אגדת אפר הקדושים
 


בימים הראשונים להכשרת הר-ציון כמרכז רוחני לעם, היו המלעיגים קטני-המוחין מרבים לתקוף את הממונה על דא ואל הא, והיו מחטטים אחרי מומים ומגלים ליקויים.
במיוחד גבר לעגם כאשר הממונה העלה את אפר הקדושים להר וקבע שם את הקבר האלמוני. הם יצאו נגדו בחוכא ואיטלולא: אפר מפוקפק על גבי קדושה מפוקפקת... חיגר על גבי גיבן... ולא פסקה חוכא מפמייהו של המתלוצצים כדרכם מאז ומתמיד.
ברם, היו בין העוררים גם אניני דעת אשר דברו בטעם ושאלו כנגדו: האם לא די לו להר ציון שמו וקברו של דוד המלך? למה לערבב ענין בענין?
כנגד הטוענים הללו, הסביר הממונה את הקשר שבין קבר דוד המלך המסמל את חידוש המדינה, ובין מרתף השואה המסמל את חיסול הגולה. לדעתו קשורה גאולת ישראל בחיסול הגולה, כפי שהתרחש לעינינו בדור הזה ובצורה הפוכה בעת חורבן הארץ. הא בהא תליא, כשזה נופל זה קם. "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" – כרע במקום אחד וקם במקום אחר.
ובדורנו אנו, כאשר אנו מעלים בימי זכרון וחג את הפלא של תקומת-ישראל, בבית-הכנסת של קבר דוד ועל מצפה-הבית, מן הראוי להעלות אז גם את הצער של השואה, בדומה לסדר של פסח שכורכים בו מצות ומרור יחדיו.
מאידך, האנשים שיצאו ממרתף השואה אפופי דיכאון וצער, טוב היה לעודדם ולרומם את רוחם בהפניית תשמת ליבם לקבר דוד, המסמל את אברהם אבינו בפסוק "ויקם מעל פני מתו"...
נוסף על אלה היו לו לממונה עוד הסברים הקושרים עם אופיו המסתורי של ההר וסודות הקבלה בישראל, ואותם מסר לזקני ההר באותו לילה ארוך של עשרה בטבת, כאשר ישבו כולם בצוותא וספרו על גילויי קדוש השם שבשואה האחרונה כשהעלו את זכר הקדושים וגודל מעשיהם.
אותו לילה סיפר הממונה את פרשת העלאת האפר להר ציון, על פי אגדת ההר הכתובה ב"ספר הנסתר".



כידוע, פתח הממונה, מתרחשים בעולם מעשים פעוטי ערך ומעוטי דמות, שלאמיתו של דבר הם הדים למעשים גדולים ורבי ערך המתרחשים בעולם העליון. הוא הדבר היה גם בעת שהובא ארצה אפר הקדושים ממחנות ההשמדה.
העלאת האפר להר ציון היתה לאחר תסיסה ציבורית, אשר לוותה בזעקות מחאה והתמרמרות, בגלל השהיית הטיפול באפר עם הבאתו ארצה. עד שהענין נמסר לידי הממונה על ההר ובא על תיקונו.
תסיסה זו בעולם של מטה לא היתה אלא הד לתסיסה רבתי שהתחוללה בעולמות עליונים.
כל זמן שמחנות ההשמדה היו קיימים ויהודים קדשו בהם שם שמים, היו ערימות האפר מוטלות שם במנוחה. אפרם של הקדושים היה שם יחד עם הקדושים שעמדו ללכת לכבשנים ולא הרגישו עצמם מושפלים ומוזנחים. אולם משחוסלו המחנות והיהודים החלו לעלות לישראל, נשארו ערימות האפר עזובות ושרויות בצער גדול.
מה להן פה ומי להן פה במחנות ארורים אלה? למה עליהן להישאר לבדן על אדמה טמאה זו?
אז חברו יחד כל ערימות האפר מהמחנות השונים ועלו למרום בקול זעקה:
"רבונו של עולם! הייתכן שתשאיר אותנו, את אפר קדושיך, כאן במחנות נטושים לדראון עולם. בשעה שבניך כבר נטשום? היתכן? הזה כבודנו?"
נענו להן מן השמים בהסכמה, באותה שעה נזכר הקב"ה בהבטחה שהבטיח בשעתו למשה רבנו.
"הבטחה זו מהי?" שאלו המסובים בהתרגשות.
"מקובל הוא בידינו", השיב הממונה "שהקדוש ברוך הוא הבטיח בשעתו למשה רבנו שהוא בכבודו ובעצמו יאסוף את אפרם של קדושי ישראל ויעלם לירושלים. ואכן התקיימה ההבטחה הזאת. לרגע השתררה דממה הרת קדושה. הממונה ניגש אל הארון, הוציא משם מדרש שהובא מן הגולה והתחיל לקרוא:
"ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת ישראל למשמרת. ואסף – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל. איש – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ה' איש מלחמה. טהור – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: טהור עינים. פרה – אלו ישראל, שנאמר: כי כפרה סוררה סרר ישראל (הושע ד'). את אפר הפרה – זה אפרם של קדושי ישראל. והניח במקום טהור – זו ירושלים, שהיא טהורה".
"הנה כי כן, ההבטיח או לאו?" שאל הממונה את המסובים, שהביטו בו בעינים פקוחות לרווחה.
"הפלא ופלא"! נתרגשו המסובים.


והממונה המשיך והשמיע את אגדת אפר הקדושים:
כשהגיע האפר לירושלים בראשונה לא נמצא לו מקום מנוחה. לכאורה צריך היה להעלותו להר הזיתים מקום המיועד לקבורה שבו יקומו המתים לתחיה. אולם בהר הזיתים לא נמצא אז איש שיטפל באפר, יביאנו לקבורה ויאמר קדיש.
התחיל האפר להתמרמר ולהתאונן. וצדיקי הדור שיודעים לגזור, שאלו כלפי מרום: היתכן, שלא ימצא מקום קבורה לאפר קדושיך? רמזו להם מן השמים שיטענו את טענותיהם לפני אדם הראשון.
למה דווקא אדם הראשון? הואיל ומקובל בידינו, שאדם הראשון שנוצר מהאדמה, נקרא בשם "אדם" משום שתנאי התנה עם האדמה, לתת לכל אדם שימות ארבע אמות למקום קבורה בתוכה, לנוח בו בשלום. ואם לכל אדם כך, הרי לאפר הקדושים על אחת כמה וכמה.
הלכו לחברון, למקום קבורתו של אדם הראשון, לתבוע ממנו מקום קבורה עבור אפר הקדושים, בהתאם לתנאי שהתנה עם האדמה. אולם בחברון, כמו בהר הזיתים, לא נמצא מי שיענה להם. מערת המכפלה היתה אז נעולה בפניהם. משהתבוננו בדבר נתחוור להם, שגם חברון עיר האבות וגם הר הזיתים טרם נגאלו ועודם נתונים בידי הישמעאלים.
אז רמזו להם לפנות אל דוד המלך. ודוד למה? מפני שדוד הוא חלק מאדם הראשון. "אדם" מורכב משלושה: מאדם, דוד, ומשיח, ושבעים שנותיו של דוד לקוחות כידוע מאדם הראשון, שהיה צריך לחיות אלף שנה וחי רק תשע מאות ושלושים. שכן השאיר שבעים משנותיו לדוד. הרי ממילא יכול הוא להיות שליחו ובא כוחו של אדם, בשעה שאי אפשר להגיע עדיו.
באו לפני דוד ומיד פתח לפניהם את שערי ההר, קיבלם במזמורי תהילים והעמיד לרשותם בית מיוחד לשכן בו את אפר הקדושים. אותה שעה שיבץ את האפר כפנינים בכתרו, הלא הוא כתרו של הקב"ה "ההוד וההדר", שהוריד לדוד משיחו, כמו שנאמר: "הוד והדר תשוה אליו" (מדרש תהילים כ"א), ואשר בו כתובות שמות נשמותיהם של כל מקדשי השם, כפי שאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר: "כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין, כביכול כתבו בפרופורייא (=כתרו) שלו שהוא הפורפורייא של דוד, לבוש מלכות למלכא משיחא, בבחינת חבלי משיח למשיח עצמו".
האפר הגיע להר בשלושים צנצנות, אולם הוא סודר בעשרים ושתיים גניזות, כמנין אותיות האלף בית שבתורה. ומספר זה מתאים כידוע למנין המלכים של דוד המלך. כל גניזה נחתמה בחותמת האות המיוחדת לה, והושם עליה כתר מלכות מעשרים ושנים כתרים, כמנין מלכי בית דוד המקשטים את קבר דוד בימי חג ומועד.
"הפלא ופלא!" הביעו שוב המסובים את התפעלותם מהעובדה שהמספרים כה מתאימים. עשרים ושתים גניזות כנגד עשרים ושתים אותיות שבאלף בית, ועשרים ושנים כתרים של מלכי בית דוד. כל זה מוכיח בעליל שמקומו של האפר הוא בהר ציון".
"פלא על פלא", חזר אחריהם הממונה, "אולם הפלא יגדל עוד יותר כאשר נעלה בזיכרוננו את העובדה המפליאה שסיפר אליהו הנביא על דוד המלך, כי במשך עשרים ושתים שנה נסתלקה ממנו רוח הקודש ובכל יום ויום היה מוריד דמעות ואוכל פתו באפר, כפי שאמר בעצמו: "כי אפר כלחם אכלתי". עשרים ושתים שנה כנגד עשרים ושתים אותיות, הכוללות את כל הצרות והתלאות ושמהן מורכבות כל השמות שבעולם. דוד המלך מתאבל עליהם ומקדש את השם באותם מזמורים שבתהילים אשר בהם הלכו לכבשני האש והפכו לאפר. אפר כנגד אפר".
וכדי לחזק את תחושת הפלא הוכיח הממונה למסובים כי בדומה למגן דוד עשוי ההר שני גושים משולשים: גוש בית דוד וגוש השואה. שניהם ביחד מהווים מגן דוד, ששני משולשיו חופפים זה מול זה, דהיינו ראשו של זה כלפי מעלה וראשו של זה כלפי מטה בדיוק כפי שאמרנו: כשזה נופל זה קם... הארץ והגולה...
כשהגיעו הדברים לאוזני המדריך הנסתר, הלא הוא רבה של וורשה הגרש"ד כהנא, חייך ואמר לבנו:
"הרבה טעמים ונימוקים העלית לפניהם, ועדיין לא אמרת להם את הטעם העיקרי".
"ומה הטעם העיקרי?" שאל הבן בהתרגשות רבה.
"הטעם העיקרי", ענה האב, "הוא בזה, שדוד המלך קיבל עליו מעשה תחיית המתים והבטיח לכל את תחייתם לעתיד לבוא והוציא פרי מגדים עתיק". ומצינו בשם ה"לבוש" כי אותה חוליה מחוט השדרה הנקראת לוז או נסכא, שאינה נרקבת לעולם וממנה תתחיל תחיית המתים, מתקיימת מהמאכל של מלוה מלכה. שהיא סעודת דוד המלך.
ויתכן מאוד שעל מעשה זה שהתקיים בינינו, אמר משה רבינו את הנבואה שבפסוק "ואסף איש טהור", כפי שאמרנו למעלה. רמז לכך אנו מוצאים בעובדה הפלאית שכבר עמד עליה בעל הטורים. כי לעומת משה רבינו שאמר בשירת האזינו ד' פעמים "נקם", אמר דוד ד' פעמים "עד אנה" ו"פנה אלי". האין בזה משום פניה מפורשת לכל דורשי הנקמה, שיפנו אליו כאל המלך המשיח המיועד לנקום את הנקמה?..







 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972