שמחת תורה
 

האם התורה שמחה בך?

רב אחד ראה את שמואל שר, רוקד ושמח יחד בהקפות של שמחת תורה, יחד עם אנשים שומרי מצוות.

"מעולם לא ראיתי אותך לומד תורה או שומר מצוות", אמר הרב, "מדוע אתה שמח? האם זו באמת שמחה שלך?"

"כאשר אחי התחתן", השיב שמואל, "באתי לשמחתו גם בלי שהוזמנתי. היהודים הם אחיי, ויש לי הזכות לבוא לשמחה שלהם".

"אני שמח שכך אתה מרגיש", אמר הרב. "טוב לראות אותך שמח עם התורה. אבל האם התורה שמחה בך?"

שמואל הבין את הרמז, ומאותו יום ואילך החל ללמוד תורה ולשמור את מצוותיה.



האמונה היא הדדית

ר' שלמה דוד כהנא, בשעה שכיהן כרבה הראשי של וורשה, היה לו בית כנסת בביתו. ערב אחד, בשעה שהמתפללים הוציאו את ספרי התורה להקפות של שמחת תורה, פרצו לבית הכנסת נאצים חמושים, היכו ביהודים והשליכו את ספרי התורה ארצה.

ואולם היהודים לא התפזרו, ואף לא התייאשו. אדרבה: ברגע שהנאצים יצאו הם הרימו את ספרי התורה, והמשיכו בהקפות בשמחה.

כאשר שמע הרבי מליובאוויטש על המקרה הזה הוא אמר: "הקפה פירושה לא רק תהלוכה במעגלים אלא גם אמון, וגם נכונות להאריך את זמן האשראי. עכשיו אני מבין מדוע שמחת תורה באה סמוך אחרי יום הכיפורים: הקב"ה מאמין בעמו ומאריך להם, כביכול, את האשראי. מייד אחרי יום הכיפורים, היום שבו נחתם דינם של בני האדם לשנה הקרובה, ציווה הקב"ה לחגוג את שמחת תורה – יום של שמחה, המצביע על כך שיש לו אמון בכך שעם ישראל יוכיח, בהתנהגותו, שהוא ראוי לשמחה הצפונה לו. כעת אני רואה שהאמון הזה הוא הדדי: לא רק לקב"ה יש אמון בעמו; גם לעמו יש אמון בו. שהלוא אפשר היה לשאול, כיצד יכולים יהודים לשמוח בתורה ולהחזיק באמונתם בקב"ה כאשר הנאצים הם כה ברבריים? והתשובה היא שלמרות הרדיפות היהודים ממשיכים בהקפות של שמחת תורה, וחוזרים ומאשרים את אמונתם בא-ל, אשר בבוא העת ימלא את בני האדם ברוח נכונה והם יבנו עולם שאין בו פחד, שנאה ואלימות. אם כן, לא רק שהקב"ה נותן אמון בעמו, אלא גם העם נותן אמון בו".

הקמת מדינת ישראל מצדיקה את האמון שנותנים היהודים בבורא עולם. היהודי הוא אופטימיסט מושבע; הוא מלא אמונה בכך שעוד יבוא יום שבו ישררו הצדק והשלום באנושות כולה.




התורה נושאת אותנו
איש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה? הרי אתה זקן וחלוש, וספר התורה כה כבד!"

"אדרבה", השיב הזקן, "בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה';* וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן ייקל עלי לשאת אותו".

כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם, שאם הם לא ירוצו – יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הסבא, שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות, הרים אותו על כתפו, והכריח את עצמו להמשיך לרוץ.

"מה אתה עושה?" שאל אותו מישהו, "הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ, אתה זקן וחלש. איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?"

"אתה טועה", השיב הזקן, "לא אני נושא את הילד: הילד הוא זה שנושא אותי. אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד".

כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי, המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי, אותה מטרה מנשאת אותנו, ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית.







חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972