אך שמח
 


באחת השנים הראשונות לקום המדינה בפרוס חג הסוכות התברר כי יש מחסור במצרכי החג, הסחורה הישנה אזלה, והסחורה החדשה עדיין לא הגיעה, והציבור התקשה בקניית מזונות לכבוד החג.
באותה השנה בסוכה שבהר ציון נטלו ידים והסבו לשולחן, ברכו על החלות ואכלו כזית לצאת ידי חובת סעודה ומצוות סוכה. ליפתו את הפת בירקות, מאחר ולא היה שם לא בשר לא דגים וגם יין לא היה בנמצא.
אלא שבסוכה של הר ציון לא הקפידו על כגון אלו והשמחה בתוך החבורה היתה כהלכה המחייבת את מצוות השמחה מן התורה. ואף על פי שחציו של "לכם" היה בצמצום ובדלות לא הפחיתו בני החבורה משמחת החצי של "לה'".
כשהגיע שעתו של הממונה לומר דברי תורה כנדרש ע"פ ההלכה, כדי שלא יהא שולחנה של
סוכת הר ציון כזבחי מתים, פתח ואמר :
כתוב "והיית אך שמח" וקיימא לן שכל אכי"ן ורקי"ן שבתורה לא באו אלא למעט,
מה המיעוט שב"אך" זה ? מה הוא בא למעט ?



וכבר דנו בדבר גדולי עולם מארזי התורה. אלא שניתנה תורה בע' פנים לפי האדם וכח השגתו ולפי הזמן וענינו, ובשעה זו בזמן של צמצום בא "אך" ללמד שיש לקיים מצות שמחה ביום טוב אפילו עם "אך" למעט. אפילו בשעה שאין בו בשולחן אלא מעט.
דבר זה אמר הממונה, שמעתי מפי אבי מורי בשעה שישב בסוכתו בוורשא בשנת ת"ש, בתחילת תקופת מלכות הרשעה, כששולחנו היה ריק לגמרי, ובכל זאת שמח בשמחת מצווה .
נכנס רבי מנדל מניצולי המחנות לתוך דברי הממונה ואמר :
"יפה דרשת, ממונה. וכיוונת לדבריו של רבי שלמה במחנה. אלא שהבדל גדול יש בכל זאת. כאן הרי סוף סוף שמחת יום טוב היא על שולחן מחוסר בשר ודגים ואין בכך רבותא.
ושלנו במחנה שמחת יום טוב היתה גדולה משלכם כאן,
במחנה היינו מקיימים "והיית אך שמח" במיעוט אחר מיעוט עד שלא נשתייר הימנו ולא כלום.
וב"אך" בלבד, היינו שמחים ביום-טוב. סוכה, בלא מזון של חול, כל שכן מזון של יום-טוב, בלא אתרוג , ובלא תפילה ונענועים , ולמרות כל זאת שמחנו.

הוסיף ר' מנדל וסיפר, פעם אחת בערב סוכות, אמר לנו ר' שלמה שחובה עלינו לקיים מצווה בחג זה. מצווה כיצד ?
אמר רבי שלמה מצווה אחת אין בידי הרשעים להפקיע מידינו.
אמנם גדול כוחם -
להכרית מפינו בשר ודגים,
למנוע מאיתנו להתפלל,
לאסור עלינו ליטול ארבעה מינים, ולישב בסוכה,
אבל מצווה אחת אינה נתונה ברשותם. מצוות שמחה המיוחדת לחג הסוכות, כמו שכתוב "והיית אך שמח".
מרבי שלמה שמענו וכך עשינו. והיתה שמחה בלבנו כל אותו היום "באך לטעט".
לפתע השתתק ר' מנדל ונאנח ופניו השתנו. הבינו הכל, שכאב עמוק מציק לו...
נתן הממונה עיניו בר' מנדל ואמר לו:
ר' מנדל הרוצה אתה להמשיך בדבריך ?
שהה ר' מנדל שעה קלה בשתיקה, וכולם שותקים עמו וראשיהם רכונים כלפי מטה.
הן ! נענה לבסוף ר' מנדל ואמר:
שם הגענו למדרגה ש"אך" עצמו, הוא גופו נעשה שמחה. לאותה מדרגה עלה ר' אייזיק... ומעשה שהיה כך היה:
ביום טוב ראשון של סוכות הסתגר ר' אייזיק בצריפו, ויצא בריקוד כשהוא מחזיק ידו ומניחו על לבו, משל היה תופס אתרוג בידו, וראינו בגלוי שבכל פסיעה ופסיעה של ריקודו הוא מתמעט והולך, מתכווץ והולך, מצטמק והולך ,הולך ונמוג כל כולו ולא נשתיירה הימנו אלא השמחה בלבד. שמחה של "אך."
ובשמחה של "אך" עלה ר' אייזיק והתבקש לישיבה של מעלה. היו שם כמה חסידים ואנשי מעשה. וכשראו את ר' אייזיק בשעת פטירתו עולה השמימה בסערת שמחה של "אך" אמרו: אשריך ר' אייזיק שזכית להוציא נשמתך בטהרה מתוך שמחה של אך. ותמהים אנו אם נתקיימה מצווה זו של שמחת יום טוב כדרך שנתקיימה בידך, מימי רבי עקיבא ורבי חנינא בן תרדיון.
"והיית אך שמח" סיים ופיזם ר' מנדל, "אך שמח" הלך ונתגבר קולו עד שלבסוף סיים בקריאה ארוכה א- א- אך ! !
למחרת ישבנו שוב בסוכה של הר ציון ור' מנדל סיפר :
יום ראשון של חול המועד סוכות היה. באותו היום ניתכה עלינו חמת אלקים, כל היום רצחו והשתוללו הרוצחים כמטורפים, הצליפו במגלביהם והלקו באלותיהם על ימין ועל שמאל.
שמועה עברה מפה לאוזן, שבאותו בוקר שמעו ברדיו על הרעשה כבדה מן האוויר שפקדה את עיר מוצאם של מרבית הנאצים ימ"ש שבמחננו, וזרעה בה מוות וכליה. כיון שכך, שפכו זעמם עלינו.
עד היום הוסיף ר' מנדל, איני מבין כיצד נשארנו בחיים באותו היום, מנין הכוחות לעמוד במכות אכזריות כאלה, שספגנו כל אותו היום מהבוקר עד הערב. ולמה יצאה הפורענות באותו יום חג ומועד דווקא.
ר' שלמה שהיה עמנו במחנה, כולו שותת דם מכף רגל עד ראש לא היה בו מתום, היה לו הסבר משלו לפורענות של אותו היום.
את ר' שלמה מצאתי אחר כך מוטל על דרגשו בתוך שלולית דם, וכשראני מבעד לעיניו האדומות נפנה אלי ואמר: "חול המועד סוכות היום. בתפילה של יום אנו אומרים היום "הושענא סובלת סבלך."
מה משמע ?
האנשים סבורים, שאנו מתפללים בשביל כנסת ישראל הסובלת סבלה בשביל הקב"ה, למען שמו יתברך, בגלל תורתו שקבלנו, כפי שאמרו חז"ל:
למה נקרא שמו סיני, שממנו ירדה שנאה לישראל. ולא היא. סובלת סבלך פירושה "סבלו" כביכול, סבל השכינה לפי מידתה, ולא לפי מידת בשר ודם.
הסבל אינו לפי מידת כוחנו אלא לפי מידת כוחה של השכינה, כביכול. לפיכך אנו זקוקים שהשכינה תשתתף עמנו ומתפללים הושענא שנוכל להחזיק מעמד.
ויודע אני, הוסיף רבי שלמה, שאם השכינה משתתפת עמנו בסבל , ודאי שנעמוד בו.
באותה שעה נתתי עיני בר' שלמה, וראיתי שהוא בהתפשטות הגשמיות, כבר לא הרגיש במכאוביו ופצעיו, נתעלה מעל לעולם הגופני והגיע למדרגה שבה אין פצעים מכאיבים אלא כאיזמל בבשר המת.
מאוחר בלילה כשהייתי שכוב לצדו של ר' שלמר שמעתי אותו מתייפח ומפייס ואומר: "התחזקי, התחזקי כל זה יעבור כעשן והיה כלא היה..."
הטיתי ראשי כלפיו, חששתי שהוא ממלמל מתוך קדחת.
ר' שלמה, למי כבודו מדבר ? שאלתי
הסב ר' שלמה פניו אלי ואמר לי בקול ברור שהיה בו משפיות הדעת:
מנדל, השכינה סובלת ומשוועת. צריך לעודדה כביכול.
כסבור אתה ש"עמו אנכי בצרה" אינו אלא מלמעלה למטה ? טעות בידך. "עמו אנכי בצרה" עולה ויורדת. גם מלמטה למעלה. הושענא, סובלת סבלך.
וכשסיים דבריו נאנח ר' מנדל אנחה שיש בה מן הכאב ומן החדווה כאחד:
א – א – א -ך.






קישורים לדפים פנימיים


חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972