האות ד'
ד דלת (או דלד) שמה ופירושו: דלת. האות הרביעית באלף-בית. שמה ניתן לה על פי צורתה הדומה לדלת. ואחרים אומרים ששמה רומז על הדל והעני. ומי שאומר ששמה "דלד" בא לרמז כי הדל הוא דל מכל צדדיו – הלוך וחזור. אנשי סוד מייחסים ל"דלת" את מידת החסד, מפני שהדל מרים עיניו למרום ומבקש חסד, וגומל דלים נקרא בשם גומל חסדים. יש קוראים לדלת בשם "דא", ואלו הקוראים לה כך מייחסים את שמה לקריאה שמשמיעים רוכבי המלים באוזני הגמל (שלפני הדלת) כדי לזרז את ה"ג" בהליכתה, כפי שנאמר אצל חז"ל: "ניזהא דגמלא דא דא" (פסחים קיב.)
 


צורתה: כצורת הדלת, מפני שהדל מחפש דלת להיכנס. אנשי הסוד אומרים כי ה"דלת" ירדה לעולם עם גגון על ראשה, מפני שהדל מחפש קורה לראשו. ויש רואים ב"דלת" צורת אדם הנושא משא על כתפיו ללמד על העניו, הדל בעיניו, שבזכותו העולם מתקיים, וכאילו הוא נושא את העולם על כתפיו.

הרכבה: "ד" מורכבת משתי אותיות של רחמים: ו' ו'. יש אומרים שמניין שתי אותיות אלה (6+6) מרמז על 12 השבטים שחנו בד' מחנות. וכאמור: א-אברהם, ב-יצחק, ג-יעקב, ד-י"ב השבטים.

תוכנה הנסתר: בשם האות "דלת" מבטאים רק את ה"ד", ואילו ה"ל" וה"ת" הן אותיות נסתרות המרמזות על התל הנעלם והנסתר שלכל הפיות מופנים אליו – הלוא הוא המקדש העליון שנקרא: תלפיות. אנשי סוד אומרים שה"דלת" רומזת על הדור הרביעי שייגאל מדלותו ומסבלו אחרי ת"ל שנים של עוני כפי שהודיע הקב"ה לאברהם אבינו בברית-בין –הבתרים.

מספרה ומניינה: 4. ומספר זה נתייחד לארבע רוחות השמים, לארבעת היסודות שהעולם מורכב מהם: אוויר, מים, אש ועפר, ולארבע אותיות השם המפורש. כשסופרים את תוכנה ומילויה: ד+ל+ת=4+30+400=434. ובמספר קטן הוא: 4+3+4=11.

מיקומה: בין "גימל" ל"הא" בסדר אבג"ד. ובסדר אלב"ם היא עומדת מול ה"סמך" לרמז על סודות העולם, ובסדר אטב"ח היא עומדת מול ה"וו" כדל המבקש רחמים, מצטרפת ל"וו" ויוצרת בכך את ה"דו" (10) ספירות ואת עשר המאמרות של הקב"ה שעל ידיהן נבראו ארבע רוחות העולם. בסדר אתב"ש – מול ה"קוף" לרמז לו לאדם שעליו לדקדק בהליכותיו ולדייק בצעדיו למען אשר לא ייפול מן העולם שאינו אלא גשר צר ודק לעולם אחר שכולו טוב.

שיוכה הקבוצתי: (א) קבוצת "בגד כפרת" שפעמים הן דגושות, ופעמים – רפויות.
(ב) קבוצת "דטלנת" – האותיות שמוצא הגייתן בלשון.
(ג) קבוצת "דמת" (4, 40, 400).
(ד) מתחלפת עם אותיות "דטלנת" ועם ה"גימל" שכנתה ועם האותיות "זין" ו"ריש" משום דמיונן החיצוני, ולכן החשש שיחליפו "אל אחד" ב"אל אחר".

שימושה הדקדוקי: בארמית מצטרפת לשמות כאות יחס במובן "אשר" או "של" (כגון: "חרם דרבנו גרשון" או "עד דלא ידע").

פתגמיה: (א) דלת על דלת – במובן מקום קטן וצר-מידות.
(ב) דלת אמות – כסמל למקום קבורה. (אין לעמוד בדלת אמותיו של אדם מנודה.)
(ג) ארבעה דברים נקראו מעשה ידיו של הקב"ה ואלו הן: שמים, ישראל, מקדש והלוחות.
(ד) ארבע אבות נזיקין.

חידותיה: ארבעה מי יודע? ארבעה אני יודע: ארבע אימהות.



בסוד סמיכות האותיות

דרדקי בית-מדרשו של ר' יהושע בן-לוי – מספרים חז"ל – דרשו באותיות ובטעמיהן, וכשבאו להסביר את ה"גימל" וה"דלת" וכן סוד סמיכותן של אותיות אלה, אמרו כך:

- "גימל" סמוך ל"דלת" – ג'מול ד'לים, רגלו של ה"גימל" פשוטה כלפי ה"דלת" – כדי שהגומל חסדים ילך לקראת הדל להביא לו צרכיו, ולא שימתין עד שהדל יבוא אליו.

לעומת זאת, רגל ה"דלת" אלכסונית קמעא לעבר ה"גימל" – ללמדך, שהדל, מכיוון שהוא רואה רצון-טוב מצד הגומל-חסדים לגמול עמו חסד, אל יכביד עליו, אלא ימציא עצמו אליו, ולא יערים קשיים בדרכו. ואף-על-פי-כן, פניה של ה"דלת" מופנים ל"הא" וגבה ל"גימל", שכן זה כלל גדול בצדקה, שלעולם הצנעה יפה לה "ומתן בסתר יכפה אף".

לאור האמור, מוצאים דורשי האותיות טעם הגון ויפה לסמיכתן של שתי האותיות, "גימל" ו"בית" שלפניה, והוא – מה"בית" יצא אדם לגמול חסד עם הדל, ומאברהם אבינו אתה למד שהיה יושב בפתח ביתו ורץ לקראת האורחים להכניסם. וכל כך למה?

גם כדי לתת הרגשה טובה לעני ולדל, שהדלת לא נסגרה בפניהם, וגם שבאורח זה, כשהאדם מעמיד עצמו במקומו של הדל-בחוץ, או-אז יחוש ביותר את שהדל חש ומרגיש, וימלא חסרונו ככל האפשר.

מעשה בר' אליהו-חיים מייזל, שביום סגריר אחד בא עטוף בפרוותו לבית אחד העשירים שבלודז' כדי לבקשו שיתרום עצים לשם הסקת בתי העניים שבעיר. הקיש הרב בדלת וביקש מהעשיר שייצא אליו, והעשיר שסבור היה כי ברצון הרב להחליף עמו מלים פורות, מיהר ויצא אליו בחלוק בית דק. אולם, הרב שילב זרועו בזרועו והתחיל מטייל אתו בניחותא, וסיפר עמו דברים על דא ועל הא. בתחילה שתק העשיר בשל הדרך-ארץ שרחש לרב ולא הגיב. אך הקור העז ששרר בחוץ החל לתת בו אותותיו ושיניו נקשו זו לזו. הוא פנה לר' אליהו-חיים והציע לו להמשיך בשיחו בתוך הבית המוסק. סירב הרב בהפטירו: אין שיחה זו יפה לבית!

איני יורד לסוף דעתו – הגיב העשיר בפליאה, השיחה אמנם נעמה לי מאוד, אולם, איני רואה מה צורך יש להשמיעה מחוץ לבית דווקא!
- לא כי – התחייך הרב, ה"תכלית" שאני חותר אליה בשיחתי זו, ראוי וראוי שתאמר בחוץ!
- אם כן בבקשה ממך – פנה העשיר אל הרב וכולו רועד, אולי כבר יאמר לי את ה"תכלית"?
- כן, ברצון רב אומר לך: החורף הזה הוא קשה, ובתי העניים אינם מוסקים מחוסר עצים, וברצוני לדעת מה תהא תרומתך לצורך זה?
- טרם אבין, ומדוע לא יכול הרב להציג לי בקשתו זו בתוך ביתי?
- ודאי, יכול גם יכול אני להציג בקשתי, בקשת העניים, גם בתוך ביתך, אלא, שמובטחני, כי התשובה שתיתן לי כאן, כשאתה חש ומרגיש את הקור העז, תהא טובה יותר לעניים הנצרכים!...


א-ב-ג-ד-ה

ר' מוטל'ה גילה לתלמידיו שהאב (הרמוז ב"אלף" – "בית") שומר על הליכות צעדיו של הילד שנגמל (הרמוז ב"גימל" בשמו ובצורתו) שלא ייפול ושילך רק עד הדלת (הרמוזה באות "דלת") ושלא ייצא החוצה.

ואם יוצא הילד – מופיעה לקראתו ה"הא" של הקב"ה לשמור עליו כמו אבא – אבינו שבשמים ומוסרת לו את תורת ה' – חמישה חומשי תורה להנחותו הלאה בדרכו.


דלת לבית

ה"דלת", אומרים אנשי סוד, רומזת על עם ישראל מפני שהיא מורכבת משתי ווין שמספרן י"ב ולמה ה"דלת"? מפני שי"ב השבטים חנו במדבר בד' מחנות. ועוד אמרו שה"דלת" הרומזת על ישראל מצטרפת לשם ד' ביהודה שנבחר משום כך לשם ולסימן כללי לכל יהודי.

לאחר שברא הקב"ה – אומרים הדרשנים – את העולם והתקינו ב"בית", רמז לו לאדם תכלית הבריאה וחובתו בעולמו. ולכשיתבונן האדם ויעיין ב"בית" יווכח לראות, כי העולם סגור משלושה צדדים, ואילו הצד הרביעי פתוח ופרוץ הוא לכל רוח רעה. המשימה המוטלת אפוא על האדם לעמוד בפרץ ולהציב "דלת" ל"בית", לבקר בין טוב ורע, ויכניס את הראוי להכניס וימנע כניסתו של הבלתי רצוי ל"בית".


ארבע כנפות

ה"דלת" במספרה ארבע, והיא מסמלת ומקפלת את כל אותם הדברים החשובים שמספרם ארבע.

ד' פעמים הייתה התגלות השם בעולמנו – היה אומר ר' מוטל'ה – ואלו הן: א) במצרים. ב) במתן-תורה. ג) במלחמת גוג ומגוג. ד) לימות המשיח שיבוא במהרה בימינו.
כמו כן מצביעה היא על קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ. וכנגד ארבע לשונות הגאולה מרמזות ארבע כנפות הציצית, כמבואר בדבר רש"י בפרשת שלח (במדבר טו מא);

בלשון מבודחת היה ר' מוטל'ה אומר, כי ה"דלת" מכוונת ל-ד' מלאכי חבלה הבאים אל האדם בשעה שמגיע זמנו להיפטר מן העולם. ולמה ד'?
-כדי לשמור עליו מכל צד שלא יוכל להתחמק מן הגזירה שנגזרה עליו!...


"דלת" – דל

ה"דלת" רומזת על העני, הדל – ונמצאת בין ה"גימל" הרומזת על האדם נדיב הלב וגומל החסד, ובין ה"הא" הרומזת על ה'.

בתחילה, כשסידרו את מיקומן של האותיות, הוצבה ה"דלת" אחרי ה"גימל", אולם פניה פנו כלפי ה"גימל" – כדי שהדל שעליו רומזת ה"דלת" ישאב עידוד מגמל החסדים – הרמוז באות "גימל" אולם ה"דלת" – הדל – הפך פניו כלפי ה', כלפי ה"הא". מדוע? כי אין לסמוך על עזרת האדם, אף הנדיב ביותר , ככתוב: "אל תבטחו בנדיבים, בבן-אדם שאין לו תשועה", כי עזרתו של האדם מוגבלת ומצומצמת, ולעומת זאת: "חסדי ה' כי לא תמנו" – אין שיעור ואין גבולות לחסדיו של הקב"ה. ה"גימל",גומל החסד אף הוא הסכים לצעדה של ה"דלת", כשהפכה פניה לקראת ה"הא" ואף הוא עצמו הפך פניו מה"דלת" כדי לא לביישה (בכתב רש"י מופנית רגל ה"גימל" כלפי ה"בית".


הדלת המציינת את שם הקב"ה

בהרבה מקומות נוהגים לציין את שם הקב"ה על ידי דלת (ד'). ולמה "דלת"? יש אומרים, מפני שהיא האות שלפני ה"הא", ויש אומרים שה"הא" היא למעשה "דלת" המכילה את ה"יוד" בתוכה ואחרים אומרים מפני שהקב"ה עומד לימין הדל לשמור עליו ולהגן עליו.

ורבי מוטל'ה היה רגיל להסביר את הנוהג הזה, בכך שה"דלת" כמו הדל, מעלה את עיניו תמיד להד' כפי שנאמר "דלו עיני למרום".





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972