''למען ירבו ימיכם... על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם, לתת להם, כימי השמים על הארץ'' (דברים יא, כא). בגמרא (ברכות ח יא) סיפרו לר' יוחנן (שחי בטבריה) כי ישנם זקנים בבבל. שאלם: היתכן? והרי בפסוקנו נאמר: ''...
''למען ירבו ימיכם... על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם, לתת להם, כימי השמים על הארץ'' (דברים יא, כא). בגמרא (ברכות ח יא) סיפרו לר' יוחנן (שחי בטבריה) כי ישנם זקנים בבבל. שאלם: היתכן? והרי בפסוקנו נאמר: ''למען ירבו ימיכם על האדמה'' ולא בחו''ל. כיון שאמרו לו, ש''מקדמי ומחשכי'' דהיינו משכימים ומקדימים לבית הכנסת ומאחרים לצאת ממנו, נחה דעתו.
שואל הכלי יקר: עדיין שאלת ר' יוחנן במקומה עומדת, והרי נאמר בפסוק כי ריבוי שנים רק בארץ ישראל ''על האדמה אשר נשבע ה''' ובבל אינה בגבולות ההבטחה.
תשובת הכלי יקר ע''פ הגמרא (מגילה כט א) ''תניא ר' אלעזר הקפר אומר: עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בא''י'' – ''ואם כן, האדמה שבכל בתי כנסיות של חו''ל, זוהי האדמה של ארץ ישראל, שהרי לעתיד יקבע ה' בתי כנסיות, הבניין והקרקע, מכל וכל אל א''י. ואם כן בודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא, וחלק מאדמת א''י. והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות, דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותיכם''. מעין מנהרת מקום המזרימה משהו מקדושת א''י לבתי כנסת שבחו''ל.
נאמר בפסוק ''אשר נשבע ה' לתת להם'' והגמרא (סנהדרין צ ב) מדייקת ''לכם לא נאמר אלא להם (והרי האבות מתו, אלא) – מכאן לתחיית המתים מן התורה.'' האבות יקומו לתחיה וינחלו גם הם את א''י. שואל הכלי יקר: מדוע דווקא בפסוק זה רומזת התורה על עניין תחיית המתים? לפי הרעיון שהוזכר לעיל בעניין אדמת בתי כנסיות, יובן הדיוק בסנהדרין. כי דווקא בזמן הגאולה והתחיה יסופחו אדמות בה''כ לא''י ורק אז האבות שיקומו לתחיה יירָשום.
הגמרא בברכות תולה את ריבוי השנים בבבל לא רק בביקור קבוע בבית הכנסת, אלא בעיקר שמשכימים ומאחרים, באים ראשונים ויוצאים אחרונים. מידי יום ביומו כלומר, ה''אקדומי והאחשיכי'' הם הגורמים לזכירה זו. ומדוע?
עונה על כך הכלי יקר בחיבורו ''עוללות אפרים'' (מאמר תקג) הגמרא בברכות ח, דלעיל, ממשיכה: מהו המקור לריבוי שנים בחו''ל? על ידי ביקור קבוע בביה''כ? אמר רב אחא: שנאמר ''לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'.'' (משלי ח לד-לה).
והרעיון הגנוז בפסוקים אלו, שאדם המגיע ראשון לבית הכנסת זוכה להתייחד עם קונו, והרי רק ה' עמו. ובזה קרוב הוא למקור החיים הלא הוא הי''ת, שנאמר עליו: ''כי עמך מקור חיים'' (תהלים לו י). ובשעה זו כל השפע והחיות מתנקזים אליו, אל הפותח ראשון דלתות בית המדרש. במחשבה ראשונה חשב ר' יוחנן כי מקור החיים הוא רק בא''י שנקראת ארץ החיים, כי השגחת ה' ושכינתו מצויה בה ביותר, וכל הגר בה קרוב יותר אל מקור החיים, וזוכה לזקנה ושיבה. וכשמסרו לו שבבבל ישנם אנשים המקדימים להגיע לבית המדרש, הבין שגם דרך צינור זה יכול האדם במידת מה להידבק אל ה' להיות קרוב אליו ולזכות באריכות ימים ממקור החיים.
ועיין בדבריו הנפלאים של מרן הראיה בעין אי''ה (ח''א ח) על הגמרא בברכות ח, ניתוח נפלא של שני גורמים המאריכים חייו של אדם.
ונסיים בדברי בעל ''הכתב והקבלה'' העומד על סיום הפסוק ''כימי השמים על הארץ'' – מה פשר ביטוי זה? ''ירצה לומר, למען תזכו לחיות פה בחיים הזמניים, מעין חיי העוה''ב, בהיותכם על הארץ תחיו חיים אמתיים, כאותם החיים אשר בשמים, כעין אמרם 'עולמך תראה בחייך', (כדברי הכוזרי בסוף מאמר א)''. אנו מתקרבים לחודש אלול שבו אומרים את המזמור ''ה' אורי וישעי'', ונזכה לפסוק המסיים פרק זה ''לראות בטוב ה' בארץ החיים'' - לחיים טובים, ארוכים ואיכותיים.
סריגה בעזרת נשים
ש: בזמן שאני שומעת שיעור מעזרת נשים, מותר לי לסרוג?
ת: כן. קדושתה מועטת מבית-הכנסת ואין בזה קלות ראש. עיין חכמת אדם פו טו.
ש: להיניק?
ת: כנ''ל בצנעא.
תפילה ברחבת בית-הכנסת
ש...
סריגה בעזרת נשים
ש: בזמן שאני שומעת שיעור מעזרת נשים, מותר לי לסרוג?
ת: כן. קדושתה מועטת מבית-הכנסת ואין בזה קלות ראש. עיין חכמת אדם פו טו.
ש: להיניק?
ת: כנ''ל בצנעא.
תפילה ברחבת בית-הכנסת
ש: אפשר להתפלל ברחבת בית-הכנסת?
ת: רק בלית ברירה, כי אין מתפללים במקום פתוח כמו שדה או בקעה. אבל אם זו חצר סגורה, אפשר. שו''ע או''ח צ ה. מ''ב יב.
שמירת הלשון
ש: מה זה מועיל שאני מתאמץ לא לדבר לשון הרע, ממילא אני נכשל?
ת: הילחם, כדי לחטוף כמה שאפשר יותר דיבורים טהורים. ספר שמירת הלשון.
אורך ציצית
ש: מה צריך להיות אורך הציציות?
ת: י''ב גודלין שהם 24 ס''מ, מהקשר הראשון. שו''ע או''ח יא יא.
תפילין של חברו
ש: מותר לי לקחת טלית ותפילין של חברי ללא רשותו – כי הוא שמח שנעשים בהם מצוה, כפי שכתוב בבבא מציעא כט ב?
ת: לא בימינו. כי אדם רגיש ומקפיד על זה. ערוך השולחן או''ח יד יא. בן איש חי לך לך ו.
מזון בשירותים
ש: מותר להיכנס עם אוכל עטוף לשירותים?
ת: לא לכתחילה אבל אם הוכנס, הוא נשאר מותר. ואם זה גם חדר-אמבטיה מותר לכתחילה. שו''ת יביע אומר ד ה. שו''ת תשובות והנהגות ב ד.
שיחת טלפון בשירותים
ש: האם מותר לענות לשיחת טלפון סלולרי דחופה בשירותים?
ת: כן אך לא שעה שנפנה. פסקי תשובות ג ג.
נטילה אחרי תרומת דם
ש: האם אחרי תרומת דם חייבים ליטול ידיים כמו בהקזת דם?
ת: לא. כי בעניינים סגוליים, רק מה שאמרו אמרו. הליכות שלמה כ יט.
כנגד איסור הגאוה של ''ורם לבבך'' , באה התקנה של ''וזכרת את ד' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'' , ובזה אנו חוזרים לעניין היחס שלנו למאמץ הצבאי ולמצוַת המלחמה. כל אחד מבין שמצות המלחמה דורשת אומץ וג...
כנגד איסור הגאוה של ''ורם לבבך'' , באה התקנה של ''וזכרת את ד' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'' , ובזה אנו חוזרים לעניין היחס שלנו למאמץ הצבאי ולמצוַת המלחמה. כל אחד מבין שמצות המלחמה דורשת אומץ וגבורה, עצה ומומחיות מלחמתית. לפעמים מפקדי צבאנו נואמים ומכריזים: אנו ניגשים למלחמה בכוח גבורתנו, ומנצחים בכוח גבורתנו. וכן כותב הרמב''ם בהלכות מלכים, שיש לגשת לקרב באומץ רוח, במסירות נפש לשם שמים, ומתוך כך תחול עלינו סייעתא דשמיא. הנה הר''ן בדרשותיו מברר בבהירות מחשבתית נפלאה את הפסוקים האלה בצורה נכונה: דע שאתה צריך לגשת לקרב באומץ רוח ובעוצם יד, ללא כל רפיון רוח כלל. זו מצוה. דע שאתה גיבור וחייל טוב למלחמה. אין בזה כלל וכלל איסור של ''ורם לבבך''. בדורותינו הגיע הזמן להחליף את התפקידים: עד הֵנה אנחנו פחדנו מן הגויים, ועכשיו הגיעה העת שהם יפחדו מאִתנו. לזה יש צורך גם בכלי מלחמה וגם באומץ. זכור שיש לך כח ועוצם יד לעשות חיל, וזכור שד' הוא הנותן לך כח לעשות את החיל הזה.
קודם כל מופיעים בתורה פסוקים שליליים: ''השמר לך פן תשכח'', ''ורם לבבך ושכחת'' . בסוף מופיע פסוק במובן חיובי: ''וזכרת את ד' אלהיך כי הוא הנותן לך כח''. לכאורה, אין שום קשר בין הפסוקים השליליים לבין הפסוק החיובי, ואין סיבה לכך שהוא מקושר לקודמיו על ידי וא''ו החיבור: ''וזכרת''. לכן, מסביר הר''ן שהחיוב אינו מתחיל מן הפסוק ''וזכרת'' אלא מפסוק לפני כן: ''ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'' , כשתוך כדי דיבור מופיע ההמשך: ''וזכרת את ד' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל''. זאת אומרת: עליך לומר ''כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה''. עליך להכיר את כוחך ועוצם ידך, כי הידיעה שאתה יכול לעשות חיל, נחוצה לך כדי לקיים מצוה זו. אבל יחד עם זה, עליך לזכור שכח זה בא לך מד'. אם זה מתוך זכירה ולא מתוך שִׁכחה, אז בכוחות נפשיים וגופניים איתנים תצליח לקיים מצוה זו במילואה .
''והיה עקב תשמעון'' – אלו המצוות הקלות שאדם דש בעקביו (רש''י). משה רבינו מזהיר אותנו שלא נתרגל לקיים מצוות כ''מצוות אנשים מלומדה'' מתוך שגרה, כמי שמאבד את ערֵבות החידוש ולא מרגיש את המשמעות שיש בכל מצ...
''והיה עקב תשמעון'' – אלו המצוות הקלות שאדם דש בעקביו (רש''י). משה רבינו מזהיר אותנו שלא נתרגל לקיים מצוות כ''מצוות אנשים מלומדה'' מתוך שגרה, כמי שמאבד את ערֵבות החידוש ולא מרגיש את המשמעות שיש בכל מצווה. פרשת עקב מפגישה אותנו לא רק עם מצוות שאדם דש בעקביו, אלא גם עם מצבים אמיתיים בחיי האדם. כל התרגלות למציאות מסוימת, לאורח חיים שגרתי, עלולה לקבע את האדם בלי להרגיש את החוויה, את החיוּת. ההרגל מקהה את הרגש, עד שקשה לו להכיר בערך המציאות, והוא עלול לחיות בתוך מסגרת ללא שינוי, חידוש וחדוות יצירה.
בעבודתי אני נפגשת עם הורים שסובלים, מתוסכלים ומתרגלים לקושי, ''זהו התרגלנו למצב, כבר מגיל שנתיים זה כך''. אחת הזירות המורכבות בחיי המשפחה שנראה כי אי אפשר אחרת, כי ככה המציאות, זו השבת. הכינוס המשפחתי בשבת הופך אצל הרבה משפחות לסיוט. הורים מתלוננים, ''את לא מבינה איך הוא מצליח להרוס את שולחן שבת'', ''תמיד יש מריבות סביב השולחן...''. כך זה יכול להימשך חודשים ושנים ללא מוצא, ''והמתבגרים תמיד רוצים לסיים מהר כדי לצאת''. אי אפשר לנהל כך שולחן שבת.
שולחן השבת הוא חלון הראוה של המשפחה ומשקף את מערכות היחסים בתוך המשפחה. מערכת היחסים במשפחה הוא כמו מארג מורכב מאד שקשור לאווירה השוררת במשפחה - במידת הפתיחות, בכבוד ההדדי, בתחושת השייכות והשותפות בין כולם. בשולחן שבת מתגלים היחסים בין ההורים לבין עצמם, ובין הילדים, הנהגת ההורים, הכיוון והמטרות שההורים מתווים או מכתיבים. שולחן שבת הוא ההזדמנות להעמיק את הקשר הישיר ותחושת השייכות במשפחה, לחבר אותם למרכז הבית – לפנים הבית. ילדים היום מרגישים שאין להם עם מי לדבר, הם לא פתוחים עם ההורים לספר. שבת היא הזמן והמקום לדבר, לשוחח ולשתף, בלי הצלצולים של הפלאפונים וטרטור האסמסים. האמת שקל יותר לדבר עם מישהו שלא דרך הטלפון ודווקא עם האדם הקרוב אלינו הן פיזית והן רגשית. יש שנים ותקופות שהן זמן אבוד שקשה להשלים אותו, שבהן ניתן לבנות את הדימוי והערך העצמי - לשוחח עם הילדים, לתת הרגשה שהם מרכז חיינו וחשובים לנו יותר מכל, לחזק תחושת שייכות למשפחה, כך שהם לא יצטרכו כל הזמן להיות מחוברים בקשר מלאכותי – קשר ''בזק'' שאני כותב לחברי ותוך שניה הוא משיב לי,
ישנם המון רעיונות איך לצאת מהשגרה המתסכלת, איך לעשות את החידוש, וחשוב שהורים ישקיעו מחשבה כיצד לשנות את תוכן השבת, כיצד לגרום לילדים לצפות בכל שבוע לשבת כמתנת הפתעה, לקחת אחריות על המתנהל בשולחן ולהגדיר לאן אנחנו רוצים לכוון, להכין תכנית פעולה, להגדיר קווים אדומים כדי ליצור סדר. אפשר להנהיג שכל אחד בתורו מספר מה למד השבוע, או מהן החוויות שעבר, וכך גם כולם לומדים להקשיב ולחכות בסבלנות לתורם. אפשר להציג את הפרשה, לנהל שיחה על נושא או דמות בפרשה. יש הרבה דרכים ואפשרויות לשנות ולחדש, גם אם יש לנו הרגשה שהפסדנו עם הגדולים. וכדי לזכות במתנת השבת עלינו להעמיק בלימוד ולגלות את התוכן הפנימי הגזוז בשבת.
בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח.
המשך על השבת בשבוע הבא.
ימי החופש הגדול ובין הזמנים בעיצומם, ורבים רבים נופשים מתאווררים, שמחים, שוחקים ומרוצים. אין ספק שמילוי מצברים זה חשוב ביותר, אך דווקא מפני כך, עלינו לזכור בימים אלו באופן מיוחד, את דברי רשב''י במסכת ...
ימי החופש הגדול ובין הזמנים בעיצומם, ורבים רבים נופשים מתאווררים, שמחים, שוחקים ומרוצים. אין ספק שמילוי מצברים זה חשוב ביותר, אך דווקא מפני כך, עלינו לזכור בימים אלו באופן מיוחד, את דברי רשב''י במסכת ברכות (לא) ''אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר 'אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו',''. כלומר עלינו לצחוק רק ב'חצי פה'! מה משמעות הדברים? מבאר הרב קוק (עין אי''ה שם, ברכות א עמ' 131): ''השחוק מורה כשהוא במילואו שכבר הושגה התכלית כולה. והאדם ראוי שישכיל כי אין שלמותו נגמרת כי אם כאשר תשתלם האנושיות כולה על ידי ישראל בגדולתן כשתמלא הארץ דעה את ה'. וצריך שתהיה המטרה הגדולה הזאת מושרשת עמוק בלב כל אחד מישראל, עד שירגיש שכל זמן שלא השתלמה האנושיות כולה, אין שמחתו שלמה, ובזה יהיה אדם המעלָה שכל מעשיו יהיו לכוונה האמתית שהיא דעת ה'... אמנם החינוך בזה הוא שיהיו דעותיו ומידותיו מוכנות לזו השלמות שלא ימלא שחוק פיו, מפני שירגיש תמיד חסרונו על ידי חסרון האנושי הכללי שעוד לא השתלם, וממילא יעבוד בכל כוחו להשיג זאת התכלית''.
הסבר – אחת מנטיות הנפש החשובות והבסיסיות ביותר באדם, היא אהבת עצמו, ומכוח כך הרצון להשלים את עצמו ולהתמלא בסיפוק על הצלחותיו ומימוש יעדיו. אך לנטייה חשובה זו ישנה השלכה 'מסוכנת' מאוד והיא, שעל ידי הישגיו של האדם ושמחתו מהם, הוא עלול 'לשכוח' בשכלו וק''ו בהרגשתו, שהוא חלק מפאזל שלם של תיקון עולם, וממילא הוא עלול לא לקחת חלק פעיל בהשלמה ותיקון העולם. הוא נוטה לחשוב ולהרגיש בטעות כי אין לו דבר עם ענייני הכלל, שהרי הוא עצמו מוצלח, שמח, ועל כן הוא ממלא פיו שחוק.
מצב זה מצוי מאד לצערנו, ובא לידי ביטוי לדוגמא בתשובתו של אדם לשאלה ''מה נשמע, מה שלומך?'' - ''10, מצוין, נפלא, לא יכול להיות יותר טוב''... האמנם? ומה עם תיקונם של ישראל ותיקונו של עולם, מעבר לתיקונו העצמי של האדם?
על כן על מנת לחנכנו לגודל אחריותנו ותפקידנו, תמיד עלינו לזכור ש'אז' ורק אז, לעתיד לבוא, כשהעולם יגיע לתיקונו האמתי, נוכל למלא את פינו שחוק, אך כעת כשאנו עדיין 'בדרך', עלינו לשמוח ולהתמלא סיפוק על כל ה'יש', אך אל לנו להסיח דעתנו מכל ה'אין', ועל כן נשחק, אך לא נמלא את כל הפה שחוק. ודווקא אי מילוי הפה בשחוק יעוררנו ויזרזנו לראות את עצמנו כחלק מהכלל הגדול ולהיות עסוקים בתיקונו. ועל כן פסק השו''ע (או''ח תקס סה) את דברי רשב''י להלכה ''אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה'', והוסיף וחידד זאת המ''ב (שם ס''ק כ) – ''דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק''...
מידי יום, התקשורת מדווחת על מקרי טביעות, על תאונות דרכים קטלניות שמעורבים בהן נהגים צעירים, על נערים ונערות שקיפחו את חייהם במהלך טיול, על ילדים שנפגעו בראשם בעת שרכבו על אופניים.
החופש הגדול מזמן ה...
מידי יום, התקשורת מדווחת על מקרי טביעות, על תאונות דרכים קטלניות שמעורבים בהן נהגים צעירים, על נערים ונערות שקיפחו את חייהם במהלך טיול, על ילדים שנפגעו בראשם בעת שרכבו על אופניים.
החופש הגדול מזמן הרבה הנאות חיוביות, הרבה אפשרויות להחליף אווירה - לטייל ברחבי הארץ ולבקר במקומות קסומים, באפיקי נחלים, במעיינות נסתרים, בנקודות תצפית מרהיבות וכדו'. אבל, ללא שמירה על כללי הבטיחות, זה עלול להסתיים באסון. הליכה במסלול לא מסומן, קפיצה לבריכה ממרומי צוק, זלזול במשמעת מים, צעידה ללא כובע, רכיבה על אופניים ללא קסדה, שחייה בחופים ללא מציל, נסיעה במהירות מופרזת - כל אלו עלולים להסתיים באסון נורא.
השמירה על כללי הבטיחות היא דבר המובן מאליו, אבל רבים מהילדים ומבני נוער מזלזלים בה. מדוע? חלקם אינם מודעים לחובה לשמור על כללי הבטיחות, הם מתייחסים אליהם כהמלצה טובה בלבד. רבים מכללי הבטיחות טרם הוטמעו בחברה, לכן ילדים ובני הנוער אינם מחויבים אליהם.
וגם אלו שמודעים לכללי הבטיחות, לא תמיד מקפידים עליהם. מדוע? בעיקר בגלל לחץ חברתי. כאשר ילדים בסביבה אינם חובשים קסדה כשהם רוכבים באופניים, קשה מאוד לילד בודד להיות חריג ולחבוש קסדה. כל אחד מילדי הקבוצה שבוי בנורמה של הקבוצה ואיננו מצליח להשתחרר ממנה. וכך המצב הבלתי תקין מונצח. רק אם כל ההורים יתארגנו יחד ויקבלו עליהם ''אמנה'' משותפת לדרוש מילדיהם לחבוש קסדה וידרשו מילדיהם לעמוד בה, עשוי המצב להשתנות.
הבעיה קשה יותר בגיל הנעורים כי השפעת ההורים על ילדיהם נחלשת. לכן, מתבגרים מתקשים יותר לשנות נורמות התנהגות בעייתיות. אם כל החברים שוחים בחוף לא מוכרז, קשה לנער אחד לפרוש מהחבורה ולהסתפק בשכשוך רגליו במים הרדודים. אם כולם קופצים לבריכה למרות השלט המוצב במקום המזהיר על הסכנה בקפיצה, נדרשת מנער גבורה אדירה לעמוד מנגד. הוא צריך להיות חמוש בגבורה של כבישת היצר ובעמידה איתנה בלחץ. שני נערים גיבורים, בלתי לחיצים, יכולים לשנות את הנורמה של כל החבורה, מפני שחבריהם יודעים שהתנהגותם מסוכנת אבל מתביישים לפרוש מהחבורה. אם שניים או שלושה יפרצו את מחסום הבושה, יצטרפו אליהם כל יתר בני החבורה.
לפעמים הבעיה איננה נעוצה באי-ידיעת כללי הבטיחות או בלחץ חברתי אלא ביצר ההתנסות המאפיין את גיל הנעורים. בגיל ההתבגרות, מבקש הנער להתנסות בכל דבר, לבחון גבולות, ואפילו להתנסות במצבים מסוכנים. תכונות העצמאות והעצמיות ההולכות ותופחות בתוכו מביאות אותו להאמין בכוחותיו ובשיקול דעתו, בשעה ששיקול דעתו איננו מספיק בשל. ומכאן לכל מיני החלטות בלתי אחראיות. שנייה אחת של חוסר אחריות עלולה להוביל לאסון שאין ממנו חזרה.
מה הפיתרון? לשלול מהם את עצמאותם?! לכבול אותם?! לא, מפני שיהיו לכך תוצאות קשות על התפתחותם הבריאה. רק אם נשדר להם שאנחנו סומכים להם, הם עשויים לצמוח ולגדול כבוגרים בריאים בנפשם וברוחם. אבל, בצד מתן האמון, צריכים להזכיר להם פעם אחר פעם את חובתם לציית לכללי הבטיחות. זה לא מיותר. גם אם הנער מראה סימנים של חוסר סבלנות, חובתנו לחזור ולשנן באוזניו את כללי הבטיחות הבסיסיים. ועוד - להדגיש את חשיבות האיפוק. רגע של איפוק, המאפשר תוספת שיקול דעת, עשוי להציל את חייו.
כל מה שכתוב לעיל הוא בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. אבל גם התורה מורה על כך, כפי שכתב הרמב''ם ''כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר 'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך' מכין אותו מכת מרדות'' (הל' רוצח ושמירת הנפש פי''א). התורה אוסרת על האדם להסתכן. ''וחי בהם''. התורה דורשת ממנו שיחיה, ואפילו ירבה חיים. ''למען יאריכון ימיך''. החיים הם לא רק מתנה אלא מטלה, אתגר, משימה.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232. אתר ''לב אבות'' - evavot.org.ill באתר - מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך, רבנים ופסיכולוגים.
כידוע פרופ' נחמה ליבוביץ הטביעה חותמה על לימוד תנ''ך, לא רק של מבוגרים, אלא גם על שיטת הלימוד בבתי ספר בארץ, והיא עמלה רבות להפוך לימוד זה למשמעותי וחרות עמוק בזכרון התלמידים.
ומה היתה אומרת על המגמו...
כידוע פרופ' נחמה ליבוביץ הטביעה חותמה על לימוד תנ''ך, לא רק של מבוגרים, אלא גם על שיטת הלימוד בבתי ספר בארץ, והיא עמלה רבות להפוך לימוד זה למשמעותי וחרות עמוק בזכרון התלמידים.
ומה היתה אומרת על המגמות החדשות בלימוד התנ''ך המוצעות עתה? ובכן, אין צורך לנחש, כי הדברים עלו על הפרק עוד בחייה, כפי שמסופר בספר ''נחמה'' של חיותה דויטש, ובו היא מגוללת בפרק טו, כיצד הרב יואל בן נון, שהיה הרב והמורה שלה (של הסופרת), הציע את עצמו לפני כעשרים שנה לתפקיד של מפקח ארצי ללימוד תנ''ך, למען הוביל מהפכה בהוראתו: הוראה אינטר-דיסציפלינרית, כלומר בין-תחומית. לדעתו, יש ליצור אסכולה ארץ ישראלית חדשה, שאינה נרתעת ממחקר המקרא החדש, אלא תשתמש בו למען הרחב את היריעה. הוא טען נגד נחמה ליבוביץ, שמגמתה אינה אלא ידע והבנה, כאשר אצלו הכל מתחיל באהבה. ולמשל, לשם כך יש להיעזר בריאליה המקראית, שתחבר את הלומד לתורה ותאמר לו: התורה רלוונטית כאן ועכשיו!
כמובן, גם אצל נחמה ליבוביץ היתה מגמה להאהיב את לימוד התורה על הלומד, אלא השאלה היתה כיצד לעשות זאת. היא זלזלה בריאליה המקראית, וראתה בה זוטות ופיקנטריה, וזה נראה לה זר וקטנוני.
למשל, היא אהבה מאוד ללמד ''מזמור לדוד ד' רועי ולא אחסר'', ולעומת מי שטען שבשביל להבין מושגים ברעיית הצאן, אי אפשר להבין את הפרק, היא הגיבה בבוז, והסבירה שהתורה היא על-זמנית ואוניברסאלית ואין להורידה לקרקע.
לימוד רב תחומי כולל גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, לשון והסטוריה ולא רק 'קביים' של פרשנות, כלשון הרב יואל בן נון. ואדרבה, נחמה ליבוביץ רצתה להתרחק מכל אלה. כמובן, היא הכירה אותם היטב, הרי למדה בגרמניה באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג וברלין, ובבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, שמאד העריכו מקצועות אלו, וקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג. היא סברה שכל אלה נותנים נשק בידי ביקורת המקרא. היא היתה בקיאה באסכולות ביקורת המקרא, אך לעומת אלה שסברו וסוברים שיש להכירה כדי להתמודד אתה, היא הכריעה שהדרך הנכונה היא להתעלם ממנה על ידי היצמדות לפרשנים המסורתיים.
היא הסבירה שיש ללמוד את ''היצירה עצמה, לא את שלבי התהוותה, לא את [הגורמים] המשפיעים על יוצרה ולא את הסיפור והתוכן שמתוכן צמחה, אלא אותה עצמה; ולא אותה כתעודה המעידה על דברים שמחוצה לה, ענייני שעת יצירתה בשטח הדתי, המדיני, הכלכלי, בקיצור, לא כמשקפת את תקופה אלא כמדברת בשם עצמה''.
למשל, היא כותבת על תחילת פרשת 'מסעי': ''הרי לפנינו כארבעים פסוקים שאין בהם אלא שמות מקומות בלבד. רשימת שמות יבשה זו – שהיא בודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאוגרפים המשקיעים עמל בזיהוי שמות – מה עניינה בתורה? שהיא כפי דברי המשורר האלהי בתהילים (יט, ח-ט) 'מאירת עיניים', 'משמחת לב' ו'משיבת נפש'? והלא ככה ולא כחומר למחקרים ארכיאולוגיים, הסטוריים וגיאוגרפיים – ראו אותה לומדיה האמתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה (משלי ד ב) 'כי לקח טוב נתתי לכם'; ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימת שמות כזו? וכאילו רצתה התורה כבר להזהירנו שלא נזלזל ברשימת שמות כזו אשר אין בה לאדם הרואה לעיניים כלום, לכן הקדימה דווקא כאן (לג ב): 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'.'' (עיונים חדשים בספר במדבר 361).
זה הכלל: התורה היא לקח טוב, היא משיבת נפש, היא מאירת עיניים, היא באה ללמדנו לקח ומוסר!
לכן, התכנית המוצעת לבתי הספר, שתחליף חלקית את שיטתה, עוררה בה חלחלה. כל מי שניסה לשכנע אותה, לא הזיז אותה כהוא זה מדעתה. וכאשר נודע לה ששר החינוך תומך במועמדות הרב יואל בן נון, היא יצאה מגדרה והודיעה לו: אם אתה ממנה אותו למפקח ארצי לתנ''ך, אשבות שביתת שבת מול משרדך, אדוני השר עד שתיכנע.
היא התבטאה נגד הרב יואל בן נון ושיטתו במילים קשות וחריפות ובזעזוע וההצעה נגנזה.
כמובן בל נאשים אותה בעמידה נוקשה על שיטתה מתוך גאווה. כולם יודעים שמלבד היותה פרופסורית, היא היתה מרצה עממית, מלאת ענווה, ידועה בפשטות הליכותיה, מכונה 'נחמה' על ידי תלמידיה, מעדיפה את התואר מורה על פני פרופסור. מורה – כך כתוב על מצבתה.
הנה דוגמא: ידועה השאלה למה יוסף הצדיק אחרי שעלה לגדולה, לא שלח לחפש את אביו. על זה נתן הרב יואל בן נון פירוש חדש: הוא חשב שאביו קיבל את טענת האחים ודחה אותו מעל פניו כשם שאברהם דחה את ישמעאל ויצחק את עשו. הגיבה על כך נחמה ליבוביץ: לא יתכן שיוסף יחשוד את אביו בכך! לא יתכן שיפסיק לאהוב את יוסף!
עוד דוגמא: בניגוד להסבר שחטאו של שאול שבעקבותיו נשללה ממנו המלוכה, היה לקיחת השלל והצלת אגג, המוזכרים על ידי שמואל הנביא בתוכחתו כסיבת עונשו החמור, הסביר הרב יואל בן נון פירוש חדש שהחטא היה שלא הכחיד את כל עמלק אלא את חלקו. שאלה נחמה ליבוביץ: אם כן, למה שמואל לא אמר לו? ועל כך השיב לה: שמואל לא ידע... לא ידוע אם נחמה ראתה את עצמה מחויבת להגיב על כך.
הרב יואל בן נון האשים את נחמה ליבוביץ: ''אין אצלה קריאה ישירה של הטקסט, אלא רק באמצעות פרשנים, ואצלה נקודת המוצא היא חומש-רש''י, ואין חומש לבדו. אבל בחזרתנו לארצנו, אנו מסוגלים לקרוא פסוק באופן ישיר, שזו נקודת הקודש הטמונה בחוצפה החילונית, ואין ללכת עם קביים''. אמרה לו נחמה ליבוביץ: ''אם אתה קורא בלי פירושים, אז אתה הפרשן, וכי טוב אתה יותר מכל הפרשנים?!'' בעיניה קריאה בלי פרשנים, זו גאווה ואפילו חוצפה.
אכן נחמה ליבוביץ היתה לפני הכל מחנכת גדולה, לכן ''ייחסה חשיבות פחותה לשאלה האם יודע הלומד את מקורה של האמת החינוכית שקלט מהמקורות – אם במקרא עצמו או בפירוש חכמים עליו. היה לה אוסף סיפורים שבמרכזם ניצב אדם פשוט שאינו מלומד, שקלט רעיון חינוכי מוסרי מפירוש חז''ל וייחס אותו בטעות למקרא עצמו כגון אם שנזפה בבנה שהתעלל בחתול וציטטה לו מה ש'כתוב בתורה' על משה שהציל את הגדי, או חייל שנלחם בסיני וסיפר איך ספגו הוא וחבריו אש תופת, כשלפתע מישהו מהם נפגע. החובש סיכן עצמו וזחל תחת האש להגיש לו סיוע. 'זה בא לו מאברהם אבינו, ש'בתורה כתוב' שקפץ לכבשן האש', הסביר החייל, ונחמה ציטטה אותו בהתרגשות. 'מה חשוב מנַיין הוא למד את מסירות הנפש שלו? אז מה אם מתבלבלים, אבל לוקחים לכל החיים ערכים ודגמים להתנהגות.''
במילים פשוטות, היא לא לימדה בצורה אקדמאית, אלא בצורה אמונית-חינוכית-פרשנית-מסורתית
בהפטרה השבוע, הנביא מדריך אותנו כיצד עלינו להתנחם ולהתמודד עם קשיים הפוקדים את ישראל במעלה הדרך המפותלת ורצופת המכשולים לאורך אלפי שנים, באומרו ''הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם...
בהפטרה השבוע, הנביא מדריך אותנו כיצד עלינו להתנחם ולהתמודד עם קשיים הפוקדים את ישראל במעלה הדרך המפותלת ורצופת המכשולים לאורך אלפי שנים, באומרו ''הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו'' (ישעיהו נא א-ב).
אברהם אבינו היה אחד ויחיד בדורו שפרסם את האמונה בשי''ת א-ל עולם, באמצעות משפחתו ודורו ומכוח אמונתו, ובסופו של דבר היה לאב המון גויים שכל האנושות מושפעת ממנו ויצא ממנו גוי גדול וקדוש. וכשם שהוא היה יחיד נגד רבים והצליח, גם עם ישראל עמד ויעמוד כנגד כל הקמים עליו, כסלע איתן ועץ מושרש.
הביטו אל שרה אמנו. שרה היתה עקרה בטבעה אך בזקנה מופלגת ילדה בסייעתא דשמיא, כנגד הטבע, כך גם עם ישראל בקיומו המופלא, התפתחותו היא בניגוד הטבע האנושי (מלבי''ם שם). יש להביט ולהתבונן בצור – בסלע שממנו חוצבנו, ''כי מראש צורים אראנו מגבעות אשורנו'' (במדבר כג ט) – אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וכגבעות הללו הרומזים על האבות והאמהות (רש''י שם).
על מנת ללמוד את חוסנו של העץ, יש להביט ולהתבונן בשורשים, ככל שהם עמוקים יותר וגדולים יותר, יחזיק העץ מעמד וכל רוח שבעולם לא תעקור אותו. כך, בשביל לדעת את קושי האבן והסגולה שבה יש להתבונן וללמוד מהו הסלע שממנו חצבו אותה.
נכון לעכשיו, עלינו להביט אל השורשים שלנו. ללמוד ולהכיר את עצמנו דרך הסגולה המיוחדת הטבועה בנו, דרך ההליכות של אבותינו ואמותינו שהיו אנשי אמונה, בעלי מידות אציליות, הדבקים בשי''ת בכל המצבים המשתנים והמסובכים. הם השורשים של כולנו, ומתוך שנלך בדרכם נמשיך לצמוח ולפרוח לעשות פרות מתוקים ויתקיימו דברי הנביא: ''כי ניחם ד' ציון ניחם כל חורבתיה וישם מדברהּ כעדן וערבתהּ כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה'' (ישעיה שם).
מהמצפה לישועות
מרשם לאריכות ימים
RSS