פרשת שמות
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף… וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס (שמות א:ח, יא)
 

אתגר החירות

מפסוק זה עולה, שבני ישראל שועבדו משום שהמלך החדש לא הכיר את יוסף. ואולם בדרך כלל היהודים נרדפו דווקא משום שהם היו מוכרים ונחלו הצלחה בעסקיהם ובמעשה ידיהם. לכאורה ניתן היה, איפוא, להניח ששעבוד מצרים התחיל דווקא משום שהמצרים הכירו את יוסף וקינאו בו.

ואולם למלים "אשר לא ידע את יוסף" יש משמעות עמוקה יותר. האמת היא, שמלך מצרים לא הכיר את אופיים של היהודים ואת כושר העמידה שלהם. הוא היה בטוח שאם ישעבד את בני ישראל, הם ילכו וייחלשו; ואולם בפועל קרה ההיפך: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שם, פס' יב). אכן, כזה הוא הטבע האנושי: עם חזק הנתון תחת שעבוד עשוי לפתח כוחות עמידה בל-ישוערו ועוצמות חדשות. פרעה התעלם מעובדה זו - להוותו.

בכל מהלך ההיסטוריה למדו היהודים להתגבר על קשיים ומכשולים מכל הסוגים, ולשרוד למרות כל הרדיפות. ואמנם, רדיפות הן תמיד אתגר. אלא שבפני היהודים החיים בארצות הברית ובארצות חופשיות אחרות ניצב אתגר אחר, והוא - ללמוד לשרוד בתנאים של חירות, כשם שידעו היהודים לשרוד במשך הרבה מאות שנים של רדיפות.


ותשלח את אמתה

ותשלח [בת פרעה] את אמתה ותקחה (שמות ב:ה)





כאשר שט לו משה באותה תיבה קטנה בין קני הסוף, מסופר כי "ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה".

המלה "אמתה", בדרך-כלל פירושה הוא "שפחתה"; ואולם יש לה גם משמעות נוספת: יד, זרוע. המדרש (תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף יב עמוד ב) מספר, שכאשר ראתה בת פרעה את התיבה במרחק, היא שלחה את ידה כדי לאחוז בה. שפחותיה צחקו ואמרו: אינך יכולה להגיע אל התיבה, היא רחוקה מדי! ברגע הראשון הייתה בת פרעה נבוכה, ואולם מייד התרחש נס: ידה התארכה והלכה, עד שהגיעה אל התיבה.

אכן, לעתים קרובות יכולים אנו להגיע גם אל דברים הנראים לנו רחוקים מדי - אם רק נעשה מאמץ להגיע אליהם. שום מרחק איננו מכשול בפני כוח הרצון.

כאשר הגיעו החלוצים הראשונים לארץ ישראל, אנשים צחקו - בדיוק כשם שצחקו שפחותיה של בת פרעה. הם שאלו את עצמם: "איך יוכלו המעטים הללו לבנות מולדת יהודית?" ואולם חזון גאולת המולדת העתיקה עמד כל הזמן לנגד עיניהם של החלוצים ופיעם בלבם, והם שלחו ידיהם להגשימו. בעזרת נדבותיהם של אחיהם בכל רחבי העולם תרגמו החלוצים את חלומם ללשונה של מציאות רבת תפארה: מדינת ישראל.

בספרים הקדושים שלנו (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש יתרו פרשה ב) נאמר: "כל התחלות קשות". ואולם ברגע שמתחילים, צוברים תנופה המביאה, בע"ה, אל ההצלחה. התיאבון גדל עם האכילה, המעשים - עם העשייה, ו"גם מסע של אלף מילין מתחיל בפסיעה אחת".



הבכי הדומם
"ותפתח [בת פרעה את התיבה} ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר, מילדי העברים זה" (שמות ב:ו)



בת פרעה לא שמעה את בכיו של משה: היא ראתה אותו בוכה. חז"ל מספרים שבמשך כל אותם שלושה חודשים שבהם החביאו את משה בבית, בטרם הניחו אותו בתיבה על פני היאור, חיפשו אחריו המצרים, כשם שחיפשו אחר כל התינוקות הזכרים של בני ישראל. אשר על כן חייבים היו הוריו, מן ההתחלה, למנוע ממנו לבכות - פן יתגלה.

באירופה, בזמן השואה, נאלצו אמהות יהודיות להחביא את ילדיהן, כדי שהנאצים לא ימצאו אותם. הן לימדו את הקטנים שלא לבכות בקול רם. מותר היה לילדים להזיל דמעות, אך אסור היה להם להשמיע כל הגה.

באחד הרגעים היותר נוגעים ללב במשפט אייכמן העיד אחד העדים שבתום המלחמה, כאשר הובסו הנאצים והיהודים שוחררו, שאלה ילדה אחת את אמה: "אמא, עכשיו מותר לי לבכות בקול רם?" היא לא שאלה: "אמא, מותר לי עכשיו לצאת לשחק?" אלא - "האם מותר לי לבכות בקול רם?"

כאשר אנו פוגשים חבר הנמצא במצוקה, הרי גם אם הוא אינו בוכה או מתלונן, אפשר לדעת בוודאות שהוא נושא את כאבו בקרבו. אם יודעים אנו שהוא זקוק לעזרה, למה לנו לחכות עד ש"יבכה בקול"? למה לנו לחכות עד שבני עמנו, או בני כל עם אחר, יישאו קולם בבכי - לפני שנושיט להם עזרה?




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972