חודשי השנה / שבט / המים והעצים

המים והעצים
 

מי גשמים, נטיעות ואיסור האשרה

בתקופתנו נתחדש בחוגים שונים הנוהג לנטוע עצים לכבודם של אנשים. הקרן הקיימת לישראל מטפלת בנושא זה. היא נותנת את השתילים ונוטעת אותם לכבודם ועל שמם של אנשים שונים. הנוהג הזה נזכר בחז"ל, לגבי אנשים בעת היוולדם והוא נזכר במלחמת בית"ר, כגורם לחורבנה, "על אשקא דריספק חרבה בית"ר, דהוו נהגו כי הוי מתיליד ינוקא שתלו ארזא, ינוקתא שתלו תורניתא וכי הוי מינסבי קייצי להו גננא – חופה" (גיטין נ"ז).
ויש להניח שהיתה תקופה מסויימת שהנוהג הזה היה מאוד נפוץ ומקובל, והוא בוטל עקב החורבן.
בדרך כלל מחשיבה התורה מאוד את מעשה הנטיעות ורבן יוחנן בן זכאי היה אומר, "אם היתה נטיעה בידך ויאמר לך, הרי לך המשיח בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו "(אבות דר' נתן).
הפסוק מספר שה' אלוקים נטע גן בעדן "וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ" (בראשית ב, ה) אברהם נטע אשל. והתורה מצווה מצוות הקשורות עם מעשה הנטיעות, ערלה, נטע רבעי, תרומות ומעשרות לקט שכחה ובכורים, שביעית וכלאים.
היחס החיובי לעצים בולט בשירת דודי לכרמו, בסמלים ובשבחים של פסוקי המקרא, באיסור בל תשחית, ובהלכה "שאילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. טוענו באבנים כדי שיכחיש כוחו וסוקרו בסיקרא כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים" (שבת ס"ז). הצורך לבקש רחמים על עץ מעיד על היחס הנפשי לעץ הדומה לאדם, כי האדם עץ השדה, ועל שניהם מבקשים רחמים.
בטיפולי במקומות ההיסטוריים והקדושים, שמתי לב לכמה תופעות הנובעות מיחס זה.
המסורת היהודית שיודעת לשמור על מקומות, מתעלמת לגמרי מהמקומות הקשורים עם עצים ואין עצים היסטוריים או קדושים. הברייתא יודעת לספר "הרואה מעברות הים ומעברות הירדן מעברות נמלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ואבן שישב עליה משה ואשתו של לוט וחומת יריחו על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום" (ברכות נד). אבל אין היא מספרת שום דבר על מקום הסנה או העץ של אלוני ממרא שלידו קיבל אברהם אבינו את המלאכים או הבכאים שבהם אותת הקב"ה לדוד לעשות מלחמה עם הפלישתים. המסורת הערבית יודעת לספר הרבה על עצים קדושים שליד קברי הצדיקים של היהודים. הערבים תולים סחבות על העצים הללו כסגולה. אולם המסורת היהודית מתעלמת מהם. לפעמים מספרת עליהם כמו עץ החרוב שליד מערת פקיעין, אך על פי רוב מתעלמת מהם לגמרי, ומבטלת כליל את הנוהגים הקשורים עם העצים. דבר זה קשור, לדעתי, עם איסור האשרה.
בעשרות מקומות מביעה התורה התנגדות לנטיעת האשרה. "לא תטע לך אשרה" ומצוה לשרוף את האשרות ולגדוע אותן "ואשריהם תגדעון, ואשריהם תשרפון באש ואת אשריו תכרתון" והאשרה היא למעשה עץ שנטעו ליד הבמה האלילית להביא אושר והצלחה לאדם או לצרכי שיפוט אורדלי (ראה ספרי על השיפוט הקדום בימי מלכיצדק).
מסמיכות איסור העץ ליד איסור המצבות הבא תיכף אחריו בפסוק השני "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלוקיך" (דברים ט"ז, כב), משתמע שהאשרה שימשה את האלילות הכנענית והיא בעצמה נהפכה לעבודה זרה. כפי שזה מתבלט במשלו של ישעיהו על פולחן העץ בפרק מ. ובפרק מ"ד, על העץ ש"חציו שרף במו אש, על חציו בשר יאכל יצלה צלי.. ושאריתו לאל עשה לפסלו ויסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר: הצילנו כי אלי אתה" (מד, יז.) הרבה ראו בעץ אליל וסגדו לו והרבה שאלו בעץ, ייתכן שהמונח עצה קשור עם העץ, כפי שמשתמע מן הפסוק "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד' י"ב) ושאילת עצה היתה חלק מהפולחן האלילי הכללי שהתורה אסרה ונלחמה כנגדו. ייתכן שפולחן המטה היה אף הוא תוצאה מפולחן העץ והמטה שימש ככלי נבואי בידי הקוסמים ונביאי השקר ואף בידי חרטומי מצרים.



העץ של אלוני ממרא

אברהם אבינו קיבל את המלאכים ואת השכינה תחת העץ באלוני ממרא. מאות בשנים הראו המוסלמים את העץ ואף נהגו לעלות אליו כאל מקום קדוש, אולם היהודים התעלמו לגמרי מן העץ הזה, אע"פ ששמעו עליו וגם ידעו אותו.
מסופר שבישוף אחד שאל את הרב של הברון במאה השלישית, למה אין היהודים עולים להתייחד ולהתפלל ליד העץ הזה ששם קיבל אברהם אבינו את השכינה. התשובה היא פשוטה. יהודים מאז ומתמיד התנגדו לפולחן העצים וראו בו מעין אלילות או אבק עבודה זרה, מעשה אמורי. אולם בסיפור נותן הרב תשובה אחרת לגמרי, הרב עונה: מספרים שבעת חורבן חברון לקחו הרומאים בשבי הרבה יהודים ומכרו אותם לעבדים כשהם קשורים כשבויים מסביב לעץ הזה, ואם העץ הזה נתן שיקשרו אליו יהודים למכרם לעבדים אין היהודים רוצים לעלות אליו. כשסיפרתי את הסיפור הזה פעם לאבי זצ"ל אמר לי שהוא מניח שהסיפור כלשונו הוא קצת מסולף, ויש להניח שעצו של אברהם שסביבו קשרו את השבויים היהודים למכירה לעבדים, הלך בשביה יחד עם השבויים ולכן זה לא העץ שאליו הם באים מפני שאותו העץ נעלם.
מעשה דומה קרה עם האשל בבאר שבע. מסופר במקרא שאברהם נטע אשל בבאר שבע ואחרי שיחרורה של באר שבע נסעתי לשם עם קבוצת אנשים ונטעתי אשל נהדר שישמש כזכר לאשל של אברהם. אולם האשל נעקר. נטעתי אשל שני וזה שחזר שוב בשנה השנייה, העץ נעקר וכשרציתי בשנה השלישית לנטוע אשל מחדש מנע ממני אחד המקובלים, בטענה שהיות שהעץ נעקר פעמיים, סימן שאברהם חושש לפולחן העץ וכששאלתיו, הייתכן הלוא הוא בעצמו, כעדות התורה, נטע אשל בבאר שבע, אמר לי נכון, אבל הוא נטע לפני פולחן האשרות כמו שהקים מצבות אבן וייתכן שמשום כך נותנים חז"ל פירוש אחר לאשל והוא, שסידר פונדק להכנסת אורחים, לא-כילה, ש-תייה, ל-ינה נוטריקון של אשל.
לא טפלתי יותר באשל של באר שבע אע"פ שאין לחשוש יותר לפולחן העצים והאשרות.
אולם בט"ו בשבט מחזירים אנו לעצים את כבודם, ומטהרים אותם בדינים והלכות התלויות בארץ.



עץ התורה ומי התורה
חודש שבט שהוא חודש המים והעצים הוא גם חודש התורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. וזכותו של משה שנבחר כרועה במבחן השקאת הצאן, וזה נותן לו את אופיו ותוכנו הכפול – שעליו נאמר – "וגם דלה דלה לנו" (שמות ב, כט) דלה מי בארות ומי תורה.
ליד ההסברים הטבעיים הקשורים עם מים ועצים נמצאים הרבה הסברים "רוחניים" הנותנים למים ולעצים משמעות רוחנית של מים עליונים, מי תורה ועץ חיים. ומרובים הם ההסברים הרוחניים, ואגדות רבות נרקמו סביבם וסביב ה"מם" שהיא האות של מים.
ויש אף רואים בשם שבט רמז לכותבי תורה, הסופרים המושכים בשבט "מושך בשבט סופר". חז"ל קוראים לתורה בשם "באר מים" ולדברי תורה קוראים בשם "מים" מפני שדברי תורה משולים למים מהרבה בחינות, הם יורדים מטה מטה לפנימיותו של אדם ולא מתנשאים ומתגאים, והם מפיחים רוח חיים ומחיים נפשות, מטהרים ומזכים כמו מים טהורים. חז"ל מפרשים את הפסוק "הוי כל צמא לכו למים" שהכוונה לצמאון הרוחני לתורה. ואומרים: כמו שבן אדם צריך לרוות צמאונו במים כל יום, כך הוא צריך לרוות את צמאונו יום יום בתורה. וכמו שאי אפשר לאדם להתקיים שלושה ימים בלי מים, כך אי אפשר לו להתקיים בלי תורה. ומשה רבינו תיקן משום כך שיהיו קורין בתורה בכל יום ב' וה' ובשבת שלא יהיו שלושה ימים בלי מי תורה. הזהות שבין תורה ומים בדברי חז"ל היא שלמה ומהותית, והיא בולטת בהרבה צורות דיבור ואגדות, היא גם משמשת יסוד להבנת משלים ופתגמים ונוהגים שונים הקשורים עם החודש. החודש הזה אף נבחר במזל דלי בשמים כדי לטהר את בני ישראל כפי שמסופר "מה אתה קורה דלי? שאני זורק עליו מים טהורים לטהרו מעוונו" והוא נבחר על ידי משה כחודש להרבצת לימוד התורה. כשראה משה את בני ישראל הולכים בחודש זה עם דליי המים לנטוע עצים לקח אף הוא את דליו לנטוע "את עץ החיים ובחודש זה הלך משה" באר את התורה הזאת כפי שנאמר "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם... הואיל משה באר את התורה זאת" (דברים א, ג) וארבעים יום הלך משה ובאר את התורה וסובב את כל בית בישראל מאחד בשבט עד ז' אדר – היום בו הסתלק מן העולם וחזר למרומים. ארבעים יום - כמספר "מם" שהיא אות המים המסמלת את התורה שניתנה בארבעים יום. ומספרים שמשה הלך מבית לבית מקבוצה לקבוצה ומשבט לשבט כשהוא נושא את דלייו הרוחניים על כתפיו "כשואב מים" מבאר התורה דולה ומשקה לכל אחד ואחד מים חיים עד סוף הדורות כפי הבנתו ודרגתו. מידתו זו של משה להיות דולה ומשקה רמוזה כבר בפסוק "וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן" (שמות ב. ג.) ויש אומרים שהיה לו למשה טעם נוסף לבחירת החודש, והוא, שבימיו התייחסו המוני העם לחודש שבט כחודש מסוכן שהנולד בו מכוער, מושחת וקצר קומה. רצה משה לבטל את הכוחות הרעים והשדים והמזיקים שבמזלו של החודש הזה, ולהופכו לטוב על ידי מצוות ומעשים טובים, וטהרה במים זכים ממעיינות התורה.





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972