"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה:י)
יש בוודאי משמעות לכך שהציווי "ועשית כפורת" (שמות כה:יז) הוא בלשון יחיד, וכן גם הציוויים "ועשית שולחן" (שם, פסוק כג) ו"ועשית מנורת זהב" (שם, פסוק לא), ועוד. בפרשתנו יש עשרים ותשעה ציוויים בלשון יחיד הקשורים לבניית הכלים השונים של המשכן. לעומת זאת הציווי "ועשו ארון" (שם, פסוק י) הוא בלשון רבים.
פריטי הריהוט השונים של המשכן יכולים להיעשות בידי אדם יחיד; ואולם הארון צריך להיבנות בידי העם בכללותו. הארון, שבו שוכנת התורה, הוא תולדה של העשייה והאחריות של הקהילה כולה; את הדברים שהתורה מלמדת אותנו צריכים לטפח הן היחיד והן הכלל.
כיום לא ידוע לנו היכן ארון הברית נמצא; ואולם הארון הרוחני חייב להיות בתוכנו-אנו. אנו הננו הארון. ע"י לימוד התורה ושמירת מצוותיה אנו נושאים את התורה בתוך לבנו. שלמותו של הארון היא תוצאת המאמצים וההשקעה של כולנו.
|
|
"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה:י)
המדרש שואל: היכן מצאו בני ישראל עצי שטים לבניית הארון ושאר כלי המשכן? והלוא הם היו במדבר, בדרכם לארץ ישראל, ובמדבר אין עצים!
המדרש (תנחומא פרשת תרומה סימן ט) מספר, שכאשר יעקב ירד מצרימה, הוא נטע עצים. כאשר נשאל מדוע הוא עושה זאת, הוא השיב: "בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים: עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים; בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם".
לפי מדרש זה אפשר לומר שיעקב צפה מראש, כי מוסדות בישראל יוכלו להיבנות רק מחומרים שיבואו מיהודי התפוצות. וכך, קהילות יהודיות בכל רחבי העולם סיפקו את המשאבים שבהם אפשר היה לבנות לא רק בתי כנסת וישיבות, אלא גם בתי חולים, אוניברסיטאות ושאר מוסדות נחוצים.
|