|
|
|
|
|
|
|
|
רבני שו"ת מורשת |
|
|
|
הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
|
|
|
הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
|
|
|
מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
|
|
|
הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
|
|
|
הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
|
|
|
הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
|
|
|
הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
|
|
|
הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
|
|
|
מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
|
|
|
רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
|
|
|
מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
|
|
|
מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
|
|
|
מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
|
|
|
הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
|
|
|
הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
|
|
|
הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
|
|
|
הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
|
|
|
אמונה
|
|
|
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
|
|
|
בריתות
|
|
|
הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
|
|
|
רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
|
|
|
רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
|
|
|
הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת ויגש
(גיליון 11
, 30/01/2011
)
|
|
ה"שואה הלבנה" - נלחמים בהתבוללות
(דבר תורה)
לפני ירידתם של בני ישראל למצרים לתקופה בלתי ידועה, נוקט יעקב בצעד הבא:
''וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן''
...
לפני ירידתם של בני ישראל למצרים לתקופה בלתי ידועה, נוקט יעקב בצעד הבא:
''וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן''
(בראשית מ''ו כח).
מה פשר צעד זה?
רש''י על אתר מביא שני פירושים:
א. ''כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה''. מדובר בצעד טכני שמטרתו להקל על המשפחה את ההיקלטות במקום זר ומנוכר, בתרבות אחרת ומנהגי חיים שונים. לכן נבחר המנהיג המוכשר לבצע את המשימה.
כך מסבירים גם הרד''ק (בפירוש השני), רבנו בחיי (בפירוש הראשון) והספורנו.
ב. ''ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה''. לפי זה יעקב דאג להקמתו של מרכז תורני במקום מושבם החדש כדי להבטיח את הצרכים הרוחניים שם. לדעה זו ליהודה הכישורים הרוחניים לביצוע התפקיד.
לשתי הדעות מקור במדרש: ''ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו'' (בראשית רבה, פרשת ויגש פרשה צה).
במדרש ''שכל טוב'' למדו מכאן נימוסים טובים: ''דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר, צריך להודיע לאושפיזו פלוני בא אליך, שנאמר: ואת יהודה שלח לפניו''.
הרד''ק והחזקוני הסבירו כי יעקב רצה לברר כיצד אפשר להגיע ישירות לארץ גושן בלי להגיע קודם ללב ארץ מצרים.
האברבנאל כדרכו מחדש כי יעקב כבר הגיע לארץ גושן ואז שלח אל יוסף את יהודה (כהמשך למגמת השלום בין האחים שיהודה נקט בה בתחילת הפרשה) להודיעו על מיקומו המדויק, כדי שיבוא לפגשו שם.
נקדיש את דברינו, בעקבות המדרש, לפירושו השני של רש''י.
ירידתם של יעקב ובניו לארץ גושן/מצרים הייתה בבחינת הגלות הראשונה של עם ישראל ו''מעשה אבות סימן לבנים''.
כל יציאה לגלות טומנת בחובה סכנות רוחניות קשות ביותר. חז''ל כבר קבעו: ''כיון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה'' (חגיגה ה ע''ב). אין מדובר רק בירידה רוחנית אלא בסכנת התבוללות. מציאות שעלולה לסכן את המשך קיומו של העם ח''ו. יעקב שהכריז בעבר: ''עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי'' הבין זאת, לכן נקט בצעד הגנתי והקים מרכז תורני שישמור על הרמה הרוחנית של הגולים גם במ''ט שערי טומאה של מצרים.
גם היום ההתבוללות, מה שמכונה ה''שואה הלבנה'', אוכלת כל חלקה טובה בקהילות ישראל (ישנם מקומות בהם שיעור ההתבוללות מגיע, לצערנו, ל 90%).
המחקר הוכיח כי יש שתי דרכים בלבד לבלום תופעה מסוכנת זו.
הראשונה - על ידי הקמת מערכת חינוך יהודית-תורנית הכוללת מרכז תורני גבוה המשמש כמגדלור עבור כל היהודים בסביבה. מגדלור זה מתריע מפני הסכנה שבהתנפצות אל מה שנראה במבט ראשון חוף מבטחים, התערות והפנמה של התרבות המקומית. מרכז זה משמש גם כנקודת אור אליה נמשכים כל מחפשי הרוחניות ומבטיח אספקה תורנית לכל דורש. רק קהילות שהשכילו לפתח מרכזי תורה מסוגלות כיום להתמודד עם הרוחות העזות הנושבות ומסכנות אותן.
השנייה- שמירת הקשר עם מדינת ישראל וארץ ישראל. כל ביקור של משלחות נוער או מבוגרים מן הפזורה, במדינת ישראל, מפחית ומוריד את אחוזי ההתבוללות של קהילה זו.
דווקא בימים אלה, לאחר חג החנוכה, חג המלחמה בהתבוללות,
הבה נעודד כל קהילה בחו''ל לאמץ את דרכו של יעקב אבינו
ולקדם בשיטתו את פני הסכנה.
נקרא נעודד ונסייע להם להקים מרכז תורני בכל אתר.
שמירת הקשר עם ארץ מולדתו של העם, עם מדינת ישראל של היום,
תוסיף נדבך נוסף לחיזוק אלה שעדיין לא עלו.
|
|
עורך המאמר
הרב יוסף כרמל, ראש כולל ``ארץ חמדה``
|
|
|
|
|
מחאה / חזקה
(חמדת משפט)
המקרה
משפחה לוי ומשפחת כהן, גרות בבית משותף, זו תחת זו, בעיר הקודש ירושלים. במשך שנים, מעל מרפסת משפחת כהן (בקומה התחתונה), היה גגון קבוע להצללה ומניעת גשם. מעל גגון זה, היה גגון נוסף שנבנה לפני כע...
המקרה
משפחה לוי ומשפחת כהן, גרות בבית משותף, זו תחת זו, בעיר הקודש ירושלים. במשך שנים, מעל מרפסת משפחת כהן (בקומה התחתונה), היה גגון קבוע להצללה ומניעת גשם. מעל גגון זה, היה גגון נוסף שנבנה לפני כעשור, ואשר נועד להוות מסתור ולהגן על הכביסה של משפחה לוי בקומה העליונה. באותה תקופה, בנית הגגון לא הפריעה למשפחת כהן, משום שבכל מקרה בנתה את סוכתה בחצר הבניין. מסתור הכביסה נפל לפני כשנתיים.
במהלך חורף סוער בירושלים, נפל הגגון של משפחת כהן. עתה, מבקשת משפחת כהן, להשאיר את החלל מעל המרפסת פתוח, על מנת לאפשר לה לבנות את סוכתה במרפסת. הסוגיה הגיעה לפתחו של בית הדין לאחר שמשפחת לוי כבר בנתה מסתור חדש לכביסה, ולאחר מכן משפחת כהן בנתה גגון נייד על מנת לפותחו בימי הסוכות.
משפחת כהן דורשת עתה את הסרת המסתור שבנתה מש' לוי.
דיון
כנקודת מוצא, מניח בית הדין, שבירושלים, מרפסת פתוחה כוללת את הזכות לכך שלא יבנו מעליה גגות, שכן היא נועדה לכך שתבנה בה סוכה. עם זאת, על זכות זו ניתן לוותר.
השאלה האם משפחת לוי זכתה באפשרות לקביעת מסתור כביסה, מעל מרפסת משפחת כהן, יסודה מסוגיה של ''חזקת תשמישים'', שעניינה, החזקה הנדרשת על מנת שאדם יהיה רשאי לעשות שימוש מסוים ברכוש חברו. לדוגמא – זכות להשעין קורות על כותלו של חברו.
נחלקו הראשונים, מה יוצר חזקת תשמישים - דעת הרמב''ם1 היא, שדי בכך שאדם משתמש בפני בעל הזכות, וזה לא מחה. בכך קנה המשתמש את האפשרות להמשיך ולעשות שימוש זה. ובענינינו, די בכך שמשפחת כהן ראו את המסתור על ידי משפחת לוי, ובכך קנתה משפחת לוי את הזכות להמשיך ולהעמיד את המסתור, שכן בכך שלא מחו מתבטאת מחילתם על דבר זה.
מאידך, תוספות וראשונים נוספים נוקטים, שחזקת תשמישים היא ככל חזקת קרקעות, והדבר בא לידי ביטוי בשני היבטים:
האחד - על מנת שהמשתמש יזכה בזכות להמשיך ולעשות את המעשה הפוגע בשכנו, הוא צריך לטעון שחברו הקנה לו במפורש שימוש זה. בנוסף, על מנת לזכות לראיה על טענה זו, אין די בשימוש קצר, אלא צריך חזקת שלוש שנים. לשיטת הרמב''ם יש למשפחת לוי חזקה, אף שאינה טוענת שהזכות נמכרה לה בפירוש, ואילו לדעת התוספות, אין להם חזקה. ויש אומרים שחזקת תשמישים היא מיידית אך צריך
טענה2, וי''א שצריך שלוש שנים אך אין צריך ראיה3.
המחבר בשו''ע4 פסק כרמב''ם, ובדברי הרמ''א נמצאו סתירות בהכרעה בשאלה זו5. הט''ז נוקט שגם לדעת הרמ''א ההכרעה היא כדעת הרמב''ם, ואילו הש''ך נוקט שבדעת הרמ''א העניין נותר כספק, וכל דאלים גבר. ולכאורה, בענינינו, משפחת כהן מחוזקת במצב, ולא ניתן להורות לה להסיר את המסתור.
[יש לדון גם בעובדה שבמשך כשנתיים המסתור לא היה קיים, ואין כאן מקומו6]
אכן, יש בסיס לומר שכלל לא נוצרה חזקת תשמישין. בשו''ע7 מובאת מחלוקת הרא''ש והרשב''א במקרה בו ראובן מבקש לפתוח חלון, לשטח של שמעון, אשר שמעון אינו עושה בו שימוש כעת, ולכן כלל אינו מזיקו. לדעת הרא''ש, שמעון אינו יכול למנוע את ראובן מלפתוח את החלון. ולדעת הרשב''א, בגלל שבעתיד שמעון עשוי לעשות בשטח שימושים צנועים, הוא רשאי למנוע את ראובן מלפתוח חלון כבר כעת. בכל מקרה, מביא השו''ע בשם הרמב''ן, שגם אם פתח ראובן את החלון, אין זו חזקה ביחס לשמעון, ולכשיתחיל ראובן לעשות שימוש בחצר, יוכל לדרוש מראובן לסגור את החלון. הסברא נותנת שלפחות במצב בו אין טענה על רכישה, לא נוצרת חזקה, שכן יוכל להסביר את העדר המחאה בכך שלא מחה כל עוד אינו ניזוק8. בנדון דידן המסתור נבנה בזמן שלמשפחת כהן לא היה כל נזק מבנייתו, שכן להם גם היה גגון מעל המרפסת, ולכן כלל לא יכלו לבנות סוכה במרפסת.
החלטה
בית הדין רואה כהסדר ראוי, שלא למנוע ממשפחת לוי להשאיר את המסתור במהלך השנה, ועם זאת לדרוש הסרת המסתור לקראת ימי הסוכות בסיוע של מר כהן, גם מצד שכופין על מדת סדום.
אמנם יש לדמות מצב זה ל''חסר קצת'' כיוון שהוא דורש מאמץ9 של הצדדים, אך מדובר במאמץ קטן מאוד (במציאות הנוכחית), והוא לדבר מצווה, על כן במסגרת סמכות בית הדין לדון בין לדין בין לפשרה, ראוי לקבוע הסדר פשרה זה.
ערך: הרב סיני לוי
____________________________________________________
1 הלכות שכנים פ''ז הל' ז'
2 רש''י – ב''ב ו ע''א ד''ה אחזיק להורדי
3 ריב''ם בתוס ב''ב כג ע''א ; ושיטת הראב''ד (שכנים ז,ז) שהחזקה בשלושים יום.
4 חו''מ קמב, ג ; קנג, ז יג טז ; קנד ז ; קנה, לה
5 ברוב המקומות שנזכרו לעיל הביא הרמ''א את דברי החולקים, לבד מאשר בסימן קנה, שסתם.כמחבר.
6 שו''ע חו''מ קנ''ד, רמ''א סמ''ע ; נתיבות, גר''א
7 שו''ע חו''מ קנד, טז
8 וע''ע שו''ת רע''א מהדו''ק סימן קנ''א ד''ה ולזה.
9 ע' קצות החושן סימן קנד, א
|
|
עורך המאמר
הרב משה ארנרייך, אב``ד ארץ חמדה-גזית
|
|
|
|
|
הניגון של אברהם אבינו
(ארץ אגדה)
מי היו מנגנים במקדש
כאשר הלויים היו שרים בפיהם - קבוצת מנגנים היתה מנגנת יחד עימם. במשנה (ערכין ב, ד) ובתוספתא (ערכין א, הלכה טו) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים. וזו לשון התוספתא (בתיקונים קלים לפי ...
מי היו מנגנים במקדש
כאשר הלויים היו שרים בפיהם - קבוצת מנגנים היתה מנגנת יחד עימם. במשנה (ערכין ב, ד) ובתוספתא (ערכין א, הלכה טו) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים. וזו לשון התוספתא (בתיקונים קלים לפי המשנה ולפי שינויי נוסחאות):
''אלו הן מכין (מנגנים) לפני מזבח. עַבְדֵי כהונה היו דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר עַבְדֵי לְוִיָּה. ר' יוסי אומר משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' (בֵּית הַצִּפּוֹרִים) מאֵמָאוֹס - (שהיו) מַשִּׂיאִין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר מכירן הייתי ולויים היו.''
רבי מאיר ורבי יהודה סבורים, שחכמי ישראל רצו שגם מי שנמצא בקצות החברה ירגיש שותף בהקרבת הקרבנות. עבדים (כנעניים) חייבים במצוות שהנשים חייבות בהן; ובכלל זה הקרבת קרבנות; אך בניהם לא מיוחסים אחריהם והם אסורים לבוא בקהל-ישראל. חכמי ישראל רצו שהעבדים ירגישו שותפות בעבודת הקרבנות; ולפיכך הם מסרו בידם את תפקיד הניגון. אך חכמי ישראל חיפשו עבדים שמתאימים לתפקיד הרוחני של הניגון במקדש.
רבי מאיר סבור שלעבדים המנגנים דרושות שתי מעלות. הכהן פנוי להגות בתורה; ובנוסף לכך הכהן ועבדיו חייבים לאכול את רוב המאכלים שהכהן מקבל מהצבור - בטהרה. החיים של העבד במחיצת הכהן הופכים אותו לעבד שדומה לרבו. לשיטת ר' מאיר, עבד שהוא גם ''תלמיד-חכם'' וגם ''אוכל בטהרה'' - הוא המנגן הראוי.
ר' יהודה סבור שחכמי ישראל לא החמירו עד כדי כך, והסתפקו בכך שהעבדים המנגנים יהיו תלמידי חכמים. הלוי פנוי לעמול בתורה; והחיים של העבד במחיצת הלוי (החכם בתורה) הופכים אותו לעבד ''תלמיד-חכם''. לפיכך הוא סבור, שהמנגנים היו עבדי לויים.
רבי מאיר רבי יהודה מסכימים, שחכמי ישראל רצו לקרב אנשים שנחשבים דחויים בחברה; והם היו מוכנים לקרב אפילו עבדים. אך יחד עם זאת, שניהם מסכימים שמי שאינו ''תלמיד חכם'' - אינו ראוי שיקרבו אותו להיות מנגן במקדש.
שיטת רבי יוסי ושיטת רבי חנינא
רבי יוסי חולק על העיקרון שנשקף מתוך דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי סבור, שהתנאי הבסיסי להשראת השכינה הוא הייחוס המשפחתי; מי שהוא מיוחס לאבותינו הקדושים - הוא בעל המעלה הנדרשת; וכן מצאנו במסכת קידושין (דף ע, ב): ''כשהקב''ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל''. לשיטתו, מי שהוא ישראלי מיוחס ראוי לנגן במקדש - ואפילו שהוא אינו תלמיד-חכם!
אולם הפירוט שרבי יוסי מביא טעון ברור. מדוע הקפידו לבחור נגנים דווקא ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'? מדוע חשוב לציין שהם היו מהעיר אֲמָאוֹס (=אֲמָאוֹם)? ומדוע לא לקחו נגנים ממשפחות מיוחסות אחרות וממקומות אחרים?
רבי חנינא בן אננטיגנוס חולק על כולם. לשיטתו, המנגנים צריכים להיות לויים; מפני שהם בעלי מעלות רבות. הלויים נחשבים ל'חכמים' שמלמדים תורה1 (''יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב''), והם גם 'מיוחסים'.
דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס - ''מכירן הייתי! ולויים היו!'' - מביעים ביקורת כלפי הַתַּנָּאִים הצעירים; ויש בם גם צליל של ביזוי למי שאומרים את דבריהם, בלא לברר את מה שידוע לתנא הזקן. אכן תמוה! כיצד מעיזים ר' מאיר ור' יהודה ורבי יוסי לחלוק על רבי חנינא בן אנטיגנוס - שמעיד שהכיר את המנגנים באופן אישי!?
הפסיקה התמוהה של הרמב''ם
גם פסיקת הרמב''ם טעונה ברור, מפני שלכאורה הוא פוסח על שני הסעיפים. הרמב''ם פסק (כלי המקדש ג, ג): ''היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לויים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס''. מדיוק דברי הרמב''ם משמע שיש צורך שבקרב המנגנים יהיו גם לויים וגם ישראלים. מנין לו לרמב''ם שיטה כזו? אם הרמב''ם קיבל את עדותו של רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק לויים. אם הרמב''ם קיבל את דבריו של רבי יוסי, לכאורה הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק ישראלים מיוחסים.
אם הרמב''ם סבור, שפעמים שהיו לויים כדברי רבי חנינא, ופעמים שהיו ישראלים כדברי רבי יוסי; הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו - או לויים או ישראלים. אך הרמב''ם פסק שהמנגנים היו דווקא משני הסוגים - גם לויים וגם ישראלים. על מה התבסס הרמב''ם בפסיקתו?
נראה, שהרמב''ם פירש את דברי רבי יוסי ואת דברי הביקורת של רבי חנינא בן אנטיגנוס - שלא כפשוטם! סיוע להבנה הזו יש ב''מעשה'' שמיוחס לרבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדלקמן.
''כהנים'' - שאינם כהנים
במסכת בכורות (דף ל, ב) מסופר שבנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס עשה דבר שהתפרש כביזוי של תלמידי רבי יהודה ורבי יוסי. כאשר רבי יהודה שמע זאת הוא אמר שזו מסורת משפחתית: 'אביו של זה ביזה תלמידי חכמים - אף הוא מבזה תלמידי חכמים!'. אולם רבי יוסי נחלץ להגנתם; ואמר שהם כהנים; ו''מיום שחרב בית המקדש'' הם נוהגים ''סלסול בעצמם''! ולכן היה מותר להם לנהוג באופן המבזה שהם נהגו בו.
רש''י התקשה לקבל שרבי חנינא ביזה תלמידי חכמים; ובספר ''דורות הראשונים'' (חלק ג, עמוד צד) מובאות קושיות רבות נוספות על מה שארע שם. הרמב''ם סבור שהקשיים מגלים שהמעשה אינו כפשוטו, ואולי היתה לרמב''ם גם מסורת על כך. הרמב''ם מזכיר את ר' חנינא בן אנטיגנוס בהקדמתו לפירוש המשנה, אך כאשר הוא מספר שם על ייחוסי הַתַּנָּאִים הוא אינו מונה אותו בין הכהנים2. לשיטת הרמב''ם, כאשר רבי יוסי אמר - שרבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו הם ''כהנים'' - הוא התכוון ל''כהנים'' במשמעות סמלית.
המעשה הסמלי מרמז שדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס ביחס למנגנים - ''מכירן הייתי! ולויים היו!'' - לא נאמרו בגדר עדות! דבריו נאמרו כדי שיהיה בהם ''צליל של ביזוי'' למי שאינם חושבים כמוהו. רבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו נחשבים לסוג מסוים של ''כהנים''; שמאז שחרב המקדש ואין בו מנגנים - הם ''מתירים לעצמם'' לבזות את מי שאינו חושב כמוהם.
הסמלים שמצויים בדברי חז''ל - לקוחים מן התנ''ך. פעמים רבות שהמעשה חוזר בשפת חז''ל על מעשה או נבואה שמופיעים כבר בתנ''ך. הרי זה בא ללמד ונמצא למד! - מתוך העמקה בדברי חז''ל נוכל לדלות את הפרשנות הנוספת שלהם לתנ''ך. היכן מצאנו בתנ''ך אנשים שמחשיבים את עצמם ל''כהנים'' - ולכן הם מתירים לעצמם לבזות אחרים?
הקרבת הקרבנות של אברהם אבינו
הכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה ''כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן''. הוא נקרא ''מַלְכִּי-צֶדֶק'' - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו; ואף כוח כלכלי עצמאי ומטבע משלו. מַלְכִּי-צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את העשוקים, ומסתבר שהוא התפלל לקב''ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי-צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב''ה. עקב כך, הקב''ה הודיע שזרע אברהם יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק - ויירש את ארץ ישראל (נדרים דף לב, ב).
אברהם שמע זאת, ושאל את הקב''ה - ''בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה''. קשה לפרש את השאלה בתור חסרון באמונה; שהרי סמוך לפני כן נאמר - ''וְהֶאֱמִן בַּד’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה''. מדרשי חז''ל מרמזים שאברהם שאל את הקב''ה כיצד אפשר למנוע מזרעו - את המצוקות שהיו למַלְכִּי-צֶדֶק.
הקב''ה השיב לבקשת אברהם, וציווה עליו לעשות ''מעשה נבואי'' - שמשפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז''ל (ורבנו סעדיה גאון3) מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב''ה להקמת ''מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים'' מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).
מלחמת ה''דקירות'' הדו-כיוונית
אברהם ביתר את הבהמות, אך את הַצִּפּוֹרִים הוא לא ביתר; ולאחר מכן נאמר: ''וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם''. רבנו סעדיה גאון מבאר, ש''הָעַיִט'' הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. אברהם נטל את ''הַצִּפּוֹר'' כמו ''עַיִט'' (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. המשמעות הסמלית של הפעולה הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, י):
''וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו...''
במסכת סוכה (דף נב, א) מבואר ש''הנדקר'' - הוא ''משיח בן יוסף שנהרג''! הקבוצה שמשייכת עצמה ל''בית דויד'' עוסקת ברוחניות ומשמשת בתפקיד של מַלְכִּי-צֶדֶק. הם בטוחים שרק הם ''כהנים''; ולכן הם מבזים את מי שאינו חושב כמוהם, והם מתייחסים לקבוצת ''משיח בן יוסף'' כאל ''פְּגָרִים'' (כמבואר בהערת השולייים4). בֵּית דָּוִיד ''הִבִּיטוּ אֵלַי'' (אל הקב''ה) ודקרו לשם-שמים את ''הַפְּגָרִים'' - כדי לנסות ולהעיר אותו ''לתחיה''; כלומר, שיהיה דומה להם ויעסוק ברוחניות. ''הדקירות'' לא הועילו; ולכן הם מגדירים את ''קבוצת משיח בן יוסף'' כ''הרוגים'' - והם מספידים אותם.
הנביא זכריה מגלה, שמלחמת-ה''דקירות'' היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י''ג) הוא מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא רוצה לעבור לקבוצה שעוסקת ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שב''ממלכת הכהנים'' של אברהם כל בני האדם יתחברו לגשמיות. לפי הבנתם, רק בקבוצת ה''בהמות'' יש ''חיים'', ומי שאינו דומה להם נחשב ל''מת''. ''וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ''. הם ''דוקרים'' את בנם כדאי לוודא שיהיו לו ''חיים'' לפי ההגדרות שלהם; והנער נענה לפניותיהם - ''וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי''.
הצורך ב''דקירות''
ה''דקירות'' ההדדיות מגלות, שב''ממלכת הכהנים'' של אברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול להיות שייך בחלק מחייו ל''קבוצת משיח בן יוסף'' ולעסוק בענייני המעשה; ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיות שייך לקבוצת ''משיח בן דויד'' - ו''לעוף באויר'', כלומר לעסוק בענייני הרוח. אפשרות המעבר בין הקבוצות גורמת לכך, שחברי כל קבוצה תובעים מחברי הקבוצה האחרת להצטרף אליהם; ולשם כך הם ''דוקרים'' אותם.
הדקירה מביעה את המחשבה שרק אני ממלא את תפקיד ה''כהן'' בתכנית של אברהם - וחברי שאינו דומה לי הוא ''בזוי''. ברם, ה''דקירות'' מופיעות רק בשלב הראשון והמכין, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה מזדהה עם התפקיד שהוא בחר בו. בשלב הזה הוא מחשיב רק את עצמו ל''כהן'' - והוא ''מתיר לעצמו'' ''לבזות'' את מי שאינו כמוהו. אך ב''ברית בין הבתרים'' היה קיים שלב נוסף!
וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - הניגון של אברהם
ר' סעדיה גאון מבאר בתשובותיו את משמעות הכתוב - ''וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם'':
''...'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם''.
לאחר שאברהם הוריד את 'הַצִּפּוֹר' על 'הַפְּגָרִים' ודקר אותם כמו 'עַיִט' - הוא עשה מעשה נוסף. אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' ואת 'הַצִּפּוֹר'; והמעשה הזה סימל שהוא נושב רוח של תחיה בשתי הקבוצות5. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול ''חיים'' בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של ''פְּגָרִים'' וקבוצה של ''צפורים'' - ואז יהיו ''חיים'' בשתי הקבוצות.
הניגון הוא פעולה שבנויה על תיאום ומתן כבוד הדדי. בשלב הראשון כשכל אחד אוחז בכלי הנגינה שהוא בחר בו - הוא צריך להזדהות עם הכלי שלו; ולנגן בו בכל כוחו. אך אם השלב הראשון ימשך לאורך זמן; אם הנגנים ימשיכו לנגן בכליהם השונים בכל כוחם בלא תאום - יישמע רק רעש מחריד ומעיק. היופי שבנגינה נובע דווקא מתוך מהשוני שבין הכלים - ומתוך התיאום ביניהם. אברהם הצמיד את 'הַצִּפּוֹר' אל 'הַפְּגָרִים'; - והוא הניד אותם ו''ניגן'' בהם ניגון של כבוד הדדי.
רבי יוסי סבור, שהמנגנים שבמקדש מגשימים את השלב השני בברית בין הבתרים - שלב הניגון של אברהם! השלב שבו שני הכוחות השונים - ''נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה''. לפיכך הוא קבע, שהמנגנים שבמקדש באו ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' וממשפחות 'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים). אולם אילו משפחות בישראל מייצגות את המשפחות האלו?
הברור הראשוני של משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים)
ההבדלה הראשונית בין 'בֵּית הציפורים' (הכוח התורני) לבין 'בֵּית הַפְּגָרִים' (הכוח הגשמי) - התבטאה בהבדלה שבין שבט לוי שעוסק ברוחניות לבין שאר השבטים שעוסקים בגשמיות. התורה מרמזת שתהליך ההבדלה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים הסתיים ליד מקומות של מים.
בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):
''וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ד’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:''
במאמר ''הקבורה המסתורית של אהרון'' התבאר שהתיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב''קבורה סמלית''. אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שהם התבודדו בהם והתעלו במעלות הקדושה; ואלו בני ישראל אהבו מקומות של ''מים יפים''. במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל ''להיקבר שָׁם'' במשך שנות חייו; ובנו יהיה ''כהן'' בתפקיד הזה תחתיו.
אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב''ה היה מבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בכך. אולם כאשר הם הגיעו למקומות ''מים יפים'' - הם שמחו על הגזירה שהקב''ה גזר עליהם. ''בָּעֵת הַהִוא'' - נחתם גזר דינם. ''בָּעֵת הַהִוא'' היתה הבדלה בסיסית; ונקבע ש''הַפְּגָרִים'' הם שאר השבטים שעוסקים בגשמיות; וה''צפורים'' הם שבט לוי.
אֵמָאוֹס - מקום מים יפים
בתכנית של אברהם עדיין יש אפשרות לעבור מקבוצה לקבוצה. ההבדלה ליד מקומות ''מים יפים'' - היתה הבדלה ראשונית ובסיסית בלבד; וזו פעולה שחוזרת ומתרחשת במשך כל הדורות. אֵמָאוֹס משמשת אצל חז''ל כסמל מקביל ל''מים יפים'' שבתורה. חז''ל מספרים (קהלת רבה פרשה ז) שחבריו של התנא רבי אלעזר בן ערך בחרו ללכת ליבנה שהיתה מקום תורה - ותלמודם התקיים בידם; ואילו רבי אלעזר בן ערך בחר ללכת לאמאוס - ''מקום מים יפים'' - והוא שכח שם את תלמודו.
כאשר רבי יוסי אמר שהמנגנים היו משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'; הוא אמר לנו במילים של התורה - שהמנגנים היו גם ישראלים וגם לויים. לתוספת ביאור הוא השתמש ברמז נוסף. הוא הוסיף וסיפר לנו שהם מאֵמָאוֹס. מקום שמשמש אצל חז''ל - כרמז ל''מים יפים'' שבתורה - המים שגורמים להבדלה בין ''תופשי תורה'' לבין מי שאינם כאלו.
הניגון של רבי יוסי
רבי יוסי סבור שהכלל - ''שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס'' - אינו הכלל היחיד! אם אכן כך, רבי יוסי היה אומר, שהמנגנים היו ישראלים או לויים!
רבי יוסי סבור שיש כלל יסודי נוסף וחשוב. צריך שהמנגנים יהיו גם ישראלים וגם לויים! המנגנים שבמקדש מגשימים את השלב השני בברית בין הבתרים, שלב הניגון של אברהם! השלב ששני הכוחות השונים - ''נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה''. בניגון הזה, הנגנים הישראלים (שמייצגים את 'בֵּית הַפְּגָרִים' שעוסקים בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי) והנגנים הלויים (שמייצגים את 'בֵּית הַצִּפּוֹרִים' שעוסקים בתחום הרוחני) נותנים רשות וכבוד זה לזה, והם מנגנים מתוך תיאום ביניהם.
יש דברים שאי אפשר להסביר במילים - אלא רק בניגון! הניגון המשותף שהיה במקדש, היה חודר לנימי הנפש, והיה ''מחיה'' את ה''מתים''. הוא היה מביא להבנה - שגם מי שאינם דומים לי משמשים כ''כהנים'' ב''ממלכת הכהנים'' של אברהם אבינו. הם אמנם אינם דומים לי - אך הם לא ''פְּגָרִים''!!
_____________________________________________
1 רבי חנינא בן אנטיגנוס מסכים שבעל מדרגה כזו נאמן על אכילת טהרות (רמב''ם מטמאי משכב ומושב י, ג-ד)
2 הרמב''ם (שם) קיבל את המסקנה ההלכתית של המעשה, אך הוא פירש את המעשה עצמו - שלא פשוטו. לפיכך, בפירוש המשנה הוא לא מנה את ר' חנינא בן אנטיגנוס בין הכהנים.
3 בפרושו לתורה, ובתשובותיו על שאלות חיוי הבלכי (כ''א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה). וכפי שהתבאר במאמר הקודם ''העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים''.
4 בספר ''מדרש אגדה'' (מארם צובה; עמוד 33) מובא: '' 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא 'עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא''. המדרש מרמז שאם ה''צפורים'' מכריזים שאין ל''בהמות'' חלק לעולם הבא - הרי שלא יהיה חלק לעולם הבא גם ל''צפורים''. רק כאשר כל קבוצה תכבד את חבירתה - תזכינה שתיהן ל''חיים''.
5 רס''ג כותב בפרושו לתורה: ''ויניח את העוף על הגופות''; ובתשובתו לחוי הבלכי הוא מדייק וכותב ''וְהוּרָד הַצִּפּוֹר''. אברהם הוא זה שהוריד את הַצִּפּוֹר כמו עַיִט; אך הוא לא הזדהה לגמרי עם פעולת ''הדקירות'', ולכן הכתוב לא מייחס אותה אליו במפורש. לעומת זאת אברהם הזדהה עם פעולת התחייה ולכן הכתוב מייחס אותה אליו: 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם''.
|
|
עורך המאמר
הרב מרדכי הוכמן
|
|
|
|
|
שימוש באינטרנט אלחוטי ללא בקשת רשות
(ש''ות במראה הבזק)
שאלה
לשמעון מחשב נייד עם ''wi-fi''. האם הוא רשאי להשתמש בו כדי להתחבר לרשת באמצעות מנויי אינטרנט מזדמנים (לפי מיקומו) בלתי מאובטחים, ללא קבלת רשות?
תשובה
מותר לאדם להשתמש בחיבור אינטרנט ...
שאלה
לשמעון מחשב נייד עם ''wi-fi''. האם הוא רשאי להשתמש בו כדי להתחבר לרשת באמצעות מנויי אינטרנט מזדמנים (לפי מיקומו) בלתי מאובטחים, ללא קבלת רשות?
תשובה
מותר לאדם להשתמש בחיבור אינטרנט אלחוטי של אחר, אם הוא מסכים לכך, ובתנאי שאין בהסכם עם ספק האינטרנט או עם ספק תשתית התקשורת התייחסות מפורשת שאוסרת הסכמה שכזו1.
כשבעל החיבור אינו יודע שמשתמשים בחיבור שלו, אין להשתמש בו אלא אם מתקיימים התנאים הבאים:
א. אין חוק שאוסר זאת.
ב. התשלום של בעל החיבור הנו גלובלי, ולא לפי שימוש2.
ג. השימוש אינו גורם להאטה של בעל החיבור3. ניתן להתיר גם כאשר השימוש גורם להאטה קלה מאוד של בעל החיבור, כגון שימוש קל כמו הורדה ושליחה של דואר אלקטרוני וכיו''ב4, ואין זו מידת חסידות5.
אם בעל החיבור אינו מרשה לאחרים להשתמש בו, הדבר אסור6.
______________________________________________________________
1כיוון שאם ישנה הגבלה כזו, ספק האינטרנט מתיר שימוש בשירותיו בתנאים מסוימים בלבד, ואף שיש מקום לעיין בשאלה אם יש איסור גזל בהקשר של שימוש באינטרנט ללא רשות הספק, שהרי הוא אינו מוציא מרשות הבעלים חפץ ממשי, מכל מקום, אף אם אין איסור גזל, ספק התשתית או האינטרנט רשאי למנוע ממי שאינו מנוי להשתמש בשירותיו, כפי שמובא בהערה 6, שלכולי עלמא אדם יכול למנוע מאחרים שימוש בנכס שלו שעומד להשכרה.
2 בעבר היה נהוג לשלם עבור גלישה באינטרנט לפי זמן הגלישה. היום מציאות זו אינה שכיחה וכמעט שאינה קיימת, אך המציאות המסחרית משתנה לעתים תכופות, ולכן יש לשים לב אם השימוש שלו באינטרנט עלול לגרום לאחר לשלם יותר עבור הגלישה. לדוגמה נביא שני מקרים שיכולים להיות בעיתיים: נהוג כיום לרכוש חבילות גלישה סלולרית לפי ''נפח הורדה'', שחיוב התשלום בהן איננו חודשי אלא לפי השימוש. כמו כן עולות מדי פעם יוזמות של הגבלת ההורדה לתקופות קצובות, כדי לסייע במניעת עומסים שתשתיות האינטרנט בישראל אינן מסוגלות לתת להם מענה כיום; במקרה זה השימוש בחיבור של אחר עלול להגביל את השימוש של הבעלים. מובן שהן במקרה שבו בעל החיבור משלם יותר ממה שהיה משלם אם לא היו משתמשים בחיבור שלו ללא ידיעתו, והן אם הוא נאלץ להשתמש בחיבור שלו פחות ממה שהיה יכול להשתמש בו – הדבר אסור.
3 הגמרא (בבא קמא כ ע''א) דנה בסוגיית ''זה נהנה וזה לא חסר'' – אדם נהנה מנכסיו של חברו באופן שאינו גורם הפסד לחברו. בשו''ע (חו''מ סי' שסג סע' ו) נפסק כי ''זה נהנה וזה לא חסר – פטור''. ומבואר בגמרא שאם הנהנה גורם חיסרון כלשהו לבעל הנכס, הרי זה דין ''זה נהנה וזה חסר'', שאז הנהנה צריך לשלם עבור ההנאה שלו, אף אם היא גדולה מהחיסרון.
כל לקוח של ספק שירותי אינטרנט קונה ממנו זכות שימוש בתשתיות שהוא מספק. לעתים, המשתמש בחיבור של חברו עלול בהחלט לפגוע ביכולת השימוש של בעל החיבור, כיוון שלכל חיבור ישנה מהירות הורדה מקסימלית, וכאשר אדם משתמש בחיבור אינטרנט של אחר הוא מאט את מהירות הגלישה של השני. מובן שבעיה זו קיימת רק כאשר בעל החיבור משתמש בו באותו זמן, ולכן אם ידוע שהוא אינו משתמש בו בזמן נתון – אין כאן הגדרה של ''זה נהנה וזה חסר''. יש להעיר שקשה מאוד לדעת מתי אדם משתמש באינטרנט, ולעתים אנשים משאירים את המחשב עובד זמן ממושך כדי להוריד קבצים גדולים, ולכן בכל שעה שימוש בחיבור רשת של אחר עלול לגרום להאטת השימוש שלו. אם אכן המשתמש גורם להאטת השימוש של בעל החיבור, הרי זה לכאורה ''זה נהנה וזה חסר'', ולא זו בלבד שאסור לו להשתמש באופן זה, אלא שעליו גם לשלם עבור השימוש.
4 כך עולה ממה שנפסק בשו''ע (חו''מ סי' שנט סע' א), שבדבר שאין אנשים מקפידים עליו, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר קיסם כדי לחצוץ בו את שיניו – אין איסור גזילה.
5 כך בשו''ע שם, שממידת חסידות אסור. עוד יש להעיר שיש מקום לאסור כל שימוש בנכסיו של אחר, גם באופן ש''זה נהנה וזה אינו חסר''. ה''ים של שלמה'' (בבא קמא פרק ב סי' טז) כתב שכאשר אדם גר בבית של חברו, ובעל הבית אינו מתכנן להשתמש בבית – הריהו פטור מלשלם, מדין ''זה נהנה וזה לא חסר'', ואף מותר לכתחילה לעשות כן, כיוון שיש לבעל הבית תועלת בכך שדרים בביתו. תועלת זו מבוארת בגמרא, שמבססת את דבריה על הפסוק ''שאֶיהָ יוכת שער'' – שכאשר אין גרים בבית, הוא מתקלקל. אך במקום שבו אין לבעל הנכס כל תועלת בכך שאחרים משתמשים בנכס שלו, אף שהמשתמש אינו מְחסר את בעל הנכס – אסור להשתמש בלא ידיעת בעל הנכס. נמצא שלדעת ה''ים של שלמה'' יש איסור להשתמש בחיבור אינטרנט של אחר ללא הסכמתו, גם במקום שהדבר אינו גורם הפסד לבעל החיבור. והגר''א (על חו''מ סי' שסג ס''ק טז) דחה את הצעת ה''ים של שלמה'', וכתב שהיא דחוקה, ומדבריו ניתן להסיק כי כאשר בעל החיבור אינו אומר דבר בפירוש – ניתן להשתמש בחיבור ללא הסכמתו.
6 התוספות (בבא קמא כ ע''ב ד''ה ''הא איתהנית'') כתבו, שאדם רשאי למנוע מחברו לגור בביתו, אף אם בעל הבית אינו מתכנן להשתמש בבית, ואין זו ''מידת סדום''. המרדכי (בבא קמא סי' טז) חולק וסובר שרק כאשר ניתן להשכיר את הנכס, רשאי בעל הנכס למנוע את השימוש בחינם, משום שהוא יכול לטעון שאין לו להשכיר נכס בחינם, אבל כאשר מדובר בנכס שאינו עומד להשכרה כלל – ניתן להשתמש בנכס בחינם, בלא רשות בעל הנכס, שהרי זו ''מידת סדום''. הרמ''א (חו''מ שם) פסק כדעת המרדכי. וה''נודע ביהודה'' (חו''מ תניינא סי' כד) פסק כדעת התוספות.
לשיטת הרמ''א, יש לשאול אם חיבור האינטרנט הוא ''נכס העומד להשכרה''. בדרך-כלל, במקרה של חיבור ביתי – התשובה שלילית. רק במקרה מגיע אדם המשתמש ברשת הביתית של חברו. אם אכן מדובר ברשת חזקה מספיק, שהשכנים יכולים להשתמש בה בקביעות, מסתבר שחיבור זה נחשב עומד להשכרה, ובעל החיבור יוכל למנוע מאחרים להשתמש בעל כורחו. מכיוון שמדובר בספק, רשאי בעל החיבור למנוע את המשתמש לכתחילה, כדעת ה''נודע ביהודה''.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|