ספורי ילדים / פסח / גילוי אליהו

גילוי אליהו
האגדות מספרות כי אליהו הנביא נוהג לעבור בכל מושבות ישראל בערב חג הפסח. במקום שהוא פוגש בית דל, שאין בידי בעליו העמל, לקנות את צרכי החג – ואף על פי כן אינו מאבד את אמונתו בה' יתברך – נחלץ הוא לעזרה. אליהו מתחפש לדמות זו או אחרת ומביא את כל צרכי החג לאותו בית עני, מצות ויין דגים ובשר ואף כופתאות אינן נעדרות משולחן החג. גם לילדים דואג אליהו ומביא להם בגד חדש ומתנות נאות. ומסורת היא בעם, כי בליל הסדר עצמו פוקד אליהו כל בית יהודי באשר הוא שם. ובכל מקום מתקבל הוא בחיבה ובאהבה ומכינים לו יין בכוס גדולה, אלא שאליהו רואה ואינו נראה. רק מעטים שבמעטים זכו לראותו. ויש מי שאומר כי גם ילדים רכים ותמימים שלא ידעו עדיין טעם חטא – רואים אותו.
 


ומעשה ביהודי פשוט ובעל צדקה ר' זאב שמו. היה האיש שכנו של הצדיק רבי מוטל'ה. בא ר' זאב אל רבי מוטל'ה ואמר לו: "רבי השמועה אומרת שאתה זכית לראות את אליהו הנביא. ומה תימא בכך? הרי אתה צדיק וגדול בתורה. אבל גם אני משתוקק מאד לראותו. אמור נא לי מה עלי לעשות כדי שאזכה לכך?".
ניסה רבי מוטל'ה לדחות אותו מעל פניו. "עליך ללמוד תורה ולעשות מצוות. בדרך זו תעשה נחת רוח לאליהו. ומי יודע... אפשר שיתרצה להתגלות לך".
אולם ר' זאב יהודי פשוט היה, והוא ביקש תשובה פשוטה וברורה: מה עליו לעשות כדי שיזכה לגילוי אליהו?
ימים רבים הפציר ר' זאב ברבי מוטל'ה. פעם אחת, באחד מימי ניסן פגש שוב ר' זאב ברבי מוטל'ה, וחזר על שאלתו. הפעם נענה לו רבי מוטל'ה ואמר: "הודיעו לי כי בכפר נידח, לא רחוק מוורשה, גר איכר יהודי אחד עם אשתו החולה וארבעת ילדיו. והנה איכר יהודי זה חלה פתאום והוא רתוק למיטתו, ללא רופא, ללא מזון וללא עוזר. מצבו של האיכר ובני ביתו קשה ביותר והם זקוקים לרחמי שמים. ועתה מייעץ אני לך לנסוע אליו ולקחת עמך את כל הדרוש לחג, וגם תרופות קח עמך עבור האיכר החולה כדי להקל עליו את מחלתו. שהרי עני מרוד הוא האיש, ואין מי שידאג לו. ומקווה אני שתשמע בקולי ותעשה כדברי, ובזכות זה תזכה לגילוי אליהו. שהרי אליהו בוודאי יהיה שם. הן לא ייתכן שיעזוב את העני שימק בעוניו באותו כפר נידח".
שמח ר' זאב על דברי רבי מוטל'ה. עוד באותו יום קנה את כל הדברים הנחוצים לפסח, מצות ויין ומיני מזון, כלים ותרופות ונסע אל הכפר הנידח אל ביתו של האיכר החולה.



נכנס ר' זאב לבית הרעוע של היהודי החולה, כפי שיעץ לו רבי מוטל'ה, ואמר: "עובר אורח אני, והנה בא החג ואני מבקש לעשות אותו בבית יהודי. אולי אוכל לעשות את החג עמכם?"
"בחפץ לב" – אמר האיכר כשהוא שוכב במיטה. "אבל בבית אין דבר לחג. ואין אוכל וכלים. ועדיין איני יודע מה נאכל. שהרי אני חולה ואף אשתי חולה, והילדים קטנים עדיין, ואין בידם לעזור. אבל אין ספק שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו. ומה שיהיה עמנו – יהיה גם עמך".
"אל תדאג" – אמר לו ר' זאב. "יש איתי מצות, יין, כלים וגם כסף. וברוך השם גם כוחותי עימי, ומוכן אני תיכף ומיד להתחיל בהכשרת הבית ובכל ההכנות הדרושות לחג".
אמר ועשה. מיד הפשיל את שרווליו. ניקה את הבית, הכניס את המאכלים שהביא לבית ואת התרופות נתן לאיכר ולאשתו. גם לילדים נתן בגדים חדשים. התרופות הועילו והאיכר ואשתו התחזקו וקמו ממיטתם ואף ישבו עם ילדיהם ואורחם אל שולחן הסדר. והסדר נערך כהלכתו ברוב אור ושמחה. בני הבית אמרו את ההגדה ושרו ברגש רב. לאחר ברכת המזון ניגשו האורח והילדים לפתוח את הדלת לפני אליהו הנביא. ר' זאב היה נרגש מאד. הוא האמין בכל לבו שהפעם, אכן יזכה לראות במו עיניו את אליהו.
אלא שטעות היתה בידו. אליהו פקד את שולחן הסדר אך איש לא ראהו. לא האיכר החולה, לא אשתו, לא הילדים ואף לא ר' זאב.
לרגע אחד גבר צערו של ר' זאב, אך הוא מיהר להתאושש ולחזור אל שולחן הסדר כדי להמשיך יחד עם בני הבית בקריאת ההגדה בשירה בשמחה ובהתרוממות הרוח.
וכך עברו כל ימי החג על ר' זאב בביתו של האיש העני.


אחרי החג נכנס ר' זאב לרבי מוטל'ה ובקול שמח הודה לו על המצווה שנתגלגלה לידו בזכות הצדיק, ואמר: "אמנם בתחילה תפס אותי צער על שלא זכיתי לגילוי אליהו. אבל אחר כך שבה השמחה ומילאה את לבי. אמנם נכון לא זכיתי לגילוי אליהו. אבל זכיתי למצווה גדולה, הבאתי אור ושמחה ובריאות לבית שהיה שרוי בעוני, בצער ובמחלה".
"מי יודע אם אין זכות זו גדולה אף מן הזכות של גילוי אליהו". אמר לו רבי מוטל'ה. "כן.. כן.. אין ספק בדבר.. זכות זו גדולה יותר.. הרבה הרבה יותר".
רבי מוטל'ה לקח בידיו את ראש שכנו ר' זאב ונשק לו, והוסיף: "ר' זאב, אילו מותר היה ליהודי לקנא בחברו – הייתי מקנא בך על שזכית למצווה גדולה זו. והרי זכית בלי יודעין לגילוי אליהו בפועל ממש. כן כן, בפועל ממש! זכית לגילוי זה, אף שצדיקים גדולים ממני וממך שאפו לכך בכל לבם ולא זכו".
השתומם ר' זאב: "אני זכיתי לגילוי אליהו? הרי לא ראיתיו כלל. אנא, רבי, פרש דבריך".
"בוא נא ר' זאב איתי לחדר השני. בוא אוכיח לך כי ראית אותו, ראית אותו עומד חי לפניך, ממש כפי שאני רואה אותך עכשיו".
הלך ר' זאב אחר ר' מוטל'ה לחדר השני וכולו נדהם ונפעם. באותו חדר עמדה חבית מים. הציב אותה רבי מוטל'ה מול הבית ואמר לו: "ר' זאב, הבט נא בחבית, ותראה שם דמות אדם. האם לא ראית איש זה בימי הפסח באותו הכפר? ובכן, זכור, האיש הזה שאתה רואה את פניו במי החבית היה אליהו, הוא ולא אחר".
הביט ר' זאב בחבית ולא ראה בה דבר מלבד פני עצמו הנשקפים אליו מתוך המים "איני רואה אלא דמות עצמי בלבד" אמר.
"כן.. כן.. וכאלה היו פני אליהו בפסח זה" – אמר רבי מוטל'ה. "וכך נתגלה לך בפסח זה.. בפועל ממש. כי אתה קיימת את מצוותו לעזור ליהודי דל לעשות את הפסח כהלכה...
אבי שנשא לו לאישה את נכדתו של ר' מוטל'ה. שמע סיפור זה שכבר נודע לו לפני כן מפי החסידים ואנשי המעשה. אבל בבית ר' מוטל'ה היה לסיפור סיום אחר. וכך ספרו שם:
כאשר טען ר' זאב שוב ושוב שלא ראה את אליהו בפועל ממש, בניגוד למה שאמר לו ר' מוטל'ה, קרא לו ר' מוטל'ה לבוא עמו.
עלו שניהם לכרכרה ונסעו ביחד לאותו כפר שבו עשה רבי זאב את הפסח. בקשו שניהם את ביתו הרעוע של אותו איכר יהודי ולא מצאו אותו. שאלו את האיכרים הגויים שגרו בסביבה: "איפה גר כאן האיכר היהודי?" והגויים ענו: "אין כאן איכר יהודי ומעולם לא היה".
התעקש ר' זאב ואמר: "הרי הייתי אצלו בפסח".
צחקו הגויים ואמרו: "חלומות אתה חולם, מושקה".
השתומם ר' זאב על הדבר המוזר הזה. "איך ייתכן הדבר? הרי הוא עצמו עמד כאן ברחוב הזה, ליד הפלג הזה, מתחת לעץ הזה?...
הרגיע אותו רבי מוטל'ה ואמר לו: "רואה אתה ר' זאב יקירי מה עשה למענך אליהו הנביא כדי שתזכה לממש את תשוקתך ולראות פניו? הוא הסכים להעמיד פני חולה גלמוד בכפר נידח בליל הסדר. אף בית הראה לך ואישה וילדים. וכל זאת עשה למענך. ואתה עדיין מתלונן שלא ראית פניו?"
נכנסו הדברים ללבו של ר' זאב ושקע בהרהורים עמוקים.
כשסיפר לי אבי סיפור זה, ואני עדיין ילד, שאלתי אותו: "ואתה אבא, האם זכית לראותו?"
"לא, לא זכיתי.. מעולם לא זכיתי לראותו" – אמר אבא – "אבל פעם אחת שמעתי אותו שר, כך נדמה לי".
ואף כי היה זה לפני ימים רבים מאד, בוורשה העיר, עודני זוכר כי גם אני שמעתי את השיר, ששר אליהו לאבא. זה היה לאחר שאני פתחתי את הדלת לאליהו הנביא בליל הסדר, כפרס על שעלה בידי לגנוב את האפיקומן. הייתי בטוח אז שאזכה לראות את אליהו. הבטתי סביבי – אבל לא ראיתי איש. ראיתי רק אור גדול שהכאיב לעיני. הנחתי את ראשי על השולחן כדי לגונן על עיני הכואבות ונרדמתי.
ואז שמעתי קול שר. והקול סיפר ושר על מלך שהיה לו ארמון גדול. ובא השונא והחריב את ארמונו ולקח אותו ואת עמו בשבי. ויום יום יושב המלך ומצפה שיבוא מישהו ויפדנו משם.
התעוררתי. סבתא עמדה לידי, ושרה לי שיר. וגם סיפרה ושרה על מלך ומלכה ובת מלכה וארמון. היא ליטפה את ראשי והובילה אותי למיטתי. ובחלומי שבתי לשמוע את קול השיר. וגם את המלך ראיתי שוכב כבול באזיקים. מביט בי ושואל: "מתי תבוא לפדות אותי? מתי?"
ואת החלום הזה חלמתי פעמים רבות. וממשיך אני לחלום אותו מפעם לפעם עד עצם היום הזה.




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972