הרמב'ן עלה ביום ט' באלול שנת ה' כ"ז, לראות בטוב ירושלים - בהתאם לשיטתו שחורבן הארץ מוכיח שארץ ישראל וירושלים שייכים לישראל בלבד. ארץ ישראל חרבה ושוממה מכיוון שעם ישראל אינו בתוכה. הוא ראה את ירושלים והארץ בחורבנם, וכל מקום ככל שהוא קדוש יותר היה חרב יותר, אבל מתחת לאבני החורבן ראה הרמב"ן את אורות הגאולה עולים קמעא כאילת השחר, וצפה את כל העתיד להתרחש כפי שהתרחש עד ימינו אנו. ואז סיפר לנו סבא את חזונו של רבינו משה בן נחמן מאז עד היום כפי שראה אותם בתבונתו בסוד בינת העתים של ארבעים שנות יסוד המדינה. רבנו משה בן נחמן- הרמב"ן , מחדש העליות , רב ופוסק , מפרש התורה ומקובל, בעל הגות, משורר פייטן, ובלשן, היה מצאצאי רבנים מפורסמים, נולד בגירונה שבקטלוניא בשנת ד, תתקנ"ד (1194) ונפטר בארץ ישראל בערך בשנת ה' ל (1270).
עליו סמכו הפוסקים בכל גלילות קטלוניא "כמשה מפי הגבורה" (שו"ת הריב"ש)
ובכל הישיבות היו לומדים את חידושיו ופירושיו. רבי יצחק קנפנטון, בספר "דרכי
התלמוד" מזהיר לדקדק בדברי הרמב"ן "כי כל דבריו במשקל ובמידה ואין בהם יתר אפילו אות אחת". ורבינו בחיי מציין – "האיש משה מופת הזמן, אשר מתק דברו נאצל ממתק של מן - הוא הרב הגדול, הרמב"ן. הוא הורה לנו את הדרך אשר נעלה בה, ובדרך אמת הנחנו. הוא אשר הצדיקנו וזכנו ושהחיינו" (בהקדמת רבינו בחיי על התורה).
הרמב"ן מפורסם לתהילה בתור אחד מגדולי הדורות ועמוד התווך בדורו, "האשל הגדול מצדיק הרבים ככוכבים" (הריטב"א).
הרמב"ן היה מוקד לפניות על מנת לקבל הדרכות ועצות, והוא הטביע את חותמו על עיצוב חיינו. כגדול מאחיו גם בעיני האומות, התווכח, על פי פקודת המלך, עם המומר פבלו כריסטיאני בעניני אמונה - יצא כמנצח והרים את קרן ישראל. אחרי הוויכוח באו המלך ושריו לבית הכנסת לשמוע את דרשתו , כבדוהו בתשורות ובכבוד רב , אך למרות זאת, ועקב נצחונו בוויכוח, גדלה השנאה מצד שונאי ישראל שרדפוהו וסיכנו את חייו. את פרטי הוויכוח רשם הרמב"ן בספרו "מלחמת חובה".
למשנתו של הרמב"ן יש ערך גדול מכיוון שיש בכתביו התייחסות מיוחדת לארץ ישראל ולגאולה , הכינוי שנותנים לו "אבי הישוב" - מתייחס לא רק למעשיו ולפעולותיו, אלא גם למשנתו מכיוון שהוא ראשון הפוסקים המחייב את מצוות יישוב הארץ כמצווה מן התורה המחייבת גם בזמננו.
בשנת ה' אלפים כ"ז, בהיות הרמב"ן בן שבעים, עזב את ארץ מולדתו , ביתו ותלמידיו ועלה בודד וגלמוד לא"י, דרך נמל עכו, והגיע בט' באלול לירושלים, כפי שכותב באגרת המפורסמת לבנו, בה הוא מתאר את המצב בימי עלייתו. "רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר "כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו , ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, באופן מיוחד הוא מתאר את חורבן ירושלים וכו' ואין יהודים בתוכה, כי מעת באו התתרים, ברחו משם , ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל" ובמקום אחר הוא כותב "באתי בעיר החרבה ושוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי וכו'. ובכיתי עליה במר נפשי מספד מר". לאחר שקרע שתי קריעות כהלכתן, אחת כנגד ירושלים ואחת כנגד מקום המקדש, החליט לגשת לחידוש הישוב היהודי בירושלים, וכצעד ראשון הקים בית כנסת "והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבו לתיקון הבית, וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם, להביא משם ספרי תורה, אשר היו בירושלים, והבריחום משם בבוא התתרים, והנה הציבו בית הכנסת, ושם יתפללו, כי באים לירושלים תדיר אנשים מדמשק וצובא, וכל גלילות הארץ לראות ביהמ"ק ולבכות עליו".
בית הכנסת של הרמב"ן נהפך בזמן קצר למרכז היהודי בירושלים, וסביבו התרכזו
כולם, אשכנזים וספרדים, והודות לו הלך היישוב היהודי בירושלים וגדל קמו בתים
חדשים ורחוב יהודי, מה שעורר את חמת המוסלמים ושונאי ישראל שהתחילו להתנכל לבית הכנסת והוא נהרס לראשונה בשנת רל"ה 1475 ונבנה שוב בשנת רל"ח בפקודת השולטן הממלוכי קאיתבי. ר' עובדיה מברטנורא שהיה בשנת רמ"ח בירושלים , מספר במכתבו לאביו, "ובית הכנסת של ירושלים היום, אין בו ספרי תורה, כי אם מעט מזעיר, תחת אשר היו בו, לפי הנשמע, יותר משלוש מאות ספרי תורה וכו' וביהכנ"ס של ישראל הוא בנוי ע"ג עמודים וארוך וצר אפל ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח ובחצר בית הכנסת קרוב מאוד. יש במה ו"המוסקיטה" מסגד לישמעאלים וכו' והוא מוסיף לספר על אחת הנשים שהקדישה את ביתה אשר בחצר ביהכנ"ס לבית חרפות של הישמעאלים כדי לנקום ביהודים וכו' ". מדבריו אנו למדים על הניסיון להוציא את בית הכנסת של הרמב"ן מידי היהודים.
בבית הכנסת של הרמב"ן התפללו עד שנת שמ"ו, אז הצליחו המוסלמים לגרש את היהודים באמתלה שביהכנ"ס נמצא סמוך למסגד שלהם. המושל העריץ אבו סיפון סילק את היהודים מהמקום והפך את בית הכנסת למחסן. שנים רבות התדיינו ונאבקו בקשר למקום, ואחרי שורה של משפטים ובירורים הוציאה הממשלה החלטה, שהשטח שייך אמנם ליהודים, אך בכל זאת לא עלה בידם להוציאו מידי מחזיקיו ובית הכנסת נשאר בידי המוסלמים ובשנים האחרונות הפכוהו לבית חרושת לגבינה.
בתקופת ישיבתו בירושלים התמסר הרמב"ן לכל מקצועות התורה, כמו כל רבני תקופתו. זיקה מיוחדת היתה לו לחקר ידיעת הארץ, כמו שאנו רואים בהערותיו על כותא ועל המקומות הקדושים, המטבעות וכו'. כך לדוגמא מציין הרמב"ן את המרחק שבין בית אל-לעי, ארבעה מילין ואת המרחק שבין ירושלים וחברון כמהלך חצי יום. בפירושו לתורה לגבי הפסוק "כברת ארץ" לגבי קבר רחל (בראשית לה, טז) כותב הרמב"ן: " זה כתבתי תחילה ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים שבח לאל הטוב והמיטיב ראיתי בעיני שאין מן קברת רחל לבית לחם אפילו מיל".
ובדומה לזה הוא כותב על דינה בת יעקב " וקבורתה ידועה עד היום, בארבל עם קבר ניתאי הארבלי". כך גם חקר את המטבעות שבימי קדם ועמד על הכתב העברי הקדום ע"י חקר המטבעות הישנות והצורות שעליהן, ועשה זאת בחיבה גדולה כמו שהוא מתבטא:
" ברכנו ה' עד כה ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ סוף פרשת ברכה ". התעסקותו בחקר הארץ וחיבתו לקביעת המקומות השפיעה על תלמידיו ואחד מהם אלמוני, כתב את החוברת "תוצאות ארץ ישראל" המציינת את המקומות הקדושים, ההיסטוריים וקברי צדיקים שבארץ ישראל ובעקבותיו המשיכו אחרי כן רבים מגדולי ישראל.
|