חגי ישראל / ימים נוראים / תקיעות של מעלה

תקיעות של מעלה
 


לפני מספר שנים כשחל ראש השנה בשבת היה מעשה מוזר בהר ציון,
ומעשה שהיה כך היה.
כשסיימו קריאת התורה והכינו עצמם למוסף, הושלך הס בציבור. הקהל עמד בשתיקה ואיש לא הניד יד ורגל. אף החזן כאיל נקבע במקומו, ולא פצה פה להתחיל תפילתו.
איש לא ידע מי השתיק את הציבור,
בעוד הקהל תמה שתיקה זו מנין, בקע מתוך אפלוליתה של זוית אחת בחדר הקבר קול של נגינה. הקהל היטה אוזנו שמע והשתומם,
הקול קורא "למנצח לבני קרח מזמור" בטעמי ה"נוסח" !
מה לקריאת "למנצח" בשבת שאין תוקעין בה ?
מספר אנשים יצאו בעקבות הקול ומצאו את ר' יצחק הפראי עומד באותה קרן זוית וקורא את המזמור בדחילו ורחימו.
ר' יצחק ! ר' יצחק !
כלום שכחת ששבת היום ?
או שמא התעלמה ממך הלכה שאין תוקעין בשבת ?
ר' יצחק לא שהה לדבריהם, והמשיך בשלו מתוך שלווה. לא עברו רגעים מעטים עד שאנשי הציבור נמשכו אחריו והצטרפו אחד אחד לאמירת "למנצח" שבע פעמים כדרכם בחול.
הממונה ביקש למחות, עמד אחד מהזקנים על רגליו ועיכב בידו והעיר לו בלחש:
מזמור של תהילים בכל זמן שעתו.
משסיימו חזרה הדממה כשהיתה. אלא שעיני הכל היו נעוצות בר' יצחק הפראי. הלה עיניו דרוכות ומכוונות לנקודה אחת ואזניו כאפרכסת, כמקשיב. החל הקהל מטה אזניו אף הוא. תוך כדי שר' יצחק הפראי מחדד שמיעתו התחילו הכל שומעים קול דממה דקה של שופר לפי הסדר, תקיעה, שברים, תרועה, וחוזר חלילה.
אפשר וישראל אומרים "למנצח" ושומעין תקיעות ואינם אומרים "יהי רצון" בין סדר לסדר ?
כיוון שהסתיים סדר תשר'ת אמרו יהי רצון. וכן בסדר תש"ת וכן בסדר תר"ת, ובאותה שעה עיני הכל נעוצות בר' יצחק שעמד על מקומו כנד. לא זז ולא נע, ורק פניו משולהבות ולוהטות באור יקרות.



כשהסתיימו "תקיעות מיושב" פתח ר' יצחק ואמר:
בטוח הייתי שנזכה לשמוע קול שופר היום בהר ציון. וכי אפשר לראש השנה בלא תקיעות ?
ר' יצחק !
נענו אחריו מספר קולות בבת אחת והממונה בראשם, כלום ח"ו אי אתה מודה בגזירת חכמים שאין תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת, גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ?
ר' יצחק שעה לשאלתם ושח, ספק לעצמו ספק להם: מספר ימים קודם ראש השנה נצנצה מחשבה בלבי.
שמא צריך לתקוע בהר ציון לפני דוד אפילו בשבת ?
בזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעים בשבת במקדש. ויש אומרים שהיו תוקעים בירושלים כולה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בשבת בפני בית דין שביבנה.
כסבורים אתם שיש בית דין חשוב מבית דינו של דוד ?
גדולה מזו, תלמיד אני לאותו גאון וצדיק ר' עקיבא יוסף שלזינגר זצ'ל שביקש להתיר תקיעת שופר בירושלים עוד לפני שנים רבות. הן אמת לא עלתה בידו וחבריו התנגדו לו. אבל מחשבה זו הטרידה אותי ולא נתנה לי מנוחה, תקף אותי רצון עז לתקוע בשבת בהר ציון.
לא דברתי על כך עם אדם ואפילו לא עם הממונה. ידעתי שיתנגד. יש הלכה מקובלת ואין ברצונו לשנות.
החלטתי משום כך לעשות מעשה ויהי מה. הכינותי לי מבעוד יום שופר מיוחד ושמתיו בבית שבקצה ההר בתוך מערת אבנים שלא אצטרך לטלטלו ברשות הרבים בשבת. קבעתי לי קרן זוית לתקוע בה והכל היה מוכן ומזומן.
כל אותה שעה שר' יצחק שח, הממונה עמד כשידיו ורגליו רותתות, פניו חיוורות וכל אבריו רועדות.
ראה עד היכן מגיעה פראותו של ר' יצחק ועד היכן הסכנה שבדבר, אמר הממונה לעצמו.
ר' יצחק הרגיש בחרדת הממונה והמשיך:
בבקר כשבאתי אל ההר וביקשתי להוציא את השופר ממחבואו לא מצאתיו. חפשתיו בכל הפינות ובכל הסדקים ולא מצאתיו. חידה סתומה. לא היה לי אפילו במי לחשוד. שכן שום ילוד אשה לא ראה היכן שמתי את השופר. עד שאני מפשפש בין ערמות האבנים עולה כנגדי זקן אחד מהזקנים העולים אל ההר לעתים.
ר' יהודי, מה אתה מבקש ומפשפש כאן ? שאל הזקן.
מיד ניצנץ בלבי חשד, שאותו זקן מצא את השופר במחבואו ונטלו. אף אני כנגדו פניתי ישר כלפי הנקודה:
שופר היה כאן - שמא נטלו מר ?
התחיל הזקן מסבב אותי בעקיפין. לאשר שאלתיו לא השיב, ולאשר לא שאלתי התחיל מאריך בדיבור על תקיעות בשבת. הראה לי מאמר מפורש שבציון תוקעים אפילו בשבת. ואמר לי שראשי תיבות של הפסוק: "תקעו שופר בציון" – "שבת" . ללמדך שבציון, תוקעים אפילו בשבת.
למעשה מחר יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. לתקוע או לא לתקוע ?
שאלתי בעזות ובחוצפה,
ומי אתה שתתקע ? האם אתה השוכן בציון ? השיב ברוגזה,
מי ששוכן בציון עליו לדאוג לתקיעות של ציון ומי שרוצה לשמוע יטה אוזן וישמע.
דבריו הסעירו את נפשי והתעוררה בי הרגשה שמי ששוכן בציון יתקע היום בשופר, וכל הזמן עמדתי והקשבתי וכשהגענו ל"למנצח" שמעתי אומרים למעלה ,,למנצח" וחזרתי אחריהם.
הממונה חיכך בדבר זמן רב. עד שנקלע פעם במחיצתם של חכמי הרזים ושח להם דאגתו. חייך כנגדו אותו זקן ושח לו: טעית ממונה, לא תקיעותיו של דוד שמעתם, אלא תקיעותיו של מארי דעלמא.
קבלה בידינו שאין מלכות בלא שופר ובשעה שאי-אפשר לתקוע למטה תוקעים למעלה, שאין ערובין ואין תחומין למעלה. ואע"פ שהתקיעות יוצאות מהר ציון של מעלה שומעים אותן מי שאזנים לו לשמוע בכל העולם כולו.
הוא שייסד הפייטן, "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע": כשהגדול תוקע, ואין גדול אלא הקב"ה שעליו אומרים הא-ל הגדול, שומעים את הקול בדממה, כי בדממה אלקים. קיבל הממונה את הפירוש ובכל זאת עדיין היה חוכך בדבר.






חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972