האשה והנער
באחת מעיירות השפלה אפשר לפגוש באשה באה בימים מטיילת ברחובות העיירה עם נער כבן שבע עשרה. מספרים אנשי העיירה: אשה זו אינה אימו של הנער, וגם לא בת משפחתו. היא איבדה את כל משפחתה בגיטו קובנה ונשארה גלמודה בעולם, ונער זה איבד את כל יקיריו בגיטו ורשה.
 


אם כן כיצד נפגשו ומה קושר אותם זה אל זה ?בן שבע היה יצחק'ל הנער, כאשר אביו הגוסס לחש באוזניו מילים אחרונות:
"בני יקירי... אני הולך למות... אתה ואמא נשארתם בודדים בעולם. אתה ילד ואמא חולה וחלשה... בני, עליך החובה לדאוג לה ולשמור עליה,ולא לעזוב אותה בשום פנים ואופן. הרי ילד חכם אתה, ואתה יודע שילד יהודי חייב לכבד את אביו ואמו... עכשיו אני הולך למות ולא תוכל לקיים בי את המצווה... ועל כן מבקש אני שתעביר את חלקי לאמך ותכבד אותה כפל כפליים. אנא בני שמור על אמך וכבדנה, זה דברי האחרון: שמור על אמך !"
ויצחק'ל הקטן שמר על דברי אביו ודאג לאמו תמיד.יום יום סיכן את חייו כדי להבריח לה מעט מזון אל תוך הגיטוויום יום ישב עימה ושרת אותה.
אבל המצב בגיטו נעשה קשה מיום ליום. והנה התחיל גם ציד הילדים.
הנבלים היו באים לגיטו , חוטפים את הילדים הרכים ושולחים אותם ברכבות למחנות המוות. האמהות ניסו להחביא את ילדיהן בחורים ובמרתפים. וכאשר לא יכלו עוד להחביאם מסרו אותם לידי שכנים נוצרים כשהם נותנים להם כסף וזהב לרוב, כדי שיטפלובהם וישמרו עליהם. ואחרות שלא היה להן כסף וזהב שלחו את הילדים אל הכפרים והיערות כדי שינסו להציל את נפשם. גם אמו של יצחק'ל ביקשה להבריח את בנה מהגיטו – אך הילד סירב לעזוב את אימו, אף כי הפצירה בו לברוח והשביעה אותו בשם אביו.
כשראתה האם כי בנה מסרב לעזוב אותה ולהציל את חייו החליטה בייאושה להסתלק מן העולם ובלבד שתציל את חייו. לפני שלקחה את הרעל השאירה מכתב לבנה: "בני יקירי, כשתקרא מכתב זה – אהיה כבר בעולם שכולו טוב. אהבתיך מאד בני, ואין לי כל דרך להציל את חייך אלא דרך זו בלבד, להסתלק. אל תצטער בני, בין כה וכה הייתי מסתלקת. ומוטב שאסתלק עתה, כאשר יש עוד תקווה שתינצל. אל תתעצב איפה לבך, ואל תאשים את עצמך.אבקשך רק בקשה אחת, אנא, עשה הכל כדי שתינצל ותחייה. זו בקשתי האחרונה. קיימנה. זהו גם רצונו של אבא ז'ל".
יצחק'ל בכה בכי תמרורים. לבסוף התגבר, קם וקיים את צוואת אימו, ברח אל מחוץ לחומת הגיטו. התגלגל ליערות ולמנזרים, סבל רעב וקור, בדידות והשפלות – אך ניצל.
לימים עלה לארץ, וביום האם, יום יא' במר חשון עלה להר ציון לספר לממונה את שעב רעליו ולבקש תיקון לנשמתו. אמר לו הממונה שאינו זקוק כלל לתיקון משום שנהג כראוי. על כל פנים יקיים את המצוות המקובלות לזכר ההורים: יאמר קדיש, ילמד משניות, והעיקר – ילך בדרכי אבות.
דבר הממונה לא הניחו את דעתו של יצחק'ל. שעות על שעות ישב תוהה, והמועקה שרבצה על ליבו לא הניחה לו. לבסוף נפרד מן הממונה, לאחר שזה הבטיח לו לחשוב בדבר.




באותו יום עצמו עלתה להר אשה חלשה וחיוורת. היא גררה בקושי את רגליה העייפות ונשמה בכבדות. כאשר נכנסה למרתף השואה בכתה זמן רב. אחרי כן עלתה לחדר האם רחל – הדליקה נר נשמה ושוב בכתה – מדי פעם פרצה אנחה מפיה: "אוי לאסוני, מה גדול שברי !..."
ניגש אליה הממונה וביקש לעודדה, ותוך בכי ואנחות סיפרה לו את סיפורה.
בעלה נהרג בגיטו קובנה והיא נשארה עם ילדה הפעוט, יצחק'ל. כשהתחיל ציד הילדים והנאצים עברו מבית לבית וחיפשו ילדים סיכנה עצמה כדי להציל את ילדה. היא שמה אותו בין הכרים והכסתות וכיסתה עליו בשמיכות, וכיון שהיה פעוט, בן שנתיים בסך הכל חששה שיבכה ויתגלה למבקשי נפשו, שמה פיסות צמר גפן לתוך פיו כדי שלא ישמע קולו, וכך עשתה פעמים אחדות.
ונה בא יום מר ונמהר. הנאצים לא חדלו מלחפש ילדים מן הבוקר עד הערב. הם באו שוב ושוב למקומות שכבר חיפשו שם, ולא באו על סיפוקם. השעות עברו לאט. יצחק'ל המסכן בודאי רעב וצמא ובודד שם בין הכרים והכסתות, אך להוציא אותו אי אפשר, שמא ישובו הרשעים.סוף סוף ירד הערב. הנאצים חזרו לקסרקטינים והאם שראתה ש"הרשעים כבר הלכו" העזה סוף סוף להוציא את בנה מבין הכרים. היא התנפלה עליו בנשיקות ובדמעות מיהרה להוציא את פיסות צמר הגפן מפיו. ומילמלה: "עכשיו בני כבר מותר לבכות"... אך הילד לא בכה, גופו כבר היה קר ולא היתה בו רוח חיים.
בתחילה לא הבינה מדוע שקט כל כך הפעוט וכשהבינה כי היא במו ידיה המיתה את בנה מחמדה פרצה בצעקות נוראות: "יצחק'ל ! בני! יצחק'ל יקירי ! אמור משהו. יצחק'ל"... "אהה ! מה גדול האסון. יצחק'ל הקטן לעולם לא ידבר ולעולם לא יבכה עוד !
"ומאז" – התיפחה האשה – "אין לי יום שקט ואין לי רגע של מנוחה. פניו החמודות של ילדי רודפות אחרי לכל מקום. בלילות הוא מופיע, פורש את כפיו הזעירות ובוכה: אמא ! אמא! חיי הפכו לסיוט.לפעמים אני מתפלאת איך זה שאני עדיין חיה ועומדת על רגלי, למי ולמה דרושים חיי ? אנא, חוסה על נפש אומללה, תן לי עצה, איך ארגיע, ולו במעט את כאבי, כאב אם אוהבת שמרוב חמלתה רצחה את עוללה הרך ? תן לי תיקון, תיקון אני מבקשת".
כל אותה שעה היה הממונה שקוע במחשבה. שם הילד שאמו הרגתו כדי להצילו – יצחק'ל. וזהו גם שמו של הילד שהיה כאן הבוקר, ואשר אמו מתה כדי להצילו, הלא דבר הוא !
אמר הממונה לאם האומללה, "שובי לכאן בעוד שבועיים ונראה איך יפול דבר".
לאותו מועד זימן הממונה גם את הנער יצחק'ל. ישבו שלושתם ושוחחו. הממונה פתח בדברי תורה: "הנה אב אחד היה לכולנו, ישראל. אך כנגדו יש לנו ארבע אמהות, נשותיו של יעקב אבינו: לאה, רחל, זלפה, ובלהה. היעלה בדעת מי מאיתנו לראות באחת מהן את אימו ? הרי כל אחד מאיתנו רואה בכל אחת מהאמהות את אימותיהן של בני ישראל, את אמו שלו... והנה אנו עומדים בפני אפר הקדושים... אפרם של אבות אמהות וילדים. היעלה בדעת מי מאיתנו לשאול האם אפר אימי הורתי היא ? לא, בשום אופן לא.כאן אין אמי ואמך. כאן האם היא כללית של כל אחד מן העם, כשם שהבן הוא כללי, של כל אחד מהאמהות, האבות – אבות לכולנו, האמהות – אמהות לכולנו. והילדים – ילדי כולנו"... וכך גם אלה שניצלו.
הממונה הפסיק את דבריו ופנה אל האשה והנער: " את ואתה זרים זה לזה. גדלתם בארצות שונות, אך גורל אחד היכה בכם. ה' אלוקי ישראל הקרה את שניכם לכאן ביום האם, לדאבון לבכם האומלל. את באת לבכות לבנך, ולבקש לך תיקון. ואתה באת לבכות לאמך ולבקש לך תיקון. לכו ותקנו זה עם זה.
ישבו ושוחחו שעה ארוכה. לבסוף נתקשרו זה לזה וירדו ביחד מן ההר.הנער החסון תמך באשה החלשה היא קראה לו "בני יצחק'ל שלי", והוא ענה לה "אמא".
ומאז היתה לו האשה לאם ויצחק'ל היה לה לבן.








חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972