|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| רבני שו"ת מורשת |
|
|
 |
|
הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
|
|
|
הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
|
|
|
מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
|
|
|
הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
|
|
|
הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
|
|
|
הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
|
|
|
הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
|
|
|
הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
|
|
|
מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
|
|
|
רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
|
|
|
מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
|
|
|
מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
|
|
|
מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
|
|
|
הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
|
|
|
הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
|
|
|
הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
|
|
|
הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
|
|
|
אמונה
|
|
|
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
|
|
|
בריתות
|
|
|
הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
|
|
|
רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
|
|
|
רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
|
|
|
הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת כי תבא
(גיליון 23
, 30/08/2007
)
|
|
|
כסומא באפילה
(פשחד לילדים)
ילדים שלום, הזוכים: ? מ? ו? מ?
תזכורת לגבי שבוע שעבר...
והשבוע...
הפרשה מכונה פרשת התוכחה. תחילה מפורטות ההצלחות הצפויות לעם כשינהג כראוי, ולאחריהן האסונות שיפקדו את העם אם יפנה עורף לאל...
ילדים שלום, הזוכים: ? מ? ו? מ?
תזכורת לגבי שבוע שעבר...
והשבוע...
הפרשה מכונה פרשת התוכחה. תחילה מפורטות ההצלחות הצפויות לעם כשינהג כראוי, ולאחריהן האסונות שיפקדו את העם אם יפנה עורף לאלוהיו. רבי יוסי מציפורי, תלמידו של רבי עקיבא, היה תמה שנים רבות על אחת הקללות בפרשה:
אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה:
''והיית ממשש בצהרים כמשש העוור באפילה''
וכי מה אכפת לו לעוור בין אפילה לאורה?
עד שפעם אחת הלכתי באישון לילה ואפילה
וראיתי סומא מהלך ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני! אבוקה זו למה לך?
אמר לי...
.
חידה
כמה מילים אתם מכירים לעוור?
דעה
נסו להמציא סיום לסיפור.
חידה
בגמרא מובא וויכוח האם עוור מברך את ברכת יוצר המאורות.
מה לדעתכם תיהיה העמדה של רבי יוסי?
דעה
היו בתי כנסת בהם איש לא היה מוכן לעלות לתורה כשקראו את התוכחה.
אם אתם הייתם הגבאים, איך הייתם פותרים את הבעיה?
|
|
|
|
|
|
|
מחיצה ידידותית
(אצלנו בחצר)
שאלה:
קהילתנו חושבת מזה תקופת מה על הרחבתו של בית הכנסת. אחד הדרישות שעלו במהלך הדיונים על הנושא הייתה לארגן מחדש את כל נושא ההפרדה בין העזרות בבית הכנסת בצורה שתשקף את השינויים שחלו בשנים האחרונות ב...
שאלה:
קהילתנו חושבת מזה תקופת מה על הרחבתו של בית הכנסת. אחד הדרישות שעלו במהלך הדיונים על הנושא הייתה לארגן מחדש את כל נושא ההפרדה בין העזרות בבית הכנסת בצורה שתשקף את השינויים שחלו בשנים האחרונות במקומה של האישה בקהילה ושיתופה בבית הכנסת. לא מדובר ח''ו על ביטולה של המחיצה, אלא על סידורה מחדש בצורה שממנה ישתמע כי תפקידה הוא להבדיל אבל לא להפריד. נשים רבות אומרות כי ההפרדה מוחלטת בין העזרות גורמת להם לחוש כאילו הן מודרות מהתפילה, והדבר מעליב אותן. נבקש לדעת האם יש דרך נכונה בהלכה להתחשב בתחושות ובשינויים הללו וכל זאת מבלי לפרוץ גדרות אסורים?
תשובה:
ראשית , יש לברך על היוזמה .
עד לעת החדשה נשים מעטות בלבד ידעו לקרוא , ומעטות יותר באו לתפילות , גם משום שהיו עסוקות בצרכי הבית והילדים . כעת נשים יותר משכילות ויותר פנויות , ורבות יותר מגיעות לבית הכנסת , והן רוצות להרגיש יותר שייכות , יותר חלק מהתפילה , ולא רק כצופות מן הצד .
שנית , הצעות לגבי המחיצה
א. המחיצה : תפקיד המחיצה כפול . גם למנוע עירוב , וגם למנוע מן הגברים להסתכל על הנשים (הנשים ודאי רשאיות להסתכל לעזרת הגברים , על מנת להיות שותפות עם הציבור) . לכן במקום זכוכית כהה או וילון , ניתן להציע להניח זכוכית חד כיוונית , היינו שהנשים תראינה את הנעשה בבית הכנסת באופן ברור , ומאידך הגברים לא יוכלו להביט לעברן . כך הנשים תוכלנה ביתר קלות להיות שותפות בנעשה .
ב. מיקום המחיצה : כאשר הנשים נמצאות מאחור , הן מרגישות מודרות מהנעשה. לעומת זאת , אם המחיצה תהיה לאורך בית הכנסת , כך שנשים תוכלנה לשבת במקביל לגברים , הן לא תהיינה רחוקות משליח הציבור ומן התיבה , והן תרגשנה יותר שייכות .
יש להזכיר כי הדבר יחייב יותר שקט בעזרת הנשים , כי מעתה הן בקידמת בית הכנסת .
שלישית - היחס לנשים ולעזרת הנשים .דוגמאות :
1. אם שליח הציבור או הקורא בתורה אינם מרימים את קולם , הנפגעים העיקריים הם היושבים רחוק , ובדרך כלל אלו הנשים . והוא הדין לרב או נותן הדרשה ומוסר השיעור . אין לכבד באחד מן התפקידים האלה מי שאינו מרים את קולו כך שהוא ישמע גם בעזרת הנשים .
2. סידור הכסאות , הסידורים , המחזורים והחומשים , שלא יעשה כלאחר יד, אלא בתשומת לב שאינה פחותה מתשומת הלב שנותנים לעזרת הגברים .
3. בזמן שיעורים ודרשות , אין צורך במחיצה .
4. התיחסות לשמחות . כאשר הגבאי מברך את בעלי השמחה , כפי שמקובל בבתי כנסת רבים , יש להתיחס לאמו של הבן או הנכד לא פחות מאשר לאביו או לסבו . לברך את בנות המצוה , כשם שמברכים את בני המצוה . לברך את הכלה , ולא רק את החתן .
ניתן לחשוב גם על דרכים נוספות שלא העליתי כאן . כאשר הדברים נעשים מתוך רצון אמיתי של שותפות , ומתוך מחויבות עמוקה להלכה ולנושאי דברה , אפשר וצריך למצוא פתרונות אחראיים ואמיתיים.
בברכת התורה והמצוה
הרב שמואל דוד , הרב הראשי לעפולה
|
|
|
עורך המאמר
הרב שמואל דוד
|
|
|
|
|
|
|
ילד אסור, ילד מותר
(קשר משפחתי)
שאלה
אנו הורים לבחור בן 18 שבימים אלה החל את לימודיו במכינה קדם-צבאית. בננו בחור ערכי עם הרבה חברים ומידות טובות ומגוון של תחומים ותחביבים כמו ספורט, קריאה וטיולים. לאחרונה אירעו מספר אירועים שהעלו ...
שאלה
אנו הורים לבחור בן 18 שבימים אלה החל את לימודיו במכינה קדם-צבאית. בננו בחור ערכי עם הרבה חברים ומידות טובות ומגוון של תחומים ותחביבים כמו ספורט, קריאה וטיולים. לאחרונה אירעו מספר אירועים שהעלו אצלנו את החשד כי מפעם לפעם בננו נוהג לשתות אלכוהול (בירה ומשקאות חריפים). נמצאו רמזים לכך גם בבית וגם ברכב המשפחתי שאותו הוא לוקח מפעם לפעם כדי לצאת עם חברים. מאידך לא הבחנו אצל הבן בשום סימן קוגניטיבי או חיצוני שיכול לאשר בפועל את חששותינו. מדובר בילד שמעולם לא היו איתו בעיות, אך מצד שני אנו חוששים לו. לא פחות מכך אנו גם חוששים לפגוע בו שלא לצורך. כיצד כדאי לנהוג?
תשובה:
התלבטויות מהסוג המוצג נפוצות אצל משפחות ההולכות על הקו הדק שבין מתן כבוד ועצמאות למתבגרים ובין שמירה על מסגרת ומשמעת. ככל שאנו משחררים את הרסן ומאפשרים לילדינו יותר עצמאות ויותר חשיפה ל''עולם הגדול'', כך פוחתת השליטה של ההורים עליהם, ומכאן גם הצורך בהגדלת האמון שההורים נותנים בילדים. יחד עם זאת חשוב שהמתבגרים יבינו כי העצמאות באה במחיר של אחריות. הבעיות מתחילות כש''עסקת החבילה'' הזאת לא מובנית או לא מקובלת עליהם.
תופעת שתיית אלכוהול רווחת כיום בתרבות הכללית, בקרב מתבגרים ובמידה מסוימת גם בקרב הנוער הדתי. התופעה אף נמצאת במגמת עלייה מדאיגה בארץ. אנו חיים בחברה שבה שתיית אלכוהול מוצגת כסוג של בילוי וכסממן של בגרות. מכאן הסברה הרווחת בקרב מתבגרים לפיה אם אתה שותה אלכוהול סימן שאתה מבוגר.
1. ראשית יש לשבח אתכם על כך שאתם ערניים לגבי הנעשה עם ילדיכם. הורים רבים, אם מתוך עצלנות ואם מתוך תפיסה מעוותת של מתן אחריות למתבגרים, אינם משגיחים כיאות על ילדיהם ומתעלמים מסימנים ונורות אדומות. מצד שני גם כשנדלקת נורה כשזאת, חובה לבדוק את דברים ולא להסיק מסקנות בחופזה. חשוב להבחין בין נער אשר מידי פעם שותה בירה עם החברה' על מנת ''לשחק אותה גדול'' ובין צריכה מופרזת של אלכוהול. הרבה מאוד ''ילדים טובים'' שותים מדי פעם בירה בשביל ה''פוזה'', וכל זמן שמדובר רק בכך אין עניין לעורר מהומות. מצד שני אחריותנו כהורים מחייבת אותנו לוודא שהנוהג הנ''ל לא הופך לשימוש קבוע שיפגע בתפקוד של הילד. המקביל חושב לבדוק האם הילד נמצא במצוקה נפשית שאותה הוא מנסה ''לפתור'' על ידי בריחה לאלכוהול.
2. הדרך הטובה ביותר היא לשוחח עם הילדים על העניינים הללו עוד לפני הגיעם של ילדים לגיל 18. הנסיון מלמד כי בבית שבו מתנהל דיון פתוח בנושאים הקשורים לעישון, סמים ואלכוהול, בדרך כלל הבעיות הללו נשארות מחוץ לדלת. השיחה בעד ונגד שימוש בחומרים הללו מפתחת את החשיבה ואת החיסון של הילדים לנושאים אלו.
3. כאשר עולה חשד של שימוש באלכוהול במכונית המשפחתית, יש לנהוג ביתר זהירות וקפדנות בשל הסכנות המיוחדות הקשורות בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. הורה המאפשר לבן או לבת שלו לקחת את המכונית המשפחתית הינו שותף מוסרי לאחריות על הנעשה עם המכונית ובתוכה. מכאן שהורה שאיננו מרוצה מהשימוש שילדיו עושים במכוניתו צריך לשלול מהם את השימוש בה. ייתכן בהחלט שהחומרים המחשידים במכונית הם ''רק'' של החברים של הילד ולא שלו . לדעתי, טיעון כזה, אם הוא קיים, הינו חלש ובסופו של דבר מתחמק מהאחריות האמיתית אותה עלינו לדרוש מילדים הנוהגים במכוניות שלנו.
4. למרות אי הנעימות הכרוכה בכך, כשמדובר בחשדות בנושא כמו אלכוהול, אין מנוס משיחה כנה עם הילד. כאשר ישנה מערכת יחסים טובה בין הורים לילדים, ניתן להעלות כל נושא בשיחה – אפילו חשדות שבסופו של דבר יוכחו כעורבא פרח.
ד''ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון ''שינוי'' בהרצליה
|
|
|
עורך המאמר
ד``ר דניאל גוטליב
|
|
|
|
|
|
|
מ"ארור" ל"ברוך"
(שולחן שבת)
בכל שנה, בעת קריאת התורה בפרשת ''כי תבא'' משתלטת עלי אוירה נוגה. לקראת קריאת הקללות, אני חש דרוך, מהורהר. רצף ה'ארור' העומד להישמע, מכווץ אותי, וזאת בעיקר לאור דבריו של רבי שמעון בן רבי אלעזר שאמר: ''...
בכל שנה, בעת קריאת התורה בפרשת ''כי תבא'' משתלטת עלי אוירה נוגה. לקראת קריאת הקללות, אני חש דרוך, מהורהר. רצף ה'ארור' העומד להישמע, מכווץ אותי, וזאת בעיקר לאור דבריו של רבי שמעון בן רבי אלעזר שאמר: ''עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואי תימא ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה'' (בבלי, מגילה). וכך, עם כל ארור היוצא מפיו של בעל הקורא, נגררת מתוכי אנחה קטנה של רווחה. מן תחושה האומרת: ''עם ה'ארור' הזה כבר גמרנו''. בדמיוני אף ראיתי לא פעם את כל הציבור עומד על רגליו, משפיל את ראשו ועוצם את עניו, משלב ידיו ומקשיב בדריכות לדברי התוכחה, ולאחר כל 'ארור' מקיים מה שנאמר בתורה ''וענה כל העם'', וכולם קוראים בקול גדול: ''אמן!''. על רקע מיוחדותה של פרשת הקללות צמחו במהלך השנים ובקהילות השונות מנהגים שרובם ככולם נועדו לפנות את הציבור בכדי שיקשיב לקריאה. לא זו בלבד אלא שנהגו שהעולה לתורה יהרהר בתשובה לפני הקריאה וכל זאת כדי שמידת הדין לא תתעורר, ויש מקומות שלא קראו בשמו של איש אלא נהגו להכריז: ''יעמוד מי שירצה'' (ע' ''מחצית השקל'' סי' תכ''ח). פוסקים אחרים בארו שבעל הקורא עצמו הוא זה שעולה, ואחרים נהגו שרב הקהילה עולה לתורה. כך קרה שקריאת הקללות שבפרשתנו הפכה במהלך הדורות לנושא העומד בפני עצמו, שתופס מקום משמעותי בשיח ההלכה והמנהג.
אולם גם כך, לא ממש ברור מדוע תופסת פרשת הקללה מקום רחב כל כך גם בתורה וגם בחיינו?
עיון בפרשת הקללות מגלה כי הם תלויות במידה רבה בכניסה לארץ. עם ההגעה לארץ, מוטלת על עמ''י החובה להבחין בין 'ארור' לבין 'ברוך'. מסגרת החיים בארץ כוללת חיי כלל וחיי פרט, והיכולת להחליט מה תהיה איכות החיים האישית והציבורית היא האתגר הגדול של העם בבואו אל הארץ.
מצד האמת, אין ספק שקל יותר לחוש שהאחריות לא תלויה בנו, אלא היא מוטלת על האחר. קל לנו לבקר, לדבר כנגד, להשמיץ ולקבוע כי האחר הוא האחראי. אבל מה לגבי עצמנו?? זהו בדיוק האתגר הנתון לפתחו של העולה לתורה בפרשת הקללות: לשנות את הקללה לברכה. זה לא ענין מיסטי, רוחני או אבסטרקטי. זו מציאות
שמעתי פעם מהרב יהושע ויצמן שליט''א, ראש ישיבת ההסדר במעלות, שאמר בשם ה''שפת אמת'' כי יש משמעות מיוחדת- סגולית לכל הופעה ראשונה של מילה בתורה. המילה 'אני' מופיעה בפעם ראשונה בתורה בפסוק: '' וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע''. הפעם השנייה בה מופיעה המילה ''אני'' בתורה היא בפסוק:'' וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם''. מכאן ניתן ללמוד ששתי אפשרויות מונחות בפני האדם: האחת, היא בחירה ב'אני' אגוצנטרי שמוביל את העולם למבול, להשחתה וחורבן. הבחירה השנייה, מעמידה 'אני' אחר שבו יש בו מחוייבות גדולה לברית שבין אדם לאלוהיו, כשהיחס של האדם לעצמו, הוא זה שיכריע אם 'ארור' או 'ברוך' ילווה אותנו על פני האדמה.
כאן גם המקום להאיר הערה נוספת הנוגעת לפרשה: בכל שבת עולה ה'בעל קורא' לבימה וקורא את הפרשה בקול גדול. והנה, בשבת 'כי תבא' נקראות הקללות בלחש, בקול נמוך. שמתי לב לא פעם, שדווקא העובדה שהקורא מנמיך את קולו, היא זו שגורמת לקהל להקשיב ביתר קשב לקריאת הקללות. באופן פרדוכסאלי דווקא הנמכת הקול היא זו שגוררת הקשבה. כמדומני שמכאן צומחת הנחיה לכולנו: ''דבר חלש''! ישמעו אותך ויקבלו את דבריך גם אם תאמר אותם בנחת. גם אם קשים ונוקבים הדברים – אל תצעק!
ומשכך, אין ראוי לסיים מבסיפור הבא על רב של קהילה שעלה לתורה לקריאת פרשת הקללות, ועם תום הקריאה, לאחר שבירך את הברכות, פנה אל הקהל ואמר: ''חברים יקרים, שמעתם מספיק קללות. אני מבקש לברך אתכם!'', ואז פתח הרב ב''מי שברך'' ארוך המאחל חיים, שמחה, בריאות, שלווה והצלחה. לפיכך, גם אנו נסיים עיוננו זה בתפילה וברכה לשלומו של הציבור:
''אֱלֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקינוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמֹּרִיָּה. וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ. וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלֹקינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ''.
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ''ת, ומרבני 'צהר'
|
|
|
עורך המאמר
הרב שי פירון
|
|
|
|
|
|
|
השתתפות בהתנגדות לפינוי ישובים- עניין לנוער או רק למבוגרים?
(ראש בראש)
פאני פרץ, אימא של איתי, אשדוד.
אם שמים לרגע את האידיאולוגיה וההסברים בצד, אין ספק שברוב מחזות הפינוי שראינו בשנים האחרונות הייתה אלימות ומראות קשים. כל אלה מחזקים אותי בדעתי כי אין מקום לילדים ולנ...
פאני פרץ, אימא של איתי, אשדוד.
אם שמים לרגע את האידיאולוגיה וההסברים בצד, אין ספק שברוב מחזות הפינוי שראינו בשנים האחרונות הייתה אלימות ומראות קשים. כל אלה מחזקים אותי בדעתי כי אין מקום לילדים ולנוער בזירות ההתנגשות שבין כוחות הפינוי והמתנגדים. אני לא מעוניינת שהילד שלי ייפגע נפשית ופיזית, מה גם שברור לי שנוכחותו במקום לא תשנה במאומה את המצב ולא תמנע את הפינוי. הבן שלי אמנם לא יפעיל אלימות כנגד הכוחות המפנים, אולם אחרי אירועי עמונה כמדומני שאף אימא לא תהיה מוכנה לתת לילד שלה ללכת ולהסתכן בפציעות מידי השוטרים והחיילים. הורים שבכל זאת מרשים לילדם ללכת למקומות שכלאה נוהגים לדעתי בחוסר אחריות ובחוסר אכפתיות כלפי הילדים. אם הם לא מודאגים משלומם הפיסי היה ראוי שידאגו לכל הפחות לשלומם הנפשי. הפינויים שמתרחשים נעשים בחוסר רגישות מוחלטת וכמעט בכל המקרים נעצרים גם ילדים ונוער שנוכחים במקום. מקומו של הילד הוא בבית, עם חבריו ובבית ספר. אני לא מתביישת להכריז בקול רם וגלוי שאני פשוט מפחדת. כאמא אני צופה את פני העתיד ומנחשת מה עלול לקרות אם הוא ישתתף בפינויי כזה או אחר. אני לא רוצה ולא מוכנה לראות את החזון הרע הזה מתגשם במציאות. אני אורמת את הדברים מבלי להתייחס לשאלת הלגיטימיות של המאמבקים וחוקיותם משום שהדבר איננו רלוונטי לנושא. כרגע מבחינתי זהו איננו הזמן למאבקים עבור הילד שלי. על ההורים לקחת אחריות מלאה בעניין. כמו שלהורים יש לגיטימציה למנוע מהילד שבבית ללכת למקומות שונים ובזמנים מסוימים, כך גם לגבי השתתפות בפינוי יישובים.
איתי פרץ (בן 18), הבן של פאני, אשדוד.
מה שחשוב לי יותר מכול זה ארץ ישראל. אמי יכולה לטעון כל דבר שנראה לה בתור אימא, אבל אני מבחינתי מרגיש שעלי לעשות את המוטל עליי במאבק על ארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת לנו לא בחסד אלא בזכות, ואנו צריכים לשמור עליה מכל משמר. מכיוון שכך המאבק איננו נוגע רק למבוגרים, וזו גם הנקודה שיש להבהיר אותה באופן הכי ברור. מדובר במשימה חשובה וערכית ולכן היא חלה גם על הנוער. לא סתם אומרים שלנוער יש כוחות רבים. מדובר באמת לאמיתה, ומשכך אינני מתכוון לשבת בחיבוק ידיים בבית רק בגלל שאימא שלי סוברת אחרת והיא מרגישה לא טוב עם זה. אני יוצא להתנגד לפינוי לא רק בשבילי אלא גם בשבילה. זו משימה קשה אבל אם במשך ההיסטוריה הנוער הוביל מאבקים ושירת מטרות נעלות וגדולות, קל וחומר אם מדובר בנוער עם כוחות וערכים חזקים כמו הנוער שלנו. באשר לטענה כי אני עלול להיפגע נפשית מעצם המראות והאלימות, כל ילד עלול לראות מחזה קשה שישפיע עליו נפשית בצורה שלילית, כמו לראות תאונת דרכים מתרחשת, מכות בבית הספר וכל מיני אירועים לא נעימים שעלולים לפגוע בו נפשית. בכל פינוי יש נוכחות אדירה של בני נוער, והם חלק בלתי נפרד ממערך ההתנגדות לפינוי. מעולם לא הייתי לבד במצבים שכאלה. תמיד יוצאים לשם עם חברים נוספים, ומכאן שלא רק שאינני חושב שיש מקום לדאגה אלא שאני סבור שראוי שאימי אפילו תתגאה בי ובחברי.
|
|
|
עורך המאמר
איתמר ליברמן
|
|
|
|
|
|
|
הרהורים לתחילתה של שנת לימודים
(סיפור משפחתי)
שלום כיתה א'
ביום ראשון הקרוב, ילדה יקרה שלי, את תלכי ליומך הראשון בבית הספר. בחדר שלך, ליד המיטה, מונח לו כבר חודש וחצי התיק שסבא וסבתא קנו לך, זה עם התמונה של הבארבית הוורודה והסוס האפור, בתוכו מונ...
שלום כיתה א'
ביום ראשון הקרוב, ילדה יקרה שלי, את תלכי ליומך הראשון בבית הספר. בחדר שלך, ליד המיטה, מונח לו כבר חודש וחצי התיק שסבא וסבתא קנו לך, זה עם התמונה של הבארבית הוורודה והסוס האפור, בתוכו מונח הקלמר המשוכלל שהסבתא מהצד השני קנתה. בפתק ששלחו לך מבית הספר כתבו שעדיין לא צריך להביא ליום הראשון ספרים ומחברות. יש המון דברים ללמוד לפני כן: איפה השירותים, איך שותים מהבירזייה, מה זה צלצול ובשביל מה בכלל צריך הפסקה. יהיו לך חברות וחברים חדשים, משחקים חדשים ומורה חדשה. הכל פתאום קצת גדול יותר, ואני מסתכל עליך, ילדה שלי, ולא מאמין איך גדלת לנו כל-כך מהר.
אני מסתכל עליך ולא יכול שלא להזכר ביום הראשון שלי בכיתה א'. אני זוכר ילד עם בלורית מסורקת, כיפת משבצות מעומלנת, חולצת צווארון תחובה בתוך מכנסיים קצרים, על הגב ילקוט כחול אדום, וכולי מבוכה, בלבול ופחד. עמדתי באמצע אולם הספורט של בית הספר ומסביבי המון אנשים. באותו רגע זה נראה כאילו כל שאר הילדים הביאו אתם את החברים שלהם מהבית יחד עם הסנדוויצ'ים, ורק אני לבד. אני זוכר שרציתי לשתות. אני זוכר שהיה לי קצת עצוב. אני זוכר שרציתי הביתה.
לקח קצת זמן (כמה שנים טובות) עד שהבנתי שלא רק אני הרגשתי ככה באותו יום, ושגם הילדים האחרים עשו בחופש סבב טלפונים יחד עם אמא כדי לראות אם יש בכיתה מישהו שהיה איתם בגן. לקח לי זמן להבין שביום הזה לכולם קשה. אפילו לאבא ואמא.
ביום ראשון, את מן הסתם תלבשי בגדים יפים, ואמא תקלע לך שתי צמות יפות ואת תהיי הילדה הכי יפה בכיתה א'. ביום ראשון אנחנו נלווה אותך עד לכניסה, נעבור יחד את מפתן הדלת ונכנס לכיתה. אנחנו נשאר שם כמה שתרצי, או עד שיגידו לנו אחרת. אנחנו נהיה שם גם ביום הבא ואולי גם ביום שאחרי, כי אחרי הכל גם לנו קצת קשה.
שנה טובה ויפה לך, מתוקה שלנו. שלום לך בכיתה א'.
חוק חינוך חינם?
בשבועות שבאו ובאלו שעוד יבואו, מן הסתם ינחתו בתיבות הדואר של רבים מקוראי שורות אלה, הודעות חיוב על ''תשלומי הורים'' מטעם בתי הספר שבו לומדים ילדיהם. בדברי אינני מתכוון לבתי הספר של הרשתות הפרטיות או לת''ת בהם ההורים מתחייבים לשלם שכ''ל, אלא לבתי ספר ממלכתיים שבהגדרתם אמורים להוות בסיס חינוכי ולהקנות, לפחות בהגדרה, ''חינוך חינם''. החינוך בישראל כבר מזמן איננו חינם. הוא מתפתל, ומסתבך בתוך שלל הגדרות בירוקרטיות של תל''נ (תוכנית לימודים נוספת), פיצולי כיתות, תשלומי קרן קרב, טיולים, סל תרבות, רכישת שירותים והוסיפו אתם כיד הדמיון. הכל, כמובן, מגובה ברוב המקרים בחוק היבש, אלא שהלהטוט הזה בסופו של דבר מתנקז לחשבון הבנק בדמותם של מאות שקלים מידי חודש. את היבלת הזאת עוטפים בתחבושות מרגיעות המסבירות כי התשלומים נדרשים לשם שיפור תנאי הלימידה, יחס אישי, חזון חינוכי ועוד.
באלבום התמונות שלי ישנה תמונת סיום מסוף כיתה א'. השנה היא תשמ''ב, בית ספר ממלכתי-דתי מעלות בבני ברק, כיתה א1, 39 תלמידים ומורה אחת: טובה ברית. היינו כיתה רגילה לכל דבר: המצטיינים, המופרעים, מלכי הכדורגל, ספסרי הקלפים, מומחי הגוגואים וקורעי הרשתות במגרש. לא היו מחשבים בבית הספר. הספרייה הייתה חדר מסכן בגודל של 3 על 3 שהיה בו יותר אבק מספרים. בבית הספר לא הייתה מעבדה ובחדר המורים לא היה תלוי על הקיר פלקט עם ''חזון חינוכי''. ובכל זאת, למרות הצפיפות והדלות החומרית, יצאו מהכיתה הזאת: שלושה עורכי דין, 4 רמי''ם, 3 רבני שכונות, שני רואי חשבון, רופא, שני עיתונאים, מוסיקאי, ורבים נוספים שלכל אחד מהם משלח יד ומשפחה מכובדת. ההורים, המורים והתלמידים של אז, עשו זאת בלי פיצולי כיתות, וועדת דברת או ''קרן קרב''. האקלים הבית ספרי היה חם בקיץ וקפוא בחורף, ועל מזגנים אף אחד לא חלם. חיובים מבית הספר קיבלו ההורים שלנו רק לפני טיולים. בזה הכל התחיל ובזה גם הסתיים.
אין ספק שאפשר לתת היום לילדים הרבה יותר במסגרת בית הספר. בעידן בו בתי הספר הממלכתיים מצויים בתחרות בלתי פוסקת מול מסגרות חינוך פרטיות-אלטרנטיביות, לעיתים נדמה שאפילו אין ברירה. אולם נשאלת השאלה האם כל אלה דוחקים את חובתה הבסיסית של מערכת החינוך הממלכתית לעמוד במחויבותה ולספק חינוך מבלי לבקש על כך תמורה כספית? זה נכון שברוב בתי הספר קיימות וועדות שונות שתפקידן לבחון מתן הנחות כאלה ואחרות, אולם מדוע הורה ששולח את ילדיו לחינוך ממלכתי יצטרך למצוא את עצמו שנה אחר שנה בסיטואציה הלא-נעימה בה הוא מבקש הנחות על תשלומים שכלל לא ברור שמצד הדין ראוי היה לחייב אותו בהם? אולי התשובה לחינוך טוב יותר מסתתרת דווקא במקום אחר?
|
|
|
עורך המאמר
איתמר מור
|
|
|
|
|
|
|
כולנו מחנכים- לקראת פתיחת שנת הלימודים
(עם הפנים החוצה)
מהו הגורם המשפיע ביותר על חינוכו של התלמיד? האם אלו ההורים? המשפחה? אולי בית הספר? המחנך? ואולי זהו בכלל המורה למתמטיקה? יהיה מי שיטען שזוהי תנועת הנוער, שכן המדריך בבני- עקיבא הקרוב בגילו לחניך, רק ה...
מהו הגורם המשפיע ביותר על חינוכו של התלמיד? האם אלו ההורים? המשפחה? אולי בית הספר? המחנך? ואולי זהו בכלל המורה למתמטיקה? יהיה מי שיטען שזוהי תנועת הנוער, שכן המדריך בבני- עקיבא הקרוב בגילו לחניך, רק הוא יכול לשמש לו מודל לחיקוי. ואולי כל הדיון מתחמק מהאמת המרה הגורסת כי המחנכות הראשיות הן דווקא תוכניות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט מולם יושבים ילדינו במשך שעות?
כדי לענות לשאלה יש לחזור אל העבר. מבחינה פורמאלית התורה קובעת כי האחריות לחינוך מוטלת על ההורים: ''ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'', דרך מצוות ''והגדת לבנך'' של ליל הפסח ודוגמאות נוספות. קביעה זו השתנתה בימיו של יהושע בן גמלא שתיקן ''שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך'', ובכך למעשה פתח את ביה''ס הראשון. מאז הנושא שנוי במחלוקת, כשלא ממש ברור מי בפועל משפיע יותר על הילד; האם אלו ההורים או שאולי דווקא המסגרות החיצוניות אותן מנינו קודם.
תשובה לכך ניתן למצוא במדרש חז''ל ידוע (תנחומא ויקהל) האומר: ''אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקורא הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו''. המדרש למעשה קובע כי עיצוב אישיותו של האדם בנויה מכל שלושת הגורמים אותם מנינו: ההורים , הסביבה (קרי: ביה''ס, תנועת הנוער, חברת הילדים) והאדם עצמו. מסתבר שכל התשובות נכונות..
ומכיוון שאחריות לא מחלקים אלא לוקחים, ואחריות איננה מתחלקת בין אנשים וקבוצות השתייכות, אלא על כל אחד ואחד מוטלים כל מאת האחוזים של האחריות, הרי שכל אחד מהגורמים המעורבים בעיצוב אישיותו של התלמיד צריך להרגיש ולדעת שעליו מוטלת המשימה כולה.
ההורים צריכים לעשות זאת בבית, בהקדשת זמן שיחה עם הילדים (ולא להישען על ''זמן איכות''), בטיפוח המשפחתיות ובחיזוק הקשר הנפשי עם הילדים. ביה''ס צריך לעשות זאת באמצעות פיתוח אקלים לימודי מחד, ויצירת אמון מלא בתלמיד, ביכולותיו ובשמירה על קשר אישי עימו. תנועת הנוער עושה זאת כשהיא מאפשרת לכל חניך לבטא את עצמו, ובהעמדת אתגרים לאומיים ושליחותיים לכולם. ולבסוף ישנו הילד עצמו שעל חינוכו העצמאי כבר אמר הרב זצ''ל: '' את העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו'' (הרב קוק זצ''ל, אורות הקודש). וכן במקום אחר: ''ההקשבה לידיעות ותכנים נועדו להכשיר את הדרך לבנין הנצחי העצמי של היחיד''.
אך אין להסתפק בכך. עיקר ההצלחה במלאכת החינוך טמונה בידיעה של כל המעורבים בתהליך כי הם אינם לבדם. כל אחד מהם אמנם איננו היחיד המשפיע על חינוכו של התלמיד, אולם ביה''ס, ההורים והחברה חייבים לפעול בשילוב זרועות בכדי להצליח בחינוך ילדינו. לא פעם יש להורים ביקורת על ה''מורה הגרוע למתמטיקה'' או על ''המורה רבקה שלא צלצלה לשאול לשלומה של דנה החולה'' או על ה''מוסד שלא יודע לחנך''. את ההערות הללו על המורה, המנהל ובית הספר, שומעים בדרך כלל מפינו גם הילדים. הדיבורים והביקורת מתגלגלים לה הלאה והופכים אצל ילדינו למודל שבו מותר לבקר ולקטר על מורים, על המדריך בתנועה וכיוצ'. הנזק החינוכי הוא רב ועצום. גישה דומה ניתן למצוא בגישה של מורים כלפי הורים. לא פעם אשפר לשמוע בפגישות או ישיבות מורים בביה''ס עמדות פטרוניות הגורסות כי ''ההורים האלה כלל לא מבינים בחינוך'' או ''איך הם קיבלו רישיון להיות הורים''.
וכך הביקורת ההדדית והארסית מתגלגלת לה מצד אל צד, כשכולם שוכחים שבתווך ישנו תלמיד שקולט ושומע. כל זה היה נמנע לו כולם היו זוכרים כי ישנם שותפים רבים לחינוך התלמיד. את החינוך לעולם לא יוכלו ההורים להשאיר אך ורק למורה בביה''ס או למדריך בתנועה. עלינו להפנים את הראייה החינוכית המשותפת ולהבין כי החיבור בין כל הכוחות המחנכים היא בעלת ערך רב. הרש''ר הירש כתב על הפסוק ''ויאהב יצחק את עשו, כי צייד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב'': ''אחדות דעות ביחס לחינוך הוא תנאי יסוד ואבן פינה לכל חינוך''. כשכל הורה ''מושך'' לכוון אחר, כשהבית משדר לילד שביה''ס לא מחנך נכון, יש שבר באחדות הדעות והחינוך יוצא נפסד. המדריך בתנועה והמורה לספרות הם שליחי ההורים, ושיתוף הפעולה בין כולם הוא תנאי יסודי לחינוך טוב.
בערב פתיחת שנה''ל תשס''ח ראוי שנחליט כולנו לשלב ידיים- הורים ומורים. נשנן לעצמנו שוב ושוב את מטרת החינוך, כפי שהגדירה הרב זצ''ל: ''לעשותו טוב וישר''. נרבה אהבה לבנינו, נקשיב לעולמם הפנימי ובענווה גדולה ובתפילה גדולה נחנך את עצמנו ומתוך כך את ילדינו.
בשנה הקרובה ניפגש עם שני נושאים הטומנים בחובם אפשרות ללימוד ערכים אישיים ולאומיים עמוקים: שנת השמיטה, וציון שישים שנה למדינת ישראל. לימוד שנת השמיטה יאפשר לנו לעמוד מקרוב על ערכה המיוחד של ארץ ישראל, ברור טיב הקשר של האומה לארצה, ערך השיוויוניות, היחס הנכון לרכוש וראיית האחר- כחלק מהותי בתוך תפיסת עולמנו.
ציון שישים שנה למדינת ישראל יחייב אותנו לראות בפרספקטיבה נכונה את גודל התקופה בה אנו זוכים לחיות, ואת ההבנה שאנו זוכים לממש במציאות חיינו את חזון הנביאים: ''והבאתים על אדמתם'', וכן את הצורך לחנך את עצמנו ואת תלמידנו לחיים של שליחות ומחויבות לכלל ישראל.
אברהם ליפשיץ הוא מנהל האולפנית בטבריה
|
|
|
עורך המאמר
אברהם ליפשיץ
|
|
|
|
|
|
|
הערך היסודי/חלק א'
(כללי)
מה הוא הדבר החשוב ביותר שאליו יש לחנך? ס. יזהר טען שאין לחנך לשום ערך. מי התיר למחנך להעדיף אידיאולוגיה או ערכים מסוימים על אחרים? (יש אומרים שחזר בו, אולם טענותיו נלמדות עד היום בכמה מוסדות מכובדים ל...
מה הוא הדבר החשוב ביותר שאליו יש לחנך? ס. יזהר טען שאין לחנך לשום ערך. מי התיר למחנך להעדיף אידיאולוגיה או ערכים מסוימים על אחרים? (יש אומרים שחזר בו, אולם טענותיו נלמדות עד היום בכמה מוסדות מכובדים להכשרת מורים)
לאדם ה''סביר'' ברור שיש לנחיל ערכים כל שהם. מה היא ''תוכנית הליבה'' של הערכים? האם יש דבר שהוא התשתית? שאותו יכול משרד החינוך לדרוש מבלי ליפול למלכודת של נקיטת אידיאולוגיה?
הבעיה אינה רק בחירת ערכים. נניח שהחלטנו לחנך ליראת שמיים. ערך זה ראוי לכל הדעות לפחות במחוזותינו. אלא שכל מורה, הורה ורב יש לו יראת שמים אחרת. יש שיחנכו לפחד מעונש וגיהינום, לחוויה של אימה מתמדת, ויש שידברו על יראת הרוממות ועל השתוממות. יש שכלל לא יבחרו בערך זה אלא יעדיפו להוביל לאהבת תורה. אלא שגם אהבת תורה היא לא פשוטה, האם מדובר על הנאה אינטלקטואלית מחריפות הסוגיא או אולי עמל ועיון, ושמא באלמנט רוחני הנושק בניו אייג'? אלו אינן שאלות שבשוליים, כל אחת מהן מכוונת לבוגר שונה מאוד של מערכת החינוך. ומכאן ההתפצלות האינסופית של מערכת החינוך הדתית אשר במחזותינו.
האם ניתן להסיק מכך שאין ערך מרכזי ויסודי, ויש לחנך לכל דבר ובאותה אינטנסיביות.
אולי אפשר להציע ערך שיש בו בסיס לכל, ודווקא בו אנו כל כך מחטיאים. גם את המטרה וגם את הנשמה.
הערך הראשוני, זה שהוא בעצם כל דבר, ובלעדיו אין שום דבר – הוא ערך היושר. רמ''מ מקוצק אמר שאמת היא המידה היחידה שלא ניתן לזייף אותה, שכן אמת מזויפת כבר אינה אמת. מבלי להניח שאני דובר אמת לא אוכל לומר דבר ובוודאי שלא לחנך את זולתי.
הנצי''ב בהקדמה לפירושו העמק דבר לספר בראשית טוען שספר זה נקרא ספר הישר משום שהאבות היו ישרים. לקורא הפשוט קשה להלום דבר זה. הנה דבריו של אברהם שאמר לאשתו: ''אמרי נא אחותי'' או יצחק שהלך בעקבותיו, שלא לדבר על יעקב האומר – ''אנוכי עשו בכורך'', וגם מתעתע בלבן, ובדומה לזה, רחל גונבת את התרפים ומספרת על ''דרך נשים'' כדי להימנע מגילוי המעשה. התנהלותם של בניו עם בני שכם הנימולים וכל מעשי כתונת יוסף הטבולה בדם לאמור ''חיה רעה אכלתהו'', משלימה את התמיה ועוד הרבה ניתן לתמוה.
אלא שהמעיין בדבריו של הנצי''ב יבחין שלא מדובר כאן על יושר במובן של אמירת אמת. (אמירת אמת במובנה אצלנו מושפעת מההגדרה האריסטוטלית שטענה היא אמיתית אם היא מתאימה למצב שהיא מתארת)
היושר שעליו מדבר הנצי''ב הוא ההתכוונות הטהורה, להיטיב לזולת,להפוך את המציאות ליותר מתוקנת. אנו רוצים שיהיה טוב בעולם. למה? מדוע להפוך זאת למשימת חיים? משום שזו האמת, שכך צריך להיות שצריך לעמול כדי שיהיה טוב.
הנצי''ב חריף במיוחד: ''וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה''.
האם אנו יודעים לחנך לישרות? לכך שהמחשבה תהיה מספיק תמימה כדי שנתכוון באמת וביושרה פנימית, לטוב? הורים, מנהלים, סבים, סבתות וכמובן דודות חשובות, ישאלו את התלמיד לרמת הציונים, ולמגמה שבה הוא לומד. הרמי''ם בישיבות התיכוניות מרבים להתלונן על כך ההורים שואלים על הציונים במתמטיקה ואנגלית ואינם שואלים על ההישגים בגמרא. כדאי להם להלין על כך שבכלל שואלים מה הציון שלך ולא מה אתה.
האם אתה טוב? ישר? אמנם טוב לא מודדים במספרים, אולם האם בשל כך חשיבותו קטנה? האם אנו מבינים את חשיבות החינוך לעשיית הטוב ביחס לשאלה הרת הגורל האם קבלת שחשבון תשעים או שחס וחלילה שמונים וחמש? היושר והטוב לא מעניינים משום שאלמנט ההישרדות מוטבע בנו. אנו מודדים את הילדים ביכולתם להתפרנס ולשרוד עם מקצוע שנחשב ''מכובד'' בקהילה.
יש טוענים שהמחשבה האובססיבית על פרנסה מאפיינת חברות מהגרים. הורים שעלו זה לא מכבר לארץ ובקשו לרשום את בנם לישיבה, נרגעו כשר קבלו נתונים באשר לאחוזי ההצלחה בבגרות. ערכים – בוודאי שחשוב, אבל בכל זאת, אפשר לברר מה תוצאות הבגרות בפיזיקה?
משרד החינוך מודד את בית הספר בעיקר על פי אחוזי הזכאים לבגרות, כל שר חינוך מוכן להוריד את רמת המבחנים ולבצע כל תעלול אפשרי רק כדי שבתקופתו תעלה ההצלחה בבגרות. יש להשקיע בלימודים, להצליח, לראות בהישגים עניין, אולם האם אותה רצינות מקדשת להוגנות? ליושרה אזרחית? לסולידאריות? להשתוקקות להפוך את המציאות לטובה יותר?
מה הוא חינוך ליושר וטוב, איך עושים זאת? ולמה בדיוק אנו מתכוונים? על מנת להשיב על כך כדאי לבחון שוב את מעשי האבות הקשים שתיארנו, ביחס לאופן שבו הנצי''ב הגדיר אותם, ועל כך בפעם הבאה.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאומניות ומדעים בת''א
|
|
|
עורך המאמר
הרב בני פרל
|
|
|
|
|
|
|
יש תקווה לעם הזה
(כללי)
פרשיות ספר דברים, בהם אנו מצויים בשבועות האחרונים, עוסקים באריכות במצוות ההנחלה וההורשה של ארץ ישראל מידי העמים שישבו בה. הציוויים שחלקם מופיעים בפרשתינו, וחלקם בפרשיות הקודמות, ברורים וחדים: ''כִּי י...
פרשיות ספר דברים, בהם אנו מצויים בשבועות האחרונים, עוסקים באריכות במצוות ההנחלה וההורשה של ארץ ישראל מידי העמים שישבו בה. הציוויים שחלקם מופיעים בפרשתינו, וחלקם בפרשיות הקודמות, ברורים וחדים: ''כִּי יְבִיאֲךָ, ה' אלֹקיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ; וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--שִׁבְעָה גוֹיִם, רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹקיךָ, לְפָנֶיךָ--וְהִכִּיתָם: הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם'' (דברים ז, א-ב). מעניין כי בשבועות האחרונים, במקביל לקריאת הפסוקים הללו,
לפני כשבועיים החליטה הכנסת ברוב ניכר לאשר בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח''כ אורי אריאל הקובעת כי מנהל מקרקעי ישראל אינו רשאי להחכיר את קרקעות הקק''ל למי שאינם יהודים. בכך הוכח בעליל כי הרוב בכנסת ישראל, כמו רוב רובם של אזרחי המדינה, אינם מוכנים לוותר לא על הבסיס היהודי של המדינה ולא על היסודות הציוניים האיתנים שלה. המחוקקים הראו כי לא ייתנו להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה אל-אף מאמצי ההנהגה הערבית ושוליים בשמאל כמו גם אווירת ''הפוסט'' המחלחלת במאמציהם של אלו לכל פינה ברחוב. העובדה שהתמיכה בחוק באה לא רק ממפלגות הימין אלא מכל אגפי הכנסת מעודדת ונותנת תקווה.
אלא שעד לאשורו הסופי של החוק הדרך היא ארוכה וההמתנגדים לחוק ייעשו כל שיוכלו, וכבר עושים, כדי לטרפד אותו. הם צפו כי בג''צ שאמור היה לדון בקרוב בסוגיה יורה למנהל מקרקעי ישראל להחכיר גם את קרקעות הקק''ל ללא יהודים. תמיכת היועץ המשפטי לממשלה בכך כמעט הבטיחה להם להשתלט על עוד חוליה בדרך לביטולם של חוק השבות, ההמנון וסמלי המדינה האחרים. אישורו הטרומי של התיקון לחוק ''מינהל מקרקעי ישראל (תיקון – ניהול קרקעות קק''ל לטובת העם היהודי)'' שיבש את תוכניותיהם, אבל לא הם שירימו ידיים.
זה הרקע להצפת התקשורת בעובדות לא נכונות הקשורות בהיסטוריה של הקק''ל ובסיסמאות ריקות מתוכן אותם ביד רמה ואל מול פני העולם קרע לגזרים הנשיא הרצוג ז''ל. אחת ההטעיות הזדוניות היא בעניין סך קרקעות הקק''ל, עלותן ומימון רכישתן.
בצורה ברורה ועל בסיס המחקר ההיסטורי והמשפטי יש להבהיר: ראשית, כמעט כל קרקעות הקק''ל נרכשו בתקופה שמראשית המאה ה-20 ועד ראשית שנות החמישים והם הסתכמו בכ- 2.3 מליון דונם. מליון דונם נרכש עד 1948 – רוב רובו מערבים ומקצתו מיהודים. היתר, כ- 1.3 מליון דונם נרכשו בשנות החמישים הראשונות מידי המדינה. שנית, כל הקרקעות הנ''ל (2.3 מליון דונם) נרכשו בכסף מלא, במחירי השוק ואף למעלה מזה, כדי להבטיח את בעלותה המלאה של הקק''ל. אין שחר לטענה כי המדינה העבירה לקק''ל קרקעות ללא תמורה או בתמורה נמוכה מערכן הריאלי. שלישית, רכישות הקק''ל נעשו בכספי התורמים מרחבי העולם היהודי. צורות התרומה היו מגוונות; מ'הקופה הכחולה' ועד מפעלי התרמה בהם שותפו קהילות שלמות. רביעית, המדינה מכרה לקק''ל בראשית שנות ה-50 כ- מליון דונם (''המליון הראשון'') ועוד כ – 0.3 מליון מתוך ''המליון השני'' (מסיבות שונות רק 0.3 מליון ד' נמכרו). המכירה ותנאיה סוכמו בין המדינה לקק''ל בחוזה והמחירים שיקפו ערכים ריאליים של הקרקעות הנמכרות. המדינה לא ויתרה בעניין זה; השמאי הממשלתי היה מעורב בעיסקות ועל רקע הפיחותים והאינפלציה הוצמדו המחירים ועודכנו. הרקע למכירה קשור באינטרסים של הצדדים: הקק''ל שאפה לחדש את תנופת עבודתה ברכישת קרקעות כדי להקים על קרקע הלאום יישובים חדשים, בעיקר כפריים אך גם עירוניים וליישב עלייהן את העולים וכן להרחיב יישובים קיימים. תנופת העבודה של הקק''ל בגאולת קרקעות נעצרה עם הקמת המדינה ומעברן לידי המדינה של הקרקעות שהתפנו מהאוכלוסיה הערבית. המדינה, מאידך גיסא, שיוועה למזומנים לצורכי בטחון, למימון ההוצאות שהיו כרוכות במלחמת העצמאות, לבניית כלכלתה, לקליטת העלייה ולפיצוי עתידי של הערבים בעד הקרקעות שנטשו. הקק''ל יכלה להזרים למדינה מזומנים אלו. מחיר ''המליון הראשון'' הסתכם בכ- 23.44 מליון ל''י ואילו ייתרת ה- 0.3 מליון דונם מתוך ''המליון השני'' הסתכמה בכ-22.16 מליון ל''י. בסה''כ שילמה הקק''ל למדינה עבור ה- 1.3 מליון כ- 45.6 מליון לא''י.
וזאת יש לזכור – תשלום הקק''ל למדינה עבור ה-1.3מליון דונם נעשה בחלקו עוד לפני שישראל החלה לקבל את כספי השילומים מגרמניה, דהיינו בימים שמדינת ישראל שיוועה לכל אגורה לבניית כלכלתה, ובטחונה ובשעה שמבצע הקליטה שכמוהו לא היה בישראל נמצא בעיצומו. לכל אלה יש להוסיף את סיועה הניכר של הקק''ל למדינה במימון צורכי ביטחון והגנה לפני המלחמה ובמהלכה.
יוסי כץ הוא פרופ' מן המניין וראש ''הקתדרה ללימודי תולדות הקק''ל ומפעליה'' באוניברסיטת בר אילן.
|
|
|
עורך המאמר
פרופ` יוסי כץ
|
|
|
|
|
|
|
ישנן צרות גדולות יותר
(כללי)
פרשת השבוע, פרשת כי-תבוא, פותחת בציווי שנצטוו ישראל עם כניסתם לארץ והוא להעלות את הביכורים לבית המקדש ובכך להודות לה' על כל הטוב אשר גמלם. מעמד הבאת הביכורים כולל בתוכו הודיה לריבונו של עולם לא רק על ...
פרשת השבוע, פרשת כי-תבוא, פותחת בציווי שנצטוו ישראל עם כניסתם לארץ והוא להעלות את הביכורים לבית המקדש ובכך להודות לה' על כל הטוב אשר גמלם. מעמד הבאת הביכורים כולל בתוכו הודיה לריבונו של עולם לא רק על הפרי החדש, אלא על המהלך ההיסטורי הכולל של היווצרות עם ישראל, מימיו של יעקב אבינו שברח אל לבן, ועד לאותו רגע ממש בו מובא הפרי אל לפני מזבח ה'. הכרת טובה זו היא חלק מהיחס העמוק בין ישראל לאביהם שבשמיים. פעמים שהקשר נוצר עקב מצוקה, בה פונה האדם לאלוקיו ומבקש ממנו כי יושיע אותו מצרתו. פעמים פורש האדם בפני אלוקיו את שמחתו, ומכתיר את הקב''ה על הטוב. כך או אחרת, איש ישראל איננו נותר כפוי טובה כלפי ריבונו של עולם , ואין הוא מיחס את ההצלחה לכשרונו, כי אם למקור הברכות כולן.
מקרא הביכורים שאותו אומר האדם בעת הבאת הטנא למקדש מלמד על החשיבות המרובה של המבט ההיסטורי הכללי. בכדי להודות ולשבח אנו נדרשים לא פעם להגביה עוף אל מעל למציאות הרגעית. מצד האמת לא תמיד מסוגל החקלאי הקטן המגיע למקדש לומר תודה. השליטה שלנו מוגבלת, ולעיתים האכזבה היא כה גדולה עד כי לא ניתן להרים את העיניים. הצרות גוברות, ההפסדים הכספיים מרובים, העונה החקלאית לא הייתה מוצלחת, בעיות מדיניות ופוליטיות לרוב, רעב ובצורת ועוד ועוד. לכאורה באווירה שכזו קשה לפנות לריבונו של עולם, על אחת כמה וכמה להודות לו.
פרשת מקרא ביכורים מלמדת על הדרך להתעלות מעל נפתולי המציאות. כשהאדם תופס את מציאותו כחלק ממהלך כולל, כשהוא מביט על הדרך הארוכה שעבר, הוא מכניס הכל לפרופורציות הנכונות, ובכך מצליח להכיר טובה ולהסתכל במבט אופטימי וטוב על המציאות. שם, אל מול המזבח, מתחדדת לה התובנה כי המציאות הפשוטה לא נוצרה סתם כך; יש מאין. הבאת ביכורים היא למעשה סדנא שמגלה את הקשר שבין ההישגים בהווה ובין המקור שבו הכל התחיל, ובין תנובת פירות הארץ בהווה.
גם אנו זקוקים כיום למקרא ביכורים מעין זה שיאפשר לנו להתרומם מעל לקשיי השעה והמקום. ימים אלה של חודש אלול, בפתיחתה של שנה חדשה, מחייבים הסתכלות רחבה ועמוקה על כל שעבר עלינו. מי שחי בתודעה מתמדת של ימי הגלות הארוכים של גירוש ספרד והשואה, של מציאותנו כעלה נידף בגויים בהם לא מצאנו מנוח ושל התבוללותנו בין האומות, מביט בעין אחרת על המציאות. לא זו בלבד שהוא שואב עידוד מההשוואה האמיתית בין ימים קודמים לימים אלה, אלא שעל אף כל הקשיים הוא גם מסוגל להודות ולהלל על המציאות בה אנו שרויים שהיא טובה לעין ערוך מימים קודמים. אין פירוש הדבר כי מקרא הביכורים מתעלם מהקשיים והצרות, מקרה הביכורים מבקש להתרומם יחד עם כל אלה ליכולת לראות את הדברים מבעד לערפל. מבט בריא שכזה הוא המבט האמוני הראוי, והוא גם מעניק כוחות להמשיך בבניין ויצירה תוך האדרת הסולידאריות לכל אלה הנושאים על כתפיהם את עול העתיד. בפתחה של שנה נבוא נא גם אנחנו ונפנה אל ריבונו לריבונו של עולם, נבער את מעשרותינו ונביא אותם למקום הראוי, ואגב כך נאמר ונבקש: ''השקיפה ממעון קדשך מן השמיים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו''.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ''ת וחבר הנהלת ארגון רבני צהר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
RSS