פרשת וישב
 

תיקון המידות

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו" (בראשית לז:ג)

איש אחד שאל פעם את רבו כיצד יוכל הוא לתקן את מידותיו. הרב חשב רגע ואחר השיב: "בתורה מכונה יוסף בשם 'בן זקונים', ובעל הטורים (ר' יעקב בן אשר) פירש זאת כרמז לכך שיעקב לימד את יוסף תורה שבעל-פה. (ובלשונו: 'זקנים כתיב, שמסר לו כל מה שקיבל מזקנים, שהם שם ועבר')".

כדי לעמוד על עומק כוונתו של בעל הטורים עלינו לדעת שהתורה שבעל-פה מורכבת מהמשנה ומהפירושים עליה, המסודרים בשישה סדרי משנה.

האות ז' במלה 'זקנים' מרמזת לסדר זרעים, הראשון בשישה סדרי משנה, העוסק בחוקים הקשורים לעבודת האדמה וכן בתפילות ובברכות.

האות ק', האות השנייה במלה 'זקנים', מרמזת לסדר קדשים, החמישי בשישה סדרי משנה, העוסק בקורבנות ובעבודת המקדש.

האות נ', השלישית במלה 'זקנים', מרמזת לסדר השלישי בשישה סדרי משנה, סדר נשים, העוסק באירוסין, נישואין, ושאר היבטים וצדדים של היחסים בתוך המשפחה.

האות י', הרביעית במלה 'זקנים', מרמזת למלה 'ישועות', אשר לפי חז"ל (מסכת שבת דף לא ע"א) היא שם נוסף לסדר הרביעי בשישה סדרים, שהוא סדר נזיקין, העוסק – כפי ששמו מרמז – בדיני נזיקין. חז"ל אומרים שסדר זה נקרא 'ישועות' משום שהוא מושיע את האדם מגזל, מהסגת גבול וכו'.

האות האחרונה במלה 'זקנים', מ', מרמזת לסדר השני בשישה סדרי משנה, סדר מועד, העוסק בדיני שבת ובחגים השונים.

מדבריו של בעל הטורים עולה איפוא שיעקב לימד את יוסף רק חמישה מתוך ששת סדרי משנה. ומה עם הסדר השישי, סדר 'טהרות'? מדוע לא מזכיר בעל הטורים גם אותו? משום שבכך הוא בא לומר שתורה אפשר אמנם ללמוד, אבל כדי לתקן את המידות לא די בלימוד גרידא. כל לימוד יכול להגיע עד גבול מסוים ולא מעבר לכך. יישומו הידע בתיקון המידות נמצא כבר בתחום העבודה העצמית והמשמעת העצמית של כל אחד ואחד.

יוסף, בן הזקונים של יעקב, הצליח לתקן את מידותיו באמצעות המשמעת העצמית שלו. הוא התגבר עד מהרה על הגאוותנות שאפיינה אותו בנעוריו; בבית פוטיפר הוא עמד בניסיון, ובזמן הרעב הגדול הוא הציל את מצרים; הוא סלח לאחיו וכיבד כבוד רב את אביו, ובענווה אמיתית ייחס את כל הצלחותיו לקב"ה. ומשום שהצליח לתקן את מידותיו זכה יוסף להיקרא בשם "יוסף הצדיק".




ללא משוא-פנים

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים" (בראשית לז:ג)

אדם אחד כתב צוואה אשר בה ביקש להוריש את רוב הונו לבנו האהוב. כאשר שמע על כך רבו הוא יעץ לו מכל לבו שלא לעשות כן, ושלא לגלות משוא פנים כלפי אף אחד מהילדים, כדי שהדבר לא יעורר ביניהם מחלוקת ויפגע בשלום הבית ובאחווה.

"אני מקבל את דבריך", אמר האב, "אבל האם אינני יכול לתת לו איזו מתנה מיוחדת – נניח, איזו אבן חן יקרה – כדי להראות לו את האהבה המיוחדת שאני רוחש לו?"

הרב אמר לו שאפילו זאת לא כדאי לו לעשות, וציטט את מאמר הגמרא (שבת דף י' ע"ב): "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=בד משובח] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

"זאת ועוד", הוסיף הרב, "אם תעשה כך אתה גם תגזול מבנך את אהבת אחיו, אשר ייתכן שלא ירצו עוד לראות אותו כאח. הלוא תזכור כי כאשר הביאו אחי יוסף את כתונת יוסף המוכתמת בדם העז אל אביהם הם לא שאלו אותו: 'הכר נא, הכתונת אחינו היא', אלא: 'הכר נא, הכתונת בנך היא' (בראשית לז:לב). הם כל כך קינאו ביוסף עד שכבר לא רצו לראות בו אח".




השלילה שבעבדות
"וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר: לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן: אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר" (בראשית לז:כא-כב)

אחי יוסף זממו להרוג אותו משום ששנאו אותו בשל חלומותיו, אשר מהם הם הבינו שהוא עתיד למשול בהם. אלא שאז הציע להם ראובן להשליך את יוסף אל תוך בור. לאחר שהם עשו כן העלה יהודה תכנית אחרת: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו? לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא" (בראשית לז:כו-כז). ואחיו הסכימו לדבריו.

מאחר שיהודה הוא זה שהביא למכירת אחיו לעבד היה, אולי, מקום לחשוב שחז"ל יאמרו שעלינו להחזיק תודה ליהודה, משום שלימים הפך יוסף להיות משנה למלך מצרים והציל מרעב כבד הן את המצרים והן את בני משפחתו. ואולם התלמוד (מכות י ע"א) משבח דווקא את מעשהו של ראובן, ולא משום שראובן באמת התכוון להציל את יוסף ולהחזירו הביתה (בראשית לז:כב), אלא משום שהם רצו להטעים ולהדגיש שהעבדות היא עניין רע אשר יש לגנותו בכל עת וזמן.





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972