חגי ישראל / ל'ג בעומר / סיפורים ואגדות - ז'

סיפורים ואגדות - ז'
 

פינת הגולה ''בעל המפה''

מירון שבארץ ישראל התפשטה בימי גולה על פני כל התפוצות ובל"ג בעומר ערכו המוני בית-ישראל עליה והשתטחות על קברי צדיקים, שהתקשרו בדרך זו או אחרת עם ל"ג בעומר, עם רשב"י ומירון. בסיפורנו הפעם נעלה את זיכרון עליית ל"ג בעומר לקברו של הרמ"א "בעל המפה", עליה ששמשה כעין הד לעליית מירון ונתנה ביטוי נפשי לכיסופי גאולה ולגעגועים עזים להתקשר ביום זה עם ארץ ישראל. יהודי פולין היו נוהגים לעלות ביום ל"ג בעומר לקברו של הרמ"א- רבנו משה איסרליש ז"ל בקראקוב, שלפי המקובל נפטר בל"ג בעומר בשנת ל"ג (ש' ל"ג) בהיותו בן ל"ג שנה, וחיבר ל"ג ספרים. יודעי דבר היו מבטלים את הקבלה הזאת אבל בכל זאת התפשט בציבור המנהג שזכרו נתחדש בארץ מטעם הוועדה להוי דתי, והם קבעו את זיכרון העליה במגמה לשלב את זיכרון הגולה במנהגים המסורתיים בארץ. במסגרת תכנית ל"ג בעומר במירון הנהיגה הועדה העלאת זכרו של הרמ"א בשיחות על דמותו הרוחנית, חייו ותולדותיו ולפני שנתיים סודרה אף תערוכה מחיי הרמ"א ותמונות מבתי הכנסת שלו בקרקוב ומקברו שנשאר על תלו עד היום, אע"פ שהרשעים הטמאים החריבו את כל בית הקבורה. דילוגו של המשחית על הציון והקבר של הרמ"א היתה לפלא,
וסיפורים רבים על כך התפרסמו בקרב העם. והנה בעת העלאת זכרו של הרמ"א במירון סיפר אחד הזקנים שני סיפורים קשורים זה בזה, אחד על "המפה והשולחן" ואחד על "הציון והעץ". הוא סיפר גם מעשה שלישי על "הבתים והדרכים", שיש לו קשר ישיר לענין הסיפור על "המפה והשולחן", הסיפורים הובאו בספרי בגלגולי השנה.


המפה והשולחן

משיצא ספרו של רבינו יעקב ברבי אשר "ארבעה הטורים", שנתקבל בכל תפוצות ישראל כספר יסודי לקביעת ההלכה, נטפלו אליו גדולי התורה לברר את מקורותיו ומסקנותיו וחיברו לו ביאורים והערות. בייחוד הגדילו לעשות בכך שני גאוני ישראל, רבנו יוסף קארו, מגולי ספרד שהתיישב בצפת וקרא לחיבורו על הטורים בשם "בית יוסף", ורבי משה איסרליש רבה של קרקוב, שחיבורו נקרא "דרכי משה", דרכים מול בית. על השמות של שני החיבורים היה הרמ"א אומר שלרבי יוסף שהתיישב בארץ יש בית, ואליו הוא, החי עדיין בגולה, יש לפניו דרך, ולא דרך אחת, אלא הרבה דרכים, דרכי נדידה.
כאן נטה הזקן ממהלך סיפורו ועבר לספר מעשה על "הבית והדרך" כשגמר חזר לסיפורו הראשון והמשיך: "לאחר שרבנו משה אסף את תורתם של גדולי פולין ואשכנז והוסיף את חידושיהם והשגותיהם לדברי ה"טורים" עלה במחשבתו לחבר ספר חדש, שיהא כולל את כל הדינים בצורה מסקנתית, ובלא לגלות את החלטתו לאיש ניגש אל המלאכה העצומה, אסף את החומר, ליקט וחיטט במקורות ובחילוקי דעות, חקר ובדק בשוחת קדמונים ומאוחרים עד שהגיע למסקנות, וכך היה רושם וכותב ומסדר כל הלכה והלכה. כל אותן השנים לא כבה הנר בביתו בלילות, וכשתקפה עליו שנתו ונתעייף מרוב עיון, היה מרכין ראשו על חזהו ונמנם קמעא וחוזר ומתעורר מיד וממשיך ביתר מרץ בכתיבת הספר, וכך היה מתקדם צעד אחר צעד, וכמעט שעמד כבר לברך על המוגמר אלמלא... אלמלא אותו שד"ר
מארץ ישראל שהגיע ברגע האחרון.
ומעשה שהיה כך היה: לביתו של הרמ"א הגיע אורח בשליחות מעיר הקודש צפת. למשמע העיר צפת התלהב הרמ"א, שכך מעודו היה מקיים קשרים עם רבני צפת וגדוליה, ולמרות שלא נמנה עם העוסקים בחכמת הקבלה, היה נוטה אחריהם ואוהב לשמוע את דברי תורתם והתייחס בהערצה מיוחדת כלפי מקובלי צפת ומקרב כל שד"ר שבא משם.
בייחוד שמח לאורח זה, כשאגב שיחה נתחוור לו שהוא מבני העלייה של צפת ומצוי במחיצתם של בעלי הסוד. הזמין הרמ"א את השד"ר לסעודה וציווה לסדר לפניו שולחן ערוך בכל מיני דמיטב כיאות לכבודו של אורח חשוב ולכבוד התורה וכבוד ארץ-ישראל, ובשעת הסעודה הרבה האורח לספר בדברי "תורה וציון" בנגלה ובנסתר.
כשגמרו סעודתם הוציא השד"ר ספר מילקוטו, הושיטו לרמ"א ואמר לו : דד כאן כיבדנו הרב בשולחן ערוך משלו. עכשיו אכבד אותו ב"שולחן ערוך" משלי, ספר חדש שחיברו רבינו מאור הארץ הרב יוסף קארו, ספר הלכות שיצא מטבורו של העולם, לאחד את כלל ישראל בדרך אחת ב"שולחן משותף" לפני ה'. ואגב סיפר השד"ר נסים ונפלאות על חיבור השולחן ערוך. את הספר כתב המחבר בלילות, וכשנודע לשטן מעשה הספר פקד על שליחו, המושל העריץ של העיר, לגזור גזירה שלא להדליק בלילות אור בבתי ישראל. הצטער רבנו צער רב, ראו הגחליליות בצערו ובאו בהמוניהם לבית הרב התיישבו על הקירות ועל השולחן והאירו לפניו.
שמע רבינו משה את דברי השד"ר ולבו דפק בחזקה, נטל את הספר ועיין בו, תחילה עבר עליו בדפדוף חטיף, אך עד מהרה נשתקע בו מתוך עיון מרוכז ומעמיק בבל שורה ושורה ובכל סעיף וסעיף. והשד"ר התבונן בפני הרב וראה בהם תערובת של שמחה ותוגה. את השמחה הבין, אך התמיהה והתוגה האילמת שהשתפכה על פניו של הרב וגילתה מאבק-מחשבות רציני המתרוצץ במוחו תוך עיונו בספר, כאילו ח"ו אין הדברים נראים לו, לפתע הרים הרב את ראשו ופנה לשד"ר ושאלו: האם תוכל להגיד לי מי יעץ לו לרבי יוסף לכתוב את ה"שלחן-ערוך" הזה ? וכי מי יכול לדעת זאת ? - השיב השד"ר - בצפת שמעתי על כך כמה גרסאות. יש אומרים שזו היתה הוראתו או יזמתו של "המגיד" (דובר נסתר מהעולם העליון, ומהר"י קארו מספר בכתביו על שיחותיו עמו). אחרים אומרים שהרעיון נולד אצל אדם אחר בגולה והועבר אליו בדרך מסתורית כמיועד מן השמים לביצוע הרעיון.
נאחז רבינו משה בגרסה האחרונה ובביטוי המוזר "שהרעיון הועבר אליו". ושאל את השד"ר: העברה זאת מה טיבה ? גילה לו השד"ר סודות נפלאים בנתיבי המחשבה והרעיונות, והסתמך על מעשה שקרה בבית -מדרשו של הרב קארו. פעם אחת נתקלו בעת הלימוד בענין קשה מאוד, וכל הסבר שנאמר הופרך בלילה שאל הרב את "המגיד" הנסתר באר היטב, והיה הרב שמח ומאושר, כפי שאומר הרמב"ם: "אין שמחה כהתרת הספיקות"
וציפה בקוצר רוח לאור הבוקר לזמן השיעור, שיוכל להסביר לתלמידיו את הסוגיה ולסלק את הקושיות. והנה בבוקר כשפתחו בלימוד באותה הסוגיה והרב שמח מראש לעונג שיגרום לתלמידיו בהבהרת הענין, התרחש דבר מפתיע: התלמיד הראשון שפתח בסוגיה נתן מיד את ההסבר הנכון, אותו ההסבר ששמע רבינו מפי "המגיד".
תמה רבינו מנין לו לתלמיד ההסבר הזה ? האם הוא שמע את דברי "המגיד" ? בלילה גילה "המגיד" לרבינו, שכל רעיון כל זמן שהוא נסתר הריהו נסתר מכולם, אך משנתגלה למישהו בעולם, הרי הוא בבחינת נולד ומרחף באוויר, ואפשר שהוא מגיע גם לאחרים ובראש וראשונה לאותם המתאימים לקלוט אותו וזהו סוד ההעברה. רעיון עובר מאיש לאיש, ומכאן הבין הרמ"א, שרעיונו שלו נקלט אצל רבינו יוסף קארו. כל הלילה ישב רבינו משה על הספר החדש והשווה אותו לחיבורו. תחילה ראה את הדברים דומים מאוד זה לזה, כי כל התורה מרועה אחד ניתנה. ברם אחרי עיון נוסף מצא, שבכל זאת ישנם הבדלים, שמקורם בהבדלי הנוהג בין המקומות, ובייחוד בהבדלים בנוהג ההוראה בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז. ועם כל חשיבותו העצומה של הספר החדש כספר הוראה מקיף לכל בית ישראל, הרי בכמה ענינים נוטה הרב קארו לפסוק לפי חכמי ספרד: רבינו יצחק אלפסי, הרמב"ם, ורבינו אשר (הרא"ש), שאף כי מוצאו מאשכנז הרי משנתגלגל לספרד הרי הוא מכריע נגד דעת חכמי אשכנז, שהרמ"א מכריע - בשביל יהודי אשכנז ופולין - דווקא כמותם.
וכעת מה לעשות ? להוציא את ספרו ולהתעלם לגמרי מהשו"ע של הרב מצפת,
לקבוע מסמרות הלכה ונוהג רק לפי דעת חכמי אשכנז ? הרי פירוש הדבר שלישראל יהיו מעתה שני שולחנות, וכלום לא יביא דבר זה בעקבותיו פילוג בולט בעם כאילו היו שתי תורות לישראל ? ומי מוסמך לקבוע ? והעיקר, היכן קובעים ? שם או כאן, בבית הקטן של רבי יוסף בארץ ישראל, או בדרך היינו בגולה ? כל הלילה התלבט רבי משה אם לערוך שלחן אחד או שני שולחנות ? והרי בכל תולדות ישראל היו תמיד שנים : רחל ולאה, יהודה ואפרים, ,ארץ ישראל ובבל, ספרד ואשכנז, ותמיד היה רצון לאחד, והנביא יחזקאל עומד וקורא : הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים... ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי... ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ... ולא יהיו עוד לשני גויים..." אם עץ אחד, היכן עליו לעמוד ? האם שם בארץ, במקום שישנו אך קיבוץ קטן של גולי ספרד, או כאן, בירושלים של פולין, במקום שלצערנו מרוכז רוב מנינו ורוב בנינו של העם ? דחה רבי משה את השאלה. העץ בדין שיהא עומד שם, כי מקומו של עץ החיים הוא בארץ החיים, וכך הם דבריו של רבינו יוסף בשער ספרו : "עץ חיים היא למחזיקים בה".



העץ והציון
משהחליט לבטל את ספרו, לא חס על עמלו וזמנו ומאמציו שהשקיע בו. על כגון זה אמרו חז"ל: "כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה, סוף סוף לא כבודו ולא לכבוד בית אביו עמל ויגע, כל כוונתו היתה לשם שמים, אך מה לעשות בכל כתבי היד שלו, לשרפם, הצטער לשרוף את עמלו, וכלום מותר לשרוף דברי תורה ? לגנזם ? אך מי יוכל לערוב בדבר שבאחד הימים לא יתגלה ע"י מישהו, וירצו לקובעם כשולחן ערוך שני ?
והנה נפל מבטו על העץ הבודד שעמד באמצע בית-הקברות שמאחורי ביתו שאיש לא ידע מי ולמה נטעו. ורעיון צץ במוחו לקבור את חיבורו כדין "שמות" ליד העץ הבודד, עץ לעץ. ובשעת לילה מאוחרת נטל כלי חפירה וכתבי-היד של ספרו, סידרם דף לדף וחיברם היטב, גלגלם ושם אותם בלאט תחת כנפי מעילו. הסתכל סביבו ומשראה כי אין איש עוקב את צעדיו יצא לבית הקברות. אותה שעה התחוללה סופה עזה בחוץ שטלטלה את כנפי מעילו, כאילו רצו כוחות נסתרים לחטוף מטנו את הדפים. אך רבנו משה נאבק קשות עם הרוח, ואחרי
שחפר ליד העץ בור עמוק עד מתחת לשורשיו, טמן בו את הכתבים ומלאו בעפר. ואיש לא ידע את קבורתם, חוץ מהשמש הנאמן של בית הקברות, שעקב בחשאי בלילה ההוא את מעשה הרב ושמרו בלבו ולפני מותו מסר את הדברים בסוד גדול ליורש מקומו כדי שישמור על העץ.
ורבינו משה אחרי שגנז את ספרו, המשיך בעבודת הקודש לסדר צירופי הגהות לשלחן ערוך, של רבינו יוסף ולהוסיף בהן את הנוהגים המקובלים של חכמי אשכנז ופולין ושינה ותיקן כמה דברים. לימים ביקר אצלו השד"ר שנית, סיפר השד"ר מה נשמע בארץ הקודש על שלמה מולכו ועל פעולות האר"י הקדוש על ענין הסמיכה. ישבו השנים ואכלו ושוחחו בדברי תורה, ואחרי הסעודה פנה רבינו משה אל השד"ר ואמר לו: בפעם הקודמת הבאת לי במתנה מהארץ "שלחן ערוך" וכעת הנני מחזיר לך במתנה "מפה" שערכתי ל"שלחן", - והגיש לו את הערותיו ל"שלחן ערוך" בבקשה מוסרם לרבי יוסף קארו כמפה לשולחנו ואמור לו כי מפה זו נוצרה עוד לפני השולחן, אך הכנת מידתה נעשתה לאחר מכן...
יודעי ח"ן שבדקו את הספר מצאו בתוכו כמה וכמה דברים מפליאים וראו בהם רמזים לשאלות שהטרידו את רבינו משה, בעיקר בהבדלי מנהג.
כשקיבל רבינו יוסף את המפה למד מתוכה לדעת כל מה שהתהווה אצל הרמ"א ידידו, הבין הכל והעריך את המעשה. הלך וקנה במאה דינרים קלף וכתב ספר תורה למענו ושלחו לו במתנה, מיום שגנז רבינו משה את ספרו מתחת לעץ, גדל העץ וענפיו התפשטו לכל עבר, ואיש לא ידע את סוד ברכת גידולו, ומשהחלו שלוחותיו להפריע את המעבר בין הקברים ורצו לקצץ בו, עיכב רבינו משה בידם, ולפני פטירתו ביקש שיקברו אותו ליד העץ.
מקובל שהרב נפטר ביום ל"ג בעומר בשנת ל"ג לספירה ונקבר באותו היום מתחת לעץ, ומאז היו אלפי אנשים פוקדים מדי שנה בשנה בל"ג בעומר את קברו של הרב, ובמשך הזמן נתאחדו השנים והגנו זה על זה: הקבר על העץ והעץ על הקבר.
וקרה פעם בל"ג בעומר, שרצו אנשי הח"ק לגדוע את העץ מפגי שהפריע לאלפי האנשים שהיו באים להשתטח על הקבר אך השמש שידע את הסוד עיכב בתוקף את גדיעתו. ופעם אחרת עלו המוני אנשים לקברו של הרב ונתקלו בעץ, וברוגזם רצו לעוקרו, על אף מחאותיו ואזהרותיו של השמש. והנה התרגשה סופת רעמים איומה, שהניסה אותם לכל עבר וראו בכך אות מן השמים לבלי לנגוע בעץ לרעה. והשאירו את העץ והעץ נשאר שומר טובה ושילם למיטיבו. כשנכנסו הנאצים לקרקוב והחריבו את הרובע היהודי ואת בתי הכנסת עברו אל בית-העלמין העתיק, חיללו את הקברים וניתצו את כל המצבות, באותו הזמן הוריד העץ את ענפיו עד לאדמה והסתיר את המצבה של רבינו משה ולעיני הרשעים, והם עזבו את המקום בלא לפגוע בה, וענפי העץ נשארו תלויים כך כאבלים עד היום.
כשחזרו יהודי פולין מערבות סיביר והגיעו לקרקוב היתה דרכם הראשונה לבית הקברות, ומה השתוממו במוצאם את המצבה של רבם הרמ"א שנשארה שלמה מרבבות המצבות המנופצות והמחוללות, כשהעץ מחפה ומצל עליה, וענפיו ירודים למטה.




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972