חגי ישראל / פסח / הסדר אצל עולי רוסיה

הסדר אצל עולי רוסיה
 


ליל הסדר שנערך לפני מספר שנים עבור עולי רוסיה היה שמח וחגיגי, הסדר הצטיין בניגונים שלו, ניגונים רוסיים יהודיים "היימישים" מבית סבא שהתגלגלו שם בצורות שונות ושולבו בשירי הסדר.
השיר העממי המקובל בין עולי רוסיה היה שיר הוואלגה, וואלגה עלה וצץ בכל רגע מפיות המשתתפים.
למה אתם שרים במיוחד את השיר הזה? שאלתי את אחד המשתתפים.
מה פירוש למה? הוא יפה, עממי ועצוב, אשר ליווה אותנו בחיינו שם. השיר הזה וניגונו סימל באותו סדר את סבלם של בני ישראל שעבדו במחנות פרך בפתום ורעמסס ועוד יותר את סבלם של כל המשתתפים בסדר, במחנות העבודה ביערות סיביר וכו'.
בסיום הסדר ב"חסל סידור פסח" העלה אחד המשתתפים בשם דימוטרי את הניגון המקובל בין יהודי רוסיה, הוא שר בדבקות נפשית וכולם הצטרפו אליו בהתלהבות רבה עד שהפך למסמר הסדר. שרו אותו שלוש פעמים, וכשסיים אותו אחז דימוטרי את החזן עורך הסדר בשתי ידיו ויצא איתו בריקוד של קוזאק, כשהוא מרקיד את שתי רגליו קדימה ואחורה תוך כדי שירה "פדויים לציון ברינה" וכולם שרו איתו ומחו כף "פדויים לציון ברינה".
כשסיימו את הריקוד סיפר דומיטרו את סודו של הניגון. הניגון הזה וסיפורו הדהדו ללא הרף בבית אבי והוא שהביא אותי ומאות אחרים לישראל.
מהו הסיפור ?
זהו סיפור ידוע על חייל ניקולייבי שהתגלגל לשולחן הסדר של המגיד הגדול.
אנשי הארץ לא ידעו חייל ניקולייבי מהו. אבל בין יהודי רוסיה הוא היה דמות מפורסמת. תארו אותו בצורות שונות: חייל איתן חזק, רחב כתפיים, חגור בחרב והולך בכבדות, חייל מיוחס ועיניו עצובות, עצובות מאוד. היו מספרים דברים נפלאים ואגדות נפלאות על החיילים הללו, סיפורים ששיקפו את המציאות הקשה ועוד יותר את הגעגועים לשחרור מהעול הקשה.
החייל הניקולייבי היה חייל הקיסר ניקולייב הרוסי משומרי ראשו ונמנה על הגדוד שהיה מיועד לשמור את חיי הקיסר וחייליו, גדוד זה היה מורכב מאנשים ובעיקר מיהודים, שחטפו אותם כילדים קטנים מבתיהם לעבודת הצבא, שלחו אותם למרחקים, עונו ונאנסו להמיר את דתם וחינכו אותם 25 שנה בקסרקטינים רוסיים שהכשירו אותם להיות חיילים נאמנים לקיסר. לא היו להם שום דבר אחר בחייהם מלבד דאגת הקיסר, לא היו להם לא אבא ולא אימא, לא אח ולא אחות, שום דבר רק הקיסר. קראו להם בשם קאנטוניסטים מפני שנשלחו לקנטונים במרחבי רוסיה רחוקים וקראו להם בשם חיילי ניקולייבסקים מפני ששרתו את הקיסר ניקולייב. בתולדות יהודי רוסיה ופולין הם נקראים בשם "החטופים" מפני שנחטפו כשהם קטנים מחיק אימותיהם שזעקותיהן פלחו שמים וארץ. הפרשה הייתה טרגית והטביעה חותמה על ההווי היהודי. מאבקים נואשים היו בקהילות ישראל על הילדים הללו, ורבני ישראל יצאו חוצץ נגד כל אלה שעזרו לחוטפים. סיפורים רבים סופרו על הילדים שנקראו בשם קנטוניסטים ועל העינויים שעברו, ניסיונותיהם ומעשה גבורתם. רבים מהם נפלו בדרך, אחרים מתו ברעב ובעינויים, אולם רובם שכחו את מוצאם עונו ונאנסו להמיר את דתם והפכו לחיילים נאמנים לכס הקיסר. אולם היו ביניהם גם כאלה שאף פעם לא שכחו את מוצאם וידעו שהם יהודים ולפני עיניהם עמדו תמיד עיני האם הזולגות דמעה שרצה אחרי עגלת החוטפים כשצעקותיה עלו לשמים. הם זכרו שהם יהודים ובסתר שמרו על מנהגים יהודיים וחיפשו ביטוי לאידישקייט שלהם. סופרים רבים כמו מנדלי מוכר ספרים "בעמק הבכא", יעקב כהן "החוטפים", יהודה שטרנברג, "בימים ההם", יל"ג "העצמות היבשות" כתבו ושרו על פרשת החטופים. להדגשת גורל הקנטוניסטים ציטט דיטמטרי את שירו של וסיפר את המעשה על החייל ליד שולחנו של המגיד הגדול.
בין החיילים הניקולייבים ששמרו על יהדותם נפוץ היה המנהג לחפש סדר של פסח, היו משתחררים באמתלות שונות ימים אחדים לפני פסח ונדדו למרחקים להצטרף כאורח נודד לסדר ועפ"ר הצטרפו לסדר של רב. בין יהודי רוסיה היו מספרים על מעשה בחייל ניקולייבי שבא לשולחנו של המגיד. יש אומרים שזה היה אצל המגיד מזלוטשטב ואחרים אומרים שזה היה אצל המגיד מקוזניץ. בדרך כלל הנהיג המגיד מקוזניץ את שולחנו וחייו בעוני. עני היה בעצמו ועניים היו חסידיו, הוא אף טען שהעניות יאה לישראל, וטוב לאדם שישבור את ליבו. כשהלב שבור דומה הוא ליהלום שנשבר שהוא מלא ניצוצות אור. אולם את הסדר ערך המגיד ברוב פאר והדר ושלוחנו היה לתפארת, שולחן של מלכות וגאולה, הכל הבריק ונצץ. המפות היו לבנות ונקיות והכוסות היו של כסף והבריקו ברוב אור ובקבוקי היין היו מצוחצחים והקיטלים שהרבי ותלמידיו לבשו היו לבנים כטליותיהם של מלאכים, הכל היה צח. ולשולחנו זה של המגיד נתגלגל החייל הניקולייבי כשהוא מלוכלך מכף רגל עד ראש מאבק הדרכים ובגדיו מלוכלכים ובלויים ושני תרמילים מלוכלכים על כתפיו הרחבים. כשפתח את הדלת ונכנס לאולם הסדר התבלבל מהאור המבריק, ונשאר עומד ליד הדלת כשהוא ממצמץ בעיניו. "איפה הרבי?" שאל את השמש שהסתובב ליד הדלת.
"מה אתה רוצה מהרבי?".
"מה פירוש מה? אני נודד ורוצה להצטרף לסדר ואתה שואל אותי מה אני רוצה? סדר אני רוצה, סדר של פסח. זהו הידישקייט שלי".
"סדר אתה רוצה? קניידלעך אתה רוצה?, טוב טוב", אמר לו השמש והראה לו מקום לשבת בפינה סופית וצדדית של האולם.
"ואיפה הרבי?" המשיך החייל הניקולייבי לשאול.
"הוא שם למעלה בראש השולחן, ומה אתה צריך לרבי?".
"מה שייך מה? הרבי הוא הקיסר ואני חייל הקיסר שומר עליו ואני צריך לשבת לידו ולשמור עליו".
"חי, חי" צחק השמש. אבל החייל הניקולייבי לא שם לב לצחוקו של המשמש והתחיל לפסוע למעלה, לראש השולחן, לרבי.
החסידים שישבו ליד השולחנות הפריעו לו להתקדם לעבר הרבי, אבל הוא דחף אותם התקדם ושר "אני הולך לקיסר". כשהגיע לראש השולחן נדחק בין שני חסידים והתיישב ברחבה, לתימהונם של החסידים ולתימהונו של המגיד. הוריד החייל את שני התרמילים המלוכלכים ושם אותם לידו על הספה הנקייה כשהוא מלכלך את כל המפה. רצו החסידים להוריד את התרמילים המלוכלכים מעל השולחן המבריק אבל הוא לא נתן להם לנגוע בתרמילים.
"מה אתה שומר על התרמילים הללו?" גער עליו אחד החסידים ברוגז.
"בהם כל אוצרי".
"אוצרך, משטיינס געזאגט, איזה אוצר".
"נכון, אוצרי, אוצרי שאני ליקטתי כשאספתי במשך חמישים שנה, יובל שלם".
"חמישים שנה, ומה יש לך באוצרך? האם אין זה מוקצה?".
"אינני יודע מה זה מוקצה, ואם זה מוקצה או לא. אדרבה, יגיד הרבי אם זה מוקצה או לא. אוצרי הוא אוצר של צרות ואני שומר עליהם בתרמילי זה. שומר עליהם מאוד מאוד ואימא שלי זיכרונה לברכה אמרה לי בדמעות בעת שהפרידו אותה ממני בכוח, שאשמור על הצרות ואמסור אותן לאליהו הנביא בזמן שהוא בא לסדר ואת התרמילים הללו אמסור לו כשיבוא היום לכאן כפי שאימי אמרה לי".
דבריו הבהילו מאוד את המגיד והוא רמז לחסידיו שלא להפריע לו. כשאמרו את ההגדה ישב החייל כשעיניו עצומות, ספק נרדם ספק מקשיב אע"פ שאינו מבין שום דבר. ובשעה שאכלו, אכל הרבה, אכל הרבה מצות וצעק שזה טוב וזה נעים, זה לחם של יהודים, לחם של פסח.


הריקוד עם שני תרמילי צרות

כשהגיעו לסיום והתחילו לשיר בעמידה חסל סידור פסח, עמד החייל כשהוא כולו נלהב, הוא שר את הניגון בלי מילים, לא הבינם ולא היה יכול לחזור עליהם, אבל כשהגיעו בפעם השלישית ל"בית" פדויים לציון ברינה, נתבלבל לו הפדויים בפדיום והתחיל לשיר בקול פדיום לציון ברינה וכשהתלהב בשירה, חטף את הרבי בשתי זרועותיו והתחיל לרקוד איתו פדיום לציון ברינה, נתן לידו את אחד משתי תרמילי הצרות, "קח אתה אחד ואני אחד ונרקוד ביחד" הרבי התבלבל כולו ונענה לו. לקח תרמיל בידו האחת וביד השניה אחז בידו של החייל שאף הוא אחז תרמיל שני בידו השניה. וכך רקדו שניהם, הלוך וחזור, פדוים לציון ברינה, כשהם אוחזים את תרמילי הצרות בידיהם והחייל הניקולייבי והרבי יצאו ורקדו בחוץ, רקדו והלכו כשהחסידים מסתכלים עליהם בתימהון ובכיסופי נפש, והם הלכו ורקדו ועלו על הגבעה. שם התחיל החייל לרוץ, "פדיום לציון ברינה, פדיום מהר, מהר". והרבי אחריו "מהר, מהר, במהרה בנה ביתך בקרוב". החסידים סיפרו דברים נפלאים על אותו האירוע ועל אותו הניגון ובבית אבי, סיים דימיטרי, הדהד תמיד הניגון הזה והוא הוא שקרא אותי לבוא לכאן, ולא רק אותי אלא את כולם.







חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972