חגי ישראל / תשעה באב / בליל תשעה באב

בליל תשעה באב
 


בליל תשעה באב התקבצו מספר חבורות בני נוער ועלו להר ציון להשתטח על גגו של מצפה הבית. מאפלולית הלילה נבטו אליהם במטושטש קווי האופק של הרי יהודה החשופים, אשר עמדו בשממונם בשבי ערב. הר הבית המוצנע בתוך חשכת הלילה היה נקודת המוקד של הלבבות ולעברו כוונו כל העינים. הודלקו הנרות הקטנים והקורא פתח בניגון האבל המסורתי "איכה ישבה בדד".
באותה שעה ישבה חבורה גדולה של זקנים למטה, בבית- הכנסת של קבר דוד המלך. יְשׁוּבִים ורבוצים על הרצפה וקוננו "בכה תבכה בלילה". קולות זקנה עייפה, מרוטת כנף וכמהת מנוחה, עלו והתמזגו עם קולות נעורים רעננים, שכל עולמם לפניהם והיו למקהלת קינה קודרת. משנדמו אחרוני הקולות המקוננים נתכנסו הזקנים והנערים ואמרו לו, לממונה, שישיח בענינו של לילה. פתח הממונה ואמר : בלילה הזה עלה הר הבית בלהבות אש. העיר ירושלים, רבתי בגוים, היתה לשמה. ירמיהו לבו קרוע ושסוע על נבואותיו הקודרות שנתקיימו עד תומן, שותת על פני ערמות האפר ונשא קולו בבכי, איכה ישבה בדד. קודר היה הלילה, עננים שחורים כיסו את השמים. ורק להבות האש המלחכות את אבני ההיכל האירו את השממה שמסביב. לאורן נראתה העיר והיא ריקה מאדם. חללים נטושים ברחובות, מדוקרי חרב ומזי רעב. עוללים ויונקים שרועים בחוצות בלי רוח חיים וידיהם הקפואות פשוטות.



כדב שכול התרוצץ הנביא ללא הפוגה בתוך איי החרבות של ירושלים ומנהמת לבו שאגה קינתו בכאב צורב. - למי אדמך בת ציון ? משרך היה רגליו אל כל פינת יקרת שבציון המצוינת עד כי כלו שארית כוחותיו ורגליו התמוטטו, וישכב באשר נפל. שערותיו פרועות, בגדיו קרועים ומטובלים בדם ואפר ולבו בוער בקרבו כתנור אש לוהט. משתי עיניו יורדים פלגי דמעות. מסביב לו, למרגלות הר המוריה שרועים השרידים, נפוחי כפן, ושלשלאות של ברזל על ידיהם. הנביא המקונן לא ראם. רק נחיריו נשמו ונשפו את העשן שהתאבק ממקום המקדש ולבו, לבו נשפך כמים. מבין העיים נהמו קולות פצועים, ,מהולים בהמיה חרישית. כל הלילה שכב הנביא באשר נפל, אבריו עליו כעופרת, צרה של ירושלים עולה כאש בעצמותיו ובבשרו הממורט ולבו קודח. ואולם בראש האשמורת האחרונה כשהתחיל האויב אוסף את השבויים, כשגברה ההמולה וצעקות הנוגשים, גניחות המעונים הכבולים וצלצלי שלשלאותיהם התמזגו יחדיו, קם על רגליו מלוא קומתו והסתכל מסביב. עיני צער תהומי ורחמים גדולים של הנביא ננעצו באחים אסירי הנחושתיים, העומדים לצאת לדרך היסורים הרחוקה של השבי. לבו הגדול של הנביא נצבט בקרבן. לכך שלחו אלקים להיות להם לנביא? לראותם מתבוססים בדמיהם, מירמס לרגליהם של קלגסי האויב האלילי ?
דומיה השתררה. הנביא נשאר כנד תחתיו, עצם עיניו והשפיל ראשו כלפי ערפו, שעה ארוכה עמד ירמיהו בלא ניד. פתאם פקח עיניו לרווחה, יישר קומתו, התבונן סביב וברק גדול של חיים נצנץ בעיניו. הוא נשא שתי ידיו כלפי מעלה והרים קולו בעוז ובבטחה "קומי רוני בלילה" בקולו הניחר, שניסר באוירה הצונן והערפילי של ירושלים בטרם בוקר, היה משום תערובת של קינה ורינה, של שכול ונחמה. עינים מוכות אימה ותמהון של אסירי הנחושתיים המוטלים בין העיים כצאן טבחה נסערו לרווחה אל עבר הנביא. בעיניו של הנביא ירמיהו נדלק נצוץ הרחמים הנבואי הגדול, אזר כל כוחו ושאג תוך כדי שהוא סב על עקביו : "קומי רוני בלילה", "קומי עורי רוני בלילה - הריע קולו. "קומי, רוני, רוני" הלכה שאגתו והתגברה. מבין העיים התרוממו ראשים. פניהם צפודות אשר נעשו כמין קלף דהוי, ומקומט, השפתיים הסדוקות מצמא, מילמלו חרישית ולא ידע איש מארשת הפנים אם קללה בפיהם או חסד התקוה.
העינים רובן כבויות ומיעוטן זועפות, תמהות. הנביא ! - נשמע פתאם קול צחיח קורא מבין הכבולים. .הנביא ! הדבר ה' הוא בפיך, כי נעלה רינה על שפתותינו ? גל דמעות אדיר שתף את פני ירמיהו והרטיט את גופו. בשרווליו הארוכים ניגב כל הזמן את עיניו וכשהוריד את ידיו נתגלה לעיני השואל סומק פני הנביא הבוערים באש ועיניו כלפידים ומבטו היה נעוץ בכל חוד נצנוצו הלוהט לתוך פני הקלף של השואל, כשידיו בנחושתיים ורגליו בסד. קומי רוני בלילה ! כי קרא עלי מועד ! רעם הנביא. ובדברו - ברק של תחיה התנוצץ בעיניהם של הפזורים בעיים. הנביא עצם עיניו כשפניו הלוהטים נישאים
כלפי שמיא. יותר ויותר ראשים גבהו מבין העיים והופנו אל הנביא. דומם הרימו ראשיהם מתוך מאמץ ורק צלצול האזיקים ליווה את תנועותיהם המאומצות. והנה נשמע מרחוק בכי דק. קול פעיה רענן של תינוק רענן. חיוך קל נשפך על פני הנביא ואזניו נטויות אל הפועה. בתנועת אצבע קלה הראה להם ירמיהו לשוכבים בין העיים את הכיוון ממנו בא הקול הפועה. מבטיהם הזועמים נתרככו כשהבחינו בקול פעייתו של תינוק שנולד. מתוך עיי החרבות ובעיצומן של להבות האש נולד. ופעייתו מבשרת "הרה וגם ילדה ציון" בעצם החורבן. הנביא ניגב דמעה נוצצת שניגרה על לחיו, פנה אל העיים והרים קולו בעוז. קומי, קומי, רוני ! !
באותה שעה ידעו אסירי הנחושתיים : בליל החורבן ומתוכו נולד המושיע.


סרדיוטי האויב הבהילו לקום ! לקום ! מצעדכם אל השבי מתחיל. הלכו השבויים לפני צר ורינת הנביא לוחשת בלבבות. את עומס צערם ויסוריהם הקלה הפעיה שהשאירו מאחוריהם. לא אבדה התקוה. השבויים הלכו והנביא נשאר במקומו, בשפולי הר המוריה, ולידו ברוך בן נריה תלמידו, כותב מפיו דברי אלקים חיים, קולט כל מלה, כל ניב ומעלה על הכתוב. כשהגיע הנביא לפסוק "קומי רוני בלילה" התהפכה הדיותה שלפני ברוך בן נריה כשהדיו נשפכה על הקלף, ומחקה את הה"א שבלילה. הלך ברוך אצל רבו לשאול לפרושו של דבר. אמר לו ירמיהו ה"א זו שבה נערך החורבן, בחודש החמישי, לא היתה יכולה לעמוד בלילה זה סמוך לרינה. אמרה הה"א : כל חדשי השנה ידעו לדחות את הגזירה בכה תבכה בלילה - לילה מלא. אבל קומי רוני בליל לראש אשמורת - ליל כתיב ולילה קרי), בלי ה"א. ורק היא נלכדה בה. הלילה ההוא יהי גלמוד אל תבוא רננה בו - לילה מלא.

זקני הר-ציון מספרים : לימים עמדה ה"א והתאוננה כלפי מעלה : היתכן ? לא די שיחדו אותי, לפורעניות ולצער ועוד עוקרים אותי מנחמה ? כלום לקתה מידת הדין ? והרי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה ? אסרו לה"א, עתידה את ליטול שכרך בתחילת נחמה וכשהגיעה שעתה של אתחלתא דגאולה בימינו נקבעה בה"א - בליל לחדש השני, שבו הכריזו על הקמת מדינת ישראל בימינו.




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972