ספורי ילדים / בשואה / קיימתי את ההבטחה

קיימתי את ההבטחה
 


בן שבע היה שמואל כשנכנסו הגרמנים לעיירה אוטבוצק שליד ורשה, וחיי היהודים נעשו מרים וקשים עד ללא נשוא. בעיירה זו, כמו בשאר המקומות היו חיי היהודים הפקר. אין לך יום שגזירתו אינה קשה משל חבירו.אדם שיצא מביתו – לא ידע אם ישוב לשם. הרוצחים היו חוטפים יהודים "לעבודה", יורים, תולים, מכים, ומענים ללא רחמים.
אביו של שמואל, ר' ראובן היה יהודי ירא שמים שומר תורה ומצוות,אחד מחסידי גור, שנהג ללבוש קפוטה ארוכה, ופניו היו מעוטרות בזקן נאה ובפאות ארוכות. בקיצור: מראה של יהודי. וכך סבל הרבה פגיעות ועלבונות. האכזרים היו סוחבים אותו לעבודות בזויות, לניקוי אשפה. היו מכריחים אותו לעמוד שעות רבות תחת שמש לוהטת, כשידיו מורמות למעלה. הוא ספג מכות ממגלבים וקני רובים.
ר' ראובן סבל הכל מתוך אומץ לב כשהוא מקבל עליו את רצונו של אבינו שבשמים. וכשהיה חוזר הביתה, אל אשתו וילדיו היה מעמיד פנים, כדי שלא להעכיר את רוחם.
והנה בבוקר אחד של טבת, כשיצא מביתו כדי לחפש דרך להימלט עם משפחתו לורשה, חטפו אותו שני רשעים, התעללו בו שעה ארוכה ועינו אותו עינויי גוף ונפש.
לפנות ערב חזר הביתה – ובני ביתו לא הכיררוהו. ראשו היה גלוי,בלי כובע, הזקן והפאות נקצצו וכל גופו פצוע ושותת דם. בני הבית הביטו בו בתמהון, והוא לא העז להחזיר להם מבט. הוא התיישב ליד השולחן,השעין פניובין ידיו כדי להסתירם מעיני יקיריו ושתק שתיקה כבדה. האשה והילדים הביטו בו מן הצד ושתקו גם הם.
פתאם פרץ בבכי מר, ובכיו זעזע את בני ביתו יותר ממראהו. מעולם לא ראו אותו בוכה. הילדים פרצו גם הם בבכי. לבסוף ניגש שמואל הקטן אל אביו, ללטף ולנחם אותו. אך האב הוסיף לבכות. הוא הצביע על פניו הערומים וייבב: "הזקן ! הפאות ! הרשעים הארורים גזרו את צלם האלהים מעל פני".
"אל תבכה אבא, אל תבכה" אמר שמואל הקטן. ...בקרוב יצמח לך זקן חדש, ופאות חדשות. אני אתן לך זקן ופאות" – "טוב ילדי הנחמד" – אמר ר' ראובן כשהוא משתדל להתחזק למען ילדיו. "יתן ה' ויקומו דבריךמחמד לבבי". ומיד לקח את הילד על זרועותיו ונשק לו על פיו, כשהוא מסתובב אתו בחדר וממלמל לתוך אוזנו של הילד: "מי יתן ויקומו דבריך בני, מי יתן".
אך הזקן והפאות לא צמחו. ר' ראובן ואשתו הלכו למחנות המוות יחד עם שאר אנשי העיירה ועם כל המוני בית ישראל. הילד שמואל ניצל, ועבר בדרך יסורים ארוכה. הוא התגלגל מבתי גויים למנזרים, ומשם למרתפים ולבונקרים וליערות. לבסוף הצטרף לשיירת מעפילים, עלה לארץ, והתקבל למוסד ילדים של עליית הנוער, והוא אז בחור בן שבע עשרה.
במשך שנות נדודים הקשות שכח את בית אבא, ואף את הבטחתו לאביו לתת לו זקן חדש, שכח.
באחד הימים בערב יום השואה , אמר המדריך לילדי המוסד כי יכינו עצמם ליום המחרת , לעלות לירושלים. הוא סיפר להם על מרתף השואה, ועל אפר האבות והאמהות הנמצא שם, אפר שהביאו מהכבשנים.
שמואל שמע את דברי המדריך וסערת רגשות זיעזעה אותו. הוא נזכר באביו ואמו, בביתו הנעים, וביום המר והנמהר כאשר שב אביו מהרחוב בלא זקן ופאות. ואף בהבטחתו הילדותית נזכר, "אני אתן לך זקן ופאות, אבא"...
בבוקר כאשר עמדו ילדי המוסד לצאת לירושלים, התברר כי שמואל איננו בין המטייליםחיפשוהו ומצאוהו שוכב במיטה בעינים נפוחות מבכי. "לא ישנתי טוב. אני לא יכול לצאת אתכם" אמר למדריך.
המדריך הרגיש שאין זה מקרה פשוט. אך רצונו של אדם כבודו. מאותו יום הרגישו בני המוסד שהנער משתנה מיום ליום. הוא נעשה שקט, מרוכז ומהורהר.לא עברו ימים רבים וחבירו שמו לב כי הפסיק לגלח את זקנו. ואף פאות התחילו לבצבץ בצידי אוזניו. שאלו אותו לפשר הדבר – אך הוא שתק.
כאשר זקנו גדל ופאותיו כבר ניכרו קם ונסע לירושלים. הוא עלה להר ציון. נכנס למרתף השואה ועמד ליד צנצנות אפר הקדושים. שם הרכין את ראשו על שורת הצנצנות ואמר: "ראה אבא... קיימתי את הבטחתי..." ודמעות כבדות התגלגלו מעיניו ונבלעו בזקנו.









חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972