פרשת וירא
 

הכנסת אורחים אמיתית

"וירא אליו ד' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל... (בראשית יח:א-ב)

מקריאה מדוקדקת של הפסוקים הללו עולה שאברהם עמד ושוחח עם הקב"ה, ובאמצע השיחה הוא עזב אותו בפתאומיות כדי להקביל את פניהם של שלושה זרים. המדרש אומר שאברהם לא התנהג בחוסר נימוס כלפי הקב"ה, אלא רק ביקש את סליחתו לרגע כדי שיוכל לקיים מצוות הכנסת אורחים. והתלמוד (שבת דף קכז ע"א) מוסיף, "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

החפץ חיים היה לא פעם מביא לביתו זרים לסעודות השבת. פעם אחת הוא גילה שאחד מאורחיו לא אכל כל אותו היום. החפץ חיים דילג איפוא על אמירת "שלום עליכם" – אותו מזמור שבו מקבלים, בשולחן השבת, את פני מלאכי השלום המלווים את האדם מבית הכנסת לביתו – קידש במהירות על היין, וביקש מאשתו שתגיש את האוכל מייד.

רק כאשר הסתיימה הסעודה שר החפץ חיים את "שלום עליכם" ואת זמירות השבת שנהג לשיר בשולחנו, ואמר את דבר התורה שלו. כאשר הלך אותו אורח בלתי מוכר שאלה אותו אשתו, מדוע הוא שינה ממנהגו. השיב לה החפץ חיים שהוא פשוט הלך בעקבות אברהם אבינו, וציטט את המימרה התלמודית, "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה". "הביני", הוסיף החפץ חיים, "קודם כל עלינו להשביע את רעבונו של האורח. ואילו המלאכים – הם אינם זקוקים למזון, והם יכולים לחכות לקבלת הפנים שלהם עד אחרי הסעודה".




צוחק מי שצוחק אחרון

"ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו, אשר ילדה לו שרה, יצחק" (בראשית כא:ג)

רוב הילדים נולדים כאשר הוריהם עדיין צעירים. ואולם כאשר יצחק נולד היה אביו, אברהם, בן מאה, ושרה אמו – בת תשעים.

כאשר הקב"ה הודיע לשרה שהיא תלד בן היא צחקה: "האף אמנם אלד, ואני זקנתי?" (בראשית יח:יג), וגם אברהם צחק. והמדרש מוסיף שגם המלאכים צחקו, וכמוהם גם כל האנשים אשר שמעו על כך.

וכך, הילד היהודי הראשון נולד בתוך צחוק. אפשר היה לשער שהוריו ישכחו את הצחוק הזה, אך לא: אברהם קרא לבנו הנולד לו דווקא בשם של צחוק – יצחק. מה פשר כל הצחוק הזה?

המסורת מספרת שכאשר יצחק נולד, כל העולם כולו רעד; כל המלכים והרודנים נבהלו משום ששמעו שמועה, שנולד ילד אשר עתיד להפיץ בעולם את האמונה בא-ל אחד. אותה שמועה אף ניבאה שצאצאיו של אותו ילד יקבלו את התורה, ומהם יצאו הנביאים אשר יורו לכל העולם את דרכי הצדק, האמת והרחמים.

כל השליטים, קטנים כגדולים, אשר שלטו בכוח הזרוע בלבד, רצו כמובן להרוג את אותו ילד. ואולם יועציהם הפיגו את חששותיהם באומרם: "אין מה לפחד מבנו של אברהם, ילד שנולד להורים כל כך מבוגרים בהכרח שהוא חלוש, ולעולם לא יגדל ולא יוכל להפוך לאיום עלינו. זו רק בדיחה! אפילו השם שלו הוא ... מצחיק." ואף הם, בבורותם כי רבה, צחקו.

ואולם דווקא באמצעות הבן הזה, יצחק, הפכו צאצאיו של אברהם להיות המורים הרוחניים של האנושות כולה.

כאשר החלוצים הראשונים עלו לארץ ישראל, ודיברו על הקמת מדינה יהודית עצמאית, יכלו שליטי הארץ הטורקים בקלות רבה לסגור בפניהם את הגבול. אבל הטורקים רק צחקו. מה יכול כבר קומץ יהודים לעשות בחבל ארץ כה צחיח, עם אקלים בלתי נסבל, אשר כולו מלא קדחת? ומפני שהחלוצים נראו כה מעטים וכה חלשים, התירו להם הטורקים להיכנס.

ואולם בעיני היהודים העניין לא היה מצחיק כלל. בתחילה הם יצרו את גרעין ביל"ו (ראשי תיבות של "בית יעקב לכו ונלכה") – תנועה אשר אפשרה לחלוצים ראשונים אלה להקים מושבות משגשגות, אשר לימים היו הבסיס למדינת ישראל.

כאשר הלורד בלפור יצא, ביום 2 בנובמבר 1917, בהצהרתו המפורסמת שבה הבטיח מולדת ליהודים בארץ ישראל, אנשים בכל מקום צחקו. ייתכן שאף הלורד בלפור עצמו חשב ששום דבר לא יצא מזה. ואולם מה"שום הדבר" הזה נולד משהו, ממשות, אומה קמה לתחייה.

כאשר האו"ם הצביע על חלוקת ארץ ישראל, פלש צבאותיהן של שבע מדינות ערביות אל אותה פיסת ארץ; ואולם היהודים הכריזו על הקמתה של מדינה יהודית עצמאית. ארנסט בווין, שר החוץ בממשלת הלייבור הבריטית דאז, צחק: "היהודים עוד יבקשו מהאנגלים לחזור", הוא לגלג. "איזה סיכוי יש להם מול שבע מדינות ערביות שנשבעו לזרוק את היהודים אל הים?"

לפני כמאה שנה, כאשר תיאודור הרצל כתב את ספרו "מדינת היהודים", אנשים צחקו. היום העולם מבין היטב שאותו חלום לא היה מהתלה כלל וכלל. חזונו של הרצל הוגשם בהקמתה של מדינת ישראל.

"צוחק מי שצוחק אחרון". "...בשוב ד' את שיבת ציון ... אז יימלא שחוק פינו" (תהלים קכו:א-ב).



באר מים חיים
"ויאמר אלקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא"
(בראשית כא:יב-יג)

איזו זכות נמצאה ביצחק אשר בגללה הוחלט שהוא, ולא ישמעאל, יהיה זה שימשיך את המורשת הרוחנית של אברהם אבינו?

התשובה לכך מצויה בבראשית כו:יח: "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם", בעוד שעל ישמעאל לא נאמר בשום מקום שהוא חפר מחדש את הבארות של אברהם אביו.

הבאר היא סמל לתורה. בבמדבר כא:יז-יח אנו מוצאים את שירת הבאר: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם"; ורש"י שם מבאר שה"שרים" אלו הם משה ואהרן, והבאר היא התורה. בדומה לכך, על הפסוק בישעיהו נה:ו: "הו כל צמא לכו למים" אומרים המפרשים: "ואין מים אלא תורה".

יצחק חפר מחדש את הבארות שחפר אברהם, וזה מורה על כך שכמו אביו, גם הוא למד תורה. ואילו ישמעאל לא חפר מחדש שום באר – הוא מעולם לא למד תורה.

בכל דור אנו לומדים את התורה; אנו חופרים מחדש את הבארות העתיקות ומוצאים בהם מים חיים המרווים את צמאוננו הרוחני. כמו אבותינו לפנינו כך גם אנו מגלים תובנות חדשות, אמיתות חדשות והשראה רעננה, אשר הופכות את התורה ל"באר מים חיים" בעבורנו.


"ויאמר[ד' אל אברהם]: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב:ב)

על המלים "ארץ המוריה" אומרים המקובלים, שאותו הר שעתיד היה להיקרא הר המוריה היה בתחילה עמק, ורק מאוחר יותר הפך להיות הר. כיצד הם מסבירים זאת?

כאשר אברהם ויצחק היו בדרכם אל "ארץ המוריה" שאל יצחק: "אבא, היכן הוא ההר? אינני רואה כאן שום הר!" ואברהם השיב: "בני, הקב"ה יראה לנו את ההר". למחרת היום ראה יצחק מרחוק גבעה.

בבוקרו של היום השלישי ראה הילד כי הגבעה גבהה וגדלה בהרבה, והוא נדהם: "מדוע הגבעה גבוהה יותר? האם זה משום שהתקרבנו אליה?" הוא שאל.

"לא זאת הסיבה", השיב אברהם. "האדמה שעליה אנו צועדים הפכה, בדרך נס, להר המוריה ונערמה לה שם; כל צעד שצעדנו הביא עוד אדמה אל הר המוריה".

בשעה שהגיעו אליו, כבר היה הר המוריה הר רם ונישא.

מעשים גדולים אינם נעשים ברגע אחד, וגבורה אמיתית היא ההצטברות של הרבה מעשים קטנים. כל צעד שאנו צועדים לקראת מטרה גדולה, כל מעשה טוב שאנו עושים, כל קרבן ראוי שאנו מקריבים, עוזרים ליצור את ההר שעליו ייבנה בית המקדש.









חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972