפסוק ''כל רודפיה השיגוה בין המצרים'' – אלו ימי צרה ומצוקה, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים אבלות, אך תוקפה אינה אחידה. היא מחמירה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב.
שבעה עשר בתמוז אחד מארבע תעניות. שבעה עשר בתמוז מציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני. לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז (ירמיהו נב,ו-ז, אם כי בתלמוד ירושלמי מופיע שבבית ראשון נפרצו החומות בי''ז בתמוז)
צום שבעה עשר בתמוז נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.
בלילו של יום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב (שלושת השבועות המתחילים ב-י''ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ותשעה באב עצמו).
משבעה עשר בתמוז ממעטים בכל ענייני עונג ושמחה, אין מברכים ברכת 'שהחיינו' (אם נזדמן פרי שלא יהא מצוי אחרי ימי בין המצרים, מקילים וכדי לא להפסיד המצווה יברך שהחיינו, ומוטב לברך דוקא בשבת) אין קונים בגדים חדשים (למעט בגדים שאינם חשובים), נמנעים מדברי זמר, מחולות וריקודים. האשכנזים אינם נושאים נשים ואינם מסתפרים מי''ז בתמוז ועוד.
חמשה דברים אירעו בי''ז בתמוז שגרמו לקביעת הצום בתאריך זה:
נשתברו לוחות הברית הראשונות - ביום ט''ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית.
בוטל קורבן התמיד - בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכהנים נקראו להילחם ולא היה מי שיקריב את התמיד.
הובקעה העיר - נפרצו חומות ירושלים בזמן המצור - באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד, וחיילי טיטוס הרומי המשיכו במלחמתם עד שנכנסו לבית המקדש בתשעה באב.
נשרף ספר תורה על ידי אפוסטמוס - הדבר היה בתקופת שלטון הרומאים בארץ (בזמן בית המקדש השני). אין מקור ברור לתקופה המדוייקת אך מעריכים כי הדבר היה כשש עשרה שנים לפני המרד הגדול ברומאים, בעת שלטונו של הנציב הרומי קומנוס. באותה תקופה התגרו חייליו ביהודים ובקדשי ישראל.
הועמד צלם בהיכל – אין דעה חד משמעית לשאלה מי העמיד את הצלם. בתלמוד הירושלמי נאמר: ''מאן דאמר הועמד צלמו של מנשה מאן דאמר העמיד צלמו של אפוסטומוס''. כלומר, יש המייחסים את העמדת הצלם בהיכל ע''י אותו אפוסטמוס באותו יום, ויש המייחסים זאת לצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל.
בזמן שבין חורבן הבית הראשון לבניין הבית השני חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין הבית השני הפכה התענית ליום שמחה. לאחר חורבן הבית השני, ומכיון שבחורבן זה נפרצו חומות ירושלים בשבעה עשר בחודש, נקבעה התענית לאותו היום.
'עננו' וקריאת התורה בתענית
בתענית ציבור, בחזרת התפילה בשחרית ובמנחה קובע ש''ץ ברכה נוספת בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו' - 'עננו' וחותם בברכה 'העונה (לעמו ישראל) בעת צרה'. יחיד אומרה בברכת ''שומע תפילה'' – בני ספרד בשחרית ומנחה, ובני אשכנז רק במנחה. (שולחן ערוך תקסו, א ובמשנה ברורה). יחיד אומר עננו אפילו אם הוא מתפלל ביחידות, אלא אם כן הוא אינו מתענה (שולחן ערוך ורמ''א תקסה, ובמשנה ברורה). יש אומרים שגם מי שאינו מתענה יאמר ענינו אבל במקום לומר ''ביום צום תעניתנו'' יאמר: ''ביום התענית הזה''.
מוציאים ספר תורה בשחרית ובמנחה וקוראים לשלושה עולים 'ויחל', והאשכנזים מפטירים במנחה 'דרשו ה' בהמצאו'.
ברכת 'העונה בעת צרה' וקריאת התורה בתענית ציבור נתקנה לציבור של מתענים דווקא (ביאור הלכה סי' תקסה ד''ה 'שאי אפשר'). דהיינו, ש''ץ קובע ברכה זו לעצמה, וכן קוראים בתורה, דווקא כשיש עשרה מתענים (שולחן ערוך תקסו, ג, וכף החיים) אבל כשאין עשרה מתענים אין ש''ץ קובע ברכה לעצמה ואין קוראים בתורה. לבני אשכנז – די בשבעה מתענים (משנה ברורה שם) אבל ש''ץ אומר 'עננו', כשאין מנין כאמור, בברכת 'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה (משנה ברורה תקסו, יג).
מי שאינו מתענה, לא ישמש כש''ץ, התחיל כבר בתפילה או כשאין ש''ץ אלא מי שאינו מתענה, הריהו אומר 'עננו' ב'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה, אך אינו אומר 'ביום צום תעניתנו', אלא 'ביום צום התענית הזה' (שולחן ערוך תקסו, ה ומשנה ברורה יח). כך גם לגבי הקורא בתורה. אם לא נמצא קורא מתענה, ויש מנין מתענים, כנ''ל – יקרא מי שאינו צם. לענין הוצאת הספר והגבהתו, אין מניעה לכבד גם מי שאינו מתענה (כף החיים תקסו, מח).
נוהגים, לפני השקיעה, שכהנים נושאים כפיהם. מי שאינו צם לא ישא כפיו ויצא החוצה.
שכח לומר ''עננו''
יחיד ששכח: אם סיים ברוך אתה... שומע תפילה – ממשיך בתפילתו (שולחן ערוך תקסה, ב ומשנה ברורה רצד, ז. בשולחן ערוך שם ד פסק: ''ואפילו טרם פתח בברכה שלאחריה'') ואומר ''עננו'' באלקי נצור לפני יהיו לרצון (שולחן ערוך שם וברמ''א), מבלי לחתום שומע תפילה. נזכר לאחר סיום תפילתו – אינו חוזר.
שץ ששכח: אם נזכר לפני שחתם ברוך אתה... רופא חולי – אומר עננו וחוזר לתחילת רפאנו. חתם רופא חולי... לא חוזר אלא ממשיך בתפילה ואומר עננו בשומע תפילה. שכח גם שם – אינו חוזר (שולחן ערוך ורמ''א קיט, ד. משנה ברורה טז וביאור הלכה). יש מפוסקי ספרד שקבעו שבכל זאת יאמרנה לאחר חזרת השץ ויחתום ברוך... שומע תפילה.
בדרכיך חייני
RSS