"ויאמר {המלאך להגר]: הגר, שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי?" (בראשית טז:ח)
משה מנדלסון יצא פעם לטייל. עצר אותו שוטר ושאל אותו לאן הוא הולך, אך מנדלסון לא השיב. השוטר שאל אותו שוב לאן הוא הולך, וכאשר הוא המשיך לשתוק – עצר אותו והושיב אותו בכלא. ברגע שהקיסר שמע על כך הוא מיהר לבית הסוהר כדי לשחרר את ידידו.
"מדוע לא אמרת לשוטר לאן אתה הולך?" הוא שאל אותו.
"חשבתי שאני הולך לבית הכנסת", השיב מנדלסון, "אבל הנה, אתה רואה שבסופו של דבר הגעתי לבית הסוהר".
"אבל מדוע לא השבת לשוטר כאשר הוא שאל אותך לאן אתה הולך?" התעקש הקיסר.
"לפני שיצאתי מן הבית", השיב מנדלסון, "קראתי את פרשת השבוע, פרשת לך לך, ושם מצאתי את הפסוקים האלה: 'וימצאה מלאך ד' על עין המים במדבר, על העין בדרך שור. ויאמר: הגר, שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי? ותאמר: מפני שרי גברתי אנכי בורחת'.
"התורה מספרת לנו", המשיך מנדלסון, "שהגר ענתה רק על השאלה הראשונה, 'אי מזה באת', אך לא על השנייה, 'אנה תלכי'. האמת היא שאף אחד אינו יודע לאן הוא הולך. כשם שהגר לא יכלה לומר למלאך לאן היא הולכת, כך גם אני לא יכולתי לומר זאת לשוטר. אנו יודעים מאין באנו, אך איננו יודעים לאן אנו הולכים".
אי-הידיעה מה מצפה לנו, חוסר הוודאות של המחר, זה מה שעושה את החיים כל כך מעניינים ומלאים אתגר. גורלנו נתון בידי הקב"ה. עלינו לחיות את היום מתוך מוכנות ללכת לכל מקום שאליו יכוון אותנו רצונו של הבורא.
הקדיש מחבר בין הדורות
"והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורןתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז:ז)
עזרא במחנה ריכוז במשך כמה שנים. אחרי שסוף-סוף השתחרר הוא הגיע ארצה ועבר לגור בכפר נוער. המורה שלו שם לב לכך שעזרא נראה תמיד מוטרד ועצוב. כאשר הצליח המורה לרכוש את אמונו של עזרא סיפר לו הנער, שמדי לילה עזרא היה חולם על אביו אשר מת במחנה הריכוז. בחלומו הוא היה תמיד רואה את אביו עומד אחרון בשורה ארוכה של אנשים, ותמיד הוא היה נופל. והוא שומע את קולו של אביו אומר לו: "מדוע אינך עוזר לי? האם אינך רואה שאני נופל? בני, מדוע אתה רחוק כל כך?" ורואה את אביו מושיט לעברו את ידו בבקשת עזרה.
המורה, שביקש לעזור לעזרא, שלח אותו אל מנהל מוזיאון הר ציון. אחרי ששמע המנהל את הסיפור הוא אמר: "בוא נלך לבית הכנסת ונתפלל. עכשיו בדיוק הגיע הזמן לתפילת ערבית".
"אבל מעולם לא התפללתי", אמר עזרא.
"אני אעזור לך", אמר המנהל. בסיום התפילה הצטרף עזרא אל האבלים האחרים לאמירת קדיש.
"חזור אלי מחר" אמר לו המנהל.
למחרת נכנס עזרא אל משרדו של המנהל. "איזה הבדל!" הוא קרא, "אתמול בלילה היה לי חלום נפלא. אבא הופיע בו שוב, אבל הוא לא נפל, וגם לא גער בי. אדרבה, הוא היה מחייך ונינוח. אני לא מבין את זה. אולי זה היה מפני שאמרתי קדיש?"
"בקדיש אין שום דבר שקשור למוות", הסביר המנהל. "זוהי תפילה של תהילה לקב"ה. כאשר ילד אומר קדיש הוא מבין, שכל דור קשור לדורות האחרים, ושעל כל דור מוטל להלל את הקב"ה ולעשות הכל כדי להביא למלכות ה' עלי אדמות.
"המקובלים מאמינים שכאשר אדם נפטר, הוא ניצב אחרון בטור האנשים העומדים לפגוש את בוראם. מאחר שהוא האחרון בתור הוא יכול ליפול בקלות, כיוון שאין אחריו אף אחד שיכול להחזיק בו, בעוד שהעומדים לפניו נתמכים בידי מי שלפניהם ומי שאחריהם. כאשר בן אומר קדיש על אביו הוא נעשה תומכו ומונע ממנו מליפול.
"לא צריך לקשר את הקדיש עם שום אמונה תפלה. בקדיש אנו מפארים את שם השם, מתפללים שמלכות השם עלי אדמות תתגשם עוד בחיינו-אנו ושיבוא שלום לכל האנושות. הקדיש מאשר מחדש את הברית בינינו לבינו, והוא מקשר בין הדורות".
|