ספורי ילדים / תשעה באב / אבני נגף ואבני בנין

אבני נגף ואבני בנין
 


הארץ מלאה אבנים. לכל מקום שאתה הולך אתה רואה אבנים. אבנים גדולות ואבנים קטנות.
כשבאו בני ישראל לבנות את הארץ היו עוקרים את האבנים מתוך ההרים ומשדות המזרע ומעבירים אותן אל הערים לבנות בהן בתים. ואת היפות שבהן הביאו לירושלים לבנות בהן חומות ומגדלים. אבנים אלה לא היו לפני כן בארץ ישראל. לפנים הייתה כל הארץ ארץ זריעה ויבול. אלא, כשחטאו בני ישראל, והוציאו את דיבת הארץ רעה ודברו רעות גם איש באחיו נתמלאה הארץ אבנים. כי מילה טובה כמוה כפנינה נאה. ומילה רעה הופכת לאבן קשה, אבן נגף. וכמה שדברו בני ישראל רעות בארץ, וזרעו שנאה בין איש לאחיו - כן רבו הסלעים באדמת המולדת. וככל שאהבת אחים בין בני ישראל רבה יותר הופכות אבני הנגף לאבני בניין.
ומעשה בזקן אחד מעולי תימן יחיא אלכפאר שמו, שבא עם אחיו העולים והקימו כפר בין צרעה לאשתאול.
יום יום היו בני הכפר יוצאים לשדה לסקל אבנים, ויחיא אלכפאר עמם. והיה האיש עושה את עבודתו באהבה גדולה במרץ רב ובמסירות אין קץ, כל אבן שהיה מסקל היתה מביאה רווחה ללבו. היו חבריו משתוממים :
אדם זה עובד בפרך ופניו מלאים אושר ושמחה. ויש גם שצחקו לו : "מה לך עובד כסוס ופרד ?" והוא היה משיב : "עבודת הסיקול מרפאה את הידיים וגם את הלב".
היתה העבודה קשה מאוד. בימי הקיץ נטפה הזיעה מפני האנשים שנאבקו בסלעים, ובחורף רעדו מקור. כמה מבין העולים לא יכלו לעמוד בעבודה הקשה ועזבו את הכפר. אחרים באו במקומם וגם הם הלכו. רק יחיא אלכפאר המשיך לצאת יום יום לשדות. לסקל אבנים, לעקור סלעים ופניו מלאות אור.
היו חבריו מביטים בו ומלגלגים : "חולה גדול הוא מרי יחיא. צריך הוא לעבוד הרבה הרבה עד שיתרפאו ידיו ולבו...".
יום אחד קשתה העבודה על חבריו של יחיא, והם קמו והתוועדו והחליטו לדרוש שיפחיתו את שעות עבודתם ויגדילו את משכורתם, אחרת ישבתו ולא ילכו עוד לעבודה. וכך אמנם עשו, אבל יחיא אלכפאר לא שבת עמם ויצא יום יום לעבודתו. כעסו חבריו וקראו לו קריאות גנאי : '"פורש מן הציבור !" מפר שביתה !" אך הוא התחנן לפניהם : "אל נא אחי... עבודת קודש היא... נפשי קשורה בה, וגם מרפא בה לליבי החולה ולידי הכואבות'.
"זקן שוטה" אמרו חבריו והניחו לו לנפשו.




סיפורו של הזקן סוקל האבנים פשט בכל רחבי הפרוזדור ועד ירושלים הגיע. שמע על כך אבא ז"ל ואמר להכירו פנים אל פנים. יצא לאותו מקום שבו עמד ומצא אותו עומד בראש הר, ליד סלע גדול. התחיל אבא לגלגל עמו שיחה עד שהגיעו הדברים לאבנים וסלעים, אמר הזקן : "הרי לפנינו ארץ אבנים וסלעים. מניין באו כל כך הרבה אבנים לארץ זבת חלב ודבש ? הערבים מספרים כי שני מלאכים אספו את כל האבנים שבעולם בשקים גדולים, וכאשר ריחפו בין שמים לארץ נקרעו פתאום השקים וכל האבנים נפלו בשדות ארצנו. אך לא כן הדבר. ערבים אלה אנשים פשוטים הם ודעתם קצרה.
האמת היא שאבנים אלה אינם אלה דברי דיבה ולשון הרע שהפכו לאבנים... זה קרה באותו יום מר, בערב תשעה באב. כאשר חזרו המרגלים מן הארץ הטובה, דברו בגנותה ועוררו את העם על משה : "למה העלית אותנו מארץ מצרים ?"
והיו גם אנשים שקראו את העם לרגום את משה באבנים... וכל מילה פגעה בליבו של משה כאבן כבדה. ויש אומרים שהמילים הפכו לאבנים ממש, והיתה סכנה שיפלו על משה ויהרגוהו. עשה הקדוש-ברוך-הוא נס, ונשארו האבנים תלויות בין שמיים לארץ. ושם נשארו שנים על שנים כמחיצה בין ישראל ובין אביהם שבשמים.
וכאשר הגיע יום הפורענות, יום חורבן הבית, שנגרם בעוון הדיבור, נפלו האבנים הכבדות וכיסו את אדמת הארץ. וכל אבן המוטלת כאן הוסיף הזקן הצביע על האבנים שסביבו - דיבה רעה היא שהפכה לקללה. ואנו כולנו, בני בניהם של דור המדבר אנו. שהטילו אבנים במשה, ועתה, עם בוא הגאולה חייבים לבער את כל הדיבות הרעות... לחזור בתשובה, לאהוב את הארץ ולשבח אותה. וקודם לכל - חייבים אנו לסקל ולסלק את כל האבנים-הדיבות שפיזרו אבותינו והם לוחצים על הארץ הטובה. ועל כן, כאשר אני מסקל ועוקר סלעים ומצליח לשחרר את האדמה הטובה חש אני הקלה בליבי ובידי".
ומיד הניף הזקן את המעדר והתחיל לחפור סביב אחד הסלעים על מנת להוציאו. זיעה כיסתה את פניו וגופו. ועל כל מכת מעדר נאנח ברווחה ואמר לעצמו בשמחה גדולה : אח אח... מרפא ללב.. מרפא לידים...



לבסוף נעקר הסלע ממקומו והזקן הרים אותו בשתי ידיו המיובלות והשליך אותו אל גל אבנים שנצבר במקום. ותוך כדי כך גילגל עיניו כלפי מעלה ומילמל : הגל הזה יהי ביני ובינך... כי הנני מוכן ומזומן לתקן ולכפר את חטא דיבת הארץ... החטא שבו חטאנו אנחנו וחטאו אבותינו לפניך בימי קדם. ועתה רפא נא לארץ בה בחרת וחדש ימיה כקדם, כדי שתשוב ותהיה ארץ זבת חלב ודבש".




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972