האותיות וסודותיהן / רזי האותיות / רזי האותיות - המשך א'

רזי האותיות - המשך א'
 

חלק ד'

ערכן המספרי של האותיות

לכל אות יש ערך מספרי לפי מקומה בסדרים השונים או לפי המקום שהיא ממלאת, ולאותה אות ישנם ערכים משתנים כמודגם להלן. בדרך כלל נקבע ערכה של האות לפי מקומה בסדר הרגיל של אבג"ד. למשל האות א' ערכה המספרי הרגיל הוא (1) אחד, אבל ערכה הוא גם (1000) אלף, ולפי הסדר של אתב"ש – ערכה יכול להיות כערכה של ת', ולפי סכום האותיות ששמה נכתב מהן יכול להיות ערכה של א.ל.ף – 831 או א.ל.פ. – 111 או במספרה הקטן 12 בלבד. (1+3+8).
בדומה לה האות בי"ת: ערכה המספרי הרגיל הוא שתיים, אולם ערכה יכול להיות גם 300 כמחליפת השי"ן של אתב"ש. ולפי סכום האותיות ששמה נכתב מהן יכולה היא להיות 412 במספר גדול או 7 (2+1+4) במספר קטן, מה שמרמז שסוף הבריאה של בראשית הוא בסוף האלף השביעי. בדומה לה ה"שין" שערכה הרגיל 300, אבל במספרה היא 360 (שין=300+10+50) ובמספרה הקטן היא 9 (0+6+3) ואלה שאומרים שצריך לאכול בשר בשת אומרים שבשר בגימטרייא (במספר קטן) הוא 7 (ש=3 ב=2 ר=2) ומכאן שאכילת בשר מיועדת ליום השביעי.

הערכים המספריים של האותיות הם חשובים מאוד היות שהמספרים – כמו האותיות – אף הם נחשבים ככלי יצירה של הקב"ה ואף להם יש כוחות עליונים רוחניים, שבהצטרפותם לאותיות נוצרים כוחות מוגברים או כוחות חדשים לגמרי לפי הכוחות והמידות של האות והמספר.
אנשי סוד מייחסים למספרים חשיבות מהותית רבה, מציינים את המעלות והחביבות שבל מספר ומספר ומעלים רעיונות נשגבים ומחשבות עלינות שהאותיות במספריהם השונים רומזים עליהם כרזי עולם וכנוהגי מוסר וחסד.

מרובים הם רזי המספרים ונפלאים ועמוקי סודות הם שבילי הגימטריות שהרבה מאנשי הסוד משתמשים בהם, ולהם נקדיש ספר מיוחד, אולם להבנת סיפורי האותיות יש לדעת מראש כמה כללים יסודיים בסודות המספרים והם:
1) אל"ף או אחת מסמלת בצורות שונות את אלוקים שהוא אחת.
2) שהיא בי"ת מסמלת בצורות שונות את הכפילות שבעולם ואת התורה שניתנה בשני לוחות.
3) שהיא גימ"ל מסמלת את שלושת היסודות שבהווית האותיות שהן אמ"ש, שלושת העמודים של העולם, שלושת האבות וכו'.
4) שהיא דל"ת מסמלת את שם ההוויה המורכב מארבע אותיות, את ארבע כנפות העולם וארבע צורות של העולמות – אביע: אצילות, בריאות, יצירה ועשייה.
5) שהיא ה"א מסמלת חמישה חומשי תורה, חמשת החושים של האדם, ומידת הדין.
6) שהיא ו"ו מסמלת שישה סדרי משנה, ששת ימי המעשה, מידת הרחמים וששת הקצוות של העולם.
7) שהיא זי"ן נחשבת כמספר חביב. מסמל את רוח השבת וימות המשיח של האלף השביעי, שבעת הרועים של העולם וכל הדברים החשובים שמספרם שבע. היא מסמלת גם כתר, היות ש"זין" היא תג ומסמלת חרב מפני שנראית כסיף.
8) שהיא חי"ת נחשבת כמספר מסית, מפני שהיא רומזת על חטא ובה נידון האדם ושמו אותו בחרם, ויחד עם זה הוא גם מסמל את החיים.
9) שהיא טי"ת נחשבת כאות יציבה וטובה אע"פ שלפעמים אף היא מסמלת את החטא. המספרים 10-620:
01) מספר 10 שהאות שלו יו"ד חשוב, הוא יסוד הכול ומסמל את עשרת הדיברות ועשרת המאמרים שעל ידיהם נברא העולם ועשר הספירות וכו'.
12) מסמל את 12 השבטים, החודשים והמזלות והאותיות הפשוטות.
13) מסמל את ייחודו של הקב"ה; אחד הוא 13 ו-13 מידותיו שהן גם 13 מידות התורה. המספר מסמל כמו-כן את שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב – שאותיותיהם 13 ואת ארבע האימהות שאף הן 13 אותיות: שרה, רבקה, רחל, לאה ואת מידת ה"אהבה" שסכומה אף הוא 13.
14) מסמל את יד ד' ואת דוד המלך שמספרו י"ד.
15) מסמל את שמו של הקב"ה י.ה. ומשום כך כותבים אותו ט"ו ואת כלל ישראל המזדהה עם הקב"ה בבחינת ישראל, קב"ה ואורייתא חד היא. שלושה אבות וי"ב שבטים יחד ט"ו.
16) מסמל אף הוא את שמו של הקב"ה י.א. ומשום כך כותבים אותו ט"ז.
17) נחשב כמספר טוב היות ש"טוב" בגימטרייא 17, אבל הוא גם מסמל את החטא שאף הוא – מחוץ ל"אלף" האילמת – מספרו 17.
18) מסמל את החיים – ח"י.
20) מסמל את כף השכינה ושם השם שכותבים בשתי יו"דין.
21) מסמל את שם השם "אהיה" הרומז שקב"ה עמנו בצרה והוא גם מרמז על השמחה שלעתיד לבוא להיות אך שמח.
22) מסמל את האותיות לפי צלילן.
24) מסמל את המקרא – 24 ספרים של התנ"ך.
25) מסמל את הברכה של הכהנים המתחילה במלה "כה": כה תברכו את בני ישראל.
26) מסמל את שם ההוויה שמספרו י.ה.ו.ה. (6) והוא מסמל את האבות והאימהות יחד שאותיותיהן 26 – האותיות שיצאו מן ה"אלף".
27) מסמל את מספר האותיות שנתגלו, יחד עם חמש האותיות הסופיות.
28) מסמל את כוחו של השם. (קול ד' בכוח) והן רומזות על כ"ח אותיות שישנן בעולם.
30) מסמל את המלכות שיש לה ל' מעלות או ל' צדיקים נעלמים.
32) מסמל את ל"ב נתיבות העולם, כ"ב האותיות ועשר הספירות.
36) ל"ו הצדיקים הנעלמים שיש בעולם. (לפי דעה שנייה).
39) ל"ט מלאכות שבמקדש המחייבות בשבת.
40) מסמל דו: ארבעים שנה אקוט בדור. הימים שניתנה התורה למשה בשמים.
42) מסמל את אחד השמות של הקב"ה.
49) מ"ט שערי חכמה ובינה שהאדם השלם בתכלית השלמות כמו משה יכול להשיג.
50) שהוא נו"ן, מסמל את שערי הבינה שישנם בעולם. יובל.
60) משמל שישים ריבוא אותיות שבתורה; שישים ריבוא נשמות שיש לישראל; שישים הגיבורים השומרים על מיטתו של שלמה שהיא ירושלים.
70) שהוא עי"ן מסמל שבעים אומות שבעולם; שבעים לשונות, שבעים פנים לתורה; סנהדרין.
72) מסמל את אחד השמות החשובים של הקב"ה.
100) מסמל את מאת הברכות ומאת הקללות שיש בעולם.
231) הלוא הוא מספר השערים שבו נפגשו האותיות.
248) מסמל את מספר מצוות עשה שיש בתורה. ורמ"ח איברים שיש לאדם.
310) מסמל את מספר העולמות שהקב"ה עתיד להנחיל לצדיקים.
365) מסמל את מספר מצוות ה"לא תעשה" שיש בתורה, ומספר הימים שיש לשנת השמש, ומספר הגידים בגופו של אדם.
410) מסמל את מספר השנים שעמד מקדש שלמה.
420) מסמל את מספר השנים שעמד בית שני.
462) מסמל את מספר השערים שבהן נפגשות האותיות בשני גלגלים הלוך וחזור.
500) מסמל את המספר של שנים ופרסאות שבין עולם לעולם ובין רקיע לרקיע.
613) מסמל את תרי"ג המצוות שניתנו למשה בסיני.
620) מסמל את מספר המצוות בכללותן (תרי"ג בתוספת שבע מצוות מדברי סופרים) והוא מסמל את מספר האותיות שבעשרת הדיברות, ו"כתר" התורה.



מידות האותיות

לכל אות יש כוח מסוים ומידה מסוימת. לפי המסורת נחשבת האות ה"א כמידת דין והאות וא"ו כמידת רחמים. אנשי סוד יודעים לספר על מידותיהן של כל האותיות שבדרך כלל נסתרות הן ואינן נתפסות בשכלו המוגבל של האדם.

מידתם של האותיות ה"א, יו"ד-שהן משמו של הקב"ה- היא ענוה. האות החשובה ביותר, יו"ד, היא האות הראשונה בשם המפורש ורומזת על הדברים הקדושים והחשובים ביותר על-אף שהיא הקטנה ביותר. האותיות החשובות יו"ד, ה"א, וא"ו, המרכיבות את השם המפורש, במספרן המלא הן הקטנות מכל שאר אותיות ה"אלף בית" לרמז על הענווה המתייחסת לגדולים, ואפילו הקב"ה במקום שגדולתו מופיע – שמה ענוותנותו.
המידות של האותיות משתנות בהתאם לנסיבות. ה"הא" שהיא מידת הדין מופיעה לעתים כמידה של רחמים, וה"ואו" של רחמים מופיעה גם כמקל חובלים.
כל אות שנמסרה לאדם, שהוא בעל בחירה חופשית, טומנת בתוכה אפשרויות רבות לבחירת האדם המשתמש בה, ומידתה תלויה באדם המשתמש בה ובנסיבות שהיא מופיעה בהן בצירופיה השונים.
התמורה היא אחת המידות היסודיות של האותיות והיא מתבססת על הרעיון, כי לכל דבר יש תמורה חוץ מאחד והוא הקב"ה שהוא אחד ומיוחד,
ולפיכך ברא הקב"ה את העולם באות בי"ת, שניים-שניים, זה תמורת זה וזה כנגד זה, ולולא זאת לא נבראו חיים ולא נודע שהם חיים. וכן המוות – אילולי החיים לא היה מוות ולא נודע המוות. עניים ועשירים – שניתן יהיה להבדילם זה מזה, וכן חכמים וטפשים – בעולם הזה כל דבר מוגדר ע"י היפוכו.
לכל אות כוחות מסוימים וחידות משלה. אולם האותיות שנמסרו לאדם, שהוא בעל בחירה, קיבלו אופי כפול – חיובי ושלילי, בונה והורס, והאור מעורב בהן, יחד עם החושך, והטוב עם הרע, והן משקפות את המציאות הכפולה של עולמנו שיש בה, כפי שאומר החכם מכל אדם בספר קהלת, 28 עתים, והעתים מנוגדים זה לזה, עת לכל חפץ: עת ללדת ועת למות, עת לפרוץ ועת לבנות... עת לחשוב ועת לדבר... עת מלחמה ועת שלום... כוח העתים הללו הוא "כח" העולם הנעלם.
חז"ל מכנים תופעה זו בשם "תמורה", ואומרים שהאותיות פועלות ויוצרות, וכחותיהן מתגלים מכוח התמורה. ספר היצירה המגלה את סודות הבריאה מוסר, ששבע האותיות "בגד כפרת", שיש להן ביטוי כפול, דגוש ורפה, מעלים בכוחן את שבע התמורות העיקריות שבתופעות העולם, כגון חיים ומוות, רע וטוב, חכמה ואיוולת, עושר ועוני וכו'.
משום כך יש לכל אות מידות חיוביות ושליליות ואף נוגדות. הן תלויות בנסיבות שונות, בזמן ובמקום, ובצירופיהן השונים, מיקומן וסדרן, הליכתן וכוונותיהן בהתאמה לדברים ולעניינים שאתם הן באות במגע ושאליהן הן מתייחסות.
הניגודים שבאותיות באים לידי ביטוי בסיפורו של רבי עקיבא על האותיות שהופיעו לפני הקב"ה והציעו את עצמן לראשית הבריאה. כל אות ציינה את מעלותיה וערכיה החיוביים והקב"ה דחה אותה מלפני תוך ציון מגרעותיה וערכיה השליליים.
סיפור זה מבליט שכל אות טומנת בתוכה בפועל טוב ורע, אור וחושך, ברכה וקללה. אפילו האות אל"ף המסמלת את האור ורומזת על אלופו-של-עולם, טומנת בתוכה בפועל כוחות שליליים, ואלוקים לא רצה להתחיל בה את בריאת העולם, מפני שהיא טומנת בתוכה את הארור. הקב"ה בחר ב"בית" הרומזת על הברכה אעפ"י שגם ה"בית" טומנת בתוכה מספר ניכר של דברים שליליים, כגון: בושה, בעתה ובערות והיא משמשת יסוד לכל כפילות ושניות.
יחד עם זאת ישנן אותיות שנחשבות בדרך-כלל בעיקרן כטובות, אף-על-פי שיש בתוכן בצירוף מסוים ובנסיבות מתאימות יסודות שליליים. כמו ה"בית" שהיא אות של ברכה ומשום כך נבחרה להתחיל בה את בריאת העולם, והאות וא"ו שהיא אות של רחמים ונצטרפה משום כך למעשה הבריאה, והאות טי"ת שהרואה אותה בחלומו יצפה לטוב, אעפ"י שהיא קשורה לחטא, ולעומתן ישנן אותיות שליליות ביסודן כמו ה"חית" אעפ"י שהיא רומזת על החיים, וכן האותיות ש-ק-ר בעולם (זוהר חדש, בראשית).
מידתה של האות משתנית לפי אלה שהצטרפו אליה ולפי האדם המפעיל אותן והדבר מתבלט בדו משמעות שיש למלים לפי שימושו של האדם בהן. לדוגמה: "חטא" שפשוטו כמשמעו, וחטא משמעו לטהר. קלס – יכול להיות הן שבח והן לעג. והמשמעות הנכונה נתונה לבחירתו של האדם. ועל זה אומר הפסוק: "צדיקים ילכו בם ורשעים ייכשלו בם". התורה יכולה להיות סם-חיים לצדיק וסם-מוות לרשע, כפי שמפרשים חז"ל את הפסוק: " זאת התורה אשר שם משה לפני בני-ישראל" – היא תלויה מהם: זכו – סם חיים, לא זכו – סם מוות.




חלק ה'

מספר האותיות

מספר האותיות לפי השמות שלהן הוא כ"ב ועליהן נאמר" בך יברך ישראל" "נגילה ונשמחה בך". בתוספת ה' האותיות הסופיות של מנצפך מספרן הוא כ"ז – ועליהן נאמר "זך לקחו". בתוספת האות כ"ח, שנעלמה לפי האגדה, מספרן כ"ג ועם תוספת הסופיות מספרן כ"ח ועליהן נאמר "כח מעשיו הגיד לעמו. וראה בעניין זה להלן: אותיות מנצפך.


שמות האותיות וסמכותן

לאותיות יש שמות. אנשי מחקר אומרים ששמן של האותיות בא להן על שום דמיונן החיצוני לעצם כלשהו או למספר שהן מייצגות, או לרעיון העומד מאחוריהן. האות אל"ף, למשל, נקראת "אלף" מפני שהיא נראית כראש אלוף או מפני שהיא מכוונת לאלף את האדם; ה"בית" דומה לבית ובמספרה היא מזכירה את השניות שיש בעולם וכו'. האות "גימל" כגמל, והיא גם נראית כרגל הולכת. וה"דלת" כדלת וכו'. השמות היסודיים של האותיות הם אלו המקובלים בפינו, אבל לצידם יש שמות שונים במקצת והשינוי מתייחס בעיקר למילוי שלהן, שיש לו משמעות רוחנית מאלפת.
האות השנייה נקראת בשם בי"ת אבל יש וקוראים אותה בי;
האות הרביעית היא "דלת" ויש קוראים אותה דלד;
האות החמישית היא ה"א ויש שקוראים אותה "הי" או "היה";
האות השישית היא "וו" ויש שקוראים אותה "ואו" או "ויו".
האות השמינית היא חי"ת ויש שקוראים אותה "חח".
האות יו"ד קוראים לה גם יד;
כ", קוראים לה "כיף".
מ"ם קוראים לה גם "מים".
פ"א קוראים לה פ"ה או פי"א.
ה"צדיק", קוראים לה גם "צדיק" או "צדי".

לא כן אנשי הסוד; הם רואים בשמות של האותיות את משמעותן הרוחנית העליונה והיסוד הסמכותי לכוחן. בדרך כלל רואים אנשי הסוד באותיות ובשאר הדברים שנבראו על-ידי האותיות בכל צירופיהן גילויים של אלוקים שבשמו הן פועלות ויוצרות. והיות שאין האדם מסוגל לתפוס את מהות האלוקים – מתייחסים הם לגילויים של אלוקים כאל גילויים לשמו של אלוקים שאותו ורק אותו יכול האדם לדעת, הודות לאותיות שנמסרו לידיו ושאותן הוא יכול לדעת.
אנשי סוד אומרים, שכל התורה וכל ההוויה והעולם שנברא על-ידי האותיות מתקיימים מכוח צירופי שמותיו של הקב"ה הנמצאים באותיות, והשמות הללו בצירופיהם השונים –הם סודות העולם ובהם מתעסקים המעמיקים חקר בסודות האותיות והם גם באים לידי ביטוי בסיפורי האותיות ומשמעותן.
האותיות, כפי שהתגלו לאדם בצורה מוחשית במראה הכתיב, בנויות אף הן על שמו של הקב"ה שבשמו הן פועלות. הכתיב בנוי על נקודות, וכל נקודה היא למעשה האות יו"ד הרומזת על השם המפורש המתחיל ב"יוד" וכעל עשר הספירות והמאמרות שעל-ידיהן נברא העולם.

קווי היסוד המרכיבים את האותיות

האותיות מורכבות מאותיות פשוטות ומקטעי אותיות שנקראות בשם קווים. לפי המסורת, יש לכל האותיות יחד מ"ט קווים כנגד מ"ט החוליות שבמנורת העולם וכנגד מ"ט האותיות שבחמשת הפסוקים הראשונים של חמשת חומשי תורה, וכולן מאירות באור העליון הגנוז בהן, ובמקביל להן יש לכל דבר שבעולם ושבתורה מ"ט פנים; מ"ט פנים להתיר, מ"ט פנים לאסור ומ"ט שערי בינה שהעולם מתקיים עליהם. קיימות גישות שונות להרכב האותיות. הגישה המקובלת היא:

האות מורכבת מן האותיות
א - ייו
ב - רו או ווו
ג - יז
ד - וו
ה - די
ו - ו
ז - ו עם גולה
ח - ווו
ט - כז או דו
י - י
כ - רו
ל - כו
מ - כו
נ - וי
ס - כו
ע - נז
פ - כי
צ - ני
ק - רן
ר - ד
ש - וווכ או יייכ
ת - דו
ך - ון
ם - דד
ן - ו ארוכה
ף - ךי
ץ - יז
אנשי סוד מסתכלים על התורה ועל כל הבריאה כגילויי השם. היינו לשמותיו של הקב"ה שרק הם ניתנים לגילוי ולא מהותו. הם תופסים את השם המלא והשלם של הקב"ה באותיות המרכיבות אותו שהן: יו"ד, ה"י, וא"ו, ה"י שסכומן הכולל הוא ס"ג (20+15+13+15=63), ואומרים שעל ידי האות ב' שסכומה, ושבה התחיל הקב"ה את בריאת העולם נתגלה שמו בעולם, ויצא מהאין הנעלם ליש הגלוי, וסימן לדבר: " אין" בגימטרייה 61, הוסף לה ב' ס"ג המבטא את שמו המלא של הקב"ה.


ארבע האותיות המעידות על השם

הכוח של האותיות הוא באלוקים שהן כלי יצירתו. כולן פועלות בשמו ורומזות עליו ישירות ובעקיפין.
כל האותיות רומזות על השם והן, בצרוף הקווים והנקודות שלהן, מסמלות את שם הקב"ה, היות שכל האותיות בצירופיהן מהוות את שמותיו. אולם ביניהן ישנן ארבע אותיות שסכום האותיות היסודיות המרכיבות אותן הוא 26, שהוא הגימטרייא של השם המפורש י.ה.ו.ה האותיות הללו הן:
אלף שאותה מרכיבות האותיות י' י' ו' (שסכומן 26).
למ"ד שאותיותיה הן כ' ו' שסכומן אף הוא 26.
מ"ם – שאותיותיה כ"ו – וביחד "סלמא".
אנשי חן אומרים, שאלה ארבע האותיות (והאנשים המסמלים אותן) הם הארבעה שנכנסו לפרדס. והם מעידים בעדות כפולה בשני עדים על מציאות ד'. ושני העדים נמצאים בתוכם כחותם בתוך חותם.

האות אל"ף שסכומה 26 מביאה אתה כעד נוסף את הלמ"ד שאף סכומה 26. הלמ"ד – מביאה אתה את המ"ם שהיא 26. המ"ם מביא מ"ם שנייה – כל אחת מהן 26 – והסמ"ך שהיא 26 – מביאה אתה מ"ם שהיא 26. וכל ארבע האותיות הללו מעידות כשני עדים, חותם בתוך חותם, על השם המפורש של אלוקים.

את שם ההוויה המורכב מן האותיות יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א אין מבטאים בגלל קדושתו. קוראים אותו בשם המפורש ומבטאים אותו "אדוני" שמכנים "אלף-דלת" משום שהוא מתחיל באותיות אלה ומשום שהסכום הכולל של האותיות מ"אלף" עד דל"ת הוא 10, כמניין יו"ד, שהיא האות הראשונה של השם המפורש ובזה רמז לעשר הספירות. אנשי סוד מבליטים, שארבע האותיות של שם ההוויה הן המעטות ביותר להגדשת ענוותנותו של הקב"ה, שבמקום ענוותנותו שם גדולתו.
כוח מיוחד, נעלה, יש לאותיות של השם.
אנשי סוד אומרים שהאותיות של השם יש להן כוח רוחני כביר. הן מאירות מתוכן והמסתכל בהן מוצף באור עליון והוא מואר בתוכו ומתעלה בדעתו. ובבתי-הכנסת היו שים על לוח את אותיות השם שיהא האדם מסתכל בהן, בהתאם לפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד". באמונת ישראל אין שום דמות לאלוקים, ואין לתארו ואין לציירו בשום אופן ופנים, ורק בכוח האותיות יכול האדם לשוות את ד' לנגד עיניו.
אנשי סוד מספרים, שקדושי ישראל, שעלו בזמני גזרות על המוקד כיוונו את אותיות השם נגד עיניהם, לא הרגישו בייסורים ובכאבים, והיו עולים בריצה ובשירת "עלינו לשבח" למרומים והיו שרים על האותיות הללו את השיר:
"משכני אחריך נרוצה"
נמשכו בשירה ובריצה אחרי האותיות של השם ועלו אתן יחד למרומים.


מילוי האות

האותיות שנמסרו לאדם נתגלו לאדם בצורה מצומצמת והן טומנות בתוכן שני סוגי רזים וסודות שאין האדם יכול לתפוס אותן כלל, וסוג של רזים וסודות שהאדם יכול להשיגם רק לאחר שימלא כרסו בתורה ובחכמה הנסתרת ויגיע להארה נפשית ושכלית להבין סודות האותיות. הצורה הכפולה של האות, הצד הנגלה והצד הנסתר שבתוכה, גלומות בשמה של האות. האות אל"ף נקראת אל"ף בשלוש אותיות והיא מתגלית כ"א" בלבד. גם האות דל"ת, למשל, נקראת בשלוש אותיות והיא מתגלית כ"ד" בלבד, וכן לכל האותיות יש צד נגלה וצד נסתר הממלא את האות ומלווה אותה. אנשי סוד קוראים לחלק הנסתר בשם "מילוי האות", ולמילויה של האות מייחסים סודות ורזים. המילוי של האות הוא עפ"ר בין שתי אותיות, ויש אומרים שתמיד יש משולש של שלוש אותיות, והמילוי בא תמיד כזוג אחרי האות הראשונה הנהגית ושעל שם הגייתה נקראת האות כולה. מהו יסוד השילוש הזה?
אנשי סוד אומרים, שמקורו בשלוש האותיות א-מ-ש הנקראות "אמות" שמהן מורכבים כל הדברים שבעולם ושבלעדיהן אין לשום דבר אפשרות של קיום.




ר' מוטל'ה היה נותן לתלמידיו הסבר אחר:
העולם נברא על-ידי ה"בית" של ברכה, והברכה של השם משולשת היא. האות בי"ת שלעצמה רומזת בשלושת קוויה על ערכה המשולש של הברכה שמקורה בתורה, שניתנה בחודש השלישי, ביום השלישי ובצורה משולשת (תורה, נביאים, כתובים).
כל האותיות שהצטרפו למעשה היצירה קיבלו ממנה את הברכה המשולשת שחדרה לשמן.
ויש אומרים, שכל אות, בשעה שיצאה לעולם כקול – יצאה בליווי שני הדים – בואה ובואה דבבואה, וההדים הללו מלווים אותה לתמיד, ובשעה שיצאה כאור יצאה בשני צבעים כאש שחורה וכאש לבנה, ושני הצבאים הללו מלווים את אורה המיוחד, שאין האדם יכול לתפוס אותו, היות שנגנז באור הגנוז.
אנשי סוד מייחסים חשיבות רבה להרכב הנקודות והקווים שבכל אות ואות וקושרים כוחות עליונים לכל קוץ וקוץ.
אנשי סוד מתייחסים לצורה של האות בדרכים שונות: לפי הכתיב הנהגה שבה (האות הראשונה בשם האות) ולפי שמה בכתיב מלא, כולל המילוי הנסתר. המילוי לובש אף הוא מספר צורות: ה"הא" למשל נכתבת ה"א – אל"ף (ה"א) או ה"א – ה"א (ה"ה) או גם ה"א – יו"ד (ה"י). בדומה לה גם ה"ואו", פעמים שהיא נקראת וא"ו, פעמים שהיא נקראת "ויו" ופעמים שהיא נקראת ו"ו. וכל אחת מן הצורות רומזת על כוחות נעלמים ורעיונות מסוימים המשתנים במקביל לשינוי ההיגוי והכתיב ולפי הנסיבות.
ה"א מלאה (1+5) סכומה ו' ורומזת בכך על רחמים. ה"ה מלאה (5+5) רומזת על י' ורומזת בכך על עשר הספירות ועשרת הדיברות. ה"י (10+5) רומזת על השם המפורש (י-ה) שבשמו נבראו שני העולמות (העולם הזה והעולם הבא) לפי הפסוק: "כי בי-ה ד' צור עולמים", דהיינו, יותר מעולם אחד, שני עולמות.




חלק ו'
עולמן של האותיות

עולם האותיות נחשב כאוצר העולם. הוא גנזך העבר והעתיד, מפני שהכול נוצר וקיים הודות לאותיות המפרות את המחשבה ויוצרות את המלים.

האותיות פועלות במשותף בכל שטחי החיים. הן בונות ויוצרות ומגלות רעיונות. הן עולות ויורדות יחד בצרופים שונים. הן שרות ורוקדות יחד במעגלים ובשורות מסודרות. מתכופפות וזוקפות קומה, מתגמדות ומתגדלות ומחליפות ביניהן מתוך חיבה ויחסי שכנות טובים ולעתים הן מתקוטטות ביניהן וברוחות אישה מרעותה, דוחות זו את זו. יש שאות מסתירה ואף מבליעה את רעותה ולפעמים נעלבת אות אחת מסיבה מסוימת ונעלמת לפתע.

אנשי סוד מספרים דברים נפלאים על העבודה המשותפת של האותיות בצירופיהן השונים ובדרך הליכתן ועבודתן ומדגשים את הכללים שהאותיות שומרות על זהותן הנפרדת וייחודה של כל אות ואות, ומקפידות על כבוד האות, כשווה בין שוות, אעפ"י שהאותיות הבודדות לכשלעצמן נוטות לוויתורים ולענווה ומרוממות את כבוד שכנותיהן ואף משרתות את שכנותיהן ברעות ובחיבה.





שוויון בין אותיות

האותיות כולן שוות ואין שום הבדל בין אות לחברתה. כולן גובהן שווה וכגובה השורה, מלבד ה"למד" העולה למעלה מן השורה, ומלבד האותיות הסופיות ך, ף,ץ וכן קו"ף היורדות למטה מפני השורה.
האותיות גודלן שווה, אלא שלעת הצורך ולמטרה מוגדרת קורה שמגדילים אות מסוימת, או מקטינים אות מסוימת, או גם תולים למעלה מן השורה. ומדרשים נפלאים מספרים אנשי סוד על אותם מקרים בתורה שמאותיותיה נברא העולם כולו.


כל אות – עולם נפרד ומלא

כל אות עולם בפני עצמו היא, ומשום כך אסור לחבר אותיות. בספר התורה, ואף בשאר ספרי הקודש, שמרו על כל אות ואות בנפרד. כמקרה יוצא מן הכלל, אפשר לראות בסידורי תפילה את החיבור שבין אל"ף ו"למד" שבצירופן יחד רומזות הן על אלוקים לפי מניין הגימטרייה של הרכב קוויהן: האות אל"ף מורכבת מהאותיות ייו שמניינן 26, כמניין ארבע אותיות השם המפורש. הוא הדין באות "למד" שמניין הרכבה (כו) אף הוא 26. ושתיהן א ו-ל עומדות זו מול זה בסדר אלב"ם. בסידורים שונים ובאגדות נהגו מטעמי נוי ולימוד לחבר את שתי האותיות יחד.


כתר פז

והאותיות – למה הן הולכות נפרדות? יש אומרים מפני שהן דומות למלאכי-מעלה. והמלאכים – כל אחד ושליחותו שלו – כל אחד עולם מלא בפני עצמו.
ור' מוטל'ה אומר, שהאותיות דומות למלכים והן נושאות כתר פז כתגא לראשן, ומלכים מושלים לבד, כפי שטענה הלבנה כלפי מעלה בשעה שנבראה בגודל שווה עם השמה: "וכי שני מלכים משמשים בכתר אחד"? הסכימו עמה בשמים, והורו לה למעט את עצמה.
ומנין כתר הפז לראשה של האות? מספר ר' מוטל'ה, שבשעה שקיבלו בני-ישראל את התורה במעמד הר-סיני, ניתנו בראשו של כל אחד מהם שני כתרים: אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". וכשהאותיות ירדו לתורה להשמיע את דבר אלוקים, שמו על ראשה של כל אותו ואות כתר מלכות כנגד "נשמע", וכל אות נושאת את הכתר בראש מורם, כעדי של מלכות מידי מלך-מלכי-המלכים לחבב את תורתו בעולם.

בשמותיהן של האותיות טבוע סימן לכתר הפז שהושם בראשן. כ"ב האותיות מתחלקות לחמש קבוצות הנבדלות זו מזו באות האמצעית. ואלו הקבוצות:
(1) 13 אותיות שהאות יו"ד באמצעיתן (בי"ת, הי"ה, זי"ן. חי"ת, טי"ת, כי"ף, מי"ם, עי"ן, פי"א, צי"ד, רי"ש, שי"ן, תי"ו).
(2) 3 אותיות שהאות מי"ם באמצעיתן (גמ"ל, למ"ד, סמ"ך).
(3) 3 אותיות שהאות וא"ו באמצעיתן (יו"ד, נו"ן, קו"ף).
(4) 2 אותיות שהאות למ"ד באמצעיתן (אל"ף, דל"ת).
(5) אות אחת שהאות אל"ף באמצעיתה (וא"ו).
וחמש אותיות אמצעיות שהן לב האותיות (יו"ד, מי"ם, וא"ו, למ"ד, אל"ף) נותנות בסכומן פ"ז.
יתרה מזאת:
(א) האות האמצעית בקבוצה א' היא כאמור יו"ד:
ובאמצע יו"ד נמצאת האות וא"ו שערכה המספרי 6
ובאמצע וא"ו נמצאת האות אל"ף שערכה המספרי 1
ובאמצע אל"ף נמצאת האות למ"ד שערכה המספרי 30
ובאמצע למ"ד נמצאת האות מי"ם שערכה המספרי 40
ובאמצע מי"ם נמצאת האות יו"ד שערכה המספרי 10
ס"ה – כתר פז 87

(ב) האות האמצעית בקבוצה ב' היא כאמור מי"ם.
ובאמצע מי"ם נמצאת האות יו"ד שערכה המספרי 10
ובאמצע יו"ד נמצאת האות וא"ו שערכה המספרי 6
ובאמצע וא"ו נמצאת האות אל"ף שערכה המספרי 1
ובאמצע אל"ף נמצאת האות למ"ד שערכה המספרי 30
ובאמצע למ"ד נמצאת האות מי"ם שערכה המספרי 40
ושוב תמצא כתר פז - 87

והוא הדין גם בשלוש הקבוצות הנותרות. באשר תלך שם תמצא כי לב-ליבן של האותיות מסתכם בפז. שהוא הכתר שלהן.




כתר התורה

כל אות כשמקבלת את התורה היינו חמש אותיות כסמל לחמשה חומשי תורה זוכה בכתר פז, שסכומו 87 וכל אות ירדה לעולם עם כתר פז בראשה וכל מי שלומד תורה באותיותיה – שמים כתר בראשו.

ולמה כתר פז בראשה וכל מי שלומד תורה באותיותיה – שמים כתר בראשו.
ולמה בנוי הכתר באמצעיתן של חמש אותיות? מפני שהכתר של האותיות הוא הכתר של התורה שהיא עשויה מקשה אחת מחמש חוליות שהן חמשת חומשי תורה.
ורבי מוטל'ה מדגיש ברמזים עמוקים שחמש החוליות שמהן עשוי כתר הפז בחמש האמצעיות של האותיות מתגלגלות מאות אחת, הראשונה, דרך חמישה גלגולי אותיות חזרה לאותה האות, בבחינת ראשו נעוץ בסופו-וסופו בהתחלתו. ספירה זו של האותיות היא מאוד רזית וסודית ומפליאה, והעוסקים באותיות מייחסים לה כוחות נסתרים.
עוד נוסיף לגבי ה"צדי" יש הקוראים לה צי"ד ומכתירים אותה בכתר פז היות שה"יוד" באמצעיתה ואלה שקוראים אותה בשם צד"י או צדי"ק, אומרים שאין היא צריכה כתר מפני שהיא "בדעתו יצדיק צדיק", היינו, שהיא עצמה מהווה כתר פז לעולם.





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972