עם אחד, מאוחד
 


מנדל מזקרוצ'ין, שהגיע זה לא כבר לירושלים ממחנה ריכוז, ביקש ממנהל המוזיאון בהר ציון לשמש כשליח ציבור בתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת שעל הר ציון. רוב חבריו ומכריו נספו בתאי הגזים, והוא רצה להקדיש תפילה לעילוי נשמותיהם דווקא בבית הכנסת הסמוך למרתף השואה. בקשתו ניתנה לו; ואולם סמוך לתפילה, בשעה שהוא לבש את הקיטל שלו והתעטף בטליתו, ניגש אליו יהודי ספרדי בשם שבתאי.

"סלח לי", הוא אמר, "אבל אני תמיד משמש כאן כשליח ציבור".

מנדל הנבוך הסביר לו: "המנהל נתן לי רשות להיות שליח ציבור. אני מייצג את ששת המיליונים שנספו, וברצוני לערוך את תפילת כל נדרי לזיכרם".

ואולם שבתאי המשיך להתווכח: "אני דור שישי בארץ, ואני מייצג את כל הדורות של היהודים שחיו בארץ הקודש".

בעקבות זאת פרץ ביניהם ויכוח. אחד האנשים שעמדו מן הצד הציע להביא את העניין להכרעתו של המנהל. המנהל היה בדילמה של ממש. שבתאי אמנם לא מונה כשליח ציבור באופן רשמי, אך מדי שבת בשבתו, כשהגיע זמן התפילה, הוא ניגש לדוכן – ואיש מעולם לא ערער על כך. המנהל פשוט לא ידע כיצד לפתור את הבעיה! "מי אני שאחליט מי ראוי להיות שליח ציבור בתפילה הזו: האם זה שמייצג את ששת המיליונים, או זה שמייצג שישה דורות של יהודים החיים כאן בארץ?" הוא שאל את עצמו.

מנדל ושבתאי המשיכו להתווכח – עד אשר הגיע הזמן להתחיל בתפילה. אז הם פנו למנהל וביקשו ממנו להכריע בדבר.

המנהל אמר: "שניכם ראויים להיות שליחי ציבור; אם כן, עמדו שניכם ליד הדוכן והתפללו בצוותא".

ואז קרה דבר מופלא: הנה עומדים להם שני יהודים, האחד ספרדי והאחר אשכנזי, שקולותיהם נבדלים זה מזה ומבטאיהם שונים; אבל כאשר הם שרו את תפילת "כל נדרי" שמעו כל המתפללים רק קול אחד ומנגינה אחת.

וזה מה שקורה, בעצם, בעם ישראל כולו: יהודים דוברי שפות ועגות שונות, הבאים מארצות רבות בכל רחבי העולם ומייצגים מגוון רחב של תרבויות, מגיעים לארץ ישראל – וכאן כולם מתאחדים. כולם מדברים בקול אחד; שפה אחת, השפה העברית, מחברת בין כולם; ותקווה אחת ומטרה משותפת מלכדות את כל אותן קבוצות רבות ושונות לקהילה מאוחדת אחת.









חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972