|
|
|
|
|
|
|
|
רבני שו"ת מורשת |
|
|
|
הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
|
|
|
הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
|
|
|
מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
|
|
|
הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
|
|
|
הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
|
|
|
הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
|
|
|
הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
|
|
|
הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
|
|
|
מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
|
|
|
רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
|
|
|
מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
|
|
|
מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
|
|
|
מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
|
|
|
הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
|
|
|
הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
|
|
|
הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
|
|
|
הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
|
|
|
אמונה
|
|
|
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
|
|
|
בריתות
|
|
|
הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
|
|
|
רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
|
|
|
רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
|
|
|
הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת וארא
(גיליון 6
ב` שבט, תשס``ה01/12/2005
)
|
|
גבולות הציונות
(מתחברים לשורשים
/הרב יהודה זולדן)
מתחברים לשורשים הרב יהודה זולדן
ר''מ בישיבת ההסדר נווה דקלים, מכון ''התורה והארץ''
ג...
מתחברים לשורשים הרב יהודה זולדן
ר''מ בישיבת ההסדר נווה דקלים, מכון ''התורה והארץ''
גבולות הציונות
מלפני כמה מאות שנים החל עם ישראל לשוב לארץ ישראל. עליות תלמידי הגר''א ותלמידי הבעש''ט, עליה ראשונה שניה והלאה, קונגרסים כינוסים והתארגנויות שונות. ארץ ישראל שבה להיות ביתו של העם היהודי, מבלי להגדיר בצורה ברורה את גבולותיה. איפה שהיה אפשר להתיישב, התיישבו. אם היה למקום הישוב המתחדש גם היסטוריה יהודית, הרי שהדבר רק הוסיף. לעיתים היה קשה- מחלות, מלחמות, קשיי פרנסה ועוד, אבל היה רצון עז ליישב, למרות הכל. גם בעת הכרזת מדינת ישראל צוין ש''בארץ ישראל קם העם היהודי'', מבלי להתעמק בשאלה היכן בדיוק גבולות הארץ. זה אולי לא היה כל כך חשוב באותם ימים, כי העיקר היה שיש סוף סוף בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.
כל יהודי בעולם, גם מי שלא גר כאן, ואף זה שלא מתכוון כלל לגור כאן, לא יכול להתכחש לעובדה שהמקום המרכזי של עם ישראל מאז, הוא כאן בארץ ישראל במדינת ישראל. לעם ישראל שהיה מפוזר ומפורד בכל היבשות יש כתובת ברורה. גרים כאן לאחר קרוב לששים שנה מאז תקומתה, למעלה מחמשה מליון יהודים, שבאו ובאים לכאן מכל קצות תבל. ארץ ישראל מאירה פנים לבניה השבים אליה מכל הגלויות, מקבצת אותם חזרה לכאן, לאחר ניתוק של שנים רבות. במדינת ישראל כיום הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם, בו בזמן שכמה עשרות שנים לפני קום המדינה מספר היהודים בארץ היה קטן מאד, והמרכזים הגדולים של יהודים היו ביבשות אחרות. מתחולל כאן מהפך דמוגרפי, שכולו בהתאם להבטחה האלוקית על קיבוץ הגלויות:
''אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ'' (ישעיהו מג, ה-ו)
גם אומות העולם מכירות במסירות הנפש, הכבוד וההדר שעם ישראל מעניק לארצו, בפיתוח הארץ ובשכלולה, ולהביא אותה תוך זמן קצר להישגים מרשימים כמעט בכל תחום. בחקלאות, בתעשיה, בטכנולוגיה ובחיי הרוח של האומה.
בשנת הקמת המדינה, נקבעו גבולותיה על פי תוצאות מלחמת העצמאות, ועל פי הסכמים מדיניים, ומאז קום המדינה עד היום השתנו בשל כך גם מספר פעמים גבולותיה של המדינה. בתודעה של חלק מהציבור במדינת ישראל, נוצרה חפיפה בין גבולות המדינה בתשע עשרה שנותיה הראשונות לבין גבולות ארץ ישראל. 37 שנים מלאחר מלחמת ששת הימים, עדין נחלות אבותינו - ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, הם ''שטחים'', ''גדה מערבית'', וכד', ביטוים שמשמעותם ראית המקומות הללו כלא שייכים לגבולות הארץ אשר ניתנה לנו מאת ה'.
עצם קיומם של דיונים על נסיגות והתנתקויות מרחבי ארץ ישראל שנכבשו על ידינו במהלך תקומת מדינת ישראל, מלמדת על כך שגבולות הקודש, מעלתן וערכן של מקומות ישוב בארץ ישראל ובכללם אף ירושלים, לא ברורים לציבור הרחב. לא ידוע די גם תולדות ההתיישבות היהודית לדורותיה במקומות אלו, ועל היותם נחלת אבותינו לאורך כל הדורות. במקומות אלו חי וישב עם ישראל עם כניסתו לארץ ובתקופת בית ראשון ושני, ובחלק מהמקומות הללו, היו קהילות יהודיות שהתקיימו במשך שנים רבות, על אף שהבית נחרב, וגויים אחרים שלטו בארץ.
מדינת ישראל שקמה על חלק מארץ ישראל, חשובה לרבים מאד שאף מוכנים למסור נפשם עליה, אך אין מספיק מודעות וקשר של חיים לגבולה השלם והמלא של ארץ ישראל. עדין לא שבו בנים לגבולם, לא רק במשמעות המעשית, אלא ובעיקר במשמעות התודעתית והאמונית.
כשהישיבה בארץ ישראל נתפסת כ''מקלט בטוח'' לעם שהיה נרדף בגלות, אזי כנראה אין חשיבות כ''כ גדולה לגבולות. העיקר שיהיה בטוח. אך ארץ ישראל לגבולותיה המקודשים היא ארץ ייעוד, היא מקום בו עם ישראל צריך לחיות את חייו כאומה: מקדש, סנהדרין, מלכות ונבואה, ולהוביל מבחינה רוחנית ערכית ומוסרית את כל העולם כולו. השיבה לגבול הארץ היא איננה רק שיבה במובן הגיאוגרפי, אלא שיבה אל הקדש. הגילוי המיוחד של הארץ הזאת יוצא רק בתוך גבולות הקודש. חסרון ופיחות בגבול, הוא פגיעה בקודש. כל עוד שאין אנו יושבים במלא רוחב הארץ, הופעת הקדושה עדין איננה שלמה. לא מספיק אם כן רק לעלות לארץ, לגור בה ולבנות אותה, אלא לעלות קומה נוספת במה שקשור להגדרת גבולתיה, יעודה ומטרת מגורנו כאן במרחבים הללו.
|
|
|
|
|
מנהיגות המיילדות
(מנהיגות
/הרב שנוולד)
הרב אליעזר חיים שנוולד
ר''מ בישיבת ההסדר הגולן וראש המרכז התורני נח...
הרב אליעזר חיים שנוולד
ר''מ בישיבת ההסדר הגולן וראש המרכז התורני נחלת ש''י ומכון הראל
מנהיגות המיילדות - המסירות ותבונת המסר העקיף
''ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות וגו' ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה! ותראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים, ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים. ותאמרן וגו' כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו''.
(שמות א ט''ו - כ')
בפרשיות האחרונות מתבררות מספר סוגיות של מנהיגות בעת משבר ועלינו ללמוד את השלכותיהן לדורות. ברצוננו להסב את תשומת הלב דווקא למה שניתן ללמוד מדרך התנהלותן של המיילדות העבריות. האבן עזרא וה''חזקוני'' מפרשים ששפרה ופועה לא היו המיילדות העבריות היחידות אלא היו ממונות על כל המיילדות העבריות, והנצי''ב כותב: ''ועל פי פקודת פרעה עליהן יצוו לכל המיילדות אשר תחתיהן''. מכאן שתפקידם של שפרה ופועה היה תפקיד ארגוני גרידא, ולא תפקיד ציבורי רשמי; ועל כן האחריות על גורל האומה לא היה מוטל על כתפיהן. אולם בעת משבר נוצר לפעמים מצב שמחייב אנשים שנמצאים בצמתים ציבוריים ''לקחת אחריות'' וליטול על כתפיהם תפקיד של הנהגה ציבורית לתועלת הציבור אף אם לא מונו לשם כך. גזירת פרעה היתה גזירה מתוחכמת שנועדה להביא על עם ישראל שואה סמויה כפי שמבואר במדרש ''שכל טוב'': ''כך אמר להן, אפילו משימה המיילדת אצבעה על חוטמו מיד הוא מת'', כלומר שבעת הלידה יכולה המיילדת להמית את היילוד בפעולה פשוטה ומהירה מבלי שניתן לדעת האם הילוד נולד חי והומת או שנולד נפל (ועי' ב''העמק דבר'' פס' ט''ז, ובגמ' ע''ז כ''ו ע''א וברש''י). אולם גזירתו היתה לא רק על המתה ישירה אלא שגם לא יבצעו החייאה ביילודים שנולדו ונמצאו בסכנת חיים. למיילדות היה ברור שאי מילוי הוראתו של פרעה יחרוץ את גורלן למיתה, מאידך, מילוי ההוראה הינה עבירה של שפיכות דמים ותסכן את קיומו של עם ישראל. למרות שלמיילדות לא היתה אחריות ציבורית, הן נמצאו בנקודת השפעה שאפשרה להן לסכל את הגזירה שאיימה לפגוע בציבור כולו. אולם היה כאן נסיון גדול שכן היה כאן צורך במהלך מורכב שיש בו סיכון אישי והיה כרוך במסירות נפש. בהמשך מבאר הכתוב שהמיילדות לא צייתו להוראת פרעה. בהנחייתן של השתיים נמנעו כל המיילדות מביצוע ההוראה: ''לא ב' המיילדות הראשיות לבד אלא כל המיילדות יראו מפני העונש בידי שמים על שפיכות דמים'' (הנצי''ב פס' י''ז). פרעה מאשים אותן באי ציות להוראתו, עבירה שעונשה מיתה. הנצי''ב מדייק שההאשמה אינה על אי המתה ישירה, שכן על כך היו עונות לו שעליהן למסור את הנפש ב''יהרג ואל יעבור'', אלא על עבירת ההחייאה של אלה שהיו בסכנה בשעת הלידה: ''מדוע עשיתן וגו' ותחיין את הילדים'' דהיינו: ש''הם מסכנות את עצמן להחיות את הילדים, והרי אין החיוב להסתכן בעצמו כדי להחיות את האחרים, 'דמאי חזית דדמא דחבריה סומק מדידיה'''. כלומר כאן אין חיוב של ''יהרג ואל יעבור'' משום שיכלו להמנע מלהחיות את היילודים ב''שב ואל תעשה''. מתשובתן של המיילדות ניתן ללמוד עקרון מנהיגותי חשוב: ''ותאמרן וגו' כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו''. המיילדות יכלו ''לקדש שם שמיים'' בכך שהיו עונות לפרעה תשובה ישירה וחזיתית, שיש בה אמירה ערכית חדה: אסור לנו לשתף פעולה עם גזירה זו ואנו מוכנות למסור את עצמנו על הצלת עם ישראל. אולם בחכמתן הרבה בחרו להשיב תשובה עקיפה ומתוחכמת. לא היתה כאן סתם תשובה מתחמקת שאין בה אמת אלא תשובה מתוחכמת: ''כי חיות הנה ובקיאות במלאכת המיילדת ואם נחפוץ לעשות דבר וכו' שלא כהוגן תהיינה מרגישות בדבר ולא תקראנה אותנו עוד ליילד ולמלך אין שווה להמית אחד או שניים'' (ספורנו שם, ובדומה ב''העמק דבר''). בתשובה זו יש בה מסר שמתאים לכאורה לאינטרס של פרעה. בכך הסירו המיילדות מעצמן את סכנת המיתה, ואף גרמו לשיפור המצב, משום שפרעה הסיר מהן את הפיקוח לגמרי: ''וייטב אלקים למיילדות שנתקבל דבריהן ושוב לא השגיח המלך עליהן כלל'' (הנצי''ב פס' כ'). ממנהיגותן למדנו לא רק את המסירות שבמנהיגות אלא גם את חכמת המסר שבמנהיגות. לפעמים המסר שמגבש המנהיג צריך להיות ישיר ונוקב, ורק כך הוא ישיג את מטרתו, אולם לעיתים צריך לנסח מסר עקיף ומתוחכם שמשיג את אותה המטרה ואף יותר ממנה.
|
|
|
|
|
פחדים קיומיים בעבודת ה'
(בפתח
/הרב דוד ביגמן)
בפתח הרב דוד ביגמן
ראש ישיבת הקבה''ד מעלה גלבוע
פחדים קיומיים...
בפתח הרב דוד ביגמן
ראש ישיבת הקבה''ד מעלה גלבוע
פחדים קיומיים בעבודת ה'
ידועים הם דברי הגמרא לגבי מתן תורה, אשר ביסודם הרעיוני הם קשורים גם לפרשת השבוע:
'''ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יט) - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.'' (שבת פח.)
הביטוי מודעא, בהקשרו הטבעי, משמעו הצהרה שמוסר אדם לבית דין, כאשר הוא יודע שבריונים עומדים לכפות עליו למכור מרכושו; האדם מצהיר שהמכירה שהוא עתיד לחתום עליה תקוים מאונס, ומבחינה משפטית - היא לא תהיה תקפה. אם כן, האמירה של הגמרא מרחיקת לכת - התורה ניתנה לבני ישראל בכפיה ובאיומי מוות, ממש כמו עיסקה המתבצעת באונס! הגמרא אמנם מסבירה שישראל קיבלו את התורה גם מרצון, באומרה 'אף על פי כן, הדור קיבלוה בימי אחשורוש'. אך אחרי הכל, את מעמד מתן תורה מפרשת הגמרא באופן מפחיד ומאיים.
דברים אלו קשורים לפרשת השבוע, שכן הדרשה מבוססת באופן עמוק על המהלך הכללי של יציאת מצרים. מפרשתנו, המתארת את עוצמתן המפחידה של מכות מצרים, אנו למדים על האווירה הכללית ששרתה באיזור באותו זמן. המכות אמנם פגעו במצרים בלבד ולא נגעו בבני ישראל, אך בכל זאת שיר הילדים, המתאר את המכות - 'הדם, הצפרדע והכינים... ולישראל היה טוב מאוד', איננו מתאר נכונה את מצבם של בני-ישראל. המכות הותירו רושם עז גם אצל הישראלים, אף שהם לא היו הנפגעים. הן מילאו את כל ארץ מצרים, ורוח האימה חדרה גם לארץ גושן. מתוך סיטואציה של פחד מקיף ומאיים, שבו גבורות ה' ניתכות לארץ בעוצמה, לא נותרה לעם ברירה, וקבלת התורה הייתה למעשה - כפויה. האמירה של הגמרא היא שמעמד קבלת התורה היה שיאו של מהלך שלם, שכולו היה זרוע פחד ואימת מוות, ולא היה בו מקום לבחירה כלל. התורה התקבלה בעם תוך שימוש באיומים - פחד המוות, חרדת הניסים ואימת ההתגלות.
רבנו תם (תוספות ד''ה 'מודעא') אוחז בפרשנות מרחיקת-לכת לדברי הגמרא. הוא מסיק שבמשך כל הזמן שממתן תורה ועד לימי מגילת אסתר - התורה לא הייתה מחייבת; כל זמן שישראל לא הגיעו לידי 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש', ולא הסכימו מרצונם לקבל את התורה - הם לא היו מחויבים בתורה ובמצוות כלל. אם אכן נתינת התורה לא הייתה רלוונטית לפני הקבלה שלה מצד האדם, מדוע טורחת התורה לספר לנו את נתינת התורה בכפייה? מהי המשמעות של 'כפיית ההר כגיגית' בעולם המושתת על בחירה?
התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת המשמעות החיובית שיש לקבלת התורה בכפייה. כפי שראינו, ישראל קיבלו את התורה בלא בחירה, מתוך תחושות האיום והפחד שליוו את עולמם בעת יציאת מצרים. עם זאת, גם קבלת התורה במהלך כזה, היא ביסודה פעולה של הנפש - הפחדים העמוקים של האדם הם המכריעים אותו לקבל את המהלך הכפוי. פחד בסיסי כזה יוצר יחס כלשהו בין האדם לאלוהיו, והוא מבטא חיבור לאל - ואף אם מהלך זה התעורר בכפיה.
אף על פי כן, הקושיות על רבנו תם עדיין נוקבות - מדוע טורחת התורה לספר לנו על מהלך שבזמנו היה לא-רלוונטי? אלא שבהקשר הכולל של דברי הגמרא מתבאר פירושו לעומק. קבלת התורה במתכונת של פחד וכפייה נטענת במשמעות עמוקה למפרע, רק לאחר תהליך של בחירה. אמנם המהלך המכריע הוא - 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש', קבלה מתוך חירות, אך כאשר האדם מקבל על עצמו את עול התורה, הוא מתחבר באופן רטרואקטיבי אל המהלך הכפוי שהיה לפניו. האדם בוחר להיכנס למסגרת מחייבת, אשר כופה עליו לקבל דברים גם מתוך כורח. זוהי ההכרעה המביאה את האדם בלית ברירה אל אותו מקום נפשי ופנימי, שבו הפחדים המאיימים הם המכלכלים את צעדיו וכופים עליו את הבחירה בטוב.
בדורות האחרונים אנו עדים לירידה במקומה של ה-'יראה תתאה', יראת העונש, כחלק מהעבודה הדתית. כל אותם פחדים קיומיים ראשוניים, שהביטוי שלהם בעולם הדתי הוא היראה מעונש, מודחקים במהלך החיים היומיומי, ומסתתרים בנבכי הנפש. אנו מנסים להתנהג כאילו כל פעולותינו נתונות תחת שליטה, וכל מעשינו מתוך בחירה ומודעות. פירושו של רבנו תם מדריך אותנו לחזור אל אותם הפחדים הנשכחים, ולהעלותם על פני השטח באופן מכוון, ממש כשם שהיהודים שקיבלו את התורה מרצון בימי אחשורוש עדיין זכרו והפנימו את הכפייה של מעמד הר-סיני. עלינו לחיות באופן מודע יותר את הפחדים המודחקים, להכפיף את עצמנו לאימה ולשלילת הבחירה, ובכך יתעוררו בנו הפחד והיראה גם בהקשר הדתי. אם נעורר מתוכנו באופן מודע את הפחדים הקיומיים המודחקים בנו, נוכל לאמץ גם כלפי התורה יחס של יראה ופחד.
|
|
|
|
|
אשה בתפקיד ציבורי / נכתב ע''י הרב יובל שרלו
(שו''ת מורשת)
שו''ת מורשת ON-LINE הרב יובל שרלו
...
שו''ת מורשת ON-LINE הרב יובל שרלו
ראש ישיבת ההסדר פ"ת
אשה בתפקיד ציבורי
שאלה: לאחרונה, לאחר 4 שנות אולפנא, ושנת קומונה, התחלתי להכיר קצת יותר לעומק את הסביבה, ואת העבודה עם אנשים לאו דווקא שומרי תורה ומצוות.
עם כל הכיף שבחידוש הזה, שמלמד אותי המון, אני נתקלת בבעיות רבות ובראשן: הצניעות.
התחלתי לעבוד בתפקיד שיווקי-ייצוגי שכולל עבודה מול לקוחות, פנים מול פנים.
בראש ובראשונה, עומדת שאלת מקומה של אשה בתפקיד שכזה. הדורש ממנה הופעה ייצוגית ( לאו דווקא לא צנועה.) וכן חיכוך עם לקוחות, לחיצת יד של גבר לפעמים, וכו'
בנוסף, האם בהחלטה לגבי בחירת מקצוע לחיים נושא זה צריך להוות שיקול?
תשובה: ניתן להתייחס לבעיה העומדת בפנייך בשתי דרכים, ואת חייבת להחליט על אחת משתיהן:
אפשרות ראשונה להגדיר מציאות זו כבעיה שלא ניתנת לפתרון. השיווק בנוי גם על האסתטיקה של המשווק, ההתחככות עם לקוחות מזמנת לעיתים לחיצת יד אסורה וכדו', וכללו של דבר – אין זה תחום של אישה הנאמנת למצוות ולרוחן. אני מבקש להדגיש כי עמדה כזו היא עמדה ראויה מאוד על פי ההלכה, ואנחנו מוצאים את עצמנו נמנעים מעבודות מסוימות בשל שיקולים כאלה. דוגמה לדבר: הגמרא אסרה על בחור רווק ללמד תינוקות, בשל המפגש המתמיד עם אמותיהן.
אפשרות שניה היא לצאת מנקודת הנחה שעל עולם ההלכה והצניעות להסתער על העולם הממשי ולשנות אותו. את יכולה להיות בעלת הופעה ייצוגית וצנועה, להרגיל את הלקוחות שחלק מהייחוד שלך הוא האמינות והישרות מחד גיסא ואי מגע יד מצד שני וכדו'. אני מבקש להדגיש כי עמדה כזו אף היא ראויה מאוד על פי ההלכה, שאינה נכנעת לקשיים במציאות, והיא מסתערת עליהן הסתער ושוב עד שהיא מנצחת ויוצרת נורמות. ההליכה של הבנים לצבא בשנות השישים הייתה כזו, ובהתחלה הצבא גרם להרבה חילון, עד שהתגברנו על מציאות זו.
שתי הדרכים פתוחות בפנייך. לאחר שתבחרי, את יכולה לשוב לכאן ולדון באופן ספציפי בבעיות העולות בכל דרך בה בחרת.
כל טוב.
|
|
|
|
|
גאולה אמיתית
(במחשבה שניה
/ידידיה הלמן)
ידידיה הלמן
גאולה אמיתית
לפעמים, המציאות גוררת אותנו למצבים קשים ומסובכים, לא קל! החיים מורכבים. אל דאגה, אנחנו אנשים מאמינים, בד''כ האמונה שלנו בקב''ה נוטעת בנו תקווה, אנחנו אופטימיים למרות ה...
ידידיה הלמן
גאולה אמיתית
לפעמים, המציאות גוררת אותנו למצבים קשים ומסובכים, לא קל! החיים מורכבים. אל דאגה, אנחנו אנשים מאמינים, בד''כ האמונה שלנו בקב''ה נוטעת בנו תקווה, אנחנו אופטימיים למרות המצב העגום, אנחנו בטוחים שבסוף הישועה תנחת עלינו מלמעלה,שפע של חסד ורחמים. הקב''ה הוא כל יכול, הוא מחדש את העולם בכל רגע ורגע, וברגע שיחפוץ, הוא ישנה את כל כללי המשחק, כולם יהיו המומים, פשוט נס! אלה הם רחמי ה'. אבל האמת היא שלא תמיד הקב''ה מזדרז להשתמש במידת הרחמים ולתקן את המציאות, ללא שום הכנה מצד העולם. אדרבה, יש לקב''ה רצון לפעול דווקא במידת הדין, כאשר העולם מקבל את שכרו המגיע לו רק לאחר שעמל והתאמץ והוא ''זכאי'' לקבלו, ללא נסים. והישועה מגיעה בדרך רגילה, ללא שום שינוי בטבע או אולי ,חלילה, אסון טבע...
גם כשהקב''ה בא להוציא את עם ישראל מהעבדות הנוראה במצריים, הוא רוצה להשתמש תחילה במידת הדין, עוד לפני שיצטרך להשתמש במידת הרחמים, למרות שלא ממש בטוח שהמציאות תעמוד בדין..., על רקע זה מתנהל דו שיח מרתק בין משה לקב''ה בפרשיות האחרונות.
המפרשים מבחינים בשינויים בשמותיו של הקב''ה כאשר הוא מתגלה על ידם למשה, השמות משתנים מפרשה לפרשה, ומכאן הם מבינים שהתהליך אינו אחיד ויש מורכבות מסוימת בהשגחתו של הקב''ה.
בפעם הראשונה שהקב''ה ניגלה למשה בסנה הבוער הוא ניגלה אליו בשם ''אלוהים'', כאשר שם זה מבטא את מידת הדין של הקב''ה, ''ויקרא אליו אלֹהים מתוך הסנה...'' הקב''ה דורש ממשה לקחת מנהיגות ולגשת לפרעה מלך מצריים. כמו כל מנהיג אחר, הוא ידרוש מפרעה לשחרר את עמו מהעבדות הקשה. הפניה של משה לפרעה תהיה טבעית ורגילה, בתקווה שמשה יצליח במאמציו האנושיים להביא את הישועה והקב''ה יוציא את ישראל ממצריים עפ''י מידת הדין, כתוצאה ממעשיהם בעולם ללא התערבות נסית, שהיא ממידת הרחמים.
ביחד עם מידת הדין שהקב''ה נגלה על ידה, מתייצבת גם מידת הרחמים ברקע. ''ויאמר יהוה ראה ראיתי את עני עמי'' ה', שם הוויה מבטא את מידת הרחמים. הרמב''ן מייד מציין במקום ''יזכירנו במידת הרחמים... ואע''פ שכל הפרשה בשם אלהים'' (פס' ז'). הקב''ה מכין את משה גם למצב שפרעה לא יקשיב לו והוא מבטיח לו שברגע שזה יקרה הוא ינחית את מכותיו בזו אחר זו על מצריים, בנסי ניסים. במידה ועפ''י דין לא יצליחו להיוושע, הקב''ה יפעיל רחמיו עליהם.
ל''מרבה הפלא'' פרעה מסרב להקשיב למשה ואף מחמיר את גזרותיו על בני ישראל, משה נכשל במאמציו, והוא מבין שאין לו על מי לסמוך אלא על ''אביו שבשמיים'', תכל'ס הוא ידע שמעשהו לא יעזור והוא מחכה שהקב''ה יקיים את הבטחתו וינחית מכותיו לארץ. משה לא נותן ואולי אף לא נתן שום צ'אנס להופעת מידת הדין וסמך בעיקר על מידת הרחמים, אך לא כך עלתה במחשבו של הקב''ה, הוא לא ממהר להשתמש בנסיו, עדיין לא. והימים חולפים ומצבם של בני ישראל הולך ומתדרדר מיום ליום...
''וישב משה אל ה'... למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה... הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך''.
משה נמצא במצוקה וזועק אל ה' שירחם על עמו, מה עם ההבטחה, מה עם הנסים, הם ממזמן כבר היו צריכים להופיע בעולם למה הקב''ה מחכה?
כאן אנו מגיעים לנקודת המפנה ''וידבר אלֹהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה''
לאחר שהקב''ה מיצה לגמרי את מידת הדין, רק אז, הוא מחליט לשתף עמה את מידת הרחמים. פסוק זה, הראשון בפרשתנו, מבטא את המפנה מהנסיון האנושי לפעול עפ''י דין למצב של התערבות הקב''ה בעולם ע''י רחמיו, מכאן נתחיל לקרא על האותות והמופתים במצריים.
כמו ביציאת מצריים כך גם בבריאת העולם ניסה הקב''ה לברא את העולם במידת הדין וכאשר ראה שהמציאות לא מצליחה לעמוד בדין שיתף את מידת הרחמים. הערב כשניגש לקדש על היין נאמר כבכל ערב שבת ''זיכרון למעשה בראשית ...זכר ליציאת מצריים'', ניזכר באידיאל הראשון, ניזכר ברצון הבורא שמורה לנו לגאול את המציאות במו ידינו. וכשהמציאות תהיה מספיק שלמה הקב''ה ישכון בתוכנו. זו חרות אמיתית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|