פרשת נשא
 

מה שאנו נותנים, הוא שלנו

"ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה:י)

פעם היה נדבן גדול, יוסף שמו, אשר תמך ביד רחבה בכל מטרה טובה. יום אחד הוא נתן תרומה גדולה במיוחד, וילדיו אז הביעו את התנגדותם לכך.

"אתה נותן יותר מדי", התלוננו, "אם תמשיך כך – נתרושש!"

אך יוסף חלק עליהם: "להפך", אמר, "מה שאני נותן – שלי הוא. אין לי שום עניין במה שאני משאיר אחרי. כאשר אגיע לשמים, אוכל להביא אתי רק את מה שנתתי, שהרי אינני יכול לקחת מכאן שום דבר. את זה למדתי מן התורה, שנאמר: 'איש אשר ייתן לכהן, לו יהיה".

"שימו לב כי הפסוק חוזר פעמיים על המלים 'לו יהיה'. זה בא ללמדנו אמת גדולה: מה שאנחנו נותנים בעולם הזה הוא שלנו לחיי הנצח; מה שאנו נותנים לקב"ה, נעשה שלנו באמת".

אשה אחת, שהייתה אשת החברה הגבוהה, הלכה לעולמה. בדרכה אל משכן הקבע שלה בשמים היא ראתה בית מרהיב ביופיו. "של מי הבית הזה?" היא שאלה. המלאך שליווה אותה סיפר לה, והיא קראה בתדהמה: "אבל בעולם הגשמי האיש הזה היה הגנן שלי! אם לו יש בית מרהיב שכזה, אני רק יכולה לתאר לעצמי איך ייראה הבית שלי!"

הם חלפו על פני הרבה בתים קטנים יותר, ולבסוף נכנסו לסמטה ונעצרו ליד בית אחד, שבנייתו אפילו לא נסתיימה: הייתה לו רק רצפה, אך לא היו לו קירות או תקרה. "גברתי", אמר המלאך, "כאן ביתך".

"מה?!" קראה האשה, "אתה בוודאי טועה! בעולם הגשמי היה לי בית יפהפה, אירחתי בו המוני בני אדם, הייתי אשה חשובה! אינני יכולה לגור כאן!"

"מצטער, גברתי", אמר המלאך, "אבל אלו הם כל החומרים שאת שלחת הנה".




שישים אותיותיה של הברכה המשולש

"יברכך ד' וישמרך..." (במדבר ו:כד)

האגדה מספרת שכאשר הוכתר שלמה למלך על ישראל נפלה עליו אימה גדולה. הוא התקשה להירדם, וכאשר ישן – תקפו אותו סיוטים. רופא החצר נתן לו שיקויי שינה שונים, אך הם לא הועילו. ברוב ייאושו קרא המלך באחד הלילות לנתן הנביא, והנביא אשר הבטיח לו כי הקב"ה ישלח לו שישים גיבורים אשר בוודאי יצליחו לגבור על כל אויביו, וכך הוא לא יפחד עוד.

"זה לא יעזור", אמר שלמה. "אמש חלמתי על שישים הגיבורים הללו; חלמתי ששישים אנשים חמושים מקיפים את מיטתי: 'הנה מיטתו שלשלמה, שישים גיבורים לה מגיבורי ישראל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, אשר חרבו על ירכו מפחד בלילות' (שיר השירים ג:ז-ח). ובכל זאת לא הצלחתי לישון כל הלילה. נוכחותם של הגיבורים הללו לא תביא שקט לנפשי".

"אבל לא אלה הם הגיבורים שאליהם התכוונתי", קרא הנביא. "שישים הגיבורים שהקב"ה ישלח לך אינם בני אדם: אלו הן שישים האותיות של ברכת הכהנים (במדבר ו:כד-כו): 'יברכך ד' וישמרך, יאר ד' פניו אליך ויחנך, ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום'".

כאשר שמע זאת המלך שלמה, רווח לו מייד. מאותו לילה ואילך הוא ישן בשלווה, כל סיוטיו חלפו והוא לא פחד עוד.



אחרי כל שיא באה ירידה
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו..." (במדבר ז:א)

פסוק זה מתחיל במלה "ויהי", והמפרשים אומרים שבכל פעם שהתורה משתמשת במלה זו, הדבר בא לרמז על צרות ועצבות. ואולם איזו עצבות יכולה להיות ביום שבו מסיים משה את בניית המשכן? האם לא ראוי שיום שכזה יהיה יום של שמחה שלמה? מי יכול היה להיות עצוב אז?

האגדה מספרת כי באותו יום נראתה התורה עומדת בפינת המשכן ובוכה. שאל אותה משה: "מדוע את בוכה? היה עליך להיות שמחה היום, שהרי בקרוב נגיע אל הארץ המובטחת, ושם נקיים את המצוות התלויות בארץ!" השיבה התורה: "כן, אבל כאשר ייכנסו בני ישראל לארץ ישראל הם יהיו עסוקים בהתיישבות בה ובבניית בתיהם, וישכחו אותי".

כל מי שמבקר כיום במדינת ישראל מתפעם בראותו את ההישגים החומריים העצומים שלה. ואולם יש גם כאלה המתאכזבים מן הרפיון שיש בה בתחום שמירת המצוות, בעיקר בקרב הצעירים. ובכן, עלינו לזכור כי אחרי כל שיא בהכרח יש ירידה. אחרי בריאת העולם היו "הנפילים" – מלאכים שנפלו; אחרי גן העדן – חטא אדם הראשון; וגם אחרי שמשה השלים את בניית המשכן הייתה ירידה. כך גם בחיינו האישיים: אחרי חתונה, או כל אירוע משמעותי אחר יש איזושהי אכזבה.

ואולם אל לנו להתייאש מכך או לחוש רפיון ידיים. המקובלים אומרים – "ירידה צורך עלייה", כל ירידה היא הקדמה לעלייה שתבוא אחריה, ומתכוונים לכך שנשמתו של אדם יורדת ארצה כדי לעלות, בסופו של דבר, לשמים. תכליתו של האדם בעולם היא לצמוח צמיחה רוחנית, להשתפר ולהתעלות, להגיע לגובהי מרומים. אמנם נכון שרמת שמירת המצוות בארץ ישראל אינה עונה, כרגע, על ציפיותינו; ואולם ברגע שכל העולים החדשים ימצאו את מקומם, אזי "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב:ג).




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972